פרנץ קפקא הלך לעולמו ב־1924 משחפת בבית הבראה והשאיר מאחוריו פתק הממוען לחברו הטוב ביותר, מקס ברוד.

ה"צוואה" שהשאיר קפקא בפתק הייתה חד משמעית: על ברוד לאסוף את כל כתביו ולהעלות אותם באש. בלי להשאיר להם שריד ופליט. אלא שברגע האמת, ברוד בגד בקפקא. בניגוד לקפקא שסבר שכל הספרות שכתב היא לא ראויה, ברוד הכיר בגאונות שלו כבר מהמפגש הראשון שלהם כסטודנטים באוניברסיטה. לא רק שברוד לא שרף את כתביו, אלא החל עורך אותם ומתקין אותם להוצאה לאור.

אחד מכתבי היד הללו, הוא הרומן "הטירה", סיפור שישנה את הדרכים בה כותבים ומתארים את כל חווית החיים המודרניים, ולולא התערבותו של ברוד – היה עולה בסערה השמיימה.

כשם שהיו ברוד וקפקא קרובים ושלובים זה בזה בחייהם, כך גם הארכיונים שלהם מצאו את משכנם הסופי לאחר מאבק משפטי ממושך, בספרייה הלאומית. בין הפריטים הרבים שנחשפים עתה לראשונה לעיני הציבור נמצא גם דף נדיר המכיל סצנה שהושמטה מתוך "הטירה", ושופכת אור נוסף על היצירה המשפיעה הזאת.

מאחורי חומות הטירה

עלילת הטירה מתארת את ק. – מודד קרקעות אשר נשלח למלא תפקיד בכפר קטנטן על נוף הררי. הכפר שוכן למרגלות טירה גבוהה שמנהלת את כל מערך הבירוקרטיה של הכפר וסביבתו, אולם בלתי נגישה לחלוטין לאנשי הכפר.

ק. מנסה להבין עם מי עליו לדבר כדי למלא את תפקידו, אולם מוצא את עצמו מתרוצץ בין בעלי תפקידים שונים ומשונים – ראש הכפר אל פקיד בשם קלאם, ואל שאר דמויות הכפר אשר מנותקות לחלוטין מהמתרחש בטירה אבל מוכנות להציע כל אחת פרשנות ספקולטיבית משל עצמה לצדקתם של הדברים.

יותר ויותר משתכנע ק. שעליו לגשת אל הטירה, אולם גישתו לא מתקבלת באופן חיובי בקרב אנשי הכפר אשר סבורים שאנשי הטירה בוודאי צודקים במעשיהם ואין להטרידם בזוטות. כך הוא ממשיך ומנסה לשווא להבין מה בעצם תפקידו ולמה נשלח לכפר הזה, ועם מי הוא אמור לדבר כדי להבין את הפרטים הללו.

גלגלי הצדק טוחנים לאט

הדף התלוש שנמצא בארכיונים של ברוד וקפקא מתאר סצנה שהושמטה מתוך העלילה הקפקאית של "הטירה". בסצנה מגיע ק. אל ראש הכפר, אשר שוכב במיטתו משום שהוא חולה. ראש הכפר נושא נאום בדבר חשיבותה של הבירוקרטיה אשר לא יכולה לטעות, משום שכל המערך הבירוקרטי מטרתו ליצור את ההחלטה הטובה ביותר האפשרית. ואם אין היא מפיקה את ההחלטה הטובה ביותר, הרי שלשם כך ישנו משרד הבקרה שמטרתו לוודא שהמנגנון הבירוקרטי ימשיך לטחון מים. או בלשונו החדה של קפקא, מטרתה של הבירוקרטיה להמשיך לחתור אל ההחלטה הנכונה ביותר, אך לא להגיע לשם לעולם:

לאחר מכן אמר ק' והתרומם, כשהוא אוחז בידו את המכתב המקומט מקלאם: הלוואי שהיו לי למעלה בטירה תומכים  נלהבים או אויבים נלהבים, אבל למרבה הצער אין איש שאוכל לשמוע ממנו 'כן' או 'לא' חד משמעי. ואף על פי כן אצטרך למצוא אדם כזה. כמה רמזים כיצד לעשות זאת כבר נתתם לי.'

