מה הרגישו הילדים של החורף ההוא, בשנת 73'? איך הם חוו את המלחמה האיומה והנוראה הזו?
עיתונות הילדים שפורסמה בזמן מלחמת יום הכיפורים והשנה שאחריה, הייתה רוויה בתחושות, חוויות, כאב וציפיה של הילדים של אותם הימים. חלק מהילדים והילדות הללו הם המבוגרים של היום, חלקם בתפקידי הנהגה בכירה במדינה.
רוב המחקרים על מלחמת יום הכיפורים התמקדו עד כה בעיקר בחזית הלוחמת. החיים בעורף, בצל המלחמה קצת נשכחו. במיוחד נאלם ונעלם קולם של הילדים. זירות תרבותיות שונות מספקות לנו הצצה מרתקת לחוויות העורף בימי המלחמה, וביניהן – עיתונות הילדים.
עיתונות הילדים מביאה בראש ובראשונה את נקודת המבט החינוכית של החברה הבוגרת. את האופן שבו ניסו המבוגרים לתווך לילדים את המלחמה הנוראה ההיא, לעצב את תפיסת עולמם, לעודד את רוחם ולתת להם מרחב לפורקן ולנחמה. אולם בין דפי העיתון, אם נאזין היטב בין השורות – נוכל להחיות גם את קולם של ילדי התקופה: במכתבי בקשה ששלחו למערכת, בטקסטים ובציורים ששלחו לפרסום ובשאלות ששאלו בפינות הייעוץ.
חומרים אלו מהווים מקור היסטורי ייחודי לבחינת קולותיהם של הילדים באותה עת. הם פותחים צוהר לעולמם הפנימי, לתחושותיהם וחוויותיהם של הילדים בעקבות אירועי המלחמה. מובן שחומרים אלו עברו סינון ועריכה קלה מצד מערכת העיתון, אולם יש להם ערך מחקרי כקולות אותנטיים של ילדי התקופה.
"עמדה ושאלה – למה?"
טקסטים רבים שכתבו ילדים לעיתונות הילדים בזמן המלחמה ובתקופה שאחריה, הביעו את התסכול והכאב מעצם קיום המלחמה. בעיתון "הארץ שלנו" תחת הכותרת – "המלחמה, לשם מה?", כתב ילד מרמת-גן: "המלחמה / לשם מה? לשם מה? / המלחמה / שאין בה חוכמה". בשיר נוסף שפורסם באותו עיתון, כתבה ילדה מנצרת עילית: "במה אשמים הילדים הקטנים עליהם עוברים כל מוראות המלחמה? לא די בפגעי הטבע? למה יוצרים בני האדם אסונות בעצמם?".
גם בעיתון החרדי "זרקור" נמצא שיר שכתבה ילדה מירושלים, ומערער על עצם קיום המלחמה: "מלחמה זה דבר רע / אנשים נופלים ללא מטרה / משפחות שכולות וילדים קטנים / שעוד לא מבינים על מה הם בוכים / אנשים הולכים ובסוף לא חוזרים / ומשאירים אחריהם זיכרונות נעורים. / מדוע זה קורה איני מבינה […] מדוע לא קולטים כי בשיחות / אפשר לפתור את הבעיות / מלחמה זה דבר רע / בזאת אני בטוחה".
בטקסטים אלו הילדים לא הסתפקו בהעלאת הכאב בעקבות המלחמה, אלא אף הפנו אצבע מאשימה כלפי המבוגרים, שהמיטו על החברה אירועים שהילדים סובלים בגללם.
"על משכבי בלילות": חרדות בעקבות המלחמה
לצד תהיות ושאלות על עצם קיום המלחמה, ניתן למצוא בעיתונות הילדים כתיבה נרחבת ששיתפה את המצוקה, את החששות ואת הפחדים של ילדי התקופה. בשיר ששלחו ילדות בנות 11 מקיבוץ מענית לעיתון "משמר לילדים" נכתב: "בביתי אני יושבת וחושבת. / לא כותבת, לא לומדת, לא עובדת. / כך יושבת וחושבת, / המלחמה אותי מעצבנת. / זה נורא, זה איום, / זה זוועה של חלום". בשיר זה יש עדות לקושי בשמירה על תפקוד יומיומי תקין, בעקבות הלחץ מהמלחמה.
