"המלחמה, לשם מה?": מחשבותיהם של ילדי מלחמת יום הכיפורים נחשפות

כאב, תסכול, תקווה ואופטימיות – קשת התחושות והרגשות של ילדי וילדות ישראל נפרשת שחור על גבי עיתוני הילדים. מי כתבה שיר מחאה שהקדים את זמנו ומה היה לנער יצחק הרצוג לומר על המלחמה? אשרת רביבו מספרת את סיפורם של הילדים והילדות של חורף שנת 73', כפי שהוא משתקף מתוך דפי עיתוני הילדים

ילדים מקיבוץ גדות סמוך למבנה שהופגז ע"י סוריה זה עתה, במלחמת יום הכיפורים. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

מה הרגישו הילדים של החורף ההוא, בשנת 73'? איך הם חוו את המלחמה האיומה והנוראה הזו?

עיתונות הילדים שפורסמה בזמן מלחמת יום הכיפורים והשנה שאחריה, הייתה רוויה בתחושות, חוויות, כאב וציפיה של הילדים של אותם הימים. חלק מהילדים והילדות הללו הם המבוגרים של היום, חלקם בתפקידי הנהגה בכירה במדינה.

רוב המחקרים על מלחמת יום הכיפורים התמקדו עד כה בעיקר בחזית הלוחמת. החיים בעורף, בצל המלחמה קצת נשכחו. במיוחד נאלם ונעלם קולם של הילדים. זירות תרבותיות שונות מספקות לנו הצצה מרתקת לחוויות העורף בימי המלחמה, וביניהן – עיתונות הילדים.

עיתונות הילדים מביאה בראש ובראשונה את נקודת המבט החינוכית של החברה הבוגרת. את האופן שבו ניסו המבוגרים לתווך לילדים את המלחמה הנוראה ההיא, לעצב את תפיסת עולמם, לעודד את רוחם ולתת להם מרחב לפורקן ולנחמה. אולם בין דפי העיתון, אם נאזין היטב בין השורות – נוכל להחיות גם את קולם של ילדי התקופה: במכתבי בקשה ששלחו למערכת, בטקסטים ובציורים ששלחו לפרסום ובשאלות ששאלו בפינות הייעוץ.

חומרים אלו מהווים מקור היסטורי ייחודי לבחינת קולותיהם של הילדים באותה עת. הם פותחים צוהר לעולמם הפנימי, לתחושותיהם וחוויותיהם של הילדים בעקבות אירועי המלחמה. מובן שחומרים אלו עברו סינון ועריכה קלה מצד מערכת העיתון, אולם יש להם ערך מחקרי כקולות אותנטיים של ילדי התקופה.

"עמדה ושאלה – למה?"

טקסטים רבים שכתבו ילדים לעיתונות הילדים בזמן המלחמה ובתקופה שאחריה, הביעו את התסכול והכאב מעצם קיום המלחמה. בעיתון "הארץ שלנו" תחת הכותרת – "המלחמה, לשם מה?", כתב ילד מרמת-גן: "המלחמה / לשם מה? לשם מה? / המלחמה / שאין בה חוכמה". בשיר נוסף שפורסם באותו עיתון, כתבה ילדה מנצרת עילית: "במה אשמים הילדים הקטנים עליהם עוברים כל מוראות המלחמה? לא די בפגעי הטבע? למה יוצרים בני האדם אסונות בעצמם?".

גם בעיתון החרדי "זרקור" נמצא שיר שכתבה ילדה מירושלים, ומערער על עצם קיום המלחמה: "מלחמה זה דבר רע / אנשים נופלים ללא מטרה / משפחות שכולות וילדים קטנים / שעוד לא מבינים על מה הם בוכים / אנשים הולכים ובסוף לא חוזרים / ומשאירים אחריהם זיכרונות נעורים. / מדוע זה קורה איני מבינה […] מדוע לא קולטים כי בשיחות / אפשר לפתור את הבעיות / מלחמה זה דבר רע / בזאת אני בטוחה".

מתוך עיתון הילדים "זרקור", א' באייר תשל"ד, במדור שבו פורסמו שירי ילדים על המלחמה.

בטקסטים אלו הילדים לא הסתפקו בהעלאת הכאב בעקבות המלחמה, אלא אף הפנו אצבע מאשימה כלפי המבוגרים, שהמיטו על החברה אירועים שהילדים סובלים בגללם.

"על משכבי בלילות": חרדות בעקבות המלחמה

לצד תהיות ושאלות על עצם קיום המלחמה, ניתן למצוא בעיתונות הילדים כתיבה נרחבת ששיתפה את המצוקה, את החששות ואת הפחדים של ילדי התקופה. בשיר ששלחו ילדות בנות 11 מקיבוץ מענית לעיתון "משמר לילדים" נכתב: "בביתי אני יושבת וחושבת. / לא כותבת, לא לומדת, לא עובדת. / כך יושבת וחושבת, / המלחמה אותי מעצבנת. / זה נורא, זה איום, / זה זוועה של חלום". בשיר זה יש עדות לקושי בשמירה על תפקוד יומיומי תקין, בעקבות הלחץ מהמלחמה.

דפי השער של עיתוני הילדים "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו" מתקופת מלחמת יום הכיפורים.

גורם משמעותי במיוחד למצוקה ולחרדות הללו, נעוץ כמובן בעובדה שחיילים רבים היו בני משפחות הקוראים – חיילי מילואים גויסו לתקופות ממושכות, וילדים נותרו בבית בגעגוע ובחרדה לגורלם של האבות והאחים שבחזית. במדור הייעוץ בעיתון "דבר לילדים" שיתף ילד בתחושותיו: "יש לי אח בצבא ואני דואג לו כל הזמן, אני אולי צריך להתבייש לומר זאת, אך אני פוחד מכל מה שקשור במלחמה. כל הזמן אני רק חושב על הנושא הזה, ולא עושה שום דבר אחר". עורכת המדור מטעמה קשתי, שהשיבה לשאלות הילדים, הזדהתה עם הכותב והעידה על עצמה – "גם אני פוחדת […] אינך צריך להתבייש בפחד שתקף אותך. הוא תקף את כולנו". אחרי שקשתי נתנה לילד לגיטימציה לתחושות קשות סביב המצב המלחמתי, היא ניסתה לתת לו כלים איך להסיח את הדעת מהפחד, כדי שלא ישתק את חיי היומיום:

"אני יודעת שזה קשה; דומה כאילו אמרתי דבר והיפוכו. וכי אפשר להיות ער וישן גם יחד? ואני הרי מבקשת ממך לזכור שעדיין קיימת מלחמה ובכל זאת לנהוג כאילו אין מלחמה. אלא שזה מה שמוטל עלינו לעשות: לנהוג עד כמה שאפשר כתמול שלשום, ועם זאת לא בשאננות ובהתעלמות […] אם כולנו נעסוק כל הימים והלילות במחשבות על המלחמה ולא נקום בבוקר לעבודה, ללימודים, לא ננקה את הבית או לא נכין שיעורים – אנו עלולים להתמוטט, חלילה. הדבר יפגע בנו יותר מכל פצצת אויב […] זהו קו החזית שלנו, החיים בעורף". לצד חיזוק הילדים ונירמול תחושות הפחד שלהם, גם מצופה מהם להמשיך לקיים שגרה נורמלית עד כמה שניתן, כחלק אינטגרלי בחיי האומה וכמי שהמשכיות האומה תלויה בו.