'לא הייתה לי כוונה כזו,' אמר לק' ראש הכפר בצחוק תוך שהוא לוחץ ידיים לפרידה. 'אך היה לי נעים מאוד לדבר איתך, זה ממש מקל על מצפוני. אולי נתראה שוב בקרוב.'

'סביר להניח שיהיה צורך שאבוא,' אמר ק' והתכופף לעברה של מיצי החתולה. הוא ניגש בחשש ללטף אותה, אבל מיצי התרחקה ממנו ביללה קטנה של פחד והתחבאה מתחת לכרית.

ראש הכפר ליטף את מיצי באהבה . 'אתה תמיד מוזמן,' אמר, אולי כדי לעזור לק' להתמודד עם התנהגותה של מיצי, אך אז הוסיף: 'במיוחד עכשיו, כשאני חולה. כשאבריא ואוכל לחזור לשולחן העבודה, יש להניח שהעבודה הרשמית תדרוש ממני את כל תשומת הלב.'

'האם אתה רוצה לומר,' שאל ק', 'שגם היום לא דיברת איתי באופן רשמי?' ראש הכפר השיב: 'כמובן, לא דיברתי איתך רשמית, ניתן לקרוא לכך שיחה חצי-רשמית.'

'אתה לא מעריך מספיק את הדברים הלא-רשמיים, כפי שכבר אמרתי, אך אתה גם מעריך פחות מדי את הדברים הרשמיים.' אמר ראש הכפר.  'החלטה רשמית איננה כמו בקבוק התרופות הזה שעומד כאן על השולחן. אינך יכול פשוט  ליטול אותה ולקבל לך את התשובה. החלטה רשמית אמיתית דורשת אינספור שיקולים קטנים, התלבטויות ובדיקות. לשם כך נדרשת עבודה ממושכת של הפקידים הטובים ביותר לאורך שנים, גם אם לעיתים הפקידים כבר ידעו בתחילת הדרך את ההחלטה הסופית.

והאם בכלל ישנה החלטה סופית? לשם כך, קיימים משרדי הביקורת, כדי למנוע את האפשרות שהיא תופיע,'

'נו טוב,' אמר ק', 'הכול מאורגן בצורה יוצאת דופן, מי יכול לפקפק בכך? תיארת זאת באופן מפתה מאוד, עד כדי כך שכעת אינני יכול שלא להתאמץ בכל כוחי ללמוד זאת לפרטי פרטים.'

ק' יצא, לאחת שנפרד מהצוות, וכשיצא נשמע מאחוריו גל של לחשושים וצחוק מהוסה.

הוא חזר לפונדק. בחדרו הוא מצא הפתעה: החדר נוקה ביסודיות. פרידה עבדה במרץ וקיבלה אותו בנשיקה על סף הדלת. החדר היה מאוורר היטב, התנור הפיץ חום, הרצפה נשטפה, המיטה סודרה, וחפצי המשרתות, כולל תמונותיהן, נעלמו. תמונה חדשה נתלתה כעת על הקיר מעל המיטה.

ק' ניגש לתמונה החדשה שנתלתה על הקיר.

להתנקש בראש הכפר

"אנחנו מעריכים שמי שתלש את הדף היה מקס ברוד עצמו", מתאר שטפן ליט, אוצר אוסף מדעי הרוח בספרייה הלאומית. "משום שהוא נתלש בשלב מוקדם מאוד. אפשר להבין למה, זו סצנה קצת חתרנית שיוצאת באופן מאוד קשה נגד המנגנון הבירוקרטי".

הסצנה מתארת לא רק את חוסר התוחלת של המנגנון הבירוקרטי בכללותו אלא גם יוצאת כנגד מנגנוני הבקרה שלכאורה מנסים למנוע טעויות אולם בפועל רק מזינים את ההליך הלא יעיל שרומס ודורס את האזרח הקטן.

"כנראה שהסיבה לכך שהסצנה הזאת לא נכללה ביצירה הסופית", אומר ליט, "ברוד ניסה לוודא שהטיוטה תהיה נאמנה לתוצר הסופי ולכן הדף נתלש  מתוך המחברת של קפקא".

