רעד קולך | נזקקתי גם לגוף

להקת קטב מרירי מבצעת את שירו של שמעון אדף

גלעד אפרת, ללא כותרת, שמן על בד, 160X130 ס״מ, 2019

.

שירו של שמעון אדף ״נזקקתי גם לגוף״, נכלל באלבומה החמישי של להקת קֶטֶב מְרִירִי, ״של בני תמותה״, שבו לחנים לשירים מתוך ספרו של אדף ״אביבה־לא״. באלבומים קודמים ביצעה הלהקה שירים מולחנים למילותיהם של נתן אלתראביבה־לאמן, יונה וולך, לאה גולדברג, רחל חלפי ואחרים, ואת אלבומה ״קטב מרירי״ הקדישה הלהקה לקטעים אינסטרומנטליים בהשראת דמויות יהודיות היסטוריות ובהן ולטר בנימין, רוזה לוקסמבורג ועמנואל לוינס.

.

נזקקתי גם לגוף

מילים: שמעון אדף

לחן: חיים רחמני

ביצוע: להקת קטב מרירי

.

.

נזקקתי גם לגוף

נִזְקַקְתִּי גַּם לַגּוּף
שֶׁיִּשָּׁבֵר
וְלֹא נִשְׁבַּר
בָּאוּ סִיעוֹת צִפּוֹרִים בַּבָּשָׂר
אַנְקוֹרִים חֲשׁוּיִים בְּדָמִים
דְּרוֹרִים
שְׁרָף נָטַף מֵעֲצֵי קְטָף

קְפוּאִים כְּמוֹ זְכוּכִית,
זוֹרְחִים כִּרְדִיד נַיְלוֹן
תַּחַת יָרֵחַ מֻשְׁלָךְ בָּאַשְׁפָּה
חָדַלְתִּי מֵרְאוֹת
אֵיךְ אֶחְיֶה בַּחַיִּים עוֹד
מִמָּה

.

מתוך הספר אביבה־לא (כנרת זמורה דביר, 2009).

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: עדיה גודלבסקי מבצעת שני שירים מאת ענת לוין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | סיידי

"'סיידי?!' אשתי נחלצה מן המושב ודחפה את הרגל שלי הצידה. 'רגע,' מלמלתי. השתיים התחבקו. 'וואו־וואו־וואו־וואו' שתיהן אמרו ביחד והמשיכו להתחבק." סיפור קצר מאת אלדד יחיעם

יהודה רחנייב, ללא כותרת, מתוך הסדרה "אדם לאדם", שמן על נייר פבריאנו, 72X56 ס"מ, 2022

.

סיידי

אלדד יחיעם

.

"איזה מין סנאי זה?" הילדה הקטנה הייתה מרותקת למראהו של עוֹג שאותו האכלנו כל אותו קיץ.

"הוא לוקח את האגוזים מכל הסנאים האחרים שאנחנו מאכילים," אמרה אשתי, "ועכשיו הוא בקושי מצליח לטפס על העץ." הילדה התבוננה בשעה שעוג, כמו לפי פקודה הוא התאמץ לטפס על העץ ובסופו של דבר הצליח להגיע לענפים התחתונים.

עד לאותו זמן הילדה לא דיברה, ואילו הוריה דיברו ללא הפסקה, בעיקר על האטרקציות של שיקגו וכמה פה, באוּרבנה־שמפיין, אין שום דבר. "אבל יש לנו פה תזמורת רצינית," אשתי אמרה, "יש פה בית ספר מאוד גדול למוזיקה."
"כן, אבל זאת תזמורת סימפונית?" שאלה האמא של הילדה, "או קאמרית?"

היו לי חששות כבדים לגבי המשך היום. התוכנית הייתה שניסע עם האורחים לקנזס סיטי ושם ניפגש עם ההורים של אשתי. אשתי הסבירה לי פעמיים את הקירבה המשפחתית של האורחים ובשתי הפעמים תשומת הלב שלי נדדה, כך שלא העזתי לשאול יותר.

במכונית ישבתי באמצע, המקום השנוא עליי, משמאלי ישבה אשתי ומצד ימין הילדה. הרכב התחיל לנוע. הרגשתי געגוע עז למראה של עיירת האוניברסיטה, אף שהיינו אמורים לחזור אליה למחרת. התעמקתי במראה השיחים בפארק הקטן ביציאה לכביש שבעים וארבע.

"הֵי," הילדה אמרה. צבע השיער שלה היה באמצע הדרך בין הבלונד של האם והחום כהה של האב.

"מה?" שאלתי.

"אתה יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?"

"מה?" אמרתי.

"מלכת פיות מרושעת."

היא הכניסה את קצה האצבע הקטנה שלה לאף בסיפוק.

"מעניין," אמרתי, "למה מלכת הפיות צריכה להיות מרושעת?"

"ככה," הבהירה.

"ומה זה אומר בעצם מרושעת?"

"היא אומרת לאנשים מה לעשות במקום שהם יגידו לה. היא מחליטה על כולם."

"נשמע מרתק." הצצתי קדימה. ההורים שלה דיברו ביניהם על משהו שקשור לחיסכון או לפנסיה, לא הצלחתי להבין.

"מה את רוצה להיות?" אשתי שאלה, ופיהקה.

"מלכת פיות," הילדה אמרה.

