במשך כמה חודשים אחרי שאבא, זכרונו לברכה, נפטר, שמתי לב לתנועה לא רצונית שלי. כל פעם שנכנסתי לאולם קריאה יהדות שבספריה הלאומית בגבעת רם חזר על עצמו הטקס. פתיחת דלת העץ הכבדה, הזזת המחסום מברזל, מעבר על פני הספרנית של ספריית המזרחנות, הגעה לפינת הדלפק – ומבט ימינה.

מבט ימינה מחפש את אבא. יושב על ערמת הספרים שלו, ליד ערמת הפתקאות שלו, ערימת הדפים שלו הכתובה בכתב היד החזק והעגול שלו.

שנים ארוכות היה יושב באותו שולחן. בשורה הראשונה, ליד הדלפק של הספרנים. לשם היה נוסע הישר לאחר העבודה, עם תיק בית הספר. שם ישב בחופשות. משם הגיע בלילות הביתה, בימים שהספרייה הייתה פתוחה עד עשר בלילה. שם חיבר פתק לפתק ופרק לפרק. משם כיתת רגלים מאדם למשנהו ושאב מידע מכלי ראשון, ובנה ויצר בשעות הפנאי הלא מרובות שלו. לשם היה לוקח אותי כשהייתי עוד נער צעיר. בהתחלה כדי לקרוא את עמודי ההגהה הארוכים של הספר הראשון שלו, ואחר כך על מנת לעזור לו בסריקת ספרים, עיתונים וכתבי עת בחיפוש אחר כל בדל ידיעה על ישיבה בהונגריה או על חכם מהונגריה, בשנים שבהן שרטט את הקווים לספריו הגדולים על ישיבות הונגריה. בשנים שלאחר מכן, כשכבר לא הייתי בבית, ההגעה אל הספרייה הלאומית הייתה הזדמנות לפגוש אותו. הוא תמיד היה שם. לפעמים היה נדמה שהוא חלק מן הריהוט של המקום. את אבא כבר לא אפגוש בספרייה הלאומית.

אבא הוא לא היחיד שכבר לא אפגוש בספרייה הלאומית. במשך השנים התוועדתי להרבה דמויות שהיו חלק בלתי נפרד של הספרייה וכבר לא נמצאים שם. פעם בכמה זמן, מוסיפים מדף, מזיזים את הספרים. הספרים שתמיד ידעת לחפש במקום מסוים זזו. שתי שורות למטה, ארון אחד ימינה. משהו ביציבות של המבנה היציב הזה התערער לי כל פעם שהזיזו לי את הספרים.

גם האנשים זזים. לא רק אבא כבר לא נמצא שם, יש עוד אנשים שהיו חלק מהריהוט האנושי של בית הספרים הלאומי, וגם אותם הזיזו.

יעקב כ"ץ. הפרופסור קטן הקומה שאבא העריך. תמיד ישב באותה פינה. כשנכנסים בצד שמאל, במלבן ליד החלונות, בפינה הכי רחוקה מן החלונות. תמיד עם הגב לכניסה. יושב זקוף מהשעה תשע בערך עד השעה שתים עשרה בצהריים. יושב וקורא בשקדנות. פעם בכמה זמן מישהו מטריד אותו בשאלה, והוא חוזר ויושב וקורא. כמעט לא קם, כמעט לא רושם רשימות. בניגוד לאנשים שממהרים, ולחוצים וכותבים בלחץ, ודופקים על המקשים של המקלדת בלחץ, מנסים לגמור הערת שוליים טורדנית, מכניסים עוד מאמר לכתב עת חשוב – הוא ישב וקרא. בגיל מופלג, מעבר לתשעים עוד ישב שם וקרא, וקצת כתב. פעם בכמה זמן יצא ספר חדש שלו, מאמר חדש, והוא יושב וקורא.

מולו באלכסון, קרוב לחלונות – בניהו. פרופ' מאיר בניהו המנוח, הדור קומה, לחיים מלאות, תיק ג'ימס בונד מרובע. מלא ניירות וספרים על השולחן. מדי פעם עוזר מחקר לידו. אץ לסיים עוד מאמר, נחפז להוציא עוד כרך של 'אסופות'. עד הצהריים, עד לתפילת מנחה. שתי דקות לפני אחת וחצי – מקפל את חפציו, המגבעת לראשו, התיק נסגר והוא יורד בצעדים נחפזים למטה.

