האיש שמפזר סביבנו חיוכים צנועים וספרים במתנה, היה פעם ילד ביישן במשפחה מעורבת – אבא קיבוצניק פולני, אמא עולה מעירק שנשאה בליבה זכרונות מהחיים במעברת פרדס חנה. יחד הם היו תצוגה מאפיינת למדי של כור ההיתוך הישראלי. אבל עפולה של שנות התשעים, העיר בה גדל נעם חורב, לא ידעה כל כך איך לאכול את הילד המופנם בעל הנפש הרגישה, חובב התרבות והשירה שהיה. גם אם המשפחה הקרובה הייתה חמה ואוהבת, מסביב לשולחן האוכל בבית לא היה מקום לדיבור על השונות של הילד שלא הבין עד הסוף את הפער שהלך וגדל בינו לבין סביבתו. בבנייני השיכון ובחצרות העפולאיות לא דיברו על חלומות, וגם לא על כאבים כאלה שאקמול לא יכול להם.
אז הוא בנה לעצמו מקום מפלט מהמילים שלו עצמו. השירה, אותה כתב על כל פיסת נייר שנקרתה בדרכו, הייתה המקום היחיד שבו הוא יכול היה להיות כל דבר. הוא יכול היה לומר הכל, לחשוב הכל, והמחברת הייתה מחזירה לו נחמה.
המנטורים שלו היו בשחור על לבן, מתחבאים בין דפים של דפדפות וספרים, שכן במציאות לא היה מבוגר שיקדם, יעודד אותו או יראה לו את הדרך. התגובות לתחביבו המוזר – כתיבת שירים – היו מכמירות לב, ונעו בין לעג גלוי לבין הינד ראש חסר סבלנות שאמר "זה עוד יעבור לו".
אבל זה לא עבר לו.
ככל שהתבגר, הוא התייחס אל השירים שלו בחרדת קודש. המחברות שכתב בהן היו הדבר המסודר היחיד בחדר הקטן שבבית שבעמק – חדר מבולגן למופת של ילד שהיה, למרות הכל, מתבגר מן השורה. הוא לא העז בזמנו לומר את זה בקול, אפילו לא לעצמו, אבל עמוק בפנים ידע, בוודאות השמורה לצעירים בגיל מסוים, שבסופו של דבר השירים ישמרו עליו בחזרה. שהם נתיב הבריחה שלו ממקום אליו לא הרגיש שייך, ובו הרגיש ששהוא מדבר בשפה זרה. הם היו, ויהיו, חבל ההצלה שלו.
דווקא בצבא, הוא מצא בפעם הראשונה מישהו, או בעצם מישהי, שיכול היה לחלוק איתה את העולם הפנימי הזה שלו. הייתה לו חברה, שהקשר ביניהם היה מושתת בעיקר על מילים. הם היו ממלאים זה עבור זו ציטוטי שירה על דפדפות צהובות. עלי מוהר, לאה גולדברג, יהונתן גפן, צרויה להב ועוד. עם הזמן הוא הבין שמושכים אותו ונוגעים בו דווקא הפזמונאים הגדולים – אלה שהצליחו להפוך את השירה למשהו פשוט, דיבורי כמעט, משהו שכל אחד יכול להבין ולהתחבר אליו.
כשהיה מקשיב באוזניות, עוד בחדרו בבית העפולאי, למילים של יוצרים וזמרים כמו פוליקר או עברי לידר, הוא גילה שהוא לא השרוט היחיד. שאולי יש מקומות בעולם בהם הוא לא כל כך מוזר. זה היה כל כך מנחם, וכל כך משחרר, שהוא הבטיח לעצמו שיום אחד הוא יהיה הדבר הזה עבור הילדים האחרים האלה, מעפולה, מדימונה או מירושלים.