מתוך עיתון "דבר לילדים"

מעבר לדאגה לבני המשפחה שבחזית, ילדים רבים הצטרפו בתקופה זו למעגל השכול. עיתונות הילדים נתנה מקום נרחב לשיח על ריבוי הנופלים (וכן על מצב השבויים והנעדרים). מערכות העיתונים פרסמו סיפורים וכתבות רבות שהציפו את כאב השכול מנקודת מבט ילדית. גם הילדים עצמם שלחו לעיתונים טקסטים בנושא, הן בנוגע לשכול הלאומי והן בשיתוף חוויות על אובדן קרוב משפחה.

באופן מפתיע, פורסמו בעיתוני הילדים מכתבים שמספרים בגוף ראשון על קרוב משפחה שנפל בקרב, שנשלחו על-ידי ילדים שלא חוו בעצמם את החוויה הקשה הזו. כתיבה שכזו נראית לכאורה צורמת, אך ייתכן שלילדים צעירים כתיבה בגוף ראשון היא פשוטה וטבעית. קרוב לוודאי שבתופעה זו קיימים גם הדים לפחד של הקורא הצעיר מפני אובדן אדם קרוב במלחמה, פחד שמצא פורקן בכתיבה. בנוסף, חלק מהמכתבים הללו מבטאים כנראה רצון כלשהו להזדהות עם סיטואציית האבל שהייתה שכיחה באותה העת, גם אם באמצעות דמות "מדומיינת", וכנראה שכתיבה שכזו אפשרה לילדים הזדהות אישית ועמוקה עם החיילים כגיבורי האומה.

בקטע שכתבה נערה בת 12.5 ופורסם בעיתון "הארץ שלנו", תחת הכותרת "החייל שלי", מתוארים באופן מוחשי ובשימוש בגוף ראשון, יחסים דמיוניים בין הכותבת לבין חייל:

"גבוה משכמו ומעלה […] שערו השחור הנופל על מצחו ועיניו הכחולות והנבונות מוסיפות לו חכמה. לפעמים הוא רציני, אך כשהוא צוחק מצטרפים אליו כולם. אין חייל שלא רוחש לו כבוד […] תמיד הוא מוקף חברים ומעריצים […] הוא נותן לי איזו מתנה קטנה […] אני מחבבת אותו". רק לאחר התיאורים המפורטים, היא חותמת את מכתבה במילים – "כזה הוא החייל שלי, החייל שלא היה ולא נברא מעולם". עורכי העיתון בחרו לפרסם מכתב כזה בעיתון, למרות העובדה שהיחסים בין הנערה לחייל מדומיינים. אולי ראו בכך ביטוי לתחושות מקובלות בקרב הצעירים, צורך בהשתייכות אישית לחייל ולהילה החברתית הנלווית לכך, גם אם באמצעות אשליה ומפלט במציאות בדיונית.

"שזו תהיה המלחמה האחרונה": שירי תקווה וחלום

לצד מרחב לפורקן ושיח רגשי סביב המלחמה, מערכות העיתונים ראו מתפקידם לעודד את רוח הילדים, ואסטרטגיות עידוד מגוונות "גויסו" למשימה. המלחמה צוינה כחוליה בשרשרת, כחלק ממציאות מתמשכת שבה ישראל צריכה להגן על עצמה מפני אויביה. כמובן – תוך הדגשת נצחונות קודמים בעבר הרחוק והקרוב בהיסטוריה היהודית.

בעיתון "משמר לילדים" תחת הכותרת "ושוב יורדים למקלטים", הבהירו לילדים שבמדינת ישראל המציאות המלחמתית היא מתמשכת: "כמו לפני עשר שנים ועשרים שנה ושלושים שנה. ושוב ישנים ילדים במקלטים – כמו אבא ואמא כאשר היו קטנים, כמו האחים המבוגרים שגדלו בינתיים והלכו אל המלחמות. מלחמות – בלשון רבים. כי נולדנו בארץ של מלחמות ואנו חיים וגדלים בארץ של מלחמות, והולכים לבית-הספר בארץ של מלחמות ומתחתנים ומולידים ילדים בארץ של מלחמות – והולכים אל מלחמותיה של ארץ המלחמות".

הטקסט המופלא הזה, שקורא בן ימינו ימצא אותו כנראה בעיקר מייאש, הציג לילדי התקופה את המציאות המלחמתית כחלק אינטגרלי משגרת החיים במדינה. לא רק כמעגל אין-ברירה שחוזר על עצמו בכל דור, אלא גם כנקודת חוזק שמתוכה ניתן להתעודד. באמצעות הטקסט הזה מבקשים בעיתון לראות במלחמה אירוע שהיו כמותו בעבר, וכנראה יהיו כמותו גם בעתיד. מעין משבר נורמטיבי המובנה בעצם החיים במדינה. משבר שהאומה כבר יודעת איך להתמודד איתו, ובעיקר כיצד לחיות לצידו.

שער העיתון "דבר לילדים" מיום ה-15 לאוקטובר 1973.

דרך עידוד נוספת בה השתמשו עורכי עיתוני הילדים הייתה פרסום שירה מגויסת העוסקת בתקווה ושלום, מתוך רצון לרומם את המורל הלאומי. בזמן המלחמה והתקופה שאחריה פורסמו בעיתונים "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו" מילות פזמונים הקשורים למצב, וכן שירים שנכתבו על רקע אותם ימי לחימה סוערים: "לו יהי" מאת נעמי שמר, "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר, "מי ידע שכך יהיה" מאת עוזי חיטמן, "אין לך מה לדאוג" מאת תלמה אליגון-רוז, ו"על שלושה פשעי דמשק" מאת זרובבלה ששונקין.

אולם, נראה שלא כל הילדים קיבלו את מסרי העידוד המובעים בשירי החיזוק, ומערכת "הארץ שלנו" אפשרה במה גם לשיח שונה, שנוגד במידת מה את הערך הממלכתי שניסו להנחיל לילדים. באחד מגיליונות "הארץ שלנו" פורסם שיר שנכתב על-ידי תלמידת כיתה ו', שיר שמתנגד למסר של השיר המפורסם – "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר. לאחר ציטוט השורות הראשונות של השיר המקורי פורסם שיר התגובה של הקוראת הצעירה: "אבי, אני זוכרת את הגן, הייתי בת שלוש, / הבטחת: לא תבוא עוד מלחמה. / והיום היא באה, נשקתני בראש, / והבטחת כי תחזור הביתה במהרה […] היום אני יושבת פה […] וחושבת עליך אבי, חיית באשליות. / ראית, אבי, היא כן חזרה, / על כן אל-נא תאמר: / הבטחתי לך, ילדה קטנה, / היא לא תחזור מחר!".