גורם משמעותי במיוחד למצוקה ולחרדות הללו, נעוץ כמובן בעובדה שחיילים רבים היו בני משפחות הקוראים – חיילי מילואים גויסו לתקופות ממושכות, וילדים נותרו בבית בגעגוע ובחרדה לגורלם של האבות והאחים שבחזית. במדור הייעוץ בעיתון "דבר לילדים" שיתף ילד בתחושותיו: "יש לי אח בצבא ואני דואג לו כל הזמן, אני אולי צריך להתבייש לומר זאת, אך אני פוחד מכל מה שקשור במלחמה. כל הזמן אני רק חושב על הנושא הזה, ולא עושה שום דבר אחר". עורכת המדור מטעמה קשתי, שהשיבה לשאלות הילדים, הזדהתה עם הכותב והעידה על עצמה – "גם אני פוחדת […] אינך צריך להתבייש בפחד שתקף אותך. הוא תקף את כולנו". אחרי שקשתי נתנה לילד לגיטימציה לתחושות קשות סביב המצב המלחמתי, היא ניסתה לתת לו כלים איך להסיח את הדעת מהפחד, כדי שלא ישתק את חיי היומיום:
"אני יודעת שזה קשה; דומה כאילו אמרתי דבר והיפוכו. וכי אפשר להיות ער וישן גם יחד? ואני הרי מבקשת ממך לזכור שעדיין קיימת מלחמה ובכל זאת לנהוג כאילו אין מלחמה. אלא שזה מה שמוטל עלינו לעשות: לנהוג עד כמה שאפשר כתמול שלשום, ועם זאת לא בשאננות ובהתעלמות […] אם כולנו נעסוק כל הימים והלילות במחשבות על המלחמה ולא נקום בבוקר לעבודה, ללימודים, לא ננקה את הבית או לא נכין שיעורים – אנו עלולים להתמוטט, חלילה. הדבר יפגע בנו יותר מכל פצצת אויב […] זהו קו החזית שלנו, החיים בעורף". לצד חיזוק הילדים ונירמול תחושות הפחד שלהם, גם מצופה מהם להמשיך לקיים שגרה נורמלית עד כמה שניתן, כחלק אינטגרלי בחיי האומה וכמי שהמשכיות האומה תלויה בו.
מעבר לדאגה לבני המשפחה שבחזית, ילדים רבים הצטרפו בתקופה זו למעגל השכול. עיתונות הילדים נתנה מקום נרחב לשיח על ריבוי הנופלים (וכן על מצב השבויים והנעדרים). מערכות העיתונים פרסמו סיפורים וכתבות רבות שהציפו את כאב השכול מנקודת מבט ילדית. גם הילדים עצמם שלחו לעיתונים טקסטים בנושא, הן בנוגע לשכול הלאומי והן בשיתוף חוויות על אובדן קרוב משפחה.
באופן מפתיע, פורסמו בעיתוני הילדים מכתבים שמספרים בגוף ראשון על קרוב משפחה שנפל בקרב, שנשלחו על-ידי ילדים שלא חוו בעצמם את החוויה הקשה הזו. כתיבה שכזו נראית לכאורה צורמת, אך ייתכן שלילדים צעירים כתיבה בגוף ראשון היא פשוטה וטבעית. קרוב לוודאי שבתופעה זו קיימים גם הדים לפחד של הקורא הצעיר מפני אובדן אדם קרוב במלחמה, פחד שמצא פורקן בכתיבה. בנוסף, חלק מהמכתבים הללו מבטאים כנראה רצון כלשהו להזדהות עם סיטואציית האבל שהייתה שכיחה באותה העת, גם אם באמצעות דמות "מדומיינת", וכנראה שכתיבה שכזו אפשרה לילדים הזדהות אישית ועמוקה עם החיילים כגיבורי האומה.