אחרי שהשתחרר מהצבא, וניסה קריירה קצרה בתחומים אחרים, עבר חורב לתל אביב, בירת התרבות הבלתי מעורעת של ישראל, במטרה נחושה להגשים את חלומו הגדול – לשמוע את המילים שלו מושרות על ידי הזמרים הגדולים של המדינה. הוא היה אורב להם (או להן), אחרי הופעות בכל רחבי הארץ, ודוחף להם בידיים רועדות מחברות כרוכות, מלאות בשורות מסודרות של שירים שיצאו לו מהבטן.
בסופו של דבר, ואחרי אין ספור הרמות גבה וקולות מצקצקים, זה עבד. ויום אחד, כשברדיו נשמע קולו של הראל סקעת שר את "מילים", השיר שכתב חורב ונבחר לייצג את ישראל באירוויזיון, הוא התקשר לאמא שלו, ובפעם הראשונה בחיים – הרגיש, בסבטקסט של הדברים שאמרה לו, שהיא גאה, ומבינה. זו הייתה הפעם הראשונה שהמשפחה שלו אמרה: וואלה, זה קורה. זה אמיתי, זו לא רק גחמת נעורים ולא חלום מופרך. גידלנו בן שהפך להיות יוצר בישראל.
שירים נכתבו, הוקלטו, הושמעו ברדיו ובוצעו על במות. ריטה, שלומי שבת, שירי מיימון, גלי עטרי ועוד רבים אחרים – היו אלה השמות הגדולים ביותר בתעשיית המוזיקה הישראלית ששרו את המילים שלו. חלק מהשירים הפכו ללהיטים גדולים, וחלקם חובקו על ידי קהל קטן יותר. כשהוא כתב אותם, הוא אף פעם לא ידע לומר מי מהם יתפוצץ בחוץ, מי מהם יהיה דווקא זה שיכבוש את הקהל הגדול. כולם היו בניו.
כך היה גם כשכתב את השיר מתנות קטנות.
כשחורב התחיל לכתוב שירים, והיה עסוק ברדיפה אחרי זמרים מבצעים עבורם, אחד מחלומותיו הגדולים היה שרמי קלינשטיין ילחין טקסט שלו. הוא היה חולם מעשי, ולמרות אלמוניותו היחסית עדיין, הצליח להגיע לסוכן שלו. אבל כשהתבקש לשלוח חומרים, הוא קפא. הוא לא הצליח לבחור. אז בתמימות חסרת ניסיון, שהייתה מתובלת בקורטוב של יהירות (הרי כל הטקסטים שלו טובים, לא? ואין לדעת למה רמי בדיוק יתחבר), הוא שלח את הכל. ארבעה קבצים, מלאים בעשרות שירים.
מקליינשטיין הוא, כמובן, לא שמע בחזרה.
אבל אז השתתפו שניהם באיזשהו פרויקט של להקות צבאיות, וההפקה, לשמחתו הרבה של חורב, "שידכה" אותם זה לזה. קלינשטיין, מסתבר, זכר את הקבצים ששלח לו היוצר הצעיר, ואחרי שהם צחקו על זה קצת ביחד, רמי סיפר לו שהוא בדיוק מחפש טקסט מאד מסוים להלחנה – הוא רצה משהו שורשי, עם חיבור חזק לרוחניות.
לחורב לא היה טקטס כזה מוכן, אבל הוא שמע, והפנים, וידע שימצא את הזמן הנכון.
בינתיים, הוא נהיה בן שלושים, ונסע, באיחור אלגנטי, לטיול גדול במזרח. יום שישי אחד, הוא ישב על החוף באי עוצר נשימה, והבטן שלו התהפכה. כולם מסביבו התנהגו כאילו זה יום רגיל, סתם עוד אחד מימי השבוע, והוא התגעגע נואשות ליום שישי ישראלי, למרות, ואולי דווקא בגלל, כל המורכבות שהיום הזה נשא איתו.
