ביום חמישי, ה-23 בדצמבר 1932, בשעה עשר ורבע בלילה, נזרקה פצצה לתוך צריף במושב נהלל. בצריף ישנו באותה העת זוג האיכרים יוסף ושלומית יעקובי עם שני ילדיהם. יעקובי ובנו בן ה-8 דוד נפצעו קשה ומתו מאוחר יותר מפצעיהם בבית חולים בחיפה. אנשי נהלל נותרו המומים, בתל אביב בוטל בגלל האסון נשף של מפלגת "הפועל הצעיר" שתוכננה ליום למחרת, והמשטרה הציעה פרס של 500 לירות א"י למי שיוביל למציאת הרוצחים. הנציב העליון מטעם הממשל הבריטי דאג לשלוח מכתב ניחומים לאנשי המושב באסונם, והחקירה בנושא ומעצר החשודים במעשה תפסו את כותרות העיתונים במשך חודשים ארוכים לאחר מכן.
יותר מ-50 שנה לאחר שהתרחש האירוע שהסעיר את תושבי נהלל, לקח מאיר שלו את סיפור הפצצה שנזרקה לתוך בית בנהלל, ושילב אותו בספר הפרוזה הראשון שלו, "רומן רוסי".
לשלו קשר עמוק לנהלל, שם גדלה אימו ואף הוא התגורר בה מספר שנים כילד. למעשה, שלו חי ונשם את נהלל, את סיפוריה, את עברה ואת ההיסטוריה של אנשי העלייה השנייה ועמק יזרעאל – ההיסטוריה של משפחת אמו. עד יום מותו אהב שלו, אהבה עזה את העמק ואנשיו, והקיף את עצמו בסיפורים, באגדות ובזכרונות עליהם, שעוברים כחוט השני בספריו השונים. הוא הכיר את הסיפור על הרצח בנהלל והשתמש בו כהשראה לכתיבתו.
מה היה בתעלומת הרצח הזו שהסעיר את דמיונו של מאיר שלו הילד ושל מאיר שלו הסופר?
בארכיון העיתונות של בספרייה הלאומית אפשר למצוא עדויות לאירוע ההיסטורי של זריקת הפצצה לבית בנהלל:
הבן, דוד, נפטר בבוקר שלאחר התקיפה. גופתו הוחזרה לנהלל וכל השבת ישבו לידה חבריו בני נהלל בתורות לשמור עליה עד למועד הלוויה:
"דוד הקטן שוכב על מצע הקש במחלקתו בבית הספר. הילדים שומרים את גוויתו זוגות-זוגות. .. בכי תמיד ועצב תהומי משתקף בפניהם. כל הנכנס למחלקה לבו מתכווץ והעינים זולגות מאליהן".
שמואל דיין, כתב בעיתון "הפועל הצעיר" במלאת שנה לרצח, מתוך ארכיון נהלל שבאוסף העיתונות ההיסטורית בספרייה הלאומית.
האב, יוסף, שהיה בן 42 במותו, נפטר כמה ימים לאחר מכן. הרוצחים היו ככל הנראה מכפר הערבי הסמוך ספריה (צפורי), שם התארגנה כנופיה ערבית בראשות השייח עזאלדין אל-קאסם. החשודים והמשפט תוארו בהרחבה בעיתוני הארץ.
האם שלומית והבת חיה שרדו ללא פגע. מארכיון נהלל עולה שהאם, העדה היחידה לאירוע, זומנה בהמשך לחקירה רשמית במשטרת המנדט. שם סיפרה כי "שמעה דפיקה חזקה, אמרה ליוסף המנורה נשברה; יוסף ירד מן המיטה וקרא: "מה נעשה, בבית עשן מתחת למיטת דוד". הוא התכופף לראות מה קרה ובו ברגע נשמעה התפוצצות קשה. הבית מלא עשן."
האירוע שהסעיר את כל נהלל, הסעיר גם את דמיונו של שלו, שהבין את הפוטנציאל הדרמטי הגדול הטמון בו. הנה דוגמה טובה לכך. בערב הרצח התקיימה אסיפה בבית העם. כשנודע בעת האסיפה מה קרה לא הרחק משם, התחוללה במקום סערת רגשות. שמואל דיין, שהיה חבר נהלל, תיאר את שקרה:
"בערב זה ריכז בית העם המואר את החברים לאסיפה. השיחה בעצם תקפה, הויכוח משתלהב, והקהל מרוכז בשיחה. והנה צעקה פורצת לאולם, הקהל מנסה להתעכב, לא לגרום לבהלת – הנס, אולם העצבים נמתחים, הצעקות גוברות, הקהל פורץ החוצה. והנה בית יעקבי, החדר שטוף דם, עשן ופיח ממלאים אותו מהפצצה שהושלכה. פצעי יעקבי שותתים לעיניני, והוא מבקש לדעת בשקט מה שלום הילד, ילדו דוד?"