בקטע שכתבה נערה בת 12.5 ופורסם בעיתון "הארץ שלנו", תחת הכותרת "החייל שלי", מתוארים באופן מוחשי ובשימוש בגוף ראשון, יחסים דמיוניים בין הכותבת לבין חייל:
"גבוה משכמו ומעלה […] שערו השחור הנופל על מצחו ועיניו הכחולות והנבונות מוסיפות לו חכמה. לפעמים הוא רציני, אך כשהוא צוחק מצטרפים אליו כולם. אין חייל שלא רוחש לו כבוד […] תמיד הוא מוקף חברים ומעריצים […] הוא נותן לי איזו מתנה קטנה […] אני מחבבת אותו". רק לאחר התיאורים המפורטים, היא חותמת את מכתבה במילים – "כזה הוא החייל שלי, החייל שלא היה ולא נברא מעולם". עורכי העיתון בחרו לפרסם מכתב כזה בעיתון, למרות העובדה שהיחסים בין הנערה לחייל מדומיינים. אולי ראו בכך ביטוי לתחושות מקובלות בקרב הצעירים, צורך בהשתייכות אישית לחייל ולהילה החברתית הנלווית לכך, גם אם באמצעות אשליה ומפלט במציאות בדיונית.
"שזו תהיה המלחמה האחרונה": שירי תקווה וחלום
לצד מרחב לפורקן ושיח רגשי סביב המלחמה, מערכות העיתונים ראו מתפקידם לעודד את רוח הילדים, ואסטרטגיות עידוד מגוונות "גויסו" למשימה. המלחמה צוינה כחוליה בשרשרת, כחלק ממציאות מתמשכת שבה ישראל צריכה להגן על עצמה מפני אויביה. כמובן – תוך הדגשת נצחונות קודמים בעבר הרחוק והקרוב בהיסטוריה היהודית.
בעיתון "משמר לילדים" תחת הכותרת "ושוב יורדים למקלטים", הבהירו לילדים שבמדינת ישראל המציאות המלחמתית היא מתמשכת: "כמו לפני עשר שנים ועשרים שנה ושלושים שנה. ושוב ישנים ילדים במקלטים – כמו אבא ואמא כאשר היו קטנים, כמו האחים המבוגרים שגדלו בינתיים והלכו אל המלחמות. מלחמות – בלשון רבים. כי נולדנו בארץ של מלחמות ואנו חיים וגדלים בארץ של מלחמות, והולכים לבית-הספר בארץ של מלחמות ומתחתנים ומולידים ילדים בארץ של מלחמות – והולכים אל מלחמותיה של ארץ המלחמות".
הטקסט המופלא הזה, שקורא בן ימינו ימצא אותו כנראה בעיקר מייאש, הציג לילדי התקופה את המציאות המלחמתית כחלק אינטגרלי משגרת החיים במדינה. לא רק כמעגל אין-ברירה שחוזר על עצמו בכל דור, אלא גם כנקודת חוזק שמתוכה ניתן להתעודד. באמצעות הטקסט הזה מבקשים בעיתון לראות במלחמה אירוע שהיו כמותו בעבר, וכנראה יהיו כמותו גם בעתיד. מעין משבר נורמטיבי המובנה בעצם החיים במדינה. משבר שהאומה כבר יודעת איך להתמודד איתו, ובעיקר כיצד לחיות לצידו.
דרך עידוד נוספת בה השתמשו עורכי עיתוני הילדים הייתה פרסום שירה מגויסת העוסקת בתקווה ושלום, מתוך רצון לרומם את המורל הלאומי. בזמן המלחמה והתקופה שאחריה פורסמו בעיתונים "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו" מילות פזמונים הקשורים למצב, וכן שירים שנכתבו על רקע אותם ימי לחימה סוערים: "לו יהי" מאת נעמי שמר, "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר, "מי ידע שכך יהיה" מאת עוזי חיטמן, "אין לך מה לדאוג" מאת תלמה אליגון-רוז, ו"על שלושה פשעי דמשק" מאת זרובבלה ששונקין.
