היא הביטה בזרה שוב ושוב מזווית עינה והתאפקה כל כך. היא נחלצה לעזרתה רק כשראתה שהזרה הולכת ומסתבכת ומכניסה את עצמה למבוי סתום.
"סליחה… זה לא שָמַר, זה נָטַר," אמרה לה בחיוך חמים של מי שיודעת שזקוקים לה ומבטיחה להישאר.
הזרה הרימה עיניה ונעצה בה מבט ארוך חסר כל הבעה, עד שלבסוף עברה על שתי האותיות הראשונות בקווים שחורים מגושמים ובוטים שנראו כמו לכלוך, וחזרה לשקוע בתשבץ. היא החזירה עיניה למסך התורים, אבל עדיין הרגישה מהצד את הזרה ושמחה לראות שהיא פותרת עכשיו את התשבץ שלה בשטף ובקלות.
היא חייכה לעצמה. לפעמים כל מה שאדם צריך זה דחיפה קלה מבחוץ. לפעמים זו יכולה להיות אפילו זרה שנתקלת בה במקרה בחדר ההמתנה לגניקולוג. תחושת ערך ומלאות הציפה אותה. היא חשבה על אפקט הפרפר, על היקום, ועל איך שלפעמים הכול פשוט מסתדר, וכל אחד מקבל את מה שהוא צריך מתי שהוא צריך. היא ניסתה ללכוד את המבט של הזרה. אם הייתה מצליחה לפגוש בעיניה, שיערה שהיו מחליפות ביניהן מבט של הבנה ושותפות. הזרה הייתה שקועה כולה בתשבץ, שאת רובו כבר הצליחה לפתור.
מולה ישבה בחורה בהריון מתקדם. היא חשבה על שירי, והצטערה שהיא לא כאן עכשיו. אילו רק הייתה רואה איך הצליחה לעזור לזרה הזאת, איך ידעה בדיוק מה היא צריכה ובאיזו מידה. היא הייתה משוכנעת שהזרה תהיה מאוד מופתעת לשמוע שהבת שלה דוחה אותה מעליה. אם הייתה מספרת לה על התגובות של שירי לכל מאמציה, הזרה הייתה בוודאי נדהמת ומכנה אותה כפוית טובה. היא חשבה על מה שקרה היום בבוקר, כמה יצאה מגדרה למענה, ואיזו יריקה בפרצוף קיבלה בתמורה.
"את יודעת…" פתחה ופנתה אל הזרה. אך מיד נשמעה הכריזה הקוראת לבאה בתור להיכנס לחדר הרופא, והזרה זינקה ממקומה ונכנסה פנימה.
חדר ההמתנה התמלא. שתי נשים התיישבו לידה, שיתפו זו את זו בחשש מהלידה הקרובה. אצלה הכול הלך חלק יחסית, תודה לאל. למרות זאת הקשיבה לשיחתן וגופה נמלא כאב של הזדהות. נכון, אף אחד לא מספר לך עד כמה הלידה באמת כואבת. אבל זה כלום לעומת מה שבא אחר כך.
הדלת נפתחה והזרה יצאה משם נסערת. עיניהן נתקלו אלה באלה, והזרה הסתכלה בה במבט מנוכר כאילו מעולם לא היה ביניהן דבר. ידה הרועדת מיהרה למחות דמעה מלחייה והיא הסתלקה משם.
מערכת הכריזה השמיעה את המספר שלה במכאניות. היא כבשה את עלבונה וקמה, נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. התיישבה מול הרופא שתקתק משהו במחשב.
"כן, מה הבעיה?" שאל מבלי להביט בה.
"אין בעיה. רק בדיקה שגרתית."
הוא שלח אותה אל מאחורי הווילון. בזמן שהתפשטה, הבחינה בתשבץ הפתור במלואו זרוק בפח הזבל.
היא נשכבה עירומה ומפושקת על הכיסא וחיכתה שייכנס, שיגיד שהיא בסדר, שאצלה הכול בסדר.
תום דרוקר היא לקטורית וסוכנת בסוכנות הספרותית דבורה האריס, סטודנטית לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א, ומלמדת בחוג. סרטה הקצר "MIND THE GAP" זכה במקום הראשון בתחרות לסרטים קצרים והוקרן בפסטיבל חיפה ובפסטיבלים שונים בעולם.