ציטוט מתוך עיתון הילדים "הארץ שלנו", מגליון שיצא לאור בי"ד באייר תשל"ד, 6.5.1974.

הכותבת, על אף גילה הצעיר, כתבה בחריפות מעין האשמה כלפי דור המבוגרים. באיזשהו מקום ניתן לומר שילדה זו הקדימה את זמנה, לאור העובדה שרק בשנת 1994 יצא שיר על מלחמת יום-הכיפורים שבו נשמעה האשמה כלשהי כלפי דור המבוגרים. בשיר "הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש" יש פנייה ישירה לדור ההורים: "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום". שיר זה גם עורר תלונות על המסר שהועלה בו. בנובמבר 1998 האלוף יעקב עמידרור טען כי אין זה ראוי שלהקה צבאית תבצע אותו, וכן את השיר "המלחמה האחרונה", משום שאין זה נכון כי הבטיחו יונה עם עלה של זית, או שזו תהיה המלחמה האחרונה.

פוליטיקה בקטנה: שיח פוליטי בעיתוני הילדים

ילדים נוספים הביעו בעיתונות הילדים את דעותיהם הפוליטיות בנוגע להיבטים הקשורים למלחמה. עם הקמת ועדת אגרנט והדיונים שבעקבותיה לגבי האשמים במחדל, גם הילדים שלחו לעיתון מכתבים שניהלו שיח ער בנושא. אחת מקוראות "הארץ שלנו" מבית-לחם הגלילית טענה שעל שר הביטחון והרמטכ"ל להישאר בתפקידם: "נכון ששר הביטחון והרמטכ"ל עשו טעות גדולה, שבגללה כל הארץ הייתה יכולה להיחרב, אך העובדה שהארץ לא נכבשה מראה על חריפות שכלם […] הם כיפרו על הטעות […] עליהם להישאר בתפקיד". לעומתה, הביע קורא מכפר סבא את תסכולו מנבחרי הציבור: "לפי דעתי לא רק משה דיין אשם במחדל, אלא גם ראש הממשלה גולדה מאיר שידעה לא פחות ממנו על המצב המתוח […] על כן צריך לא רק שר ביטחון אחר, אלא גם ראש ממשלה צעיר יותר ומבריק". מדיונים אלו עולה, שלא ניסו להסתיר מפני הילדים את העובדה שהופנתה ביקורת כלפי אישים בצמרת השלטונית. יתרה מכך, הקוראים הצעירים עצמם הביעו דעה בנושאים סבוכים אלו.

לצד עיסוק בשאלה האם ומי אשמים, הילדים גם עסקו בשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון או שמא בהפסד. הקורא הצעיר יצחק הרצוג, כתב תחת הכותרת "ניצחנו ואין סיבה לדיכאון!": "אינני מבין, כיצד יכול העם היהודי בישראל ובתפוצות להיות כה מדוכא וכה מושפל. כאשר אני שומע בטלוויזיה […] נואמים ואומרים שכאילו 'תפסו אותנו בלי מכנסיים', או כשאני שומע אנשים מדברים על המלחמה, כאילו אנו הפסדנו – זה מדהים אותי! עלינו להבין איזה ניצחון גדול ניצחנו. לא כל מדינה היתה מסוגלת לעצור התקפה בעוצמה כזאת […] אמנם עברה עלינו מלחמה קשה, אך עלינו להתגאות בניצחוננו הגדול והמופלא ולא לבכות עליו".

ציטוט מתוך "הארץ שלנו", מדור 'קוראי הארץ שלנו כותבים', בגליון שיצא לאור בכ"ז בטבת תשל"ד 21.1.1974.

דוגמאות אלו יכולות להעיד על תפיסת הילדות של העורכים אשר ראו בקוראים "צעירים חושבים", שיש לעודדם להביע עמדות פוליטיות, גם בנושאים שהם לכאורה של "גדולים". השיח הפוליטי היה מובנה בעיתונות הילדים, שכן עיתונות הילדים ראתה כחלק מתפקידה להביא לילדים ידיעות חדשותיות בפינות האקטואליה, ידיעות שתפקידן לחבר את הילדים למצב האומה. לאחר המלחמה הודפס בעיתונים תוכן רב שהציג את חזון השלום, לצד הפרקטיקה הממשית של ניסיונות התיווך והמגעים בין הצדדים הלוחמים.

נראה שהילדים מצידם ציירו את השלום כמציאות אוטופית של הרמוניה ושלווה, וכאפשרות לבקר במדינות המזוהות עם האוייב. בעיתון "משמר לילדים" כתבה ילדה מלהבות הבשן: "יש לי חלום שיגיע השלום […] ואז נטוס באווירון לדמשק, ונשוט באוניה לקאהיר, נראה את הפירמידות ונביט על הספינקס". ובעיתון "הארץ שלנו" כתבה באופטימיות ילדה בת 11: "אתמול נסעתי לקאהיר, / כדי לפגוש שם זוג צעיר, / ומורתי טסה ללבנון, / כדי לפתוח שם גנון. / חברתי נסעה לירדן, / כדי לבקר את אביה הזקן. / מחר תתקיים תחרות אופניים / בכביש דמשק-ירושלים. / גם מסוריה יבואו נציגים, / ומלוב יבואו סתם צופים; / וכשאת התריס פתחה אמי, / והאור נכנס לתוך חדרי, / הקיצותי מן החלום – / מן החלום על השלום".

הילדים חלמו את השלום כהרמוניה, אך פחות התייחסו לצעדים הפרקטיים שיש לבצע על-מנת להגיע ליעד הנכסף. לצד ראיית השלום כמציאות הרמונית, ממכתבי הילדים עולה תיאור של השלום כמעין דמות-ערטילאית. כך למשל, בעיתון "דבר לילדים" ילדה מקרית-ביאליק כתבה: "שלום הוא מלאך עם כנפיים כחולות. / הוא פורש את כנפיו הגדולות – / ופתאום אין עוד מלחמה, / יש רק שלווה חמה. / והעם מודה לאלוהים בתפילה / על מלאך השלום וכנפו הכחולה".

