האגדה מספרת כי כתבי היד המרהיבים של ספרי התנ"ך הם ששמרו על הקהילה היהודית בסוריה מכל צרה ומצוקה. הקשיבו לסיפורם המרתק. וגם: ראש המוסד לשעבר חושף פרטים חדשים על מבצע ההצלה של הכתרים
לפני כ-800 שנים נכתבו בספרד כתבי יד מהודרים של ספרי התנ"ך.
כמה מהכתבים – המכונים כתרים – שרדו בדרך לא דרך ונחשבים עד ימינו לאוצרות יקרים, מהחשובים והמרשימים ביותר בעולם היהודי.
אחרי שגורשו היהודים מספרד בסוף המאה ה-15, נדדו כתבי היד והתגלגלו בין קהילות עד שהגיעו לדמשק. שם אימצה אותם הקהילה היהודית וראתה בהם סמל וקמע השומר על עוצמת הקהילה ואחדותה.
כיאה למעמדם, נשמרו הכתרים בתיבות נעולות במשך מאות שנים. אבל כאשר יהודי סוריה נאלצו לעזוב את ארצם במחצית השנייה של המאה ה-20, היה ברור להם שיש להציל גם את הכתרים, ושהקהילה לא תצליח לעשות זאת בכוחות עצמה. או אז נכנס המוסד הישראלי לפעולה…
האזנה נעימה!
מגישה: ורד ליון-ירושלמי
אורח: ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף יהדות, הספרייה הלאומית
ספרי הדפוס הראשונים בשפה העברית, בשלהי המאה ה-15, היו ברובם ספרי לימוד, אולם מדפיס חלוצי אחד החליט ללכת לכיוון אחר ולהדפיס ספרי תפילה. שמו היה ר' משולם קוזי, והוא הצליח להקים בית דפוס קטן בעיירה קטנה איטלקית בשם Piove di Sacco.
הוא חקק בספרים אותיות אשכנזיות מרהיבות ביופיין, וחשב להוציא לאור ספרים רבים, אך בסופו של דבר, בית הדפוס שלו הוציא שני ספרים בלבד – ארבעה טורים וסדר סליחות על פי מנהג אשכנז. ספר הסליחות הזה הוא למעשה ספר התפילה העברי הראשון שהודפס אי פעם, בסביבות שנת 1475.
ומה שעוד מיוחד בספר הזה הוא מקומן המרכזי של נשים בו, דבר שאינו שכיח במאה ה 15. ככל הנראה אישתו של משולם לקחה חלק בהוצאה לאור של הספר. אנחנו יודעים שר' משולם הלך לעולמו תוך כדי העבודה על הוצאת ה"טור" לאור, ואלמנתו דבורה השלימה את העבודה. כיוון שתאריך הדפוס המדויק של אותו ספר הסליחות אינו ברור, ייתכן מאד שאת סיום העבודה על ספר הסליחות השלימה דבורה. גם אם הסליחות יצא לפני הטור, ברור שדבורה הכירה את מלאכת הדפוס, וסביר להניח שעזרה לבעלה במהלך חייו.
בנוסף, בעותק של הספר ששמור בספרייה הלאומית, יש עדות לכך שהוא היה בשימושן של לפחות שתי נשים אשכנזיות נוספות, שהחזיקו בו והתפללו בו, ואף השאירו עדויות כתובות על הבעלות שלהן על הספר. בעמוד הראשון של הספר נמצא משפט מפורט, פרי עטה של "מרת אסתר בת ר' אשר", שנכתב ככל הנראה סמוך להוצאה של הספר לאור: "לעולם יחתום בעל הספר שמו על סיפור כדי שלא יבא אחד מן השוק ויערער עליו ויאמר שלי הוא", היא מסכמת בכתב קליגרפי מקצועי, אולי אפילו כתב ידה.
בסוף הספר ישנה עדות כתובה של אישה נוספת, כמה מאות שנים לאחר מכן. היא חותמת על הספר כך: "ליפהייט בת ר' אשר שליט".
לא יודע לנו דבר על שתי נשים אלו, אך ככל הנראה אמירת הסליחות לפני ראש השנה ויום כיפור הייתה חשובה להן במיוחד. כפי שניתן לראות, הצנזור הנוצרי עבד למחוק משפטים שלעגו או התפלמסו עם הנצרות, אך בשוליים רואים את עבודתן של חזנים ומתפללים יהודים שהוסיפו את המילים שנמחקו בכתב יד בשולי הספר.