"אני מדליקה את הרדיו בפול ווליום, מנסה להמס את האוויר הדחוס מזעקות בצלילים מהציוויליזציה. העור לח. העיניים שורפות. מקדחים קודחים בצידי הראש." סיפור קצר מאת חגית שדה
אני לא מתה על סופי השבוע אצל אמא שלי. היא אישה קשה. זה לא הפיקניק שאתם מדמיינים, עם שינות ארוכות והמקושקשת עם בצל ועגבניות שהיא הכינה לי כשהייתי קטנה. אבל מאז שאלי עזב אני נוסעת אליה כמעט כל שבוע. נסיעה ארוכה, רובה בכבישים צרי שוליים שמתפתלים בחשכה לתוככי רמת הגולן.
אני יוצאת מאוחר בתקווה שהתינוק יירדם. מוזר, העייפות שלי מגבירה את הדריכות, אפילו שכאמא העייפות שלי היא לא נתון במשוואה.
הוא כבר לא קשור במושב לידי, ופטפוטי התינוקות שלו מגיעים אליי מהספסל האחורי. אבל אני לא נופלת למלכודת. מכירה את פס הקול של הנסיעות האלה ברמת דיוק של מבצע צבאי.
אחרי שישתחררו הפקקים של נתניה יתחילו הצרחות. זועמות, נואשות, בלתי ניתנות לניחום. הוא יצרח כל הדרך עד שנגיע למושב. אמא שלי תעמוד מודאגת בכניסה לכביש הגישה כאילו היא סדרן בחניון של הלונה פארק, אפילו שרחבת החצץ בכניסה לבית ריקה מרכבים. אפילו אין לה אוטו. בגלל זה אני מגיעה כל פעם לקחת אותה לרופא או לייעוץ בנסיעות הארוכות האלה מהמרכז, שמשבשות את החיים שלי.
אבל אני מנסה. במושב לידי מונחים קופסת סוכריות סגורה היטב, דישידישי הסמרטוט שלו, בקבוק מים. כמו סיזיפוס אני עורכת את הסלעים שלי בתחתית ההר, מוכנים לנסיעה המפרכת. כשיתחילו הצרחות, אחרי שיגוועו כל השירים וההסחות שאני יכולה להעלות בדעתי, אשחד אותו בקופסה המרשרשת, בסמרטוט, אגנוב ממנו קצת מים בתקווה להירגע בעצמי.
כל שבוע. החיה הפצועה משתוללת במושב מאחורי. אני מדליקה את הרדיו בפול ווליום, מנסה להמס את האוויר הדחוס מזעקות בצלילים מהציוויליזציה. העור לח. העיניים שורפות. מקדחים קודחים בצידי הראש.
בגשר של בית המכס העליון אני פותחת את כל החלונות וצועקת איתו. מחזיקה את עצמי בכוח שלא להטות את הרכב בפראות לתוך הירדן ולהפסיק את הרעש הנורא.
אני שונאת את הנסיעות, את הנוכחות שלו שממלאת כל חלקיק באוויר. את זה שאלי לא איתי. אני שונאת את אמא שלי שבגללה אני שוכחת מהכול וממהרת לרצות אותה, לקחת, להביא, להסיע. שונאת את התינוק הצרחן הזה שכבר אחת-עשרה שנים ושבעה חודשים ושנים-עשר ימים ושלוש-עשרה שעות צורח לי באוטו, בנשמה, ורק בפעם היחידה שהיה בכוחו להציל את כולנו, הוא נרדם כמו מלאך וישן כל הדרך, ולא טרח להתעורר. גם לא כשהגעתי לבית של אמא, שבאותו יום לא עמדה בחוץ כמו נץ זקן מחכה לטרף, ואני מיהרתי פנימה לבית המוצל, הקריר, לארגן אותה לנסיעה לקופת חולים בעמק, ולנוח קצת מהנסיעה הארוכה וכל הזמן הזה התינוק ישן בתוך הכבשן שבפתח הבית, ומאז הוא לא התעורר ולא מפסיק לצרוח.