"כשאני הייתי ילדה," אשתי אמרה, "רציתי להיות רקדנית. כל פורים הייתי מתחפשת לרקדנית."

.

בתחנת הדלק נכנסנו למסעדת המבורגרים שהאורחים טענו שהיא סבירה בהחלט. בדיוק ניסיתי להסביר לאמא של הילדה מה אני חוקר, ושרטטתי על המפית הימור עם רווחים והפסדים (עץ עם שני ענפים, שמאחד יוצא רווח ומהשני הפסד, ועוד עץ שיוצאת ממנה הספרה אפס) כשמישהי התקרבה לשולחן.

"אבל בחיים האמיתיים קבלת החלטות היא יותר מורכבת," האמא של הילדה אמרה.

"הדס?"

"סיידי?!" אשתי נחלצה מן המושב ודחפה את הרגל שלי הצידה. "רגע," מלמלתי. השתיים התחבקו.

"וואו־וואו־וואו־וואו," שתיהן אמרו ביחד והמשיכו להתחבק.

"מי זאת?" הילדה שאלה.

"זאת סיידי!"

אשתי וסיידי הלכו נרגשות אל הבר ושם פגשה אותן עוד בחורה עם שיער בהיר. "וואו!" שמעתי אותה אומרת.

"מי זאת סיידי?" האמא של הילדה שאלה.

"היא סוג של ידידה של הדס," הסברתי לה, "האוניברסיטה מנסה לעודד קשרים חברתיים בין זרים שמגיעים לכאן, וסיידי נפגשת איתה כל כמה ימים. אולי פעם בשבוע. אבל היא עזבה לפני חודשיים."

השלוש שליד הבר התחבקו. סיידי והאישה השנייה היו שזופות בהרבה מאשתי. הנחתי שהן הולכות למכון.

"יש לה שיער יפה," הילדה אמרה.

"אז היא מקבלת כסף כדי להיפגש עם הדס?" שאלה האמא של הילדה.

"כן," אמרתי, "אבל אני לא חושב שהרבה."

"מה נזמין לקינוח?" האבא של הילדה שאל.

"גלידה!" הילדה אמרה.

"ואיזה סוג של גלידה את רוצה?"

"לא יודעת…"

"למה היא עזבה?" המשיכה האמא של הילדה.

חייכתי. העניין בסיידי נראה קצת מוגזם. "אני חושב שהיא פרשה מהלימודים. החליטה לעבוד בעסק המשפחתי."

האמא של הילדה שאלה: "מה העסק המשפחתי שלהם?"

לא ידעתי ואמרתי לה את זה.

אשתי חזרה לשולחן. "תקשיבו," היא רכנה אל השולחן בהתרגשות. "סיידי רוצה להזמין אותנו לבוא אליה ואל המשפחה שלה. היא הלכה עכשיו להתקשר להורים שלה לשאול אם זה בסדר."

"וואו," אמרתי, "אני מקווה שזאת לא הטְרחה."

"לא הטרחה," אשתי אמרה. "מה פתאום. אם הם יסכימו אני רוצה ללכת."

האבא של הילדה אמר: "אנחנו לא אמורים להיפגש עם ההורים שלךְ הערב? עוד יש לנו חתיכת נסיעה."

"תבואו איתנו, זה חשוב לי," אשתי אמרה.

"אני מצטערת," האמא של הילדה אמרה, "זה פשוט לא מתאים."

"אבל זה פה ממש ליד," אשתי הורתה בידה לעבר דלת המסעדה, "רבע שעה נסיעה מפה. הם רוצים רק להזמין אותנו לארוחת צהריים."

"אנחנו כבר אכלנו," האבא של הילדה אמר, "אין טעם לאכול עוד פעם ארוחת צהריים."

"מקסימום נתפצל," אשתי אמרה, "אנחנו יכולים לשכור עוד מכונית."

"איפה תמצאי עכשיו מכונית?" האבא של הילדה אמר.

"יש פה השכרת מכוניות?" אשתי פנתה אליי.

"אני לא חושב." לא ממש ידעתי איפה אנחנו.

סיידי קראה לאשתי, שהסתובבה וחזרה אליה.

הילדה משכה לי בשרוול. "הֵי." הסתכלתי לעבר אשתי שדיברה עם סיידי.

"אתה תשלם?" האמא של הילדה אמרה לבעלה.

הילדה משכה לי שוב בשרוול ואז קמה והתקרבה. היא לחשה לי באוזן, "יש לה צלב יפה." חייכתי אליה. הצלב של סיידי התנודד בין כתפיות הגופייה שלה והיה באורך של אצבע. החזה שלה היה נערי לחלוטין. לבחורה שעמדה לידה היו צלב זעיר וחזייה רחבה. שתיהן דיברו עם אשתי.

הילדה לחשה לי, "כזה צלב אני אענוד כשאני אהיה נסיכה מרושעת."

אשתי חזרה אלינו. "ההורים שלה מסכימים," אמרה. "הם מאוד ישמחו שנבוא אליהם. מאוד."

.

אחר כך, במכונית, אשתי אמרה, "היינו צריכים לנסוע לסיידי." היא השעינה עליי את הראש.

"כן, זה היה יכול להיות מאוד נחמד," האמא של הילדה אמרה מקדימה, "אבל זה פשוט לא התאים, לא היה לנו זמן לזה. וגם בדיוק סיימנו לאכול."