שמואל דיין, כתב בעיתון "הפועל הצעיר" במלאת שנה לרצח, מתוך ארכיון נהלל שבאוסף העיתונות ההיסטורית בספרייה הלאומית.
שלו אף פעם לא לקח את האירוע ההיסטורי עצמו בדיוק כפי שהתרחש, ותיאר אותו כפי שהיה, אלא תמיד שינה אותו כך שיתאים לצרכים הספרותיים שלו, בלי להיצמד לעובדות הכובלות. גם כאן, הוא השתמש בחלקי התבשיל הדרמטיים כדי לרקוח מאכל קצת שונה.
בספר – מי שנהרגו בפיצוץ היו בני זוג, אסתר ובנימין. לפני הפיצוץ, הספיק בנימין, האב, להציל את בנו הפעוט, ברוך, בכך שהשליך אותו עטוף בשמיכה החוצה מהחלון, מה שכמובן לא קרה במציאות. שלו השתמש באירוע הדרמטי בבית העם כמעט כמות שהוא, אבל תיבל והוסיף לו מדמיונו:
"האנשים שמעו את הפיצוץ כשהיו באספת חברים בבית העם. דיברו אז על הצורך בהחלפת כמה קווי השקאה מרכזיים, והרוחות סערו. הם התפרצו מדלתות בית-העם ורצו אחרי הדיו המתרחקים של הרעם, אל רחש הקירות הנשרפים ואל ריח הבשר הנצלה. כשהגיעו לחצרו של רילוב כבר שב השקט לשרור. הפרות כבר הפסיקו לצרוח ושבו ללעוס את גירתן. העשן התפזר."
"רומן רוסי", עמ' 178
למעשה, שלו השתמש באירוע הטלת הפצצה כזרז דרמטי. הוא הפך את הטרגדיה שהתרחשה במציאות למניע עיקרי בעלילה הדמיונית שטווה. ברוך היתום, שהוא המספר בספר, יגודל על ידי סבו לאחר מות הוריו. הסב, יעקב מירקין (שנוטר לאנשי היישוב מסיבות אחרות), הוא זה שייטע אחר כך בנכדו ברוך את הרצון לנקמה באנשי הכפר.
רצח הוריו האוהבים של ברוך מירקין הופך ל"סיפור המקור" (origin story), מונח מעולם הספרות והקומיקס – האירוע הדרמטי המספק הסבר ומניע להתנהגות הגיבור במהלך הספר. שלו השתמש במוות של בנימין ואסתר, והמעבר של ברוך לחיות בצל קורתו של סבו החקלאי הוותיק, כסיפור מקור שמסביר איך ברוך הופך מילד רגיל, בן נאמן להתיישבות העובדת, חרוץ ונאמן לערכי המקום, למכשיר בידיו של סבו. הסב מייעד את נכדו להיות זה שינקום את נקמתו שלו על מה שעוללו בני המושב לבנו השני, אפרים. אותו אפרים חזר שרוף כולו בפניו מפצצת זרחן שפגעה בו בעת שירותו ביחידת קומנדו של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אחרי שאנשי המושב הביעו אימה וזוועה ממראהו, הוא בחר לחיות חיי בידוד והסב נטר על כך לתושבי הכפר כל חייו.
שלו מנצל את האירוע הקשה כדי לחבר בין הסב לנכדו בעבותות שאין להתירם. בעלילה שכתב הוא משתמש בשיחות הרבות ביניהם, ובשיחות של הסב עם חבריו (להן ברוך מצותת בשקט), וכן בפתקים שהסב כותב ומפזר ברחבי הבית, כדי לרקום את הקשרים והמחוייבות של הנכד למלא את צוואת סבו. סיפור המקור מכוון אותנו אל השכבות העמוקות של הסיפור: אל השייכות, הנאמנות והחלוציות שבנו את הארץ אך הרסו חלק מחיי תושביה.
שלו נהג לומר "לספר סיפור לסופר זה כמו להתחבק עם כייס". הוא אסף סיפורים כל חייו, ובהמשך השתמש בהם בספריו. הוא היה ידוע בנטייתו לקחת אירועים אמיתיים ולשלב אותם בספריו.
