"כל התודעה כמהה לחזור אל הירח": על "אישה בקוטב" מאת כריסטיאנה ריטר
נגה רש
.
מחשבת ההישרדות מלווה אותנו – על משמעויותיה הייחודיות, המקומיות, העבריות; החל במלחמות כאלה ואחרות, עבור בהישרדות יומיומית (מה שקרוי במחוזותינו "החיים עצמם") ועד לתרבות הפופולרית, שבה היא נהפכה לתוכנית ריאליטי. אך בספר אישה בקוטב, שבו מתעדת כריסטיאנה ריטר, ציירת ועקרת בית אוסטרית, את השנה שבה שהתה באי ספיצברגן בקרבת הקוטב הצפוני, מקבלת המילה הזו משמעות ראשונית יותר: ההישרדות אינה הגנה ממעשיו האכזריים של הזולת, תחרות או מטפורה, אלא עובדת יסוד, טבעו של הקיום.
בשנת 1934 התלוותה ריטר אל בעלה הצייד ושהתה בבקתת עץ קטנה לצידו ולצד צייד נורווגי נוסף, בקרבת החוף והרחק מציוויליזציה – אישה יחידה בחברת כלבי ים, אדריות, שועלים, דובי קוטב וגברי אדם. ללא אספקה סדירה של מים, מזון, חום, אור או חברה אנושית, מתגלה הקיום האנושי במערומיו, גבולותיו ומה שמעבר להם. אישה בקוטב מזכיר לנו שלרוב אנחנו שוכחים שאנחנו חיים, במובן הבסיסי ביותר של המילה – החיים בבעלותנו. אנחנו בעליהם. כדי להמשיך ולהחזיק בהם, עלינו להתגבר על קשיים ומכשולים. אומרים שמרגישים זאת בעיקר בקוטבי החיים: על סף הלידה, במפתן המוות. בזמן מלחמה.
"מיקל אוסף לקראת החורף, ועדיין לא הבין שכל ההכנות כאן הן לקראת מותו" (עמ' 95) – כך מתארת ריטר את "בולמוס האיסוף" של שועל הקוטב הקטן, שאינו מודע לכך שהציידים שאליהם הוא מתלווה עסוקים בהצבת מלכודות ברחבי האי, שילכדו את השועלים הצחורים ויהרגו אותם. ריטר מרחמת עליו, מנסה לשכנע את שני הגברים להציל את חייו, אך לשווא. אותו "בולמוס איסוף" נינוח, האדיש לעובדת המוות או מתכחש לה, אינו תקף רק לחיה; האדם גם הוא יצור אוגר ואוסף בלי לזכור שהוא בן חלוף.
האדם, כמו השועל, מתכחש למוות. אך בקוטב האשליה הזו אינה אפשרית:
.
"מיקל המסכן, גורלך נחרץ. בעוד ימים מעטים מתחיל ציד השועלים, הם רוצים להרוג אותך. את פרוותך היפה יפשטו מעל ראשך וישלחו אותך הרחק, למקום שבו אנשים רבים חיים יחדיו. שם תקבל עיני זכוכית נוצצות ותיתלה באחד מאלף הרחובות הנוצצים, לצד אלף דברים מתים נוצצים אחרים. אתה יודע, מיקל, מרוב נצנוץ מלאכותי האנשים שם כבר לא זוכרים מהו אור, איך הוא בא והולך, ואת קסם הדמדומים" (עמ' 96–97).
.
העולם ה"נאור" של בני האדם מוצף באור מלאכותי שמטשטש את מחזורי הטבע, ואולי אף את תחושת הזמן והמוות. האיסוף של האדם את הנוצץ ואת היפה מדחיק לא רק את מותו שלו, אלא גם את מותם של מי ששילמו על כך בגופם.
