לשאול סופרת על קשיים בהוצאה לאור של ספר יום לפני שספרה החדש והחמישי במספר יוצא לאור, הוא ללא ספק תזמון מוזר ביותר. אבל זה בדיוק הזמן בו אני משוחחת עם נעה ידלין על הסירובים והמכשולים שנתקלה בהם בדרך להצלחה, במסגרת פרויקט "חבלי כתיבה" של הספרייה הלאומית לחודש הקריאה. בזמן שהספר החדש שלה, "הספר הלא נכון" (הוצאת כנרת-זמורה-דביר), עשה את דרכו להפצה, היא פינתה את הזמן לשיחה דווקא על איך לפעמים ספר כמעט לא נולד.
"לפני יותר מעשור כתבתי את הספר 'בעלת הבית'. אמנם כבר כתבתי קודם (הרומן הראשון של ידלין, "חיי מדף", יצא בשנת 2010 – ק.ה.) אבל בכל זאת הייתי ממש בתחילת דרכי", מתחילה ידלין בחיוך. "נפגשתי עם סופרת אחרת, שהייתה הרבה יותר ותיקה, מנוסה ומוכרת ממני. במהלך השיחה ציינתי שאני כותבת ספר. היא שאלה על מה הוא ועניתי שהסיפור על גבר בן 40, ממשפחה ירושלמית, משכילה, חילונית ואמידה. אמא שלו היא סמנכ"לית של מרכז שלום מאוד יוקרתי ויום בהיר אחד באמצע החיים מתברר שהיא מואשמת במעילת ענק בכספי המרכז. כשסיימתי לדבר, היא הסתכלה עליי ואז אמרה רק אות אחת שהצליחה להרוס את הביטחון העצמי שלי באופן טוטאלי: 'ו…'".
מה ענית לה?
"אין 'ו..' – זה הספר, זה הסיפור. אמו של הגיבור מואשמת במעילת ענק והספר הוא על כל מה שקורה במשפחה. אני מסתכלת עליה, היא מסתכלת עליי, וברור שהיא ציפתה לשמוע סיפור והיא לא שמעה אותו מבחינתה. באותו רגע אמרתי לעצמי שאולי אם לא ברור לה שזה מספיק סיפור, אז כנראה שאין פה סיפור. הרגשתי שטעיתי. זה פשוט מדהים איך בהברה אחת אפשר להפיל בן אדם ואפילו לא להתכוון".
אילו שאלות זה עורר אצלך?
"אני חושבת שאת השאלה של מה גדול מספיק בשביל סיפור ומה ראוי לספר. אפשר לדבר עליה המון, וכמובן שאין עליה שום תשובה חד משמעית, זה עניין של דעה ושל טעם. אבל זו שאלה שמעסיקה את כל הסופרים במובן כלשהו כל הזמן. אין ספק שככל שלאדם יש יותר ניסיון זה עוזר, ועדיין, אין לכך באמת תשובה נכונה. זה תלוי גם במספר לא פחות מאשר בקורא".
לתגובה שלה הייתה השפעה מרחיקת לכת?
"באותו רגע זה השפיע עלי מאוד. מה שמעניין בסיפור הזה הוא שלא נאמר שום דבר לא בסדר, שום דבר שלילי. יותר מזה, היא חלילה לא התכוונה לפגוע בי או להוריד לי את הביטחון. אני בטוחה שהיא לא מעלה בדעתה עד עצם היום הזה כמה השפעה היה לזה עליי בזמנו, ויש להניח שהיא בכלל לא זוכרת את השיחה הזאת. השאלה הייתה לחלוטין תמימה, זה בסדר לשאול את זה. אבל עבורי זה היה רגע בכתיבה של הספר, שאמרתי לעצמי שיכול להיות שאני טועה בכיוון".
למה לתגובה הזו הייתה כזו השפעה?
"כל התהליך של הכתיבה הוא הרי תהליך שעושים לבד – רוב הזמן אין שום פידבק שיוכל להגיד אם את בכיוון או לא, אם זה טוב או רע. זה לצוף בחלל בלי קנה מידה. לכן כל הזמן מקנן החשש שהכתיבה היא איזו סוג של הזיה, בינך ובין המקלדת, שאין לה שום אחיזה במציאות. אולי אין לזה פשר בעיני אחרים, אולי זה לא מדבר אל אחרים – זו החרדה הכי עמוקה בכתיבה. לכן השאלה הזו הביאה אותי לחשוב שאולי אני טועה".
לא היה נוק-אאוט
ההברה הבודדת הזו אולי ליוותה את ידלין בהמשך תהליך הכתיבה, אך "בעלת הבית" ראה אור בסופו של דבר בשנת 2013. הספר זכה בפרס ספיר וזכה לביקורות טובות ולאהדת הקוראים. ב-2021 אף עובד למחזה ועלה על הבמות בתיאטרון בית ליסין.
איך התגברת על התחושה הזאת שאולי טעית?