הדוגמן היהודי מתוניסיה
רב, חלפן כספים וצורף נפגשים בסטודיו צילום גרמני בתחילת המאה ה-20. לא, זו לא התחלה של בדיחה אלא תחילתה של תעלומה, שכן כל שלוש הדמויות הן למעשה אותו בן אדם
הכול התחיל בשנת 1903 כאשר לתוניסיה מגיע אדם גרמני בשם רודולף פרנץ לנרט. לנרט היה צלם מחונן, אך לא פחות מכך היה איש הרפתקאות של ממש. לאחר שחצה את יבשת אירופה ברגל, הוא מתמקם בתוניסיה ומתחבר עם צלם אירופאי אחר ששמו ארנסט היינריך לנדרוק. השניים מתאהבים בתוניסיה ובקסם של צפון אפריקה ומחליטים להקים יחד סטודיו לצילום בשם Lehnert & Landrock. לנרט חורש את המדבריות ולוכד במצלמתו את מראות צפון אפריקה: נופים, דמויות וגם הרבה מאוד נשים. התצלומים מודפסים בדרכים שונות ומגיעים מצפון אפריקה לכל רחבי העולם. והעולם, כך נדמה, נשבה גם הוא בקסמה האקזוטי של תוניסיה. מאוחר יותר, בשל מלחמת העולם השנייה, ינדדו השניים למצרים ויתעדו גם אותה, ואחר כך ישובו אל אהובתם תוניסיה.
אנחנו נתמקד בקבוצה של גלויות שהגיעו לספרייה הלאומית.
כאשר תיעד לנרט במצלמתו את מראות תוניסיה, הוא נתקל גם ביהודים תושבי המקום. היהודים, בעלי הלבוש השונה והמנהגים יוצאי הדופן, בוודאי הקסימו אותו ואת קהל לקוחותיו. הוא הנציח במצלמתו תמונות מגוונות של יהדות תוניסיה, ובעיקר את מנהגי הקהילה ונשות הקהילה. אך הסתכלות קצת יותר מעמיקה מגלה כי יהודי חביב אחד כיכב ברבות מהתמונות ונראה ממש כ"דוגמן הבית" של הסטודיו.
בגלויה שהופקה בשנת 1904, ובראשה הכותרת "רב", אנחנו רואים את המצולם לראשונה בדמותו של רב הרוכן מעל ספר (ייתכן גמרא) ולומד בדקדקנות:
שנה חולפת והסטודיו מפיק גלויה נוספת, וגם כותרתה היא "רב":
והינה הוא שוב. הפעם כותרת הגלויה היא "רב מתפלל", ובה האיש מתעטף בטלית, מניח תפילין ומתפלל תפילת "שחרית":
אנחנו עדיין ב-1905, אבל מגלים פתאום טוויסט בעלילה: בגלויה זו "הרב" המוכר לנו הופך לפתע לחלפן כספים תוניסאי:
והינה שוב נראית הדמות המוכרת. הפעם האיש מיישיר מבט למצלמה:
ואולי הרב/חלפן שלנו הוא בכלל צורף?
אז מיהו היהודי המסתורי המצולם, הנראה בעינינו כדוגמן שהתחבב על שני הצלמים האירופאים לצורך עבודתם?
הגולש ויקטור כהן סיפר לנו בפייסבוק כי מדובר ברב יהודה זיתון מהעיר מונסתיר שבתוניסיה. כהן, נינו של הרב זיתון, מספר כי בין שלל עיסוקיו היה הרב גם צורף, סוחר, מוהל ופייטן. אם כך, מתברר, הצילומים השונים פשוט מתעדים את עיסוקיו המגוונים של הרב. כהן מציין כי בנו של הרב זיתון, רבי חי בן יהודה זיתון, היה הרב הראשי של העיר ספקס ואף זכה למדליה על פועלו משליט תוניסיה.
בכל מקרה, פניו של אותו אדם רב פעלים ייצגו נאמנה בפני חלקים נרחבים מהעולם את דמותו של היהודי.
האם יש להעביר את יום השואה לצום תשעה באב?
מנחם בגין האמין כי רק איחוד שני ימי האבל ישמר את זיכרון השואה. המתנגדים, לעומת זאת, מחו בתוקף: "האם נהפוך את זכר השואה ל'סניף' של תשעה באב?"
ציור של האומן היהודי-פולני מאוריצי טרבץ', המתאר את חורבן בית המקדש ביום תשעה באב. אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית
היה זה בסוף שנת 1942, כשביישוב העברי בארץ ישראל החלו להיוודע ממדי האסון המתרחש באירופה. שורדי השואה שהגיעו ארצה החלו לספר על הזוועות שמבצעים המרצחים הנאצים ושותפיהם. שברירי המידע שהגיעו קודם לכן סיפקו תמונה חלקית בלבד, ואילו המידע החדש הציג תמונת מצב מחרידה: היהודים נרצחים בהמוניהם. ביבשת אירופה מתרחש רצח עם. שואה.
היישוב היהודי הנדהם עושה מעשה. קברניטי המדינה שבדרך מתכנסים ב-22 בנובמבר 1942 ומכריזים על יום 2 בדצמבר כיום אבל, צום ותפילות למען האחים היהודים בגולה.
"כאב כזה לא ניתן לביטוי בדברים, אלא בבכי תמרורים וזעקת שבר", הכריז הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג. "אוי מה היה לנו! קמו עלינו זאבי ערב, חיות יער, שדי שחת. הכינו טבח לאחינו ולאחיותנו שבגולה. כמעט אירופה כולה נהפכה לנו לגיא התופת!".
מאות אלפים השתתפו בעצרות ובתפילות ונהגו מנהגי אבלות. קינות נקראו בפי מנהיגי היישוב.
ההמשך ידוע.
התאריך 2 בדצמבר לא הוא שנכנס ללוח השנה העברי. בסופו של יום, כ"ז בניסן הוא שהתקבע בשנות ה-50 של המאה הקודמת כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.
כולנו מכירים את מנהגי היום הזה. צפירה. טקסים. כל אלו הפכו את יום השואה ליום שונה ומיוחד בלוח השנה העברי-ישראלי. אך מנהגיו של היום הזה נותרו ברובם "חילוניים", ומנהגי האבלות המקובלים בימי הצום בלוח השנה העברי לא מתקיימים ביום זה.
אך היו שהתנגדו לכך.
החשש היה שיום השואה המודרני "לא יחזיק". שאם לא יהיה חיבור אמיתי להיסטוריה היהודית, זיכרון השואה יימחה.
"ועדיין ניתן לתקן את המעוות הזה כדי שיתקשר עם יום שיישאר קיים בעתיד היהודי, עם תשעה באב", כתב באומץ פרשן התלמוד והמקרא הרב עדין שטיינזלץ באוגוסט 1973. "להעביר את יום הזיכרון הדתי (יום הקדיש) ליום זה. ועל ידי כך ייקשר זיכרון זה של השואה עם יום האבלות הכלל-יהודי, הכל היסטורי, עם תשעה באב. ואותם נצנוצי ראיית הגאולה המצויים ביום זה יוכלו להאיר יפה יותר גם את שואת ישראל בדור האחרון".
ארבע שנים אחר כך. מאי 1977. מנחם בגין מנצח בבחירות וב-20 ביוני מתיישב על כיסא ראש הממשלה.
חולפים להם בקושי חודש וחצי, ובגין מכריז על הצעתו: יום הזיכרון לשואה יתקיים בתשעה באב. "אם נזכור בתשעה באב את השואה", אמר בגין במליאת הכנסת, "את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות. זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו, אלא גם בדורות הבאים, על פי המסורת של עמנו, על פי קביעת חכמינו".
בגין אף סיפר כי התייעץ בנושא עם הרבנים הראשיים, ולדבריו הם לא התנגדו למהלך.
הצעתו של בגין זכתה לקיתונות של ביקורת. המתנגדים היו רבים. איש איש מסיבותיו.
"זה יטשטש את הייחוד של השואה ויחיש את תהליך השכחה", הזהיר קורא "דבר" אשר גורדון. "כבר מופיעים בעולם ספרים רבים המכחישים את עצם השמדתם של ששת המיליונים. האם במו ידינו נתרום לטשטוש ההיסטוריה האיומה הזאת. האם נהפוך את זכר השואה ואת לימודה ל'סניף' של תשעה באב?"
יהודה טובין, ממנהיגי "השומר הצעיר", אשר הקדיש שנים רבות להנצחת זכר השואה, כתב במאמרו ב"מעריב": "אם נכונים הדברים שיוחסו לרב הראשי בעיתונות, הרי הוא אמר שצריך לאחד את כל הטרגדיות שקרו לעמנו ליום זיכרון אחד 'עד אשר נזכה לראות בנחמת ציון ויום תשעה באב יהפך לששון, לשמחה ולמועדים טובים'… ומיהו בתוכנו המסוגל לעלות על דעתו, שהמיליונים שהושמדו והקורבנות שנפלו בארצנו – יום זיכרונם ייהפך ליום שמחה וששון?"
ונסיים בקטע מטור שכתב דוד פרח, שהגדיר עצמו "אחד משארית הפליטה": "ברגע שישתלב יום השואה והגבורה ביום תשעה באב, אז אחרי הדור שלנו, לא ישאר זכר מששת מיליונים הורינו, אחיותינו, ילדינו, וקרובינו, שאפילו לקבר ישראל לא זכו להגיע, שאפרם פוזר בשדות טרבלנקה, בלז'ץ ואושביץ".
בעקבות הביקורות, מחליט בגין לכנס את גדולי החוקרים ואנשי הדת לסבב דיונים במכון ון ליר בירושלים.
בדיונים, שבגין משתתף בהם באופן אישי, הוא שומע התנגדויות רבות ליוזמה מטעמים כאלו ואחרים. בין היתר נשאלת השאלה כיצד בדיוק ילדי ישראל יציינו את יום השואה בתאריכו החדש, כאשר הם נמצאים בביתם בשלהי החופש הגדול…
הסוף ידוע. היוזמה של בגין נעלמה מן העולם. יום הזיכרון לשואה ולגבורה נותר בכ"ז ניסן, וצום תשעה באב ממשיך להיות יום אבל לבית מקדשנו. האם יש סכנה כי יום השואה יישכח בשל היותו מנותק מצומות עם ישראל? או אולי ייחודו של היום הוא שיציל אותו מהשכחה? ימים יגידו.