בדרך – כמעט תמיד מצטלבת דרכו עם פרופ' פליישר המנוח. הדור בלבושו, דק גזרה, כובע קטן לראשו. ממנו למדתי את המילה decorum. זה היה הוא. תמיד עם עניבה, תמיד עם כובע, המנג'ט של המכנסיים תמיד מקופלים כראוי, הקפל של המכנסיים מגוהץ היטב. הראש זקוף למעלה בהליכה תמירה. הרבה שנים לא ידעתי מאיפה הגיח עד שנודע לי שהיה לו חדר בקומה העליונה. משם ירד, הצטלבה דרכו עם בניהו, ירדו למנחה. ירדו והתפללו, עלו ויצאו אל בתיהם. שנים על גבי שנים אפשר היה לכוון את השעון לפי המפגש שלהם. ידעתי שעוד מעט אחת וחצי. תפילת מנחה יוצאת לדרך.

גם דוד תמר היה שם. היה חבר של ההורים. הפרופסור שלא היה פרופסור, אבל ידע יותר מהרבה פרופסורים. חכם מופלא, יודע כול. בספסלים האחוריים. לא במקום קבוע, אץ ונחפז. מדבר עם אחד ומדבר עם השני, כותב בחפזה. עוצר מישהו ומספר לו את החידוש האחרון שלו או איזושהי גימטריה חדשה. עוצר לידי, ושואל שוב אם קראתי מה שהוא כתב ב"הצופה" האחרון, ושוב עניתי לו שאני לא קורא הצופה, ושוב ושוב משכנע אותי שלפחות בשבת אני חייב לקרוא את הצופה כי "הכל דברי תורה". מציץ לראות מה אני קורא, ותמיד יש לו הערה על זה. על הכתוב ועל הכותב. את זה פגש, עם ההוא למד, ההוא ידען וההוא פחות. את זה פגש אצל ההוא וכולי וכולי. "וחכמת המסכן בזויה". היה ידיד טוב של ההורים שלי; ידעתי שפרנסתו דחוקה, ידעתי שהוא חי לבד. ידעתי שהוא יודע כל כך הרבה. לא ידעתי שהמשך הפסוק "ודבריו אינם נשמעים" יקוים בו בשנותיו האחרונות, ושאחרי ארוע מוחי ינטל ממנו כוח הדיבור. גם אותו אני כבר לא פוגש שם.

היו גם הרבה אנשים שפגשתי עם אבא ז"ל במסדרונות ובמבואות של הספריה. היה שם פרץ תשבי, מנהל הספריה, שבאיזשהו שלב שיתף אותנו בחוויות שלו כבחור ישיבה, כשהשתתף עם הרבי מסאטמר בהריסתו של מקווה שלא היה צנוע כל צרכו. אחד מבני הבית היה פרופסור מנחם שטרן שנרצח לאחר מכן בדרכו אל הספריה, ושידעתי את קרחתו הגדולה טרם הכרתי את חכמתו ומאמריו. והיה שם גם יענק'לה לביא. "פילוסוף" היה אבא אומר כל פעם שעברנו על פניו במסדרונות, ושלא ידעתי אם אבא מתייחס לזה כאל תואר או כינוי או עיסוק מקצועי.

נחזור לפליישר. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה שלשה שבועות לפני שנפטר. כבר ידעתי שהוא חולה וקצת ראו את זה עליו. הוא היה כבר רזה מאוד. ירדתי במעלית לקומת הקרקע וראיתי אותו. חלף על פני, ענה לשלום שלי במאור פנים, המשיך ללכת. ואז נעצר, הסתכל שמאלה על לוח הספרים – ויטרינה עם צילומי הספרים של הוצאת מאגנס, עמד כמה רגעים והמשיך הלאה. לקח לי כמה שניות לעכל את מה שראיתי. מעולם לא ראיתי אותו עומד כך, חסר מעש עומד ומתבונן. מנהל מין small talk עם מה שהוא רואה. לקח לי שלושה שבועות להבין שצפיתי בטקס הפרידה שלו מן הספריה הלאומית, מן העצים, והאבנים, והשולחנות והכסאות, והפלורוסנטים והספרים, וגיגיות המים שבחורף והחום המעיק שבקיץ. טקס פרידה מן המקום שהוא היה עצם מעצמיו במשך הרבה שנים. אולי גם טקס פרידה ממחקריו ומחייו?

אני כבר לא מסתכל ימינה כי אני יודע שאבא כבר לא יושב שם. אבל רוחו ורוחם של חבריו עדיין שם. ולפעמים מנקר בי ההרהור האם הרוח היא אכן אותה הרוח, או שמא התחלפה ברוחות חדשות של ועדות המינויים הלוחצות ומלחיצות לכתוב ולשכפל, לכתוב ולמחזר. האם רוח החכמה של "בית עקד הספרים" התחלפה ברוח יצירתיות של עוד ועוד שורות ברשימת הפרסומים. ואני מזכיר לעצמי שדור הולך ודור בא, ואל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ושלבני דורי יש גם יתרונות שלא היו לבני דורו של אבא ז"ל.

אבל גם כשאני פוקד את הספרייה, ופוגש את המבנה והריהוט המוכרים, וגם כשאני פוגש חברים, עדיין הרוח נושאת אותי לימים של אז, לאבא ולחברים שכבר לא יושבים שם.

סתיו 1987 היה משמח מאוד עבור היוצר הוותיק סשה ארגוב.

את יום הולדתו השבעים ושלושה הוא חגג בידיעה כי הוא עתיד לקבל ביום העצמאות שלאחר מכן את פרס ישראל להלחנה.

היתה זו שיאה של תקופה שבה היה נראה כי המוזיקאי החשוב הזה זוכה סוף סוף, לאחר חמישים שנות יצירה, לביטויי אהבה והוקרה מכל עבר. באותה השנה קיבל ארגוב את התואר "יקיר העיר תל אביב", שנתיים קודם לכן זכה להבעת הערכה חריגה בדמות מופע בהיכל התרבות בשם "זר לסשה ארגוב" עם מיטב אמני ישראל. המופע שודר בטלוויזיה באינספור שידורים חוזרים.

ארגוב הקפיד עד אז לעבוד בעבודה סולידית. תחילה היה פקיד בבנק, ולאחר מכן מוכר בחנות ספרים. דווקא כשיצא לגמלאות בשנת 1980, העניין בו ובשיריו הלך וגבר. היה זה אריק איינשטיין שחזר לשיריו של ארגוב, וביצע אותם מחדש באלבום: "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ד': משירי סשה ארגוב".

ב-1982 המוזיקאי והמעריץ מתי כספי (כך הוא הגדיר את עצמו!) הוציא גם הוא אלבום משיריו של "הוד מוזיקליותו" (שוב, על פי הגדרתו של כספי), והשניים אף יצאו לסיבוב הופעות משותף. שנתיים לאחר מכן הוציאו השניים אלבום המשך מצליח בשם "מתיתיהו ואלכסנדר". ואם זה לא מספיק, גם הכוכבת העולה, מי שזכתה בתואר "זמרת השנה" באותו הזמן, עפרה חזה, ביצעה שיר חדש שהלחין ארגוב: "עוד מחכה לאחד".

ארגוב היה איש מוכר ומוערך גם קודם לכן. כולם הכירו את שמו של האיש שהלחין את "הוא לא ידע את שמה", "אליפלט", "פנס בודד", "שיר השכונה", "שיר הרעות" ועוד רבים אחרים. אך נראה שבתקופה שקדמה לפרישתו מעבודתו היומית, העדיף ארגוב להיות האיש שמאחורי הקלעים, זה שישב בביתו הצנוע ברחוב סירקין בתל אביב אחרי יום עבודה בבנק, והלחין בשקט קלאסיקות עבור אחרים, ולאו דווקא היה אדם שנמצא תחת אור הזרקורים.

ארגוב נפטר בשנת 1995, בגיל 80. עזבונו העשיר הופקד בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית בירושלים. כל מי שיגיע לעיין בו ימצא אוצר בלום של ספרי תווים, תיעוד יצירות שהלחין ועיבד, גזרי עיתונות ותמונות ביתיות, אבל לא פחות מרתק: ניתן למצוא בו כמה עשרות מכתבים ומברקים שזכה ארגוב לקבל בתקופת הזוהר המאוחרת שלו, בשלהי שנות השמונים.

המכתבים, שנשארו בשלמותם, מספרים לנו לכמה אהבה והערכה זכה ארגוב עוד בחייו, אהבה חוצת מגזרים ודיעות פוליטיות, דורות והשקפות עולם. ארגוב הצליח לאחד אפילו בין שולמית אלוני, לבין רחבעם זאבי. שניהם מיהרו לברך אותו במילים חמות על הזכייה בפרס ישראל:

עוד נמצאים בארכיונו ברכות אוהבות ומשועשעות מרבים מחבריו, סופרים ואמנים. אחת הברכות החביבות ביותר שנשמרו בארכיונו היא שיר מחורז וממזרי פרי עטו של ידידו הסופר ע.הלל. השניים שיתפו פעולה בעבר בקלאסיקות כמו "ככה סתם" ו"יוסי, ילד שלי מוצלח":

ביום העצמאות הארבעים של מדינת ישראל זכה ארגוב בפרס היוקרתי ביותר שמעניקה מדינת ישראל, פרס ישראל, והאיש שהלחין את "זמר אהבה לים", זכה בזמר אהבה אחר, זמר אהבה לסשה.