עיתונות הילדים שימשה במה מרכזית לדיון של הילדים על אודות המלחמה. הם מספקים לנו הזדמנות חשובה וכמעט יחידה לצפונות ליבו של הדור הצעיר, על שלל התחושות והרגשות שלו, והחוויות האישיות שחווה. למעשה, עיתוני הילדים מספקים הצצה רק למעט ממה שהתחולל בנפשה של שכבת הילדים. בחלק מהעיתונים, העורכים אף חזרו וביקשו מהילדים באופן מפורש להפסיק לשלוח חומרים על המלחמה, ולכתוב על נושאים נוספים. יש בכך עדות לצורך העז של הילדים לשתף ולחלוק מתחושותיהם בזמן המלחמה.

***
אשרת רביבו, דוקטורנטית בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. עוסקת בחקר עיתונות ילדים ישראלית, מנקודת מבט היסטורית-חינוכית.

 

לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

רגעים קטנים של חסד: העורף במלחמת יום כיפור

בחזית המלחמה השתוללה, ובעורף היה מי שדאג להאיר את הרגעים הנחבאים והאנושיים שהתגלו דווקא בעת ההיא: המתנדבים הלא שגרתיים, בעלי התפקידים שמצאו עצמם לפתע חסרי עבודה והתלמידות שבתמימות פגעו ברגשותיה של אלמנה טרייה. פרויקט מיוחד

נערות מתנדבות בניקוי רחובות העיר פתח תקווה, ככל הנראה בפינת רחוב חיים עוזר וההגנה. פורסם בעיתון פתח תקוה גליון 46, 1973. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

11.10.73

שוטר שהיה ברחוב אלנבי, ליד מזא"ה, הבחין בנהג צעיר העובר בצומת באור אדום. השוטר ציווה על הנהג לעצור, וזה עצר. ניגש אליו השוטר ואמר לו שמאחר שיש מלחמה בארץ לא ירשום לו דו"ח, אבל הזהיר אותו אזהרה חמורה וציווה להילוות אליו, אל תחנת מגן דוד אדום ברחוב מזא"ה ולתרום שם דם. הצעיר הסכים מיד, וכעבור כמה דקות כבר תרם מדמו. שלא יצא מן הענין סתם כך.

קטע מע"מ 11, בחוברת "קו שבלב" שכתב נתן דונביץ', בהוצאת משרד החינוך והתרבות, 1974.

כשמדברים על מלחמה לרוב עוסקים בלחימה עצמה, בהרוגים ובפצועים ובבני משפחותיהם. אך בעורף נשארו מאות אלפי אנשים שחייהם השתנו לחלוטין. בחרנו להביט דווקא על השינוי שחל עבורם; לשפוך אור על מה שנהיה פתאום חשוב, אל מול הפחד והאימה של המלחמה. ערכים כמו עזרה הדדית, רגישות לאחר, איכפתיות והתנדבות הודגשו ביתר שאת.

הסיבה שאנחנו בכלל יודעים על אירוע צדדי זה של עבירת התנועה שהסתיימה בתרומת דם, היא שהוא שודר בתוכנית הרדיו היומית "הקו שבלב" בתחנת הרדיו של קול ישראל ששולבה אז עם גלי צה"ל. התוכנית עלתה לאוויר ב-8 לאוקטובר, יומיים בלבד אחרי פרוץ המלחמה! היא יועדה עבור החיילים שבחזית, אך כמובן גם לאוזניהם של כל מי שהיו בישראל באותה העת. היא כללה אוסף של עדכונים לגבי המתרחש בעורף באותם ימים, לעודד את רוחם של הלוחמים ולחזק כמה שניתן את מי שעשה טוב בכל המקומות שאינם בלחימה עצמה.

בתוכנית סופר גם סיפורם של אחרים בעורף, שבשגרה היה להם תפקיד חשוב ומשמעותי אך לפתע לא היה צורך בו עוד. כך למשל שופטי בית המשפט נאלצו למצוא לעצמם עיסוקים אחרים לגמרי:

21.10.73

לשופטי בתי המשפט בארץ אין עכשיו עבודה רבה. נאשמים, בעלי דין ועדים כמעט שאינם מופיעים למשפט. התנדבו איפוא השופטים לסייע במקומות שבהם הם דרושים עכשיו יותר. שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, יצא לנהריה כדי לנהל שם מרכז קליטה לעולים. ואילו שופט השלום הראשי בתל-אביב, מקיים בין כותלי בית המשפט מטה להסעת מתנדבים למשקים. שופטים שיש להם רכב מסיעים את המתנדבים.

דוגמה נוספת לשינוי בחיים של מי שהיו בעורף, הוא דיווח מאוחר יותר, לקראת הפסקת האש. בנות כיתה ח' סיימו יום לימודים בבית סיפרן ויצאו לכיוון ביתן. בדרך עברו ליד עץ הדר, ונעצרו לקטוף ממנו מעט פירות מתוך מחשבה כי עוד רגע יאכלו ויהנו מהם בעודן צועדות יחד. הן לא יכלו לצפות בשום אופן מה שתאמר להן בעלת אותו העץ שתגיע אליהן לבית הספר כמה ימים מאוחר יותר:

26.10.73

יורשה לי לפתוח היום בדברים על אישה צעירה, בת עשרים ושלוש, אשר קמה שלשום מן השבעה. בעלה נהרג במלחמה. קמה האשה והלכה מבית הורי בעלה אל ביתה, בשכונה ידועה ליד תל אביב. היא ניגשת אל הבית ורואה שבנות מבית הספר המקומי עומדות וקוטפות קלמנטינות מן העץ הקטן שבחצר הבית, , ניגשה אל הבנות ושאלה מה הן עושות. לא השיבו לה. עמדה על כך שיאמרו לה ולא השיבו, עד שתפסה את אחת מהן בידה, או במלבושה, ודרשה בתוקף במידה שבכלל יכלה לעמוד בתוקף – לדעת לאיזו כיתה הן שייכות. הנערה השיבה כי היא תלמידה בכיתה ח' פלונית באותו בית ספר.

הלכה האלמנה הצעירה לבית הספר וביקשה רשות להכנס לאותה כיתה.

ואז התיצבה מול הכיתה ואמרה בפשטות, ללא הרמת קול, ללא התרגשות, "בעלי נהרג במלחמה. העץ שממנו קטפתם את הקלמנטינות היה העץ שלו. ממנו לקחתם את הפרי. על כן, אני מבקשת מכל תלמיד ותלמידה שקטפו פרי, שילכו לועד למען החייל וישלחו חבילות שי לחייל. אני מבקשת שנציגי הכיתה יביאו לי אישורים שרכן החבילות נשלחו".

הכיתה הוכתה בתדהמה והתלמידים לא ידעו כיצד להגיב. על כל פנים, הבטיחו, אחר כך, שימלאו מיד את הנדרש מהם.