הוא עשה זאת בספר "רומן רוסי" פעם נוספת כשהכניס לעלילה את הצבוע שהיה מסתובב בלילות בעמק יזרעאל והטיל אימה על תושבי האיזור. ב-1943 צבוע הרג ילד מכפר יחזקאל, שככל הנראה הלך בשנתו ויצא מביתו לשדות:
"הצבוע אכן היה והרג ילד בשדות. אגב, זה היה אחד הסיפורים שגרמו לי לכתוב את הרומן הזה, כי זה זעזע אותי בזמנו, לפני עשר שנים. התחלתי לכתוב אז סיפורים קצרים, ואחר כך את 'רומן רוסי'. כשאמי היתה ילדה קטנה בנהלל, היו המבוגרים מאיימים על הילדים: 'אם לא תעשה כך וכך, יבוא הצבוע ויטרוף אותך!".
מתוך ראיון ל"הארץ" 23 באפריל 2023.
במציאות הצבוע מעולם לא נתפס. ב"רומן רוסי" כותב שלו את סופו המדומיין של אותו צבוע אכזר, במחווה של צדק פואטי. כשהצבוע בסיפור מתקרב ומאיים על נכדו, הסב לא משאיר לחיית הטרף סיכוי:
"..את שתי ידיו הגרומות כרך סביב החזה המדובלל. הצבוע צרח וחירחר, נופף ברגליו והתפתל, ושיניו הלחות חרצו בכתפיו של סבא. .. אבל עודני זוכר עתה את קול הצלעות המתפצחות שבקע מגופו של הצבוע אל האויר הצלול, בשעה שזרועותיו הלבנות של הזקן, המורגלות בעבודה קשה, בפתיחת מכתבים, בנפנופי פרידה ובהרכבות, ריסקו את גוו."
"רומן רוסי", עמ' 168
מקרה דרמטי נוסף שאירע במציאות הפך לגרעין סביבו טווה שלו רומן שלם. ב"שתיים דובים" מדובר דווקא במושבה אחרת, בנימינה, שם אחד האיכרים הוותיקים, חשד שאשתו בוגדת בו, וירה במאהב. כמו בסיפור, במציאות היה עד לרצח, שטען בפני הרשויות שלא ראה דבר. לאירוע הטראגי הזה לא מצאתי סימוכין כלשהם בעיתונות, אך אחד מוותיקי בנימינה סיפר לי שכילד הוא שמע בבית דיבורים על המקרה המטלטל סמוך להתרחשותו.
שלו מספר איך התגלגל אליו הסיפור:
"תוך כדי הכתיבה, הגיע אליי סיפור מעניין. ישבתי לאכול עם כמה חברים ותיקים, ואחת מהן, בת גילי, רצתה לספר לי סיפור שחשבה שיעניין אותי. היא קמה לספר לי את הסיפור, ולפתע אביה, שישב שם, אדם בן יותר מ- 80, אמר 'שבי, אני לא מוכן שתספרי'. הוא השתיק אותה. ביקשתי מהאישה השנייה שהיתה שם שתלחש לי באוזן את הסיפור, והסיפור היה על אדם שרצח את המאהב של אשתו ואת הדבר המזעזע שהוא עשה בהמשך. נחרדתי והחלטתי לכתוב את זה.
הסיפור על הרצח הוא בוודאי אמיתי, אבל את הסיפור השני לא אימתתי, וזה גם לא משנה. אני לא כותב ספר היסטוריה. כתבתי ספר שגרעין מסוים שלו שמעתי כסיפור".
מתוך שיחה שקיים שלו בבית אביחי, על כך כתב אריאל הורוביץ, 6.10.2013
גם ספרי הילדים של שלו משופעים בסיפורים שנולדו מתוך המציאות: החל מהכינים מהן סבלה ביתו זהר, שנטעו בו את הרעיון לכתוב את "הכינה נחמה", עד החתול קרמר, חתולו הפרטי. גם "הקטר שרצה לנסוע לרומא" נולד בעקבות נסיעה של שלו עם בת זוגו אילת שדה לסיציליה, שם לדבריה התרגש מאוד לראות את הר אתנה מבעד לחלונות הרכבת וכשעלו על המעבורת אמר: "מזה אעשה ספר ילדים!".
מכל אלו ידע שלו לרקוח סיפורים חדשים, שכעת הם חלק ממאגר הסיפורים של כולנו.
החיים מורכבים גם מטרגדיות. לעיתים ידיעות קשות על גבי העיתונים גורמות לנו לעצב וייאוש. מאיר שלו מציג בספריו אפשרות לקחת אירוע טרגי אמיתי ולטוות סביבו סיפור עם משמעות, עם עתיד ועם המשך, אפשרות הנותנת מעט נחמה.