אף אחד לא אמר מילה.

"וחוץ מזה," האמא המשיכה, "אני בטוחה שגם ההורים של סיילי לא בדיוק רצו שנבוא. היא פשוט התקשרה אליהם ולא הייתה להם שום ברירה. היא התקשרה אליהם באמצע היום ואמרה להם שהיא רוצה להגיע לארוחת צהריים עם אנשים זרים. מה – הם יגידו לה לא? אז כל הסיטואציה הזאת פשוט לא התאימה לאף אחד."

"היא התאימה לי," אשתי אמרה.

"אני גם הייתי שמח ללכת," אמרתי, "זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות לפגוש אנשים מהתרבות המקומית."

האבא של הילדה אמר: "אני לא בטוח שאני רוצה לפגוש אנשים מהתרבות הזאת."

"אל תגזים," האמא של הילדה אמרה, "היינו שמחים לפגוש את סיילי והמשפחה שלה בנסיבות אחרות."

"סיידי קוראים לה," האבא של הילדה תיקן, "סיידי."

השתררה שתיקה. אשתי עצמה עיניים.

"ומה את אומרת?" שאלתי את הילדה. "היינו צריכים לנסוע?"

"אני רציתי לנסוע לסיידי אבל קצת פחדתי."

"ממה פחדת?"

"שהנסיכים והנסיכות של הרשע יתפסו אותנו."

"הנסיכים והנסיכות של הרשע?"

"כן."

נאנחתי והסתכלתי במראה. מאחורינו נסע מיניבוס משפחתי גדול, הרבה ידיים יצאו מהחלונות. "ומה הם יעשו לנו אם הם יתפסו אותנו?" שאלתי את הילדה.

"כל מה שהם רוצים."

.

בשדרה הרחבה בקנזס סיטי חיכו לנו ההורים של הדס ליד שני שולחנות שהורכבו לאחד וכוסו במפה. "שלום," אמא שלה קמה ונישקה את הדס באוויר ואחר כך אותי, באוויר. אחר כך היא נישקה את האמא של הילדה, באוויר. "בואו תסתכלו על התפריט," אבא של הדס אמר, "אני כבר רעב." "חכה, עוד לא אמרתי שלום לכולם," אמא של הדס אמרה. התיישבנו. "יש להם מאכל פה," אבא של הדס המשיך, "שזה הספיישל של קנזס סיטי. קציצות מיוחדות על פסטה. משהו יוצא דופן." המלצרית הגיעה כדי לקחת את ההזמנות ושאלה אם אנחנו מוכנים. כולנו הזמנו את הקציצות המיוחדות, חוץ מהילדה שהזמינה צ'יפס. השמש התחילה לשקוע בקצה השדרה. "איך הייתה הנסיעה?" אמא של הדס שאלה. "לא משהו יוצא דופן," אמרתי. "שיקגו מדהימה," האבא של הילדה אמר, "פשוט מדהימה."

.

אלדד יחיעם הוא פרופסור למדעי הההתנהגות בטכניון. בעל תואר שני ושלישי בפסיכולוגיה מהטכניון. זהו פרסומו הראשון בפרוזה, והוא חלק מספר מתהווה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לכווץ את השקט", סיפור קצר מאת תום יוגב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | נשים מקפלות את הגוף לחלקים

פואמה מתוך ספר בכתובים מאת תמר פלדברג

רחל רבינוביץ, פרט מתוך אדומי חזה, דיו על נייר, 150X100 ס"מ, 2018

.

מתוקף הדברים שבפנים

תמר פלדברג

.

…וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
זלדה
.

מִתֹּקֶף הַדְּבָרִים

שֶׁבִּפְנִים

גֻּלְגַּלְתִּי לְכָאן

עַל מִטָּה

שֶׁאֵינָהּ מִטָּתִי

.

הֻפְתַּעְתִּי לְגַלּוֹת:

יוֹם ג'

הַשָּׁעָה 8

קוֹמָה 6

מִטָּה 16

חַלּוֹן נִפְרָשׂ לְרֹחַב

שָׁמַיִם זָרִים

.

*

מְגֻלְגֶּלֶת כִּפְקַעַת חֲבָלִים

בֵּין הַמְּעִי לִקְצֵה הַטַּבּוּר

נְשִׁימָה מְחַפֶּשֶׂת

עוֹד לֹא אֲבוּדָה

.
*

עַל כִּסֵּא צַר יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה עִם בֶּטֶן גְּדוֹלָה כְּמוֹ בָּלְעָה סוֹד.

מִבַּעַד לְמֶבָּטָהּ הַשּׁוֹאֵף, הַמַּבְרִיק, מְשֻׂרְטָטִים פַּסֵּי צֵל,

מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו אִשָּׁה מְבֹהֶלֶת.

.

*

הָאָחוֹת יוֹצֵאת

וּמְסִיטָה וִילוֹן

גּוּפִי

גְּלִימָה מִתְפָּרֶשֶׂת:

שָׁדַיִם שְׁקוּפִים

בֶּטֶן מֵעַל

מֵעַיִם

אַגָּן נוֹטֶה

מַטָּה

שְׂפָתַיִם

חֲתוּמוֹת

.

*

לָרוֹפֵא הַמְנַתֵּחַ,

.