חגית שדה, מעצבת ומרצה לעיצוב טקסטיל, בעלת המותג B.KNIT לאופנת בית. מתגוררת בתל אביב. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "פטל", באסופה 'סיפור שמתחיל מחר' של אתר הספרים המקוונים "עברית", ובמגזין הרשת "אחר". מאיירת את מדורו של רון מיברג במוסף השבת של מעריב. שוקדת בימים אלה על רומן סיפורים.
מתוך הסרטון "ציירי לי ציור" ליסמין קיני, על פי שירהּ של חדווה הרכבי
.
מאת ריקי כהן
.
ב-14 במרץ ייפתח זו השנה התשיעית פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות במוזיאון תל אביב, ובמהלכו, זו השנה הרביעית, ייערך האירוע "סרטים בעקבות משוררים", שעניינו סרטונים המבוססים על שירה. היוצרת והבמאית יסמין קיני אוצרת את המסגרת הזו מאז הקמתה, ובעצמה יוצרת סרטונים כאלה. סרטוניה הוקרנו במסגרות בינלאומיות, כמו פסטיבל "זברה", שכתבתי עליו בעבר במדור זה.
פגשתי את קיני לשיחה על הסוגה האמנותית הזו כשברקע מהדהדים קולות שונים של משוררים/ות על יחסם כלפי סוגה זו; יש הרואים בפרשנות קולנועית לשירה מעין חילול קודש, פגיעה בחירות השירה להיות אמנות חידתית הפתוחה לפרשנויות של כל קורא על פי עולמו הפנימי ומשחררת את המשורר/ת ממניפסט מסוים. קיני מודעת למתח הזה – היא סיפרה למשל שהמשורר מאיר ויזלטיר מתעב את סוגת סרטוני השירה – ומתייחסת אליו בסרטים שהיא עושה, בריאיון שלהלן ואף בדברים שכתבה השנה לקראת האירוע, ומלווים את פרסומיו:
"למה התכוונה המשוררת? שאלה שאסור לשאול משוררים, אבל אפשר לשאול קולנוענים שיוצרים סרטי-שירה. אלה, בוחרים לקחת שיר שנוגע בהם עמוקות ולהפוך אותו ליצירה ויזואלית קולנועית. יצירה המבוססת על השיר, אבל עומדת בפני עצמה. המתח החי בין מילה לתמונה מוליד יצירות מגוונות ומפתיעות, שהמחבר בניהן הוא יכולתן לקרב את אוהבי הקולנוע לשירה ואת אוהבי השירה לקולנוע."
מה הקריטריונים שלך באוצרוּת הסרטונים בפרויקט?
"יש לי את הטעם שלי, אבל חשוב לי מאוד לא לכפות אותו על העולם. כשאני צופה בסרטי שירה לצורך לקטורה אני שמה את הטעם שלי בצד. הדבר שאני מסתכלת עליו זה איפה השירה ואיפה הקולנוע בסרט שאני רואה, ומה האיכות של כל אחד מהם. זו יכולה להיות שירה שאני פחות אוהבת, אבל היא צריכה להיות שירה איכותית, שלמה, עומדת בעולם. אותו דבר בקולנוע, ואני מסתכלת על הממשק בין שני הדברים. אחד הדברים שחשובים לי במיוחד הוא שהסרט לא יהיה אילוסטרציה, סרט לא יכול להיות אילוסטרציה, כמו שהשירה היא לא אילוסטרציה לרגש, היא דבר בפני עצמו. הסרט צריך לצמוח מהשיר. חשוב לי גם שהוא לא יהיה 'על'. הרבה פעמים נשלחים אלינו סרטים דוקומנטריים, וצריך שבתוך הדוקומנטרי הזה יהיה איזשהו פיוט."