אולם למרות הניסיונות להעלים אותם, הדף התלוש והסצנה שהושמטה השתמרו בארכיונים של קפקא וברוד, ומוצג עתה בפעם הראשונה לעיני הציבור הרחב, במסגרת התערוכה הייחודית "קפקא: גלגולו של סופר", בה מוצגים פריטים נדירים בכתב ידו של הסופר ששינה את הספרות המערבית אפילו באמצעות הטיוטות הבלתי גמורות שלו, וכמובן גם הדף שנתלש מטיוטת "הטירה".

פרנץ קפקא הוא מגדולי הסופרים במאה ה־20. יצירותיו, ובייחוד הסיפור "הגלגול" והרומנים "המשפט", "הטירה" ו"אמריקה", נמנות עם היצירות החשובות שנכתבו במערב, הן מבחינת סגנונן שהקדים את זמנו, הן מבחינת נושאיהן. 

אבל מדוע זכה קפקא – פקיד ממשלה אפרורי לכאורה, שמרבית יצירותיו לא התפרסמו בחייו – להשפיע באופן כה עמוק על הספרות הבינלאומית? איך הפך מי שרצה שישרפו את כתביו אחרי מותו בטרם עת לכותב כה חשוב שסגנונו הועתק ומועתק עד היום, 100 שנה לאחר מותו, על ידי סופרות וסופרים אחרים?

כיום אנחנו יכולים להגיד שקפקא היה פורץ דרך בספרות המודרנית ברבע הראשון של המאה ה-20. הנושאים של יצירותיו – התמודדות עם בירוקרטיה אימתנית ושאלות של זהות וערך עצמי, התערערות המבנים החברתיים המסורתיים ואתגרי העולם המודרני – היו חדשניים לתקופתו ומצאו את מקומם בספרות המודרנית בזכותו. המצב האנושי המתואר ברבות מהן הוא מסויט, גרוטסקי, חסר פשר וחסר מוצא, או בתמצית: "קפקאי", מונח שנטבע על שמו ומשמש כיום כמטבע לשון.  למרות כל השבחים המאוחרים הללו – קפקא לא רצה שהרומנים והסיפורים שכתב יתפרסמו. רובם ראו אור בהדרגה בניגוד לצוואתו המפורשת רק לאחר מותו של המחבר ב־3 ביוני 1924 – והוא בן 41 – ובהמשך תורגמו מגרמנית לשפות רבות. 

הפנים הרבות והמרתקות של פרנץ קפקא מוצגות אצלנו בתערוכה מיוחדת לרגל 100 שנים למותו ששופכת אור על הסופר, יצירתו וחייו. כאן אנסה לעבור על כמה מתחנות חייו, המוצגות בתערוכה, ולענות על השאלה "מיהו פרנץ קפקא ולמה יצירתו כה מהפכנית וחשובה?"

ילד טוב פראג

פרנץ קפקא נולד בפראג ב־3 ביולי 1883 כבן בכור להרמן וז'ולי קפקא, בעליהם של חנות טקסטיל במרכז העיר. אחריו נולדו שלוש אחיות: גבריאלה ("אֵלי"), ולרי ("ואלי") ואוטיליה ("אוטְלה"). משפחת קפקא הזדהתה כיהודית, אך בדומה ליהודים רבים בני התקופה ראתה את עצמה בראש ובראשונה כחלק מהתרבות הגרמנית. פרנץ למד בתיכון גרמני וסיים את לימודיו ב־1901. יחד איתו למד גם שמואל הוגו ברגמן, לימים מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (הספרייה הלאומית) ורקטור האוניברסיטה העברית.

עם סיום לימודיו החל קפקא ללמוד משפטים, תולדות האמנות, פילוסופיה וספרות גרמנית באוניברסיטת פראג. שם הכיר את חברו הטוב מקס בּרוֹד, שלמד אף הוא משפטים והיה סופר, משורר, מחזאי ומלחין. בשנים אלה כתב קפקא את הטיוטות הראשונות לסיפוריו "תיאור של מאבק" ו"הכנות לחתונה בכפר". אף שחי בבוהמיה ודיבר גם צ'כית, בחר קפקא לכתוב בגרמנית.