אֲנִי מַפְקִידָה

אוֹתִי בְּיָדֶיךָ

אָנָּא זְכֹר:

.

הֲכִי חֲשׁוּבָה

.

לְצַד הַסַּכִּינִים

וְאֵבְרֵי

הַפְּנִים הַקְּרוֹבִים

לִשְׂפַת הָעוֹר

(עוֹרִי)

.

לָשׁוֹן רַכָּה

.

טריפטיך

סֻמַּנְתִּי

בִּשְׁלשָׁה חֲרִיצִים:

אֶחָד מִשְּׂמֹאל

שֵׁנִי מֵעַל הַפֹּת

וּבַטַּבּוּר אֶחָד

.

אָ

רֹ

ךְ

.

הוֹצִיאוּ

חֲמִשָּׁה עָשָׂר סֶנְטִימֶטְרִים דַּק

חֲמִשָּׁה עָשָׂר סֶנְטִימֶטְרִים גַּס

גְּדָעִים שָׁוִים

.

חִבְּרוּ

צִנּוֹר קָטָן לְצִנּוֹר גָּדוֹל

בְּקָו הַחִתּוּךְ

.

בִּי

.

נשל

לִפְנֵי זֶה גּוּפִי

לִפְנֵי זֶה שְׁקִיעָה

לִפְנֵי זֶה עַפְעַפַּיִם כְּבֵדִים

לִפְנֵי זֶה בְּשֶׁקֶט דִּבְּרוּ

לִפְנֵי זֶה הָיִיתִי שׁוֹמַעַת

לִפְנֵי זֶה קוֹלוֹת

            נְשִׁיפָה

            שָׁאַפְתִּי:

.

הַלְוַאי וְאֶמְצָא רָצוֹן

לְהִתְעוֹרֵר

.

בְּתוֹךְ אוֹר

חַם

בְּתוֹךְ

עוֹרִי

.

*

בֵּין וִילוֹנוֹת

חֲרִיץ שָׁמַיִם

מִתְמַלֵּא

.

Our Lady Health of the Sick

מָדוֹנָה מַצִּיגָה אֶת עַצְמָהּ: "I'm the nurse ward",

שֶׁתִּרְגּוּמוֹ: "אֲנִי מַחְלֶקֶת הָאָחוֹת".

מַחְלֶקֶת הָאָחוֹת מָדוֹנָה מַחְדִּירָה מַחַט לְגַב

הַיָּד וּמִתְבּוֹנֶנֶת הַצִּדָּה

אֶל עֵבֶר הַחַלּוֹן, אֲנִי רוֹאָה

קַרְנֵי אוֹר

מִתְפָּרְצוֹת מִמִּנְסָרָה

שֶׁנִּתְלְתָה מִזְּמַן עַל הַחַלּוֹן

רְאִי

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לָהּ

אֲבָל דּוֹקֵר לִי בַּלָּשׁוֹן

.

מדונה מחלקת תרופות נגד

אֲנַחְנוּ לוֹחֲשׁוֹת:

אֲחוֹתֵנוּ מָדוֹנָה

גְּבִרְתֵּנוּ בְּרִיאוּת שֶׁל חוֹלִים

גְּבִרְתֵּנוּ שֶׁל אַחֲרֵי נִתּוּחִים

גְּבִרְתֵּנוּ שֶׁל מִסְדְּרוֹנוֹת יְרֻקִּים

אִמֵּנוּ שֶׁל הַחַלּוֹן

Thank you for taking such good care of us

.

הִיא מַנִּיחָה כַּדּוּר מִתַּחַת לְכָל לָשׁוֹן

וּמוֹזֶגֶת מַיִם לַלֹּעַ, אוֹמֶרֶת:

"I'm giving you something light",

שֶׁתִּרְגּוּמוֹ: "אֲנִי מַעֲנִיקָה לָכֵן מַשֶּׁהוּ אוֹר".

עוֹר פָּנֶיהָ מַזְהִיר

.

*

הַבֹּקֶר טוֹב אָז מָדוֹנָה אוֹמֶרֶת:

If you can tolerate the pill

If you can ingest solid

If you can pass gas

If you can walk the whole ward

.

.

הִיא עוֹקֶבֶת בְּסַבְלָנוּת

אֵיךְ אֲנַחְנוּ:

סוֹבְלוֹת כַּדּוּר

מְעַכְּלוֹת מוּצָק

מוֹסְרוֹת גָּז

הוֹלְכוֹת אֶת כָּל הַמַּחְלָקָה

.

עַל שְׂפַת הַחַלּוֹן

.

*

אֲנִי מַשְׁאִירָה

סִימָן עַל הַחַלּוֹן

אֵד. הֶבֶל

.

וידוי

כָּל בֹּקֶר מְשַׁלְשֶׁלֶת

חֶבֶל אֶל תּוֹךְ הַלֹּעַ

לִמְשׁוֹת אֶת תְּהוֹם תָּמָר

.

מנחה

מָדוֹנָה רוֹכֶנֶת מֵעָלַי לִכְרֹךְ

אֶת מַה שֶּׁנִּדְמֶה כְּשָׂרִיד

חָפוּר וְרִקְמַת עוֹר

פְּרוּמָה

.

אֲנִי מַגִּישָׁה לָהּ אֶת טַבּוּרִי

.