מי שהגה את התוכנית ושידר אותה היה נתן דונביץ', עיתונאי ותיק, מסור וקפדן. הוא ראה דבר או שניים בחייו ולא נתן לחדשות הקשות מהחזיתות לייאש אותו. שירה דונביץ', ביתו, מספרת מה שהבינה בדיעבד לגבי אביה: "הוא עשה את הדבר שהיה הכי הגיוני בהתחשב במי שהוא היה – הוא יזם. הוא הבין שאין מי שיעזור מלמעלה, ושהוא צריך לעשות את מה שהוא מצא לנכון."

נתן דונביץ', 1981. צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית.

רוב הקריירה של דונביץ' עברה עליו בעיתון 'הארץ' שם כתב, ערך ואף יזם מוספים חדשניים שיצטרפו לעיתון – מוסף הספורט, מוסף סוף השבוע – הראשונים מסוגם בישראל. עוד קודם למלחמה, בסוף שנות ה-60' היה דונביץ' פורץ דרך בתחום נוסף – הרדיו. הוא היה הראשון ששידר תוכנית רדיו שהעלתה מאזינים לשידור חי. התוכנית, שנקראה "בואו נדבר" שודרה בגלי צה"ל (מעין "יהיה בסדר" של אז), והעלתה לקו מאזינים שהיו להם בעיות שלא הצליחו לפתור בכוחות עצמם מול גופים רשמיים שונים. הוא נהיה דמות ידועה, כשמשהו לא היה מסתדר המענה הנפוץ אז היה: "דברו עם דונביץ'". לעשות טוב לכולם עשה טוב גם לו.

הוא המשיך בעשייה הזו גם עם פרוץ המלחמה, אז היה לו כבר ניסיון ביצירת קשר עם קהל המאזינים והוא היה דמות מוכרת בארץ. קולו המרגיע והסמכותיות הנעימה והשקטה ששידר הידהדו בקרב המאזינים בכל רחבי הארץ. הנה הקלטה נדירה מהתוכנית, מתוך ארכיון המדינה:

 

שירה זוכרת זרם קבוע של אנשים שמגיע אליהם הביתה לספר מה מתרחש בשטח וכן פתקים המתמצתים שיחות טלפון רבות שהיא כנערה קיבלה בביתם, אותם היא רשמה בפירוט כך שאביה יוכל להשתמש בחומר לתוכניות בימים הבאים.

התוכנית שודרה בקביעות מידי יום בשבועות שלאחר מכן. גם כשהגיעו חדשות קשות ביותר והאווירה הייתה ממש אווירת נכאים, הוא לא נתן לזה להשפיע עליו. שירה מספרת: "כשהתחילו למשל להגיע ידיעות על מספר ההרוגים בשבוע הראשון של הלחימה היה ברור שזו מלחמה איומה ונוראה. ועל הרקע הזה הוא עלה לשידור כל יום עם חיוך. זה מטורף, זו גדלות נפש! הוא עשה זאת כי הוא ידע והבין שזו התרומה שלו".

נתן דונביץ' עם ביתו, שירה דונביץ'. צילום: גדי דגון.

כך, כל יום בימי הלחימה הקשים, בדיוק בשעה 19:00 בערב, כשרוב האנשים כבר בביתם, עלה דונביץ' לשידור ובמשך עשר דקות תמימות סיפר את מיטב האירועים האופטימיים והמשמחים שהתרחשו בעורף באותה העת. הנה דוגמה מתוקה לילד בן 8 שהתגייס ועבד עם כוחות של בן 18 לטובת החיילים שבחזית:

10.10.73

הבוקר באו תלמידים לבתי הספר, לא רק עם ילקוטים ושקיות אוכל, כל תלמיד, אם רק לא שכח זאת מרוב התרגשות, הביא שי לחייל. ספרים, ממתקים, סיגריות ומשחקים. החבילות הקטנות יארזו ויועברו ללא דיחוי, לקוים ולבסיסים.

סיפור אחר שמעתי על ילד בן 8, מתל אביב, ושמו יואל. ילד זה היה אתמול המזנונאי בבית החייל, עבד כמו שד, האכיל והשקה את מביאי החבילות. רק בשמונה בערב, לאחר 12 שעות עבודה, הצליחו הבוגרים לשכנעו שילך הביתה לישון.

בן שמונה!

 

כריכת החוברת "הקו שבלב" מאת נתן דונביץ', בהוצאת משרד החינוך והתרבות, 1974.

גם במשרד החינוך והתרבות הבינו את הייחוד והקסם של התוכנית, והוציאו לאור חוברת שתיארה את השידורים בתמצות ובחינניות. השידורים כללו גם דיווחים שבעצם הבחירה בהם יש אפקט חינוכי שלא ניתן לפספס והצבת רף ערכי ברור. הנה דוגמה של התגייסות ועזרה הדדית שמרגשת גם לאחר 50 שנה:

20.10.73

שבת שלום!

הרשו לי לפתוח ולומר: לו היה העם הזה מתנהג בימי שלום כפי שהוא מתנהג עכשיו, היה זה עונג גדול לחיות בישראל! שמעו סיפור נוסף המאשר הנחה זאת:
ביום הראשון למלחמה הפיל טייס חיל האויר טיל שנורה ממטוס אויב לעבר מרכז הארץ. כאשר שוחחו עם הטייס כעבור זמן קצר אמר, כי אחת מדאגותיו היא השלמת ביתו הלא גמור, והוא חושש שהשלמת הבניה תעוכב, כנראה, בגלל המלחמה.

שמעו זאת דברים המשרתים בהג"א, במקום מגוריו של הטייס וחמישה עשר מהם ניגשו מיד להשלים את הבניה, בהתנדבות. הם כיסו את הגג רעפים וביריעות פלסטיק, באורח ארעי כדי שלא יחדור גשם להית. אשת הטייס וילדיו מתגוררים בו. עכשיו יש להם בית עם גג.

עמוד מתוך החוברת "הקו שבלב".

ברור שהנושא בער בו, כי דונביץ' לא הסתפק בתוכנית הרדיו אלא גם הקדיש את טורי דעה בעיתון הארץ, עוד בעיצומם של ימי הלחימה הסוערים, לנושא של העורף. בטור שלו מה-14.10.73, הכותרת שבחר היא "לפתע, עורף". וכך הוא כותב על העורף המתרגל להיות בתחילת המלחמה:

"המלחמה ירדה עלינו הפעם ללא הכנה מוקדמת. תוך שעה. ואצל חלק גדול מן הציבור שנותר בעורף, ואולי כולו, נטל תהליך עיכולה של המחשבה כמה ימים. מלחמה שבה ספונטנית עוצרים אנשים ברחוב, עולים על אמבולנס ותורמים מדמם. לפתע הכל נעשה זול. רק החיים יקרים. ואחרים מביאים תרומות בכסף ובמתנות. (…)"

התוכנית "קו שבלב" האירה בזרקור את רגעי הקסם הקטנים שהיו יכולים להתרחש רק בזמן מתוח וכואב שכזה. היא הציבה בראש חוצות דוגמאות למעשים טובים ולהתנהגויות מבורכות היוצרים יחד לכידות חברתית וחוסן קהילתי. הקול הייחודי שהביא דונביץ' מהעורף הוא השראה לאופטימיות, יצירתיות ועשייה גם כשהמצב סביב נראה חסר תקווה.