הוא החל את צעדיו הראשונים כסופר אחרי שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת פראג ובמקביל לעבודתו כפקיד מקצועי, עבודה שדרשה ממנו להיות בקיא בנבכי הבירוקטיה של עולם הביטוח:  לאחר לימודיו באוניברסיטה, הצטרף קפקא כמשפטן לחברת ביטוח תאונות לפועלים בבוהמיה – עבודה שלא אהב על אף שהצטיין בה – אך ליבו היה נתון בעיקר לכתיבה ספרותית. למרות מעמדו החדש כשכיר, המשיך להתגורר בבית הוריו עד שלב מאוחר בחייו – מה שיצר משברים משפחתיים, אשר התגלגלו בתורם למוטיבים המאפיינים את כתיבתו הספרותית. 

פקיד ביום, סופר בלילה

את הנושאים בכתיבתו שאב קפקא לרוב מחייו ומעבודתו כמשפטן במערכת מנהלית-בירוקרטית באימפריה האוסטרו-הונגרית, שם גם ניכר ההבדל בין דמותו של קפקא כסופר לבין תפישתו את עצמו כאדם. רבים מהטקסטים האישיים שלו (לדוגמה "מכתב אל האב", המכתבים האישיים לידידיו והיומנים) מראים את ההיסוסים הרבים שלו לגבי הדימוי העצמי שלו ויכולתו הספרותית. לעומת זאת, עבודתו הספרותית התמקדה במפלצת שבה שלט ביד רמה במסגרת תפקידו – הבירוקרטיה. שני הרומנים "המשפט" ו-"הטירה" משקפים את חוויותיו בעולם הבירוקרטי ואת חוסר האונים של האזרח מול עולם זה, כשהסיפור הקצר "לפני החוק" משמש כמעין תמצית של הרומנים האלה. כל היצירות האלה לא איבדו מערכן לאורך הזמן, הן רלוונטיות גם בימינו וכאן סוד ההצלחה של קפקא בתרבויות רבות סביב העולם. 

ספרו הראשון של קפקא, "התבוננות", ראה אור ב־1912. היה זה אוסף מיניאטורות ספרותיות שהוא חיבר כמה שנים קודם לכן. בהמשך יצא לאור הסיפור "גזר הדין", שנכתב במהלך לילה אחד בסתיו 1912, והוא מגלה את הסגנון הקודר האופייני לקפקא. יצירתו הנודעת ביותר "הגלגול" מגוללת את סיפורו של סוכן־נוסע שמתעורר בוקר אחד במיטתו ומגלה שנהפך לשרץ ענקי. יצירות אלה קבעו סגנון חדש שדורש מהקוראים התמודדות עם צדדים לא נעימים ואף מפחידים של הקיום האנושי ועם מצבים אבסורדיים שלא יכולים להתבסס על חוויה אמיתית אלא על דימיון מפותח ופורה. ברבים מן היצירות המוטיב הבירוקרטי בא לידי ביטוי בצורה של מנגנונים אפלים שפועלים לפי עקרונות לא ברורים שלא בטובת האזרח או בדמויות שפועלות בשירות אותם המנגנונים. כתיבתו של קפקא הייתה מאוד שונה מכל מה שנכתב עד אז. ייתכן שהיה מודע לכך וזאת אחת הסיבות מדוע הוא לא הסכים לפרסם את מרבית יצירותיו ואף ציווה להשמידן. 

שלושת הרומנים שכתב קפקא, ושהמשיכו את מה שטווה ביצירותיו הקצרות  – "אמריקה" (בשמו המקורי "הנעדר"), "המשפט" ו"הטירה" – נותרו בלתי־גמורים. קפקא ביקש ממקס בּרוֹד לשרוף את כל כתבי־היד שלו לאחר מותו. אבל ברוד החליט שלא למלא את צוואתו של קפקא, פרסם את כולם ובכך הציל יצירות מופת של הספרות המודרנית ועשה את קפקא לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה־20 ושל מורשת הספרות המערבית.

לגאול את קפקא מעצמו

מה היה קורה אם קפקא היה חי שנים ארוכות ומת בשיבה טובה? ייתכן שסופו הטרגי, שלא אפשר לו לשלוט על פרסום (או אי-פרסום) כתביו, הוא זה שבאופן אירוני הפך אותו לאחד מגדולי הסופרים של ימינו. סיפור ההנחיות להשמיד את יצירותיו ו-"הבגידה" על ידי מקס ברוד שעשה בדיוק את ההפך תרמו לתהילה המאוחרת של קפקא שלא הייתה לו כל עוד הוא חי.