אל העשייה הקולנועית הזו הגיעה קיני דרך קשר זוגי מעברה: "למדתי קולנוע בסן פרנסיסקו, ולפני כן הייתי עיתונאית. אני כבר עשרים ומשהו שנים מביימת כתבות, סרטים דוקומנטריים וסרטים עלילתיים. לפני שמונה שנים הייתי בזוגיות עם עידו יואב, משורר שפרסם ארבעה ספרים. הוא עבד על ספר והציע לי שאולי אעשה משהו עם הטקסטים שלו, שנפיק משהו יחד, וכך התחלתי – ביימתי כמה סרטונים על פי שיריו, זו יצירה משותפת, הוויזואליה שלי והשירים שלו, שאני בחרתי. בהתחלה לא ידעתי שאלה סרטי שירה. כשאני קוראת שיר, ישר עולה לי בראש דימוי ויזואלי, המילים הופכות לאימג', מציירות לי. השירים שאני מתחברת אליהם הם שירים שמייצרים לי אימג'ים. עבדנו על שלושת הסרטונים הראשונים כשנתיים, בלי תקציב, בעזרת הקשרים שלי, עם צלמים שהסכימו לעבוד בחינם. רכש אותם אוצר של תערוכות וידאו בינלאומיות והם מסתובבים מאז 2014 בתערוכות באירופה. האוצר ההוא רואה בזה וידאו ארט. הגבולות בין וידאו-ארט לסרטי שירה אכן לא ברורים. השנה אני חוקרת את הגבולות האלה בפסטיבל אפוס, וכמה סרטים שאציג שם הם וידאו-ארט ממש, עד כדי כך שהטקסט בהם הוא שולי, מקפצה ליצירה שהיא ויזואלית לגמרי".
זה לא קצת עוול לשירה?
"אני לא מרגישה ככה. להפך, זה מפריח את השירה. זה מתייחס לשירה כמו לאדמה פוריה – לצאת ממנה. כשעשיתי את הסרט 'ציפור שבפנים עומדת בחוץ', לשיר של חדווה הרכבי, והייתי בשלב כתיבת התסריט – הסיטואציה, רצף הדימויים – זה היה אדרנלין מטורף כי את לא כבולה לז'אנר ולא לחוקים של השפה הקולנועית, את מעל לשפה, כמו שהשירה מעל לשפה. סרטי שירה הם לא במקום שירה, בלי שירה לא יכולים להיות סרטי שירה, זה לא מוחק את המקום של השירה. אמי מחזאית ויש לי כבוד עצום למילים. רק בשנה השנייה שלי ללימודי הקולנוע קלטתי שכל החזיונות שיש לי – זה מה שאני צריכה לעשות, אני אדם מאוד ויזואלי. הפיצוח של מה שצריך לעשות בתוך הפריים הוא משהו שבא לי בקלות, כי אני עושה אותו הרבה שנים, ולפעמים הוא מתוקשר אליי, נוחת בתוך הראש."
ואיך משוררים שאת יוצרת סרטים על פי שיריהם מתייחסים לסרטים, חדווה הרכבי למשל?
"משוררים נחלקים ביחסם לסרטים. יש משוררים שמאוד קשה להם כשהמילים שלהם עוברות מדיום. המקסימום שהם יכולים לקבל זה שילחינו את השיר, וגם עם זה קשה להם. חדווה מאוד אהבה את הסרטים. היא גם אמנית פלסטית, גם היא אדם מאוד ויזואלי. על הבסיס הזה אנחנו מאוד מתחברות, והיא דמיינה דברים אחרים לגמרי. היא אדם פתוח בצורה יוצאת דופן והיא התרגשה מאוד מזה שזה דיבר אליי באופן שונה כל כך מאיך שהיא כתבה את זה".
אחד הסרטים שיצרה קיני על פי שיר של הרכבי הוא "ציירי לי ציור", בכיכובה של רננה רז. הוא מציג סיפור עצמאי ואישי של קיני עצמה: "כשהצגתי לחדווה את התוכנית לסרט הזה היה לה קשה בהתחלה והיא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה. ואז היא אמרה, 'אם זה מה שצמח מתוכך – זה מה שאת צריכה לעשות'. וכשהיא ראתה את זה על המסך היא מאוד התרגשה ואמרה, 'איזה יופי, לא הייתי מדמיינת את זה'. התגובה הזו ריגשה אותי יותר מהתגובה של אמא שלי."
מה הייתה המחשבה שלך מאחורי התהליך היצירתי בסרט "ציירי לי ציור"?