 

לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

 

את אבא כבר לא אפגוש בספרייה הלאומית

פרופ' עוזי פוקס נפרד מבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם, בטור על דור הנפילים שפקד את אולמות הקריאה ואיננו עוד: "אני יודע שאבא כבר לא יושב שם. אבל רוחו ורוחם של חבריו עדיין שם"

אולם הקריאה לכתבי עת ועיתונות בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, (בהמשך - הספרייה הלאומית) בגבעת רם בשנות ה-60'. צלם: דוד חריס. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

במשך כמה חודשים אחרי שאבא, זכרונו לברכה, נפטר, שמתי לב לתנועה לא רצונית שלי. כל פעם שנכנסתי לאולם קריאה יהדות שבספריה הלאומית בגבעת רם חזר על עצמו הטקס. פתיחת דלת העץ הכבדה, הזזת המחסום מברזל, מעבר על פני הספרנית של ספריית המזרחנות, הגעה לפינת הדלפק – ומבט ימינה.

מבט ימינה מחפש את אבא. יושב על ערמת הספרים שלו, ליד ערמת הפתקאות שלו, ערימת הדפים שלו הכתובה בכתב היד החזק והעגול שלו.

אולם הקריאה הכללי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם, (בהמשך – הספרייה הלאומית), 1966. צלם: אברהם האוזר. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

שנים ארוכות היה יושב באותו שולחן. בשורה הראשונה, ליד הדלפק של הספרנים. לשם היה נוסע הישר לאחר העבודה, עם תיק בית הספר. שם ישב בחופשות. משם הגיע בלילות הביתה, בימים שהספרייה הייתה פתוחה עד עשר בלילה. שם חיבר פתק לפתק ופרק לפרק. משם כיתת רגלים מאדם למשנהו ושאב מידע מכלי ראשון, ובנה ויצר בשעות הפנאי הלא מרובות שלו. לשם היה לוקח אותי כשהייתי עוד נער צעיר. בהתחלה כדי לקרוא את עמודי ההגהה הארוכים של הספר הראשון שלו, ואחר כך על מנת לעזור לו בסריקת ספרים, עיתונים וכתבי עת בחיפוש אחר כל בדל ידיעה על ישיבה בהונגריה או על חכם מהונגריה, בשנים שבהן שרטט את הקווים לספריו הגדולים על ישיבות הונגריה. בשנים שלאחר מכן, כשכבר לא הייתי בבית, ההגעה אל הספרייה הלאומית הייתה הזדמנות לפגוש אותו. הוא תמיד היה שם. לפעמים היה נדמה שהוא חלק מן הריהוט של המקום. את אבא כבר לא אפגוש בספרייה הלאומית.

פרופ' אברהם פוקס ז"ל, תמונה באדיבות המשפחה.

אבא הוא לא היחיד שכבר לא אפגוש בספרייה הלאומית. במשך השנים התוועדתי להרבה דמויות שהיו חלק בלתי נפרד של הספרייה וכבר לא נמצאים שם. פעם בכמה זמן, מוסיפים מדף, מזיזים את הספרים. הספרים שתמיד ידעת לחפש במקום מסוים זזו. שתי שורות למטה, ארון אחד ימינה. משהו ביציבות של המבנה היציב הזה התערער לי כל פעם שהזיזו לי את הספרים.

גם האנשים זזים. לא רק אבא כבר לא נמצא שם, יש עוד אנשים שהיו חלק מהריהוט האנושי של בית הספרים הלאומי, וגם אותם הזיזו.

יעקב כ"ץ. הפרופסור קטן הקומה שאבא העריך. תמיד ישב באותה פינה. כשנכנסים בצד שמאל, במלבן ליד החלונות, בפינה הכי רחוקה מן החלונות. תמיד עם הגב לכניסה. יושב זקוף מהשעה תשע בערך עד השעה שתים עשרה בצהריים. יושב וקורא בשקדנות. פעם בכמה זמן מישהו מטריד אותו בשאלה, והוא חוזר ויושב וקורא. כמעט לא קם, כמעט לא רושם רשימות. בניגוד לאנשים שממהרים, ולחוצים וכותבים בלחץ, ודופקים על המקשים של המקלדת בלחץ, מנסים לגמור הערת שוליים טורדנית, מכניסים עוד מאמר לכתב עת חשוב – הוא ישב וקרא. בגיל מופלג, מעבר לתשעים עוד ישב שם וקרא, וקצת כתב. פעם בכמה זמן יצא ספר חדש שלו, מאמר חדש, והוא יושב וקורא.

מולו באלכסון, קרוב לחלונות – בניהו. פרופ' מאיר בניהו המנוח, הדור קומה, לחיים מלאות, תיק ג'ימס בונד מרובע. מלא ניירות וספרים על השולחן. מדי פעם עוזר מחקר לידו. אץ לסיים עוד מאמר, נחפז להוציא עוד כרך של 'אסופות'. עד הצהריים, עד לתפילת מנחה. שתי דקות לפני אחת וחצי – מקפל את חפציו, המגבעת לראשו, התיק נסגר והוא יורד בצעדים נחפזים למטה.

בדרך – כמעט תמיד מצטלבת דרכו עם פרופ' פליישר המנוח. הדור בלבושו, דק גזרה, כובע קטן לראשו. ממנו למדתי את המילה decorum. זה היה הוא. תמיד עם עניבה, תמיד עם כובע, המנג'ט של המכנסיים תמיד מקופלים כראוי, הקפל של המכנסיים מגוהץ היטב. הראש זקוף למעלה בהליכה תמירה. הרבה שנים לא ידעתי מאיפה הגיח עד שנודע לי שהיה לו חדר בקומה העליונה. משם ירד, הצטלבה דרכו עם בניהו, ירדו למנחה. ירדו והתפללו, עלו ויצאו אל בתיהם. שנים על גבי שנים אפשר היה לכוון את השעון לפי המפגש שלהם. ידעתי שעוד מעט אחת וחצי. תפילת מנחה יוצאת לדרך.