קפקא חלה בשחפת בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, והיא זו שהביאה למותו. שחפת היתה מן המחלות הנפוצות ביותר בתחילת המאה ה־20. באותם ימים לא ידעו עדיין איך להירפא ממנה. המחלה התפשטה בעיקר בקרב אוכלוסיות שסבלו ממחסור תזונתי, ותקופות מלחמה היו הרות אסון מהבחינה הזו 

תחילה ניסה לטפל במחלה כשנטל כמה חודשי מנוחה מחוץ לעיר, אצל אחותו אוטיליה, אך עם החמרת המצב נאלץ לשהות פרקי זמן ארוכים יותר בבתי־הבראה שונים בבוהמיה ובאוסטריה. בשבועות האחרונים לחייו התפשטה המחלה לגרונו, מנעה את יכולת הדיבור והוא נאלץ לתקשר עם סביבתו בכתב בלבד.

למרות ההידרדרות במצבו הבריאותי, לא פסק קפקא ליצור ולכתוב. ב־1921 החל לחשוש שזמנו קצוב והורה לחברו ברוד להשמיד את כל כתביו לאחר מותו. אף־על־פי־כן כתב ב־1922 את "הטירה" – אך לא היה מסוגל לסיים את הכתיבה, ובשנה האחרונה של חייו ליקט סיפורים קצרים לאסופה האחרונה בשם "אמן התענית".  

קפקא עולה לפלשתינה

כתבי־היד של קפקא ניצלו פעמיים בידי מקס ברוד: בפעם הראשונה כאשר מיאן לשרוף אותם, ובפעם השנייה כשברוד לקח אותם עימו בעת עלייתו ארצה ב־1939. לולא זאת, היו כתבי־היד עלולים ליפול בידי הנאצים ולא לשרוד אחרי מלחמת העולם השנייה.

ואולם, הצלחתו של קפקא נזקפת גם לזכות איש הספר ואיש המעשה, שלמה זלמן שוקן. מ־1934 ראו אור בהוצאת שוקן בברלין כתבי קפקא המרכזיים, ומשעברה ההוצאה לארץ עקב סגירתה בידי הנאצים דאג שוקן לתרגומיהם לעברית. מ־1945 יצאו הרומנים והסיפורים במספר רב של מהדורות, וקפקא קנה לו שם גם בקרב קוראי העברית. הרומנים שלו ראו אור במספר מהדורות ואף תורגמו יותר מפעם אחת. כמו כן, מכירת זכויות הפרסום של תרגומים לשפות רבות סייעה להפצת ספרי קפקא לאין-ספור מדינות ולשונות. 

אחרי עלייתו, מקס ברוד המשיך לפעול בארץ למען חברו והפיץ את חוויותיו האישיות מהחברוּת עימו גם בחוגי התרבות המקומיים. יצירותיו של קפקא היו למושא מחקר בחוגים אקדמיים, פורשו במוספי הספרות, ואמני ישראל מן התחומים השונים יצרו בהשראתן. עיבודה של "הטירה" בידי מקס ברוד למחזה סלל את דרכו של הרומן אל ליבו של הקהל הישראלי הרחב. 

גם במדינות ערב התעניינו בכתיבתו המיוחדת של קפקא. בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת החלו לצאת לאור תרגומים שונים של הרומנים והסיפורים הקצרים שלו במצרים, בסוריה, בלבנון ובירדן. בעקבותיהם התעוררו בעולם הערבי דיונים על כתיבתו של קפקא ועל יחסו ליהדות והציונות.

סיפור החיים של פרנץ קפקא מושך תשומת לב רב עד היום, בעיקר בשל המתח בין פשטות חייו והמשמעות הבולטת כסופר מודרני-קלאסי. מ-1969 לא נעשה צעד בישראל להציג את האיש, את סביבתו ואת יצירותיו בתערוכה משמעותית. לאחר הבאת ארכיון מקס ברוד עם כתבי קפקא ורישומיו לספרייה הלאומית, זו הפעם הראשונה שעושר זה של חומרים ייחודיים יוצג לציבור.