*

מִבַּעַד לַחַלּוֹן

עִיר בּוֹהֶקֶת

תְּלוּיָה עַל בִּנְיָנִים גְּבֹהִים

כְּבִישׁ מִתְפַּתֵּל

אוֹטוֹבּוּס אָדֹם נֶעְצָר

אִשָּׁה מוֹרִידָה כַּף רֶגֶל

אֶל סַף מִדְרָכָה

וּמַמְשִׁיכָה לִצְעֹד בֵּין בְּרִיּוֹת

.

בַּצַּד שֶׁלִּי נָשִׁים מְקַפְּלוֹת

אֶת הַגּוּף לַחֲלָקִים כְּפוּפִים

מֵעַל עוֹר תָּפוּר

מַעֲבִירוֹת לְשׁוֹנוֹת

עַל שָׂפוֹת

חֲרֵבוֹת

.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן

חוֹלוֹת וּבְרִיאוֹת קְלוּעוֹת

זוֹ בָּזוֹ

.

*

בַּחֲלוּק צָחֹר אֲנִי מְרַחֶפֶת

אֶל הַחַלּוֹן

אוֹר פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ הַזְּגוּגִית

אֵינִי מִתְנַפֶּצֶת

.

רוֹזִי וְגִ'ין בַּמִּטּוֹת מוֹחֲאוֹת כַּפַּיִם חַלָּשׁ

.

*

הַמֵּעַיִם שׁוֹכְבִים עַל הַצַּד מְכֻרְבָּלִים, קְרוֹבִים לְעַצְמוֹת הָאַגָּן.

בְּלִי הַתְחָלָה אוֹ סוֹף, מְנֻתָּקִים מִשְּׁאָר הָאֵבָרִים וּמִמֶּנִּי. נִרְדְּמוּ.

.

*

גִּ'ין שׁוֹכֶבֶת מוּלִי

מְסַפֶּרֶת עַל נִסְיוֹנוֹת הַטִּפּוּל

הִיא רָזְתָה מְאֹד

אֲפִלּוּ הַנְּכָדִים כְּבֵדִים מִמֶּנָּה

.

גּוּפִי מִתְאַמֵּץ לְהַקְשִׁיב לָהּ

אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בִּשְׂפָתָהּ נָעָה

וְנִזְכֶּרֶת בְּאִמָּא שֶׁלִּי

חוֹלָה

עוֹבֶרֶת מִמֶּנִּי הָלְאָה

.

רֹאשִׁי מְהַנְהֵן לְעֶבְרָהּ בִּכְאֵב

אֲנִי אוֹמֶרֶת :

"Fingers crossed, Jeanne!"

וּמוֹתַחַת אֶת זְרוֹעִי לְעֶבְרָהּ

אַךְ כַּף יָדִי

לֹא מַצְלִיחָה לַחֲצוֹת

.

*

יוֹשֶׁבֶת בְּמִטָּה 16

.

מוֹשִׁיטָה תֵּשַׁע אֶצְבָּעוֹת לְגִ'ין

וּבְאֶצְבַּע אַחַת מַדְלִיקָה אֶת הָאוֹר

.

רַק לֹא לִרְאוֹת

.

מה עוד, אמא?

בַּסּוֹף

(בְּסוֹפֵךְ)

כַּף יָדֵךְ הָיְתָה בְּיָדִי

גַּם אָז

לֹא מָשַׁכְתְּ

יָדֵךְ מִמֶּנִּי

.

(מתוך שיחה שלא התקיימה עם אמי)

שָׁאַלְתְּ: אֵיךְ הַבֶּטֶן?

הִתְכַּוַּנְתְּ לִשְׁאֹל: הָאֵם הִיא (אַתְּ) כּוֹאֶבֶת?

וְלֹא שָׁאַלְתְּ: הַאִם הִיא (אַתְּ) נְפוּחָה? אוֹ עַל הַחֲתָכִים

שֶׁבָּעוֹר אוֹ הַאִם הַפְּצָעִים כְּבָר הִגְלִידוּ.

יָכֹלְתְּ לִשְׁאֹל: אַתְּ רְעֵבָה?

הַפֶּצַע הַפְּנִימִי עוֹד כּוֹאֵב?

.

גופי

שֶׁל מִי הַפָּנִים, שֶׁבַּבֹּקֶר מַבִּיטוֹת עֲיֵפוֹת בַּמַּרְאָה?

הַשְּׂפָתַיִם שֶׁמִּתְכַּוְּצוֹת וּמִתְרַחֲבוֹת לְפִי קֶצֶב הַיָּרֵחַ אוֹ הַהוֹרְמוֹנִים?

לְמִי שַׁיָּכוֹת הַצַּלָּקוֹת עַל הָעוֹר הַפְּנִימִי?

הַמֵּעַיִם? שֶׁל מִי הַמֵּעַיִם? מִישֶׁהִי רוֹצָה מֵעַיִם?

וְהַקּוֹל הַזֶּה, שֶׁל מִי?

.

.

תמר פלדברג היא משוררת ואדריכלית. ספרה "בדרך בבית" ראה אור בהוצאת פרדס ב־2020. בשנים האחרונות מנחה ואוצרת מפגשי שירה. מתגוררת עם משפחתה במרלו, אנגליה.

.

הפואמה "מתוקף הדברים שבפנים" פותחת את הספר "טבור", העתיד לראות אור בקרוב בהוצאת אפיק, בעריכת דרור בורשטיין.