אולם, נראה שלא כל הילדים קיבלו את מסרי העידוד המובעים בשירי החיזוק, ומערכת "הארץ שלנו" אפשרה במה גם לשיח שונה, שנוגד במידת מה את הערך הממלכתי שניסו להנחיל לילדים. באחד מגיליונות "הארץ שלנו" פורסם שיר שנכתב על-ידי תלמידת כיתה ו', שיר שמתנגד למסר של השיר המפורסם – "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר. לאחר ציטוט השורות הראשונות של השיר המקורי פורסם שיר התגובה של הקוראת הצעירה: "אבי, אני זוכרת את הגן, הייתי בת שלוש, / הבטחת: לא תבוא עוד מלחמה. / והיום היא באה, נשקתני בראש, / והבטחת כי תחזור הביתה במהרה […] היום אני יושבת פה […] וחושבת עליך אבי, חיית באשליות. / ראית, אבי, היא כן חזרה, / על כן אל-נא תאמר: / הבטחתי לך, ילדה קטנה, / היא לא תחזור מחר!".
הכותבת, על אף גילה הצעיר, כתבה בחריפות מעין האשמה כלפי דור המבוגרים. באיזשהו מקום ניתן לומר שילדה זו הקדימה את זמנה, לאור העובדה שרק בשנת 1994 יצא שיר על מלחמת יום-הכיפורים שבו נשמעה האשמה כלשהי כלפי דור המבוגרים. בשיר "הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש" יש פנייה ישירה לדור ההורים: "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום". שיר זה גם עורר תלונות על המסר שהועלה בו. בנובמבר 1998 האלוף יעקב עמידרור טען כי אין זה ראוי שלהקה צבאית תבצע אותו, וכן את השיר "המלחמה האחרונה", משום שאין זה נכון כי הבטיחו יונה עם עלה של זית, או שזו תהיה המלחמה האחרונה.
פוליטיקה בקטנה: שיח פוליטי בעיתוני הילדים
ילדים נוספים הביעו בעיתונות הילדים את דעותיהם הפוליטיות בנוגע להיבטים הקשורים למלחמה. עם הקמת ועדת אגרנט והדיונים שבעקבותיה לגבי האשמים במחדל, גם הילדים שלחו לעיתון מכתבים שניהלו שיח ער בנושא. אחת מקוראות "הארץ שלנו" מבית-לחם הגלילית טענה שעל שר הביטחון והרמטכ"ל להישאר בתפקידם: "נכון ששר הביטחון והרמטכ"ל עשו טעות גדולה, שבגללה כל הארץ הייתה יכולה להיחרב, אך העובדה שהארץ לא נכבשה מראה על חריפות שכלם […] הם כיפרו על הטעות […] עליהם להישאר בתפקיד". לעומתה, הביע קורא מכפר סבא את תסכולו מנבחרי הציבור: "לפי דעתי לא רק משה דיין אשם במחדל, אלא גם ראש הממשלה גולדה מאיר שידעה לא פחות ממנו על המצב המתוח […] על כן צריך לא רק שר ביטחון אחר, אלא גם ראש ממשלה צעיר יותר ומבריק". מדיונים אלו עולה, שלא ניסו להסתיר מפני הילדים את העובדה שהופנתה ביקורת כלפי אישים בצמרת השלטונית. יתרה מכך, הקוראים הצעירים עצמם הביעו דעה בנושאים סבוכים אלו.