לפני ארבע שנים נפל דבר בטיקטוק, צעירות פיתחו אובססיה כלפי רווק חדש ונחשק – פרנץ (אנשיל) קפקא. ההאשטאג #קפקא זכה ליותר מ140 מיליון צפיות, וטיקטוקריות צילמו את עצמן מקריאות פסקאות נבחרות מתוך "מכתבים למילאנה", אסופת מכתבים שכתב קפקא לאהובתו מילאנה סנסקה-פולק. כולן היללו את מראהו ואת העדינות והפיוטיות בה כתב, וביטויי האהבה שלו הפכו ל"סטנדרט" עבור הנשים הצעירות בטיקטוק שהצהירו שלא יתפשרו על פחות מכך בבן זוגן העתידי.

אבל מה שטרנד הטיקטוק הקפקאי פספס הוא שלמערכות היחסים של קפקא עם נשים היו צדדים פחות פוטוגנים. מהסוג שבתרבות האינטרנט היום היינו מכנים "דוש" [קיצור של דושבג, כינוי סלנג שלילי לגבר יהיר ומרוכז בעצמו – י.ק] או "גזלייטר" [כינוי סלנג לאדם המתנהל בתוך מערכת יחסים באמצעות מניפולציה של הזולת כדי לגרום לאחר לפקפק בתפיסותיו ובחוויותיו- י.ק]. מערכות היחסים הסבוכות הללו אומנם לא הובילו לנישואין מאושרים והקמת בית נאמן בישראל, אבל הן כן תרמו לאנושות את אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר שלה.

אבל הסיפור שאספר אינו רק רכילות מרתקת מאחורי חייו של הסופר המיוסר. מי ידע שעלבון של גבר יוביל ליצירתו של אחד הרומנים הגדולים של המאה ה-20, רומן שלכאורה אין קשר בינו ובין מערכות יחסים רומנטיות?

500 מכתבים לך אהובתי

את פליצה באואר פגש קפקא בבית חברו הטוב מקס ברוד בשנת 1912 ומייד התרשם שהיא אשת עסקים יעילה, ואפילו ציונית, תכונה שלהפתעתו מצאה חן בעיניו. באואר הייתה אישה עצמאית ומודרנית במושגי התקופה, בת למשפחה יהודית־גרמנית, שהחזיקה במשרת פקידה בברלין. הוא כתב לה חמישה שבועות לאחר פגישתם הראשונה והציג את עצמו בתור האיש שהושיט לה תצלום אחר תצלום מעל לשולחן בבית ברוד: 

"ולבסוף ביד הזאת שהוא מקיש בה כעת על המקשים, החזיק את כף ידה, שבאמצעותה נתנה יתר תוקף להבטחתה שבשנה הבאה היא רוצה לצאת עמו למסע לפלסטינה".

(מתוך "המשפט האחר – המכתבים של קפקא אל פליצה, מאת אליאס קנטי) 

קפקא היה אדם שהתאהב באמצעות המילה הכתובה, וכך גם מערכת היחסים שלו ושל פליצה התאפיינה בכתיבה אינטנסיבית ועוצמתית – יותר מ-700 עמודים שנפרשו על 500 מכתבים שונים.

הם התכתבו במשך שנים, כאשר רק המכתבים שלו אליה שרדו. אפילו הצעת הנישואין שלו הייתה בכתב, ונכללה כנושא צדדי במכתב בו שלח לה חיבור על כתב היד שלו "המסיק". אבל כדרכו – ברגע שפליציה הסכימה להפוך לאשתו החל קפקא להיבהל מעצם המחשבה על חיים עם אישה. במכתבים הבאים הוא כתב לה טיעונים משפטיים כמעט בגנות עצמו, ערוכים וסדורים ביד אומן של מי שעבד כעורך דין, והסביר למה בשל דאגתו הרבה כלפיה – עדיף שישקלו את הנישואין בשנית:

"האם איני מתפתל לפנייך זה חודשים כמו משהו ארסי? האם איני נמצא רגע פה ורגע שם? האם עדיין אינך מתחלחלת למראי? האם עדיין אינך רואה שאני חייב להישאר כלוא בתוך עצמי כדי שימנע אסון – ממך פליצה, ממך ימנע אסון?"

(מתוך "המשפט האחר – המכתבים של קפקא אל פליצה, מאת אליאס קנטי) 

בתגובה השתמשה פליצה בנשק היחיד שעמד לרשותה – שתיקה. היא חדלה להגיב למכתביו, ואם ענתה, ענתה בתמציתיות שעינתה אותו. לאחר חודשיים של התכתבות דלילה הודיע לה קפקא שהוא בורח לווינה. שם אפילו השתתף בקונגרס הציוני, אבל בגלל הרוח הרעה שנחה עליו התרשמותו מהמעמד הייתה בלתי מתרשמת בעליל.