.

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: שרון אס במחזור שירים לחברתה, הסופרת רמה לוסקי, שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | השמאל וחיי היומיום

"השמאל החדש לא רק מפסיד כאן להון, לטכנולוגיה ולבידור שמוטטו גם את השמאל הישן, אלא נכנע להם, מאמץ אותם ושוזר אותם באורחותיו." שגב עמוסי על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר

מרב קמל וחליל בלבין, הנגאובר, בד, 50X40X10 ס"מ, 2017 (צילום: ורה ולדימירסקי)

.

השמאל וחיי היומיום: על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר

שגב עמוסי

.

הבלונדה היא אישה צעירה, יפה, עשירה ונטולת מעש, שגרה בבית מידות בהרצליה פיתוח עם בת הזוג שלה ליאת, מרצה לפילוסופיה, ואנבל, משרתת צמודה שאחראית על הבישול והניקיונות. היא לומדת צרפתית ומנסה, ללא רקע מינימלי בספרות, להיעשות למתרגמת. היא מאתרת מבקר ספרות ידוע, ומשכנעת אותו, לעיתים בסיוע שוחד, לקרוא את תרגומיה המחרידים ולהדריכה כיצד לשפרם. לאחר סדרת שכתובים שלא עולה יפה, המבקר פוסק כי עילגותה הספרותית נטולת תקנה ומתחנן שתעזוב אותו לנפשו. ליאת, זוגתה של הבלונדה, מתאהבת בשחר, מעצב גינות תם, טוב מראה, נשוי ואב לבן, שמשיב את פניה ריקם. מפגן האדישות שלו בצירוף שיברון הלב של ליאת מרתיחים את הבלונדה, והיא כופה על שחר לבוא לביתה ולאחות את ליבה השבור של ליאת. שחר המנומנם מגיע לבית, רובץ ערבים שלמים בסלון ובעיקר נרדם שם, כי בנו היבבן אינו מאפשר לו ולאשתו אריאלה לישון בלילות. בהמשך העלילה יעברו גם אריאלה והבן לבית עצום הממדים. משרתת נוספת, מלבד אנבל, תשחרר את הזוג מעול גידולו של בנם ותאפשר להם לישון כהלכה.

"הקומדיה", כתב אריסטו, "היא אמנם, כפי שאמרנו, חיקוי נפשות פחותות מן האיש הרגיל, אך לא ביחס לכל דבר שהוא רע, אלא עד כמה שהוא מהווה את חלק הכיעור המעורר צחוק". ואכן, כל הנפשות הפועלות בספר ליאת והבלונדה, כפי שעלילתו המופרכת רומזת, הן פחותות, פעולותיהן לא רעות אלא מכוערות ומביכות, והקקופוניה הזאת מצחיקה. אני לא זוכר מתי צחקתי כך במהלך קריאת ספר בשנים האחרונות, קל וחומר ספר שנכתב במקור בעברית. פחיתותן של הדמויות, בלשונו של אריסטו, או שטיחותן, אם להשתמש במונח של א"מ פורסטר מספרו אספקטים של הרומן, היא כה קיצונית, כה זועקת, עד שהיא נהפכת למפגן כתיבה וירטואוזי של וריאציות על נושא. הבלונדה תמיד מאופרת, מהודקת, מתוקתקת, ואביזריה מתפרצים ממנה כתשלובת של טראש מהודר – הסיגריה, מעיל העור, משקפי השמש, הליפסטיק, המסטיק, מפתחות מכוניתה המפוארת; המבקר הזקן והנרגן שהיא רותמת למסע החניכה הכושל שלה תמיד רושף ורוטן, מתנשף ומתקצף, נאנח, מקונן ודואב וממש מגלם בגופו החולני את גסיסת הספרות העברית; ליאת, זוגתה הפלגמטית של הבלונדה, מרצה לפילוסופיה כאמור, מצויה לעד בדיכאון תפל ורטנוני, רתוקה לספה בסלון ובוהה בטלוויזיה במקום להכין קורסים בתחום התמחותה הקלישאי, המכונה "פרקטיקות של דיכוי"; הבחור שהיא מתאהבת בו, שחר הגנן השתקן והמיוגע, מנצל כל הזדמנות לעצום את עיניו הכבדות ולהירדם אל מול עיני מארחותיו כדי לאגור כוחות לרגע שבו יהיה עליו לחזור ולגדל את בנו; אריאלה, אשתו גסת הרוח והמגושמת, מכורה לעבודתה, צורחת בטלפון בלי הפסקה על כפופיה וטורקת דלתות בזעם מיוזע; בנם מתפקד בשני אופנים בלבד – יבבות מחרידות בקרבת הוריו ושתיקה שלווה ומנומסת בקרבת המשרתת שנשכרה לטפל בו.

הספר הוא למעשה הטחה מתמשכת של דמויות פחותות וחד־ממדיות אלו זו בזו. הזיהוי הז'אנרי של הקומדיה חשוב, בין השאר, כי הוא עוזר לנו להבין לְמה אין לנו לצפות כאן – לרפלקסיה, לתובנה, לשינוי, להכרה עצמית של הגיבור, למירוק שלנו, לכל מה שהטרגדיה בימים עברו והרומן הממוצע כיום מנסים לתזמר: הבלונדה תישאר ליבידינלית ומגלומנית, ליאת תיוותר בדכדוכה נטול החזון, המבקר רק ישקע עמוק יותר בייאושו ושחר הגנן ימשיך לנמנם ולשתוק לסירוגין. אך מעבר לאפקט הקומי כשלעצמו, הקומדיה של שולי ספיר היא בראש ובראשונה סָטירה. הבלונדה, המספרת, מקניטה ומגחיכה את כל הדמויות הסובבות אותה, ודרכן את המציאות הישראלית הבורגנית־שמאלנית. בחלקו הראשון של הספר, שעוסק בניסיונותיה של הבלונדה לגרום למבקר ללמדה לתרגם, מועלה על המוקד מעמד האינטליגנציה התל־אביבי: הבלונדה, כמו רבים אחרים (כפי שתעיד כמות הספרים שרואים אור בישראל כיום), מחפשת דריסת רגל בעולם הספרות מתוך תערובת של שיעמום ותשוקה ילדותית לתהילה: "האמת היא שאני טיפוס ספרותי," היא מסבירה למבקר בפגישתם הראשונה, "תמיד הייתי. זה התחיל אצלי לפני שנתיים, כשהבנתי כמה הספרות יפה וחשובה" (עמ' 15); המבקר, שומר הסף של הספרות העברית, הוא זקיף מגובנן ומיואש – זמנו עבר, מבקר אחר, צעיר ומבריק, כבר זומם לבצע בו רצח אב, וכל הספרות העברית הנכתבת כיום מעוררת בו תוגה מעורבת בפלצות; ליאת, מצידה, בעיקר מנסה להתגבר על הזיוף המכונן את קיומה – בימים מרצה באוניברסיטה על דיכוי תרבותי, אתני, מיני, מעמדי וכו', ובערבים נהנית מפירותיו של אותו דיכוי בבית מפואר פלוס משרתת.

ספיר משרטטת היטב את הפער הדורי בין שני נציגי המעמד המשכיל, המבקר וליאת. שניהם כבר הובסו בידי הקונגלומרט של הון, טכנולוגיה ובידור, אבל מדובר בתבוסות שונות. אצל המבקר האידאלים הפוליטיים והספרותיים המנוצחים עוד בוערים, ולכן מפלתו מתמשכת, מנגעת את כל ישותו והופכת אותו לדמות מעוררת רחמים המנותקת מזמנה. "הכל ישב לו על הראש," מאבחנת הבלונדה, "המלחמות. העוני. הקרבת הבנים. הנרקיסיזם ההדוניסטי המגעיל של הבורגנות הישראלית הרצחנית והדוחה" (עמ' 38-37). ליאת, לעומתו, מפגינה גמישות אידאולוגית, שעוזרת לה לצמצם את הדיסוננס הקוגניטיבי בין חיי היומיום שלה לבין התיאוריות שהיא מלמדת – היא ממשיכה ללמד את התיאוריות, אבל פשוט מפסיקה להאמין בהן. "פוליטיקת הזהויות זה הבל הבלים" (עמ' 34), היא ממהרת להרגיע את המבקר כשהבלונדה מפגישה ביניהם. כמו המבקר, גם היא מתנגדת לקולוניאליזם הישראלי, "אבל בנוסח צעיר וקליל יותר שנוטה לבודד את הכיבוש ולהתמקד דווקא בו לצורכי עינוג עצמי" (עמ' 38). את ערביה היא מעבירה מול תוכניות ראליטי ומשחקי מחשב בסלון עטור הדיוואנים של הבלונדה, בעודה מנאצת פילוסופיות פמיניסטיות שעל הגותן הפתלתלה נגזר עליה להכין מערכי שיעור. במילים אחרות, השמאל החדש לא רק מפסיד כאן להון, לטכנולוגיה ולבידור שמוטטו גם את השמאל הישן, אלא נכנע להם, מאמץ אותם ושוזר אותם באורחותיו. אפילו כשהוא מתנגד לכיבוש, מדובר בעוד ביטוי של התפנקותו הדקדנטית. התיאוריות שלו, שאמנם התעדכנו והשתכללו, הן לא יותר מסרח עודף שעליו להמשיך ולתחזק כמצוות אנשים מלומדה.

בחלקו השני של הספר, החלש מעט מן הראשון, נשלחים חיציה של ספיר אל עולם הבורגנות הישראלי האפרפר, הנוגה והמתיש שעיקרו ניהול זוגיות וגידול ילדים בדירה סטנדרטית במרכז הארץ. את מקומו של המבקר, הקדוש המעונה הספרותי, תופס שחר, הקדוש המעונה המשפחתי. שחר הוא גנן טוב מראה, שתקן, נזירי, שוחר טבע וטוהר, שבחירתו בנתיב הבורגני הרסה את חייו, פשוטו כמשמעו – בנו הצווחני לא מאפשר לו לישון, ויחסיו עם אריאלה אשתו, המכורה לעבודתה בהיי־טק ורצוצה מגידול בנם, קורקטיים עד לא קיימים. כנוע, נרפה וטרוט עיניים, הוא נע בין הגינה שהוא מטפח בעבור קשישה אדירת ממון בהרצליה פיתוח לבין דירתו הצנועה במזרח העיר. ליאת, שפוגשת אותו במכולת השכונתית בהרצליה פיתוח, נשבית באותנטיות הנושבת ממנו והוזה כי היא רוקמת עימו מערכת יחסים של ממש. כזכור, הבלונדה נרעשת מאדישותו כלפי זוגתה, ומצליחה לגרור אותו בדרכי כחש ופיתוי אל ביתה, ושם הוא מתמכר לתנומות דמדומים על הכורסה בסלון, בעוד שתי הנשים מתפעלות מגופו החטוב ומפשטותו הכובשת. אריאלה, שמתרעמת בצדק על הסידור החדש של בעלה – היא לא רק נותרת ללא שעות שינה, אלא גם מצויה בהיריון מתקדם – מסתפחת אף היא לבית יחד עם בנם ומסתגרת באחד החדרים, שנהפך למשרדה.