"היה לי בראש דימוי, תצלום, שבו רואים את סבתא שלי – אמא של אמא שלי – את אמא שלי ואותי, אני אולי בת שלוש. הוא צולם מתחת לעץ שסק, ליד הבית של סבתא שלי בפרדס חנה. ומי שמכיר את הנפשות הפועלות יכול לראות את המתח בין סבתא שלי לאמא שלי. היה לנו אירוע משפחתי והייתה מתיחות ביני לבין אמא שלי, והבת שלי ניסתה לפשר, לרכך, ופתאום היה לי פלאש לתמונה הזו שלי, ילדה בת שלוש שרואה מתח בין אמא לסבתא ולא יודעת מה לעשות עם זה. זה היה בגוף וגם בזיכרון. ואז חשבתי, מה יכול לבטא את מה שחוויתי שם והרגשתי. באופן טבעי כשאני מחפשת משהו שיהדהד את התחושות שלי אני הולכת לשירה, יש לי ספרי שירה ליד המיטה. הלכתי לספר של חדווה ונפלתי על השיר הזה. למרות שהוא לא נכתב על הנושא הזה, הוא נכתב על הרצון לדיאלוג, וזה חפף את התחושה שלי. זה התחיל מהדימוי ומהתחושה שחיפשו את המילים, ואז המילים חיפשו בחזרה את הסיפור הוויזואלי. אני רואה המון סרטי שירה ויכולה להגיד לך מתי זה בא מהראש, ואז זה בא להיות מין תמך לשירה; הסרטים שלי הם לא כאלה, הם יצירה בפני עצמה. הם לא יכולים בלי המילים האלה, בלי הדימויים האלה ובלי המוזיקה הזו. החזרתיות הזו בשירים של חדווה, והמוזיקליות – זה גם אצלי בתוך הראש."
בסרט אחר שיצרה, על פי השיר "רובוטים" מאת עידו יואב, הצופה מופתעת לגלות שהמציגה הראשית היא לא אחרת מאשר העיתונאית אילנה דיין, לצד רננה רז שקיני מרבה ללהק לסרטיה: "אילנה היא סוג מסוים של שיקוף מקצועי שלי, ורננה היא שיקוף שלי בתוך הבית. אחת הסיבות שאני נעזרת בה כל כך הרבה היא כי רננה מבינה מה אני צריכה בלי שאביים אותה, היא קוראת את השיר ומפנימה אותו. הבחירה באילנה דיין עלתה מתוך השיחות עם עידו על מה שאני רואה שם: רציתי דמות שמדווחת, רציתי את הטקסט כמעין דיווח שלי, במירכאות, על מצבה של האישה. בהתחלה רציתי ללהק את יעקב אילון, אבל הוא סירב להצעה, ואז חשבתי על זה לעומק ואמרתי, איזה מזל שהוא לא הסכים, כי אני צריכה שם שתי דמויות נשיות. אילנה לא הייתה צריכה בכלל לשחק, היא הייתה צריכה לדווח כמו כתבת שטח. לא ייאמן באיזו מהירות היא למדה את הטקסט, היא קראה אותו באותו בוקר ולמדה אותו תוך שנייה. היא אמרה לי, 'אני לא מבינה מה את עושה, זה נורא משונה. אני לא מבינה את הטקסט הזה, אבל זה מוזר מספיק בשביל שאני אסכים לבוא.' כשהיא ראתה את הסרט היא אמרה, 'זה הדבר הכי מקורי שראיתי בחיים'."
"יש משהו פרדוקסלי בחוויית ההתבוננות בציורים שלפנינו. הם יפים מאוד, ומושכים את העין – ניכר כי צוירו ביד בוטחת ובמידה של איפוק. רק לאחר ששבו את מבטנו ואנו מתמקדים בפרטים נחשפת לעינינו עלילת זוועה." גיא פרל על ציוריה של אוריה קדרי
בציוריה של אוריה קדרי התבוננתי כמי שמתבונן ביומן. חשתי כי פרושׂ לפניי יומנה של הציירת – יומן המתעד את מסעיה בשכבות העמוקות של נפשה. הלא-מודע הוא מודל הציור של קדרי – והוא ניצב בפניה בעירומו. ניתן להשוות את ציוריה לחלומות, אך ההשוואה לא תהיה מדויקת. ברבים מחלומותינו מיוצגת מציאות העולם והגוף כהווייתה, ואילו ציוריה של קדרי יוצרים מגע עם תנועות הלא-מודע בצורתן הראשונית, צורה המתגלה עם קילוף התודעה מכפיפותה לכללי המציאות. בתור שכאלו, עוררו בי הציורים אסוציאציה ליומן רישום אחר של עמקי הלא-מודע – הספר האדום של קרל גוסטב יונג, אשר הציורים בו מזכירים את אלו של קדרי בעושרם הסימבולי (בכלל זה שכיחותם של סמלים ראשוניים כמו הנחש או האורובורוס). אסוציאציה נוספת, ליומן אחר המתעד את עמקי הלא-מודע, הייתה לי לציוריו הנודעים של הירונימוס בוש, וזאת משום שאל איכות החלום מתלווה ברבים מציוריה של קדרי איכותו של הסיוט. גם עם בוש חולקת קדרי מוטיבים, למשל ביתור הגוף או היטרפות.