לצד עיסוק בשאלה האם ומי אשמים, הילדים גם עסקו בשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון או שמא בהפסד. הקורא הצעיר יצחק הרצוג, כתב תחת הכותרת "ניצחנו ואין סיבה לדיכאון!": "אינני מבין, כיצד יכול העם היהודי בישראל ובתפוצות להיות כה מדוכא וכה מושפל. כאשר אני שומע בטלוויזיה […] נואמים ואומרים שכאילו 'תפסו אותנו בלי מכנסיים', או כשאני שומע אנשים מדברים על המלחמה, כאילו אנו הפסדנו – זה מדהים אותי! עלינו להבין איזה ניצחון גדול ניצחנו. לא כל מדינה היתה מסוגלת לעצור התקפה בעוצמה כזאת […] אמנם עברה עלינו מלחמה קשה, אך עלינו להתגאות בניצחוננו הגדול והמופלא ולא לבכות עליו".
דוגמאות אלו יכולות להעיד על תפיסת הילדות של העורכים אשר ראו בקוראים "צעירים חושבים", שיש לעודדם להביע עמדות פוליטיות, גם בנושאים שהם לכאורה של "גדולים". השיח הפוליטי היה מובנה בעיתונות הילדים, שכן עיתונות הילדים ראתה כחלק מתפקידה להביא לילדים ידיעות חדשותיות בפינות האקטואליה, ידיעות שתפקידן לחבר את הילדים למצב האומה. לאחר המלחמה הודפס בעיתונים תוכן רב שהציג את חזון השלום, לצד הפרקטיקה הממשית של ניסיונות התיווך והמגעים בין הצדדים הלוחמים.
נראה שהילדים מצידם ציירו את השלום כמציאות אוטופית של הרמוניה ושלווה, וכאפשרות לבקר במדינות המזוהות עם האוייב. בעיתון "משמר לילדים" כתבה ילדה מלהבות הבשן: "יש לי חלום שיגיע השלום […] ואז נטוס באווירון לדמשק, ונשוט באוניה לקאהיר, נראה את הפירמידות ונביט על הספינקס". ובעיתון "הארץ שלנו" כתבה באופטימיות ילדה בת 11: "אתמול נסעתי לקאהיר, / כדי לפגוש שם זוג צעיר, / ומורתי טסה ללבנון, / כדי לפתוח שם גנון. / חברתי נסעה לירדן, / כדי לבקר את אביה הזקן. / מחר תתקיים תחרות אופניים / בכביש דמשק-ירושלים. / גם מסוריה יבואו נציגים, / ומלוב יבואו סתם צופים; / וכשאת התריס פתחה אמי, / והאור נכנס לתוך חדרי, / הקיצותי מן החלום – / מן החלום על השלום".
הילדים חלמו את השלום כהרמוניה, אך פחות התייחסו לצעדים הפרקטיים שיש לבצע על-מנת להגיע ליעד הנכסף. לצד ראיית השלום כמציאות הרמונית, ממכתבי הילדים עולה תיאור של השלום כמעין דמות-ערטילאית. כך למשל, בעיתון "דבר לילדים" ילדה מקרית-ביאליק כתבה: "שלום הוא מלאך עם כנפיים כחולות. / הוא פורש את כנפיו הגדולות – / ופתאום אין עוד מלחמה, / יש רק שלווה חמה. / והעם מודה לאלוהים בתפילה / על מלאך השלום וכנפו הכחולה".
עיתונות הילדים שימשה במה מרכזית לדיון של הילדים על אודות המלחמה. הם מספקים לנו הזדמנות חשובה וכמעט יחידה לצפונות ליבו של הדור הצעיר, על שלל התחושות והרגשות שלו, והחוויות האישיות שחווה. למעשה, עיתוני הילדים מספקים הצצה רק למעט ממה שהתחולל בנפשה של שכבת הילדים. בחלק מהעיתונים, העורכים אף חזרו וביקשו מהילדים באופן מפורש להפסיק לשלוח חומרים על המלחמה, ולכתוב על נושאים נוספים. יש בכך עדות לצורך העז של הילדים לשתף ולחלוק מתחושותיהם בזמן המלחמה.
***
אשרת רביבו, דוקטורנטית בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. עוסקת בחקר עיתונות ילדים ישראלית, מנקודת מבט היסטורית-חינוכית.
לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור