איך מנגישים מוזיקה חדשה מחו"ל לאוזן ישראלית שמרנית?
בבעיה הזו התחבטו מיטב אמני ישראל. באמצע שנות השישים הם שרו עדיין שירי ארץ ישראל, מרביתם היו בוגרי הלהקות הצבאיות, שרו לקול הבללייקה עם מלודיות רוסיות, זימרו עם אקורדיון בהשפעת שנסונים צרפתיים, אבל כבר התאהבו במוזיקה החדישה שהגיעה מארצות הברית ומבריטניה.
אותה מוזיקה חדשה, פופ ורוקנרול, נתפשה בעיני חוגים רבים כמוזיקה נחותה, "סלונית" ולא רצינית. מוזיקה של "פושטקים". במועדוני השוליים ברמלה וברחוב המסגר בתל אביב כבר ניגנו אותה בשפת המקור בהתלהבות עזה, אבל הזרם המרכזי עוד לא עיכל אותה.
אז איך משווקים לציבור הרחב מוזיקה לא רצינית? קודם כל דואגים "לגייר" אותה, להעביר אותה לשפה העברית ולמציאות הישראלית, ואחר כך דואגים לפנות לכיוונים שאפשר להיות בהם פחות רציניים.
הפיתרון הקל ביותר לפתרון הפער הוא הומור. "מזל", האינטרפרטציה הישראלית ל"Do You Want to Know a Secret" של הביטלס הוא אולי הדוגמה הבולטת לכך. שיר אהבה בריטי רומנטי הפך בשנת 1966 עם מילותיו של יורם טהרלב לשיר שאמור להיות משעשע. אריק איינשטיין הצעיר שר במבטא ספק תימני, ספק מזרחי כללי שורות כמו:
מזל, את מותחת את הגרביים
וגם לי ת'עצבים
מזל, בטח שוב אותו דבר
הריצ'רץ' אינו נסגר
אין לי סבלנות.
אין ספק כי יוצרים רציניים כמו טהרלב ואיינשטיין ודאי הצטערו על הנסיון המגושם הזה להתאים את ליברפול של אמצע שנות השישים למזל ויוסף בישראל המרוחקת, אך אולי זו היתה הדרך הנוחה ביותר להכניס את אותן חיפושיות ללב המיינסטרים הישראלי. שנה לאחר מכן, איינשטיין היה כבר חבר בלהקת הרוק הראשונה "החלונות הגבוהים" שזכתה להכרה ולהצלחה רבה. איינשטיין המשיך לעברת שירי חיפושיות גם בהמשך הקריירה (למשל "אוב-לה-די, אוב-לה-דה" ו"היה לנו טוב, נהיה לנו רע"), אך הם כבר היו נאמנים, לפחות ברוחם, למקור.
באותה השנה, חברו של איינשטיין לשלישיית גשר הירקון, יהורם גאון, הגיש לקהל שיר אחר של החיפושיות. "זה נדבק" הוא הגרסה העברית ל I Want to Hold Your Hand. האחראי על התרגום היה יוסי גמזו, האיש שעברת את שיר העם האירי: "Whiskey In The Jar" ל"סימן שאתה צעיר", שנה קודם לכן עבור השלישייה. גמזו, כמו טהרלב, הפך שיר אהבה תמים לשיר אהבה נכזבת משועשע:
הו למה את מעתיקה תמיד אצלי בזמן
בחינות במתמטיקה אם את יוצאת עם דן
אם את יוצאת עם דן, אם את יוצאת עם דן.
המפלט הנוסף, זה שאפשר לשיר בו רוק חדש בלי להיראות רציניים מדי, הוא עולם הילדים. גם פה השירים עברו גיור לחומרה והתאמה מאומצת לחיים בישראל. שעתם היפה של אלבומי הילדים היתה שנות השבעים, איכשהו בין "הכבש השישה עשר" ל"הילד הזה הוא אני" נכנסו לעולם הילדים המלודיות הפופיות של מי? כן, שוב הביטלס.
להקת האחים והאחיות הוציאה אלבום מלא של שירי ביטלס לילדים. ליידי מדונה הפכה "טעם של עוד", גנו של התמנון הפך ל"כל כך נעים", ופטיש הכסף של מקסוול הפך בתרגומו של הד"ר גידי קורן לשיר ילדים נקמני משהו:
בנג בנג, מי שילגלג עליי הוא יקבל,
זבנג בנג שלא יכח עד בוא הליל.
חווה אלברשטיין לקחה את הצוללת הצברית, וחבשה על הפריסקופ שלה כובע טמבל. "צוללת צברית", למילותיה של תלמה אליגון היה אלבום ילדים מצליח שהוציאה אלברשטיין ב-1975.
לא רק שירי הביטלס עברו גיור מואץ. גם האבנים המתגלגלות התגלגלו אל המזרח התיכון. כן, שוב אריק איינשטיין היה מעורב בשיר. הוא זה שעברת את השיר, הפעם ברצינות גדולה והפך אותו ל"פתאום היה לי טוב כל כך".
המבצעת היתה שולה חן, כוכבת להקת הנח"ל המשוחררת, באלבום הבכורה שלה משנת 1969.
אך נראה שהאדפטציה המושלמת, זו שהפכה שיר מחו"ל לישראלי בביצוע שהאפיל על המקור עד שמרבית האנשים כלל לא יודעים שהוא שיר מתורגם, הוא שיר אחר מאותו האלבום.
את השיר "בוא הביתה" כתבה וביצעה מרגו גוריאן האמריקנית. שמו במקור הוא "Sunday Morning", וכך הוא גם תורגם. הפזמונאי אבי קורן, בן זוגה של שולה חן, קרא לשיר "אח, יום א'", שיר הלל לשלוות החופש של יום ראשון. מזל שהוא שם לב שיום א' בישראל איננו יום מנוחה, אלא ההפך המוחלט. פה באמת היה צריך לגייר את השיר, וקורן כתב גרסה חדשה שאין קשר בינה לבין המקור האמריקני. "בוא הביתה" הוא שיר תחינה של אישה נעזבת, שיר עצוב על סיומה של אהבה, שיר שהפך לקלאסיקה, בין היתר בזכות פרסומת לקוטג' מתחילת שנות האלפיים.
צפו בהילה רוח הנפלאה בביצוע חדש ל"בוא הביתה". הביצוע הוא חלק מפרוייקט ״התיבה״ — סדרת הופעות חיות מבית הספרייה הלאומית בשיתוף עם משרד המורשת