יש משהו פרדוקסלי בחוויית ההתבוננות בציורים שלפנינו. הם יפים מאוד, ומושכים את העין – ניכר כי צוירו ביד בוטחת ובמידה של איפוק. רק לאחר ששבו את מבטנו ואנו מתמקדים בפרטים נחשפת לעינינו עלילת זוועה. כאב בלתי נסבל. קדרי היא גם משוררת, וחוויית הקריאה בספרה הראשון, לפני שתפגוש אותי המלה, זהה לחוויית ההתבוננות בציוריה. השירים מאופקים, עדינים ויפים מאוד ורובם ככולם סובבים גרעיני סוד, קושי וכאב עצור. שיר מס' 21 (עמ' 34) מדגים זאת היטב ואף עוסק ישירות בתיאור המתח שבין הריסון והיופי לבין הכאב והמוות: "אֲסוּפָה מְאוֹד / אֲנִי מַחְזִיקָה בַּעֲדִינוּת / אֶת כְּלֵי הַגִּנָּה הַקְּטַנִּים. / שִׂמְחָה עֲלוּמָה מְמַלֵּאת אוֹתִי / כְּשֶׁאֲנִי מְנַקָּה מֵהֶם אֶת פֵּרוּרֵי הָאֲדָמָה / וּמְגַלָּה תַּחְתָּם חֲלֻדָּה. / הַדְּלַעַת הַפִּתְאוֹמִית / שֶׁמְּכַסָּה אֶת הֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית / קוֹבַעַת גְּבוּלוֹת חֲדָשִׁים לְמִשְׂחֲקֵי הַמַּחְבּוֹאִים. / כַּמָּה מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ הָאֶפְשָׁרוּת לַחְפֹּר בָּאֲדָמָה / וּלְגַלּוֹת בָּהּ בּוֹר עָמֹק וָחַם / בְּדִיּוּק לְמִדּוֹתַי".
בכל הציורים מופיעה בצורה זו או אחרת דמות אנושית. זו דמות עגומה או רדומה, בדרך כלל קטנה וניגפת לפני כוחות ארכיטיפיים עזים המאיימים עליה או שולטים בה ללא מצרים. מקבילה לדמות זו ניתן לראות בדמות הילדה המופיעה ברבים משיריה של קדרי – ילדה בודדה, אבודה, גנוזה או מתה, כבדוגמה שהבאתי קודם ובשיר הבא: "לְאֹרֶךְ הַיַּעַר / פְּזוּרִים מְטִילֵי זָהָב / מְסַמְּנִים אֶת דַּרְכָּהּ / שֶׁל יַלְדָּה שֶׁאָבְדָה. / בְּצִלָּהּ שֶׁל אֵלָה / עַתִּיקַת יוֹמִין / קְבוּרִים / בִּגְדֵי כְּהֻנָּתָהּ / רֵיחַ הַמֹּר / וְלֶחֶם פָּנֶיה" (עמ' 33). ברוב הציורים מופיעה הדמות כעובּר המונח בתוך צורות דמויות רחם. בחלקם הרחם הוא חיק האדמה, כמו בשני השירים שהבאתי מתוך הספר. חשתי כי לצד הדמויות המעונות והמאוימות, מייצגות דמויות עובריות אלו מצב של התכנסות, שהייה, המתנה – כל זאת לקראת לידה מחדש, בעודן אוצרות בקרבן את עוצמתם הגדולה של הסוסים, את הוד הנשרים ואת יופיו השמימי של הטווס.