הקוטב, לעומת זאת, שרוי בעלטה גמורה ארבעה חודשים בשנה. באותם ימים חשוכים שוהה ריטר שבועות ארוכים לבדה בבקתה, בעוד הציידים יוצאים למסעותיהם. היא חוצבת אשנב בקיר השלג שהתגבה מול דלת הבקתה, חוטבת עצים, נבהלת מרעמי הסופה שמשתוללת מחוץ לבקתה, תופרת וילונות ומעסיקה את עצמה כדי לא להרגיש שנטרפת עליה דעתה. ובכל זאת, סכנת התהום, אובדן השפיות, מורגשת ומתומללת. לבד בבקתה מבודדת, מוקפת שלג ואפלה מוחלטת, ריטר מתמודדת לא רק עם איתני הטבע אלא גם עם השפיות שמתערערת כאשר את נמצאת שבועות לבדך בבקתה המוקפת בחושך ובבדידות מוחלטים וחייך וחיי אהובייך מצויים בסכנת חיים ממשית.
למה נהפך האדם כשאינו יכול עוד להשתקף בעיני האחר? "אני מרגישה את הבדידות העצומה שמסביבי. אין כאן דבר שדומה לי, שום יצור שאוכל להשתקף במבטו, אני כמו מאבדת את גבולות העצמי שלי בטבע רב־העוצמה הזה, ולראשונה בחיי מבינה את מתת האלוהים של הזולת" (עמ' 116–117). בחושך חוגג הקיום האמורפי, הצורות מתעוותות והכול ולא כלום יכולים להתקיים בה בעת. ריטר מברכת על חזרתם של הציידים: "עכשיו אני שוב יודעת מי אני. עכשיו שוב יש לי גבולות. כבר איני אבודה בהיעדר השם, כבר איני צל חיוור נידף בחלל" (עמ' 126). "המנטליות הקוטבית", כפי שריטר מכנה זאת, היא לא רק מאבק פיזי אלא גם פסיכולוגי. השהות בחושך המתמשך משנה את התודעה, מעוותת את התפיסה ומובילה לתחושת תלישות מיסטית כמעט. "המנטליות הקוטבית" שריטר מתארת אינה רק עניין של הישרדות פיזית – היא תהליך של התמודדות עם קצות הנפש, שנחשפים באפלת הלילה האינסופי.
ברגעים מסוימים נהפך הספר לשיר הלל לקטבים, לניגודים, לקצוות שנחשפים בחדות: אור וחושך, מציאות וחלום, "טבע" ו"תרבות", "נשי" ו"גברי", חיים ומוות. כששוהים בקוטב, הציר שחיינו חגים סביבו נעשה מוחשי: אנחנו חיים, ואנו עלולים למות. "למה טלטל אותי כל כך השקט שבטבע? מפני שקדמה לו סופה אדירה? האם אנחנו אכן זקוקים לכוחו של הניגוד כדי לחוות דברים במלוא עומקם?" (עמ' 119). באקדמית היו מכנים זאת "דיאלקטיקה" – ההבנה שהקיום שלנו מתעצב מתוך ניגודים.
ריטר מתארת כי לאחר זמן־מה בקוטב "בני האדם שחיים תחת השמש" – כאילו הייתה זו קטגוריה אחרת של קיום – נראו לה רחוקים וקטנים (עמ' 163). ייתכן כי קיומנו רווי השמש, הרעש ויחסי הגומלין דוחק בנו להימשך למופעה הספרותי הקריר של הבדידות, כפי שמעידים תרגומים נוספים שראו אור בעברית לאחרונה, כמו הקיר מאת מרלן האוסהופר, אוסטרית גם היא, ולונגירביאן מאת היידי סבראייד. קריאת הספר בשמש הקופחת נראתה ברגעים אחדים כפשע. לעומת זאת, בקוטב, לאור הלבנה – מסימניה של הנשי – מתארת ריטר בסהרוריות כיצד היא והציידים "מרגישים כמו מתמוססים באור ירח, כאילו הוא מאכל אותנו … כל התודעה כמהה לחזור אל הירח" (154). ברגעים אלו הספר חורג מהתיעוד ונהפך לשירה.