כצפוי, נדידת הבורגנים הרצוצים מדירתם העבשה אל הטירה הנוצצת והנובורישית – בפני עצמה פורמט מוחמץ של תוכנית ראליטי – מתפקדת כמצע לסָטירה נשכנית במיוחד. קלישאות חייו של מעמד הביניים הישראלי – זוגיות, הורות, קריירה – עוברות הגחכה וביזוי. התמיכה החומרית הנדיבה של הבלונדה מאפשרת לזוג האומלל להתבונן בחייו מהצד ולהכיר בכך שהזוגיות ביניהם היא סידור לוגיסטי ותו לא, שהזמן שעליהם לבלות עם הילד הוא עינוי מתמשך ושהעבודה שלהם עדיפה עשרות מונים על שני אלו.

ציינתי קודם לכן כי חלק זה חלש לדעתי מן הראשון, וזאת בין השאר כי ריסוקן של הקלישאות הללו נעשה ברבות הזמן לקלישאה בפני עצמה. רומנים עבי כרס מפוגגים את סוד הקסם הבורגני כבר מאות שנים, ומעמד הביניים העכשווי זוכה לטיפול דומה גם בסרטים, סדרות ומופעי סטנד־אפ. ובכל זאת, גם בחלק זה הקומדיה של ספיר מושחזת ומבריקה. דיוקנה של אריאלה, אשתו של שחר, אכזרי ומצחיק במיוחד: פנטזיית ההורות האולטימטיבית שלה היא "להרוויח הרבה כסף בזמן קצר. ואז את התינוקת שתיוולד מישהי אחרת כבר תגדל, בשכר" (עמ' 133); היא בזה לשתי הבטלניות שאצלן היא מתארחת דווקא מפני שהן כרוכות אחרי שחר, שהרי רק "מכלול עולב" שכמותן יכול להוליד "את המשיכה המגונה והמלאכותית לבעלה הירוד" (עמ' 140); וכשהיא לא צועקת על עובדיה היא נעשית דומה לבעלה – מפהקת, רצוצה, גמורה. כך מסכמת הבלונדה את צורת הקיום המוזרה של הזוג המתארח במעונה: "תאוות השינה הבלתי נשלטת שלהם. העייפות הכרונית. העבודה הסיזיפית. אווירת הכלום המדכאת שאפפה אותם תמיד. נטייתם לגנוח, להיאנח ולקונן. ההורות הטראגית" (עמ' 141), או בקיצור, כפי שהיא מאבחנת בהזדמנות אחרת: "התא המונוגמי יכול להיות מעיק מאוד, בייחוד במצב של הורות" (עמ' 132).

הרהורי הבלונדה לעיל על שחר ואריאלה, הרהורים של קיביצרית שיפוטית ומרושעת מהיציע, הם נתח מתון יחסית מתפוקתו של קול המספרת שלה, החולש על הספר כולו – קול סטירי, ניהליסטי, אכזרי, משפיל, מיתמם, מתפנק, בז לעצמו ובו בזמן מתנשא עד אימה, ומעל לכול, שנון ומצחיק. הבלונדה מתפקדת, קרוב לוודאי, גם כאלטר־אגו של הסופרת. אפילו כשהיא חדלה מלהרהר בלגלוג, אלא ממש פועלת כדמות בעולם המיוצג, פעולותיה ספרותיות במובהק – היא שגוררת פיזית את הדמויות מתנומת קיומן אל העלילה, אל המבט הקדחני שלה עצמה, אל סלון הבית הנודע לשמצה שלה בהרצליה פיתוח. גם את ליאת גררה לשם הבלונדה אי אז, כך נרמז, וליאת נלכדה ונשארה בו, שבויה בכלוב הזהב שהונדס בעבורה. מעבר לכך – הבלונדה אוהבת את ליאת; היא אוהבת את המבקר ומכבדת את עמידתו התקיפה מול אפסות כישרונה; כמו ליאת, גם היא נמסה למראה שחר ועורגת לו. תערובת הביזוי והמשיכה הזאת ממחישה את מערכת היחסים המורכבת והאובססיבית של כל סטיריקן כן ונוקב – ממנדלי מוכר ספרים, דרך חנוך לוין, אורלי קסטל בלום ועד לשולי ספיר – עם מושאי הסָטירה שלו.

.

שגב עמוסי, בוגר תואר שני בספרות. פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת שונים.

.

שולי ספיר, ליאת והבלונדה, שתיים הוצאה לאור, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתר פלד על "הדיירת" מאת תמר מרין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן