השנה היא 1990, ראשיתן של שנות התשעים העליזות, והעיתונות המקומית, פרובינציאלית משהו, נרגשת מהגעתה הצפויה של כוכבת אמריקאית אחת לרגל צילומי סרט הוליוודי, ממש כאן בארצנו הקטנה.
"סאלי פילד", הכריזה הכותרת, "תגיע לישראל עוד שבוע, לצילומי 'לא בלי בתי'", ופילד, זוכת שני פרסי אוסקר, אכן הגיעה, לשמחת ליבם של מעריציה ושל צלמי הפפארצי הישראלים.
זה לא היה הסרט הבינלאומי הראשון שצולם בארץ, והיא גם לא הייתה הכוכבת הראשונה שהגיעה לעבוד פה. ארבע שנים קודם לכן ברוק שילדס השתמשה בחולות ישראליים כתחליף למדבר סהרה, וסרטים כמו "ישו", ו"מחץ הדלתא" פיזרו אבק כוכבים על שוק הסרטים המקומי. ובכל זאת, זה לא היה סרט רגיל מבחינות רבות, וחברת ההפקה, שלא ששה בתחילה לתת לתקשורת גישה לאתרי הצילומים, העדיפה בכלל להשתיק את עניין הצילומים בישראל. מסיבת העיתונאים הראשונה מטעמה נערכה רק חודשים לאחר תחילת הצילומים.
מה היה מיוחד בצילומי הסרט הזה, ולמה בכל זאת הם נערכו בישראל?
ב-3 באוגוסט 1984 עלתה משפחה אמריקאית לטיסה של חברת בריטיש איירווייז לטהרן. הם נראו רגילים למדי: אבא, אמא וילדה קטנה. אלה היו ד"ר סייד בוזורג מחמודי, אזרח אמריקאי ממוצא איראני, אשתו האמריקאית בטי לאוור, ובתם בת הארבע, מהטוֹבּ, "אור הירח" בשפת אמו של מחמודי.
"זה משגה", חשבה אז בטי, "הלוואי שיכולתי לרדת ברגע זה מהמטוס". אבל היא ירדה, כשראשה מכוסה במטפחת על פי דרישת השלטונות, רק כשהגיעו למחוז חפצם – טהרן.
זאת הייתה תחילתו של סיפור מסמר שיער, שנפרש על פני 18 חודשים, על כליאתן ואז (סליחה על הספוילר) הימלטותן הדרמטית של בטי ומהטוב מהרפובליקה האסלאמית של איראן. אלה היו חייהן, זה קרה באמת.
זמן לא רב לאחר חזרתן לארצות הברית, העלתה בטי (שלמרות הכל שמרה, לפחות כשם עט, על שם המשפחה של בעלה,מחמודי), את סיפורה על הכתב, יחד עם הסופר והעיתונאי ויליאם הופר.
הספר "לא בלי בתי" יצא לאור בשנת 1987, הפך כמעט מיד לרב מכר ותורגם לשפות רבות. הספר יצר תהודה גדולה מספיק כדי לעניין גם את הוליווד, או ליתר דיוק: את חברת ההפקה מטרו גולדווין מאייר. זה היה סיפור "חם", דרמת מתח חזקה שפנתה היישר לליבת אמונתם של האמריקאים בדבר החשוב ביותר שארצם הציעה לעולם – החופש האישי. הייתה רק בעיה אחת: לא הייתה שום אפשרות לצלם את הסרט במקום ההתרחשות המקורי, טהרן, והמפיקים התקשו למצוא מקומות צילום בארצות הברית שייראו אותנטיים. היה צורך בלוקיישן קצת יותר מזרח תיכוני, שיוכל לספק גם אתרים מתאימים לצילומי חוץ וגם אולפני צילום ברמה טובה.
ישראל הציעה את עצמה, ואת אולפני ג.ג. בנווה אילן.
כל זה הביא למצב אירוני למדי. מבחינת האיראנים – "השטן הגדול" הגיע עד ל"שטן הקטן" כדי לעבוד על הצגת רחובותיהם שלהם לעולם כולו.
יחסי ישראל ואיראן היו מורכבים, בלשון המעטה. בכ"ט בנובמבר 1947 הצביעה איראן, אז עדיין "המדינה האימפריאלית של איראן" תחת שלטונה של שושלת פהלווי, נגד תכנית החלוקה, אבל ב-1950 היא הייתה המדינה השניה במזרח התיכון שהכירה במדינת ישראל, ואף הקימה בה נציגות.
ההתלהבות מהתחממות היחסים הייתה מעט מוקדמת מדי, שכן לא עברה שנה וב-1951, חזרה בה איראן מההכרה וסגרה את הנציגות. מאז התנהלו היחסים בעיקר מתחת לפני השטח, עם איים קטנים של תקופות התחממות – ב-1960, למשל, הכריז השאה כי הוא מכיר בישראל, וב-1961 נסע דוד בן גוריון לביקור חשאי באיראן.
הקרע הגדול באמת הגיע עם המהפכה האיסלאמית ועלייתו לשלטון של האייתולה רוחאללה ח'ומייני ב-1979. אז הוכרזה ישראל כמדינת אויב וכ"שטן הקטן", שניה רק למקור הרוע הגדול של העולם – אמריקה המודרנית, הפתיינית.
המהפכה, והאנטישמיות הקשה שפרצה מעל לפני השטח עוד לפניה, הביאו ליתרון נוסף שהיה לישראל בצילומי הסרט: עשרות אלפי יהודים עלו לארץ באותן שנים מאיראן. הם דיברו פרסית שוטפת והכירו את התרבות על בוריה.
וכך, 11 שנים אחרי המהפכה האיסלאמית ששללה מכל וכל את תרבות הסרטים ההוליוודית, נבחרה ישראל לשמש אתר צילומים לסרט שמתרחש כמעט כולו בטהרן. השוק ביפו הפך לשוק המרכזי בטהרן, רחוב ביאליק ברמת גן והתחנה המרכזית בתל אביב כוסו בתמונות של חומייני ובסמלי המהפכה האסלאמית, חאן אל-עומדאן שבעכו (מקום עם היסטוריה מרתקת בפני עצמו) הפך לבית ספר מוסלמי והרי אילת – להרי כורדיסטן בגבול שבין איראן לטורקיה.
סאלי פילד, יחד עם שילה רוזנטל, השחקנית שגילמה את בתה בסרט, בריאן גילברט הבמאי, אלפרד מולינה הבריטי ששיחק את ד"ר מחמודי, ועוד כמה עשרות אנשים – שחקנים, עובדי הפקה ומלווים, הגיעו לישראל. בארכיוני הספרייה הלאומית שמורה תמונה אחת של פילד ורוזנטל מהתקופה הזו.
בראיון שהעניק לי הרמון, מאפרה של סאלי פילד בסרט, לטלי רוזין עבור עיתון "חדשות", הוא הצהיר כי פילד היא "הנחמדה ביותר מאלה שאני עובד איתן", הוא עבד עם שחקניות מהמעלה הראשונה כמו ברברה סטרייסנד, פיי דאנאווי וג'יין פונדה, "לא הייתי נמצא כאן [בישראל], אם לא הייתי אוהב את סאלי. היו לי הצעות ממקומות אחרים שבהם יכולתי לשחק גולף כל סוף שבוע". (אנחנו מתנצלים, הרמון, בשם סצנת הגולף הקלושה בישראל).
מטבע הדברים, מי שנהנו מהגעת ההפקה בינלאומית לארץ היו כמה וכמה שחקנים ישראלים שקיבלו הזדמנות להראות את פניהם, גם אם בתפקידים קטנים, במיוחד אלה מהם שהיו ממוצא פרסי או טורקי.
בתחילה פנו מההפקה לריטה, ככל הנראה הפרסייה המוכרת ביותר בישראל, אבל היא נאלצה לוותר על התפקיד שהוצע לה, בשל ההכנות לאירוויזיון בזאגרב (בו היא ייצגה אותנו עם "שרה ברחובות", והגיעה למקום ה-18).
בין אלה שכן היו פנויים אפשר למצוא את ששון גבאי, המוכר הפרסי טוב הלב בשוק שנותן לבטי להשתמש במכשיר הטלפון שלו, את יוסף שילוח, שהגיע במיוחד מפריז כדי ללוות את בטי ומהטוב בדרך החתחתים ב"הרי כורדיסטן" (אילת), ועוד שלל שמות שמוכרים היטב לצופה הישראלי: יעקב בנאי, דפנה ארמוני, גילי בן אוזוליו, יונתן צ'רצ'י ואחרים.
הסרט עלה לאקרנים בארצות הברית תחת ענן של איומים מצד גורמים קיצוניים. ביום הקרנת הבכורה מישהו התקשר למשטרת לוס אנג'לס וטען כי פצצה הוטמנה בבית הקולנוע, אבל לאחר סריקות התברר כמדובר במתיחה, וההקרנה התקיימה כמתוכנן. לסאלי פילד הוצמד מאבטח לתקופת מה.
בטי מחמודי, ששמה אמנם התנוסס על כריכת מיליוני הספרים שנמכרו בכל העולם, חיה בארצות הברית בזהות בדויה במשך זמן רב, מחשש לנקמת משפחתו של בעלה לשעבר. היא הקימה עמותה שסייעה למשפחות רב-תרבותיות ונאבקה בתופעת חטיפות הילדים במשפחות אלה.
היא, הספר והסרט ספגו ביקורות לא מעטות על האופן שבו הציגו את החיים באיראן ואת האיסלאם, למרות שהיא חזרה ואמרה בכל הזדמנות שמטרתה הייתה לספר את סיפורה כפי שהתרחש, והיא נזהרה מאד שלא לכתוב בגנות הדת, אלא רק על האנשים עמם באה במגע.
הגיבורים האמיתיים, היא הדגישה שוב ושוב, הם דווקא האיראנים המוסלמים שמופיעים בספר בשמות בדויים – אלה שהושיטו לה יד, ולעיתים אף סיכנו את חייהם כדי להציל אותה ואת בתה.
בישראל, הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בערב הפתיחה המחודשת של קולנוע "שחף" – "מרכז קולנועי חדיש ומשוכלל", לצד שובר קופות מוכר אחר – הסנדק 3.
באיראן לא הוקרן הסרט כלל.
אתגר קטן לסיום: לטענת מדור "קורים דברים" של "מעריב", מיום 10 באפריל 1991, "מי שלא מצמץ באותה שניה, יכול גם להבחין בקו 63 של "דן", שחלף לתומו באחד מרחובות טהראן". ראיתם את הסרט? ספרו לנו בתגובות אם הבחנתם באוטובוס הזה בזמן אמת. עשינו לכן חשק לראות את הסרט? נסו למצוא את האוטובוס בזמן הצפיה וספרו לנו בתגובות אם הצלחתן.