לניגודים יש משמעות אסתטית, פואטית ורטורית; ריטר, שהייתה גם ציירת, מתארת אותם בפרוזה יפהפייה ומלאת פליאה, שמתעצמת בזכות התרגום הנהדר של טלי קונס (שמצליחה להקפיא בעברית החמה תיאורי בדולח דוגמת "מים צלופי סערה וכפור" [עמ' 218]): "כל חוויות הנוף הרגילות מתהפכות גם עבור אדם בעל רגישות ציורית. קשה אפילו לדמיין נוף ואור צפוני יחד באופן ציורי. אור ונוף נשארים שני דברים נפרדים. אם מנסים לחוש את נפש הנוף, אז האור נדמה זר ועצום ממדים. אבל אם שוקעים בהתבוננות באור, אזי השמיים הם התמונה החיה והמאירה, והאדמה מתה וחסרת הבעה" (150); "אין לי מה לעשות חוץ מלשמוח בעיני הציירת שלי מן הניגודים יוצאי הדופן, כי כל הדברים הלבנים שאנחנו מביאים מבחוץ זוהרים ממש על רקע השחור של החדר הקטן" (164). העיניים של ריטר, שמתרגמות את המציאות ליופי, נוכחות בספר לא רק בשפה הציורית, אלא גם ברישומים ובאקוורלים שיצרה, הפזורים לאורכו: קווי־אדים מסולסלים שעולים מסיר, מסמנים את דרכו של החום באוויר הקר; הר לבן מוקף באפלה שחורה; חמש פרוות שועל תלויות על קרסים ומתנופפות ברוח, צילן מטיל קו על האדמה; קווי־אור שבוקעים מעששית. לאורך הקריאה נדמָה לי שאלה קצותיה העיקריים של המחשבה של ריטר תוך כדי ובעקבות השנה שחוותה בקוטב הצפוני: מחשבת ההישרדות ומחשבת היופי, הכרוכות ותלויות זו בזו.
מלחמות העולם – זו שהסתיימה וזו שעוד תבוא – כמעט אינן מוזכרות בספר, אך לעיתים נשמעים בו הדיהן בחדות, כמו בתופעת ההדהוד למרחקים ארוכים שמאפיינת את האוויר הצלול של הצפון הרחוק. גם היום דוחקת בנו המלחמה, הקרח מפשיר והקטבים מתחממים. ההישרדות תמיד תהיה מנת חלקנו. השאלה היא איך נביט בה – מבעד לעיניים שאוגרות ומתכחשות, או בעיניים פקוחות של ציירת, שיאפשרו לנו לראות בה את היופי והחסד, להעריך אותם ולפעול בשירותם, גם כשהם נמסים ואוזלים. או, במילותיה של ריטר: "חוג הקוטב אינו מגלה את סודו בתמורה לכרטיס הפלגה. יש לעבור את הלילה הארוך, את הסערות, את חורבן הריבונות האנושית. יש לחזות במיתתם של כל הדברים כדי לחוות את חיותם" (עמ' 256).
.
נגה רש היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות. דוקטורנטית במחלקה לספרות ומדעי התרבות ב־ETH בציריך ועורכת המשנה של מגזין גרנטה בעברית. לאחרונה ראתה אור בעריכתה האסופה "חיים אילמים: כתיבת טבע חדשה" (גיליון גרנטה 12, 2023), ותרגומה לספר "פרנץ קפקא: הרישומים" רואה אור בימים אלו בהוצאת ספרי בלימה.
.
כריסטיאנה ריטר, אישה בקוטב, אסיה, 2024. מגרמנית: טלי קונס
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: דינה עזריאל על הרומן "שמרי נפשך" מאת קמה ורדי טהרלב
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