גם דוד תמר היה שם. היה חבר של ההורים. הפרופסור שלא היה פרופסור, אבל ידע יותר מהרבה פרופסורים. חכם מופלא, יודע כול. בספסלים האחוריים. לא במקום קבוע, אץ ונחפז. מדבר עם אחד ומדבר עם השני, כותב בחפזה. עוצר מישהו ומספר לו את החידוש האחרון שלו או איזושהי גימטריה חדשה. עוצר לידי, ושואל שוב אם קראתי מה שהוא כתב ב"הצופה" האחרון, ושוב עניתי לו שאני לא קורא הצופה, ושוב ושוב משכנע אותי שלפחות בשבת אני חייב לקרוא את הצופה כי "הכל דברי תורה". מציץ לראות מה אני קורא, ותמיד יש לו הערה על זה. על הכתוב ועל הכותב. את זה פגש, עם ההוא למד, ההוא ידען וההוא פחות. את זה פגש אצל ההוא וכולי וכולי. "וחכמת המסכן בזויה". היה ידיד טוב של ההורים שלי; ידעתי שפרנסתו דחוקה, ידעתי שהוא חי לבד. ידעתי שהוא יודע כל כך הרבה. לא ידעתי שהמשך הפסוק "ודבריו אינם נשמעים" יקוים בו בשנותיו האחרונות, ושאחרי ארוע מוחי ינטל ממנו כוח הדיבור. גם אותו אני כבר לא פוגש שם.

היו גם הרבה אנשים שפגשתי עם אבא ז"ל במסדרונות ובמבואות של הספריה. היה שם פרץ תשבי, מנהל הספריה, שבאיזשהו שלב שיתף אותנו בחוויות שלו כבחור ישיבה, כשהשתתף עם הרבי מסאטמר בהריסתו של מקווה שלא היה צנוע כל צרכו. אחד מבני הבית היה פרופסור מנחם שטרן שנרצח לאחר מכן בדרכו אל הספריה, ושידעתי את קרחתו הגדולה טרם הכרתי את חכמתו ומאמריו. והיה שם גם יענק'לה לביא. "פילוסוף" היה אבא אומר כל פעם שעברנו על פניו במסדרונות, ושלא ידעתי אם אבא מתייחס לזה כאל תואר או כינוי או עיסוק מקצועי.

נחזור לפליישר. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה שלשה שבועות לפני שנפטר. כבר ידעתי שהוא חולה וקצת ראו את זה עליו. הוא היה כבר רזה מאוד. ירדתי במעלית לקומת הקרקע וראיתי אותו. חלף על פני, ענה לשלום שלי במאור פנים, המשיך ללכת. ואז נעצר, הסתכל שמאלה על לוח הספרים – ויטרינה עם צילומי הספרים של הוצאת מאגנס, עמד כמה רגעים והמשיך הלאה. לקח לי כמה שניות לעכל את מה שראיתי. מעולם לא ראיתי אותו עומד כך, חסר מעש עומד ומתבונן. מנהל מין small talk עם מה שהוא רואה. לקח לי שלושה שבועות להבין שצפיתי בטקס הפרידה שלו מן הספריה הלאומית, מן העצים, והאבנים, והשולחנות והכסאות, והפלורוסנטים והספרים, וגיגיות המים שבחורף והחום המעיק שבקיץ. טקס פרידה מן המקום שהוא היה עצם מעצמיו במשך הרבה שנים. אולי גם טקס פרידה ממחקריו ומחייו?

אולם הקריאה הכללי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, (בהמשך – הספרייה הלאומית) בגבעת רם בשנות ה-60'. צלם: דוד רובינגר. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

אני כבר לא מסתכל ימינה כי אני יודע שאבא כבר לא יושב שם. אבל רוחו ורוחם של חבריו עדיין שם. ולפעמים מנקר בי ההרהור האם הרוח היא אכן אותה הרוח, או שמא התחלפה ברוחות חדשות של ועדות המינויים הלוחצות ומלחיצות לכתוב ולשכפל, לכתוב ולמחזר. האם רוח החכמה של "בית עקד הספרים" התחלפה ברוח יצירתיות של עוד ועוד שורות ברשימת הפרסומים. ואני מזכיר לעצמי שדור הולך ודור בא, ואל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ושלבני דורי יש גם יתרונות שלא היו לבני דורו של אבא ז"ל.

אבל גם כשאני פוקד את הספרייה, ופוגש את המבנה והריהוט המוכרים, וגם כשאני פוגש חברים, עדיין הרוח נושאת אותי לימים של אז, לאבא ולחברים שכבר לא יושבים שם.

סיפור אהבתם של מר תמר וגברת דבש

הוא: מחלוצי ענף התמרים בארץ ישראל. היא: מחלוצות ענף הדבש העברי. האם סיפורם של בני הזוג בנציון וחיה ישראלי הוא סיפורה של החלוציות והציונות? מסע מרגש בין מכתבים, תמונות, דבורים ודקלים

מימין: בנציון ישראלי בגדיד תמרים. נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. משמאל: חיה ישראלי אוחזת חלת דבש במסגרת, קבוצת כנרת, 1930. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

נערה הייתי וגם זקנתי, ולא הבינותי איך אין הערכה ליצור נפלא זה, הדבורה, העמלה במסירות בכל רגע אפשרי, עושה זאת בחיי שיתוף נפלאים, ומאפשרת קיום בכבוד לעובדים סביבה

(חיה)

אחרי תלאות רבות באתי הביתה עם השתילים בחול המועד סוכות. עוד בבצרה חליתי בקדחת וזה הוסיף על התלאות. אבל כל זה עבר ובימי חום נטענו את השתילים במקומם. כל הדרך זכרתי בהוקרה וזוכר עכשיו את אשר הוא פעל למעני ולמען הצלחת שיבת ציון של התמרים.

(בנציון)

לא כל יום אנחנו פוגשים זוג אוהבים שסימל בחייו ובמותו את החלוציות העברית. אבל, הזוג חיה ובנציון ישראלי היו בדיוק כאלו.

זוג שלא "דיברו" על אידאולוגיה, אלא עשו אותה. בנציון במסעות מסוכנים ברחבי המזרח התיכון כדי להשיג חוטרים לענף התמרים שאותו חלם להקים בארץ ישראל, והיא, בעשרות שנים של עבודה בכוורת, כדי להצמיח פה ענף דבש משגשג.

אבל גם מצאנו פה סיפור אהבה מתוק כדבש. מכתבים חמים ומרגשים, שבו בני הזוג מספרים זה לזו וזו לזה על הקשיים היומיומיים, ואתגרי החלוציות העברית החדשה.

את סיפורם של בנציון וחיה נספר דרך המכתבים והתמונות שליוו את חים – בנפרד וביחד – של בני הזוג. האם זוהי סיפורה של המדינה?

 

1907: חיה מהעיירה קלצק ובנציון מהעיירה גלוכוב מתאהבים ברחובות

למלאכי היקר שלום!

שני ימים עברו כבר ואנוכי אינני יכול להתרגל אל המחשבה שאת כה רחוקה ממני. האמנם פרחה נשמתי ירושלימה?! הלכתי אתמול אל אותם המקומות ששם היינו מטיילים שינו, אולי יקטן כאבי! ומי יודע אולי אראה את תמונתך מרחפת שם! בחדר לא יכולתי לשבת, הכל הזכיר שם שאת, מלאכי היקר, אינך.

(בנציון כותב לחיה, 1907)

 

בנציון וחיה ישראלי. נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

1917: לזוג נולדה הבת עמליה

לשנינו היה ברור שאנחנו נהיה משפחה, אבל כל אחד חי את חייו ושמרנו על קשר… התחלנו לחשוב על ילד בימי חסן בק. התורכים ירדו לחיינו ורדפו אותנו. יום יום היתה סכנה לחיי 'הצד השני'.

בוקר אחד באו ואספו את כל הבחורים ואמרו שלוקחים אותם לאיזה מקום. בנציון ניסה להתחמק כדי לנסות לעשות משהו. הם ראו אותו וירו אחריו, אבל לא פגעו בו. אז החלטנו שמוכרח להיות לי ילד.

כשהייתי בהריון זה היה סוד כמוס וקדוש. איש לא ידע. עבדתי בכל מקום 18 שעות ביום, כמו שעבדו אז, והייתי מאושרת. חשבתי שאני היחידה בעולם שיש לה הרגשות כאלה.

(חיה)

בנציון וחיה ישראלי עם בתם הבכורה עמליה בת השנתיים. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

1919: חיה משתתפת בקורס כוורנים ראשון במקוה ישראל

מסר לך בוודאי שאול על האפשרות להשיג כאן באמצעות משפחתי כ-45 לירות ארץ ישראליות בשביל המכוורת בכדי לשלם בעוד 8-9 חודשים בריבית רגילה. מחשבתי להקים בכסף זה את המחסן וקניית נחילים לכוורות שישנן, והתשלום עם הכנסת הדבש לתנובה.

(חיה כותבת לבנציון, 1931)

תמונה קבוצתית של משתתפי קורס כוורנים (דבוראים) ובהם חיה ישראלי, מקווה ישראל, 1919. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

1931-1933: לאחר מות רחל המשוררת, שהייתה מיודדת עם הזוג, קורא בנציון לשתול בכנרת גן לזכרה

ההצעה שהתקבלה היתה כי במשך שנתיים נביא חוטרי תמרים מהמינים והמשובחים שבמצרים, בארם נהריים ובשאר הארצות העיקריות המגדלות אותם, ונטע אותם בגן ובמשתלה. מהשתילים אשר יקבלו וישתרשו בגן יישלחו חוטרים מושרשים לנקודות ישוב שונות, על מנת שגם אלו יעיברו במשך הזמן חוטרים מושרשים לנקודות ישוב חדשות, במחזור קבוע, מנקודה לנקודה, עד אשר יתפשטו 'דקלי רחל' על פני כל הנקודות החקלאיות ויסיפו משלהן לארץ ולנופה, שהיא כה אהבה.

(בנציון)

חיה ישראלי ליד חוטר דקל במשתלת התמרים "גן רחל", קבוצת כנרת, 1934. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

1933-1938: המסעות של בנציון לעירק, פרס ומצרים כדי להשיג חוטרים ולהביאם ארצה

נעים לבשרך, כי בפעולה אשר גם בה כמובן עזרתנו, החיאת התמר בארץ להצלחתה הכלכלית ושינוי נופה, אני עושה פה עם חברי ביערות תמרים שבקרבת המפרץ הפרסי ולמרות המכשולים אשר אנו נפתלים בהם, אני מקווה לשוב בימים הקרובים עם אלפי עצי תמר, כובשי שממה!

(בנציון, 1936)

בנציון ישראלי רוכב על גמל במטע תמרים בעירק, 1933. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קיבוץ כנרת, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

1941-1945 בנציון בשירות הצבא הבריטי

ילדים יקרים,

עם השחר הבא אנו מפליגים. אם גם לא ישר לחזית, הנה בכל זאת מפליגים מן הארץ למלחמה עם הרשע. זאת התמורה הגדולה בחיי היהודים ואות לתקומתם. אני חש כי הנני נשאר כאן בתוככם והנני לוקח איתי בלבי אתכם, את כנרת ואת הארץ כולה ואשאב מכם אומץ בפעולות המלחמה ובפגישות עם יהודים.

אתכם, תמיד אתכם, בכל אשר אהיה

אבא וסבא בנציון

(בנציון למשפחתו, 1943)

 

בנציון ישראלי (מימין) אשתו חיה ובנו אהרון (משמאל) בקבוצת כנרת בעת חופשה מהשירות הצבאי, 1941. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
בנציון ישראלי במדים. נדב מן, ביתמונה. מאוסף פייקלה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

1954 בנציון נהרג באסון המטוס במעגן. בן 67 במותו

עז כבזלת הזאת שבבקעת הירדן, סלע מסלעי הגליל. קליפתו רכה, פריכה כמעט, ותוכו – חזק מצור, ובחובו אש יוקדת, אש תמיד.

ראשי הדקלים אשר שבו לפאר את נופנו מספרים פועלו, ולו יד בכל המעשה הגדול שנעשה בארץ לאורך שני דורות כמעט, אך בחיר מעשיו וכלילם – הוא עצמו.

נעקר הסלע. פתאום שונה כה נוף כנרת, כנרת בלא מעוז בנציון. ולקול נפילתו עונה הד הרים: איכה כה? אחכה כה?

(החבר דוד זכאי נפרד מבנציון, 1954)

בנציון ישראלי בגדיד תמרים. נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

1963: חיה זוכה בתואר "אם השנה" בישראל

אני מודה מאוד על שימת הלב והכבוד שהנחלתם לי בהכניסכן אותי ברשימה נכבדת זו של אמהות בישראל. אני יודעת כי לא בשל עצמי בא לי זה, כי אם בשל הדרך הלכתי בה, ודרך זו לא הלכתי לבדי. היא דרך היחד, אנו נעזרים איש ברעהו.

(חיה)

ילדי קבוצת כנרת עם המטפלת חיה ישראלי, 1927. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

 

חיה ובנציון עם ילדיהם למעט יעקב אשר נולד בשנה זו, 1926. נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

1979: חיה ישראלי הולכת לעולמה בגיל 88

אמא,

לדבורה דמית – בעמלך, בשקדנותך ובחריצותך, וכמלכת הדבורים הוצאת נחילים: 5 בנים, 20 נכדים ו-19 נינים, שילכו וירבו.

את נאספת אל אבא לאחר 25 שנה. אם היה הוא 'אבי קבוצת כנרת' – את היית אמה… וכך תנוחו מנוחת עולמים זו לצד זה – מופת וסמל לדורות.

(הבן אהרוניק נפרד מאמו חיה)

חיה ישראלי עם בנה אהרוניק, 1921. נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת:

על שפת אגם סואן / בנציון וחיה ישראלי, העורכים – מוקי צור, אהרן ישראלי

חיה ישראלי ז"ל : ליום השלושים י' כסלו תש"ם 9.11.1979 / (ערך יוסף מרגלית)