"פשוט התגברתי על זה. זה מאוד עניין של אישיות. יש לי על זה הרבה שיחות עם סופרים אחרים, על השאלה הזו של 'עמוד שדרה', וזה לא קשור לספרות אלא לאישיות. אנשים מאוד נבדלים זה מזה באופן שבו הם מגיבים להטלת ספק במה שהם עושים, לגבי מי שהם. יש לי, למשל, חברה סופרת שמאוד קשה לפגוע בביטחונה העצמי. אם היא חושבת שמשהו טוב אז היא בטוחה בזה. היא סיפרה לי על כל מיני דברים שאמרו לה בעבר על כתבי יד, ושאלתי אותה 'איך היה לך את הכוח להמשיך אחרי כל זה?'. היא ענתה פשוט: 'ידעתי שזה טוב'. לי לא היה את הבטחון העצמי הזה, בוודאי לא אז. אבל כנראה שבכל זאת המחשבה שזה סיפור שראוי לספר אותו הייתה גדולה יותר מהרגע המערער הזה".
אז אולי היא זו שטעתה?
"יכולתי להציג את זה ככה ולהגיד שהמציאות הוכיחה שהיא טעתה. אבל אני לא אגיד דבר כזה, כי היא לא טעתה. אני בטוחה שיכול להיות אדם שיקרא את הספר ויגיד שאין בו סיפור. העובדה שהספר יצא לאור ואפילו הצליח במידה מסוימת אינה מהווה הוכחה לצדקתי. לכל הפחות אפשר לומר שזה לא היה נוק-אאוט, כלומר יש כאן מקום לדיון על טעם. אני מניחה שזה טלטל אותי בעיקר משום שכתב היד עוד לא היה שלם, אחרת זה היה מערער אותי פחות. זה היה בשלב שאף אחד עוד לא קרא אותו, אפילו לא העורכת. זה היה יחסית בוסרי".
התחושה המערערת הזאת שבה בספרים הבאים או שהעובדה שהספר יצא לאור הוציאה את העוקץ מהשאלה שלה?
"השאלה שלה הדהדה בי עוד הרבה אחרי ואולי בעצם היא שם בכל פעם שאני כותבת. היו נקודות בזמן הכתיבה שנתקפתי חוסר ביטחון בגלל משהו שאמרו לי, אבל לאור העובדה שהמשכתי לכתוב, ככל הנראה המשקל של זה בכל זאת לא היה כבד".
רומן ראשון מוביל לרומן שני
בשנים מאז שיצא לאור "בעלת הבית", הוציאה ידלין עוד שלושה ספרים. "שטוקהולם" שכתבה, על חבריו הקרובים של מועמד לפרס נובל שמת במפתיע, הפך גם לסדרת טלוויזיה מצליחה ששודרה בתאגיד השידור "כאן". בימים אלה יוצא לאור ספרה השישי, והרומן החמישי שלה, "הספר הלא נכון".
"גיליתי שכשהרבה אנשים קוראים ספר, שומעים הרבה תגובות", אומרת ידלין. "יש אנשים שלא חושבים שספר מעניין וזה ברור, זה נאמר על כל ספר. לימים יצא לי לספר מיליון וחצי פעם על מה הספר החדש שאני כותבת, ואף לא אחד אחר עוד לא אמר לי את ה-'ו…' הזה. עכשיו ברור לי שהשאלה ההיא נשאלה מתוך עניין כן, אכפתיות ואמפתיה".
כשיש כבר רומן ראשון מאחורייך זה עוזר ליכולת להתמודד עם הספקות?
"הספר הראשון שלי מכר בכמות נחמדה, קיבל ביקורות, חלקן טובות וחלקן פחות. מבחינתי הוא עשה את שלו – שמעבר להיותו בעולם, תפקידו היה להיות הרומן הראשון שמוביל לרומן שני, ממש כמו בשיר של 'גזוז'. אי אפשר לנהל רומן שני בלי לעבור את הראשון. מעבר להצלחה היחסית שלו שאינה מובנת מאליה, מה שהספר הראשון עשה בשבילי זה להבהיר לי שזה מה שאני רוצה לעשות, וזה הרבה מאוד. במובן הזה הוא עשה את מלאכתו".
ועל מה הספר השישי שלך, החדש?
"'הספר הלא נכון' מספר על מישהי בראשית דרכה שמאוד רוצה להיות סופרת. בן זוגה הוא פוץ מתנשא ואנין טעם והוא מאוד מאמין בה. היא בחופשת לידה עם תינוק והיא לא מצליחה לכתוב או לקרוא, אז חברה מספרת לה שכדאי לה לקרוא רומנים רומנטיים. בהתחלה היא אומרת שזה לא בשבילה, אבל איכשהו היא נכנסת לדבר הזה, ומתחילה גם לכתוב רומנים כאלה. והכל מבלי שלבן הזוג שלה יש מושג ירוק".
ו…?
ידלין פורצת בצחוק גדול.