מאז ומתמיד הייתה לו חולשה ליום הזה, לטוב ולמוטב. בבית בעפולה, זה היה עניין רציני. המשפחה כולה הייתה מתאספת, והייתה תחושה שמשהו קורה, משהו אחר היה באוויר. כשהמשפחה ספגה מהלומה קשה וכפולה של שכול, עם נפילתו של בן דודו עמית עקירב, ואז שוב של אחיו, אביעד, זה רק התעצם.
רחוק ככל האפשר מהבית ההוא, הוא נשכב אז על החול החם, לבד. הוא עצם את עיניו, וניסה להחזיר את עצמו אחורה, ליום הזה, בחיים שהוא כבר עזב מזמן. הוא ידע שהוא רוצה לכתוב שיר, ורצה שזה יהיה שיר ויזואלי, שיר עם ריח וטקסטורה, שיעלה תמונה בעיני רוחם של המאזינים.
ואז הגיעו המילים והשורות, על השיירות של האנשים הלבושים בלבן, חוזרים מבית הכנסת תחת השמים זרועי הכוכבים, שהזכירו לילד העפולאי הקטן שהגיע הזמן לעלות הביתה, לקידוש ולארוחת הערב החגיגית.
הוא לא הראה את זה לאף אחד, ורק שלח את זה ישירות לקלינשטיין. וזהו. לא הייתה דרמה מסביב לזה. קלינשטיין, שזה היה בדיוק מה שהוא חיפש, הלחין את השיר, הוסיף גשר עם מילות הקידוש, והכניס אותו לרשימת השירים של האלבום החדש שהיה בדיוק באמצע העבודה עליו.
רגע לפני יציאת האלבום, שיר הדגל המתוכנן שלו היה אמור להיות "בוקר טוב ילד", אבל לפעמים טיימינג זה הכל בחיים. שבועיים לפני הוצאת השיר לתחנות, מוקי הוציא את השיר "ילד של אבא", והרס לקלינשטיין את התוכניות. לא הייתה ברירה אלא לבחור שיר מוביל אחר שיקדם את האלבום, ואלכס, אשתו של קלינשטיין, היא זו שהציעה את "מתנות קטנות".
הם התלבטו על זה מאד, במיוחד לאחר שאחד מגדולי הזמרים בארץ שמע את השיר ואמר לקלינשטיין בבוטות: "מה זה השיר הזה? ממתי אתה מוציא שירים לילדים קטנים?", אבל בכל זאת, משהו בשיר משך אותם, והוא נבחר.
והתפוצץ.
הקבלה שלו חצתה כל מחסום אפשרי של מגדר, גיל, או מגזר. זה נהיה אחד מהשירים האלה, שאתה יודע שהוא מצליח לא בגלל טבלאות או סכומים אלא בגלל שאתה פשוט שומע אותו בכל מקום, בוקע ממכוניות נוסעות, ממרפסות, שיר שאנשים מזמזמים כשהם עושים קניות, ושולחים לך מצגות משפחתיות שהוא נמצא ברקע שלהן.
זה החיבור הכי עמוק ללב ההוויה הישראלית, אלה שירים שהצליחו להיטמע במחזור הדם של התרבות והפכו למטבע לשון ציבורית. חלק מהרחוב הישראלי. זה הפך להיות משהו הרבה יותר גדול משיר.
אחר כך, כשחורב הוציא את ספר השירים הראשון שלו – "טיוטה של אושר", (זה לא היה הספר הראשון, קדם לו ספר ילדים – "לציונה יש כנף אחת"), הוא נחשף, לצד המחמאות, המכירות שחצו כל רף אפשרי שהוצב להן אי פעם והאהבה הגדולה מקהל הקוראים והקוראות, גם לביקורת. אלא שלמרבה האירוניה, הביקורת הזו הייתה בעצם כל מה שהוא רצה שהשירים שלו יהיו: הם לא מדברים גבוהה גבוהה. הם מדברים בגובה העיניים, לכולם.
המכנה המשותף הגבוה ביותר.