פליציה המשיכה בשתיקתה העיקשת, אבל מאחר שלא שמעה מקפקא דבר, שלחה את חברתה הטובה גרטה בלוך וביקשה ממנה לתווך בניהם. לו ידעה מה יהיו ההשלכות לכניסת חברתה לשדה ראייתו של קפקא, ייתכן שהייתה עושה כל שביכולתה כדי להחזיר את הגלגל לאחור.

חברות לפני חובות

פרטים מעטים ידועים על גרטה בלוך. גם היא, כמו פליצה, הייתה יהודיה, אשת עסקים מעשית, ומהשורות במכתביה שהוא עצמו ציטט אפשר להניח שכתיבתה הייתה יעילה ולא ספרותית מחד אבל מאידך גיסא היא נטתה להיפתח רגשית ולשתף את קפקא בחוויותיה ובעולמה הפנימי בחופשיות.

השניים התכתבו על פליצה לעיתים קרובות, ודיסקסו ביניהם את  מגרעותיה, כדוגמת טיפולי השיניים שעברה וגרמו לכך שחלק ניכר משניה היו מוזהבות. למרות העיסוק בצדדים הפחות טובים של פליציה, ובעקבות הכוח ששאב קפקא מההתכתבות עם בלוך, סוף סוף חזר קפקא וביקש מפליצה שוב להינשא לו.

"אירוסי או נישואי אינם משנים דבר וחצי דבר ביחסנו, הצופנים בחובם, לגבי מכל מקום, אפשרויות יפות שאיני יכול בלעדיהן".

(מתוך "המשפט האחר – המכתבים של קפקא אל פליצה, מאת אליאס קנטי) 

ולמרות האירוסין המחודשים בין קפקא לפליציה, הוא ממשיך להתכתב עם חברתה הטובה, ומשתף את בלוך בחששות והפחדים העולים בו שוב לקראת הנישואים הקרובים לפליצה. 

אף שאין אנו יודעים רבות על בלוך, דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות – היא הייתה חברה טובה ונאמנה לפליצה. לכן הקפידה בלוך לשתף את פליצה בכך שארוסה שוב נתקף היפוכונדריה והפכפכות בנוגע לאירוסים, וכן בנוגע לעובדה שהוא מתכתב איתה באותו להט וחום רגשיים שבהם התכתב בעבר איתה, ארוסתו.

בית הדין הגבוה לאהבה

המשולש המוזר הזה הגיע לשיאו במפגש טעון במיוחד. קפקא הוזמן למלון "אסקנישר הוף" בברלין, ובלובי שלו, עמד לדין על יחסיו הכפולים עם בלוך ובאואר. מטעם התביעה נכחו פליצה ואחותה ארנה, ומטעם ההגנה נכח חברו הטוב של קפקא הסופר ארנסט וייס שלא חיבב את פליצה מהרגע הראשון. גרטה בלוך הייתה השופטת, אבל גם זו שהביאה את המכתבים שלו וסימנה בצבע אדום את כל התיחסויותיו המזלזלות כלפי פליצה.

קפקא אפילו לא ניסה להגן על עצמו במעמד השיחה בלובי המלון, ואין זה פלא שדיון בית הדין המאולתר הזה סתם את גולל על האירוסים באופן סופי.

"הוא חש מותקף", מסביר שטפן ליט, אוצר אוסף מדעי הרוח בספרייה הלאומית, "הוא חש שהוא עומד למשפט על לא עוול בכפו, ושמאשימים אותו בלי שהבין מה היא ההאשמה בכלל".

תחושת הרדיפה ו"המשפט הרומנטי"  – בו היו מושאות אהבתו של קפקא גם המאשימות, גם השופטות וגם המוציאות אל הפועל –  השפיעו על קפקא מאוד. כחלק מתהליך העיבוד והתגובה שלו למה שהתרחש החל לכתוב את אחת היצירות החשובות ביותר בקאנון המערבי – "המשפט".

אין חוקים באהבה ומלחמה

הרומן "המשפט" מתאר את קורותיו של יוזף ק', פקיד בנק בכיר שמואשם יום בהיר אחד בפשע על לא עוול בכפו. אלא שלא החוקרים החוקרים אותו, ולא השופטים או הפקידים המקיפים אותו מוכנים לומר לו מה היא האשמה בה הוא מואשם, וממררים את חייו במסכת של האשמות, אשמה ודיונים משפטיים כאשר אין ביכולתו של יוזף ק' להיאבק מול גלגלי הצדק שטוחנים גם את הצדק וגם אותו לאט וביסודיות.

לצד הקריאות העמוקות והרבות שניתן להעניק לסיפור הקפקאי, שעד היום חשבנו שהוא בעיקר כתב אישום נגד מקומה של הבירוקרטיה בחיים המודרניים, ניצבת גם הפרשנות שאומרת שאולי זוהי הדרך בה הוא חווה את "בית הדין" לפניו מצא עצמו עומד ונשפט כאשר שתי נשים בחייו בחרו לתמוך זו בזו ולפנות נגדו.

ובחיים עצמם, למרות המפגש הטראומטי שהוביל לכתיבת הספר, קפקא ופליציה באואר המשיכו להתכתב ביניהם והתארסו בשנית כאשר משקעי העבר שקעו. קפקא התכוון להינשא לה עד שגילה שהוא חולה  בשחפת. הבשורה המרה השפיעה עליו מאוד מבחינה נפשית והוא התקשה לדמיין את עתידו ולכן ביטל את האירוסים והביא לסיומה את מערכת היחסים עם באואר.

לאורך השנים נשים נוספות השפיעו על הכתיבה והיצירה של קפקא. כשהידועות והמפורסמות שבהן הן מילנה יסנסקה-פולק, עיתונאית ואינטלקטואלית צ'כית שגם תרגמה את יצירותיו מגרמנית לצ'כית, ודורה דיאמנט שפגשה אותו בערוב ימיו, כשהוא בן 40 והיא בת 25, במקור מחסידות גור, שהייתה האישה היחידה איתה הצליח להתגורר וסעדה אותו עד יום מותו.

סוף דבר הכל נשמע

רוב קרובי משפחתו וכן הנשים בחייו של קפקא ניספו בשואה. פליצה באואר הייתה יוצאת דופן בכך שהצליחה להגר לאמריקה וניצלה. כמו אשת העסקים הממולחת שהייתה, היא מכרה את המכתבים ששלח לה קפקא והם אוגדו לספר. פליצה באואר התחתנה לבסוף, הפעם עם גבר שלא נכנס לחרדה מעצם נוכחותה של אישה, והלכה לעולמה בשנות השישים באמריקה.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם, מה לגבי גרטה בלוך? כאמור, מעט מאוד ידוע אודותיה וגורלה מעבר לכך שנספתה בשואה. אולם ישנן שמועות לא מבוססות שרחשו סביבה וסביב קפקא גם אחרי שמערכת היחסים עם פליצה באואר הסתיימה. בלוך ילדה ילד, ומעולם לא התייחסה לזהות אביו. היו מי שניסו לטעון שאולי מדובר בבנו של קפקא. הילד נפטר כשהיה בן חמש, ותיעודים או תמונות שלו לא שרדו.

קפקא מצידו לא נישא לא לבאואר ולא לבלוך. אין זה פלא שהצאצא הרוחני של משולש האהבה קפקא-באואר-בלוך לא היה יכול להיות מערכת יחסים יציבה ורגילה, אלא הביא לעולם לא פחות מאשר את "המשפט", סיפור שכנראה לא היה יכול להיווצר לולא המתח והקושי של גבר להתמודד מול אחוות אחיות של חברות שעמדו זו לצד זו ברגע האמת.

אחד מהמכתבים הרבים שכתב קפקא לגרטה בלוך יוצג בתערוכה "קפקא – גילגולו של סופר" אשר תיפתח ב-3 בדצמבר 2024 בתערוכה, יוצגו לראשונה פריטים נדירים כמו צוואתו של קפקא, מכתב בכתב ידו ואפילו דפי טיוטה של "הטירה" שלא נכנסו ליצירה הסופית – וכמובן פריטים שמספרים את מערכות היחסים הסבוכות של קפקא עם נשים בחייו – זאת כחלק מאירועי ציון 100 שנים לפטירתו של קפקא.