.
סיידי
אלדד יחיעם
.
"איזה מין סנאי זה?" הילדה הקטנה הייתה מרותקת למראהו של עוֹג שאותו האכלנו כל אותו קיץ.
"הוא לוקח את האגוזים מכל הסנאים האחרים שאנחנו מאכילים," אמרה אשתי, "ועכשיו הוא בקושי מצליח לטפס על העץ." הילדה התבוננה בשעה שעוג, כמו לפי פקודה הוא התאמץ לטפס על העץ ובסופו של דבר הצליח להגיע לענפים התחתונים.
עד לאותו זמן הילדה לא דיברה, ואילו הוריה דיברו ללא הפסקה, בעיקר על האטרקציות של שיקגו וכמה פה, באוּרבנה־שמפיין, אין שום דבר. "אבל יש לנו פה תזמורת רצינית," אשתי אמרה, "יש פה בית ספר מאוד גדול למוזיקה."
"כן, אבל זאת תזמורת סימפונית?" שאלה האמא של הילדה, "או קאמרית?"
היו לי חששות כבדים לגבי המשך היום. התוכנית הייתה שניסע עם האורחים לקנזס סיטי ושם ניפגש עם ההורים של אשתי. אשתי הסבירה לי פעמיים את הקירבה המשפחתית של האורחים ובשתי הפעמים תשומת הלב שלי נדדה, כך שלא העזתי לשאול יותר.
במכונית ישבתי באמצע, המקום השנוא עליי, משמאלי ישבה אשתי ומצד ימין הילדה. הרכב התחיל לנוע. הרגשתי געגוע עז למראה של עיירת האוניברסיטה, אף שהיינו אמורים לחזור אליה למחרת. התעמקתי במראה השיחים בפארק הקטן ביציאה לכביש שבעים וארבע.
"הֵי," הילדה אמרה. צבע השיער שלה היה באמצע הדרך בין הבלונד של האם והחום כהה של האב.
"מה?" שאלתי.
"אתה יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?"
"מה?" אמרתי.
"מלכת פיות מרושעת."
היא הכניסה את קצה האצבע הקטנה שלה לאף בסיפוק.
"מעניין," אמרתי, "למה מלכת הפיות צריכה להיות מרושעת?"
"ככה," הבהירה.
"ומה זה אומר בעצם מרושעת?"
"היא אומרת לאנשים מה לעשות במקום שהם יגידו לה. היא מחליטה על כולם."
"נשמע מרתק." הצצתי קדימה. ההורים שלה דיברו ביניהם על משהו שקשור לחיסכון או לפנסיה, לא הצלחתי להבין.
"מה את רוצה להיות?" אשתי שאלה, ופיהקה.
"מלכת פיות," הילדה אמרה.
"כשאני הייתי ילדה," אשתי אמרה, "רציתי להיות רקדנית. כל פורים הייתי מתחפשת לרקדנית."
.
בתחנת הדלק נכנסנו למסעדת המבורגרים שהאורחים טענו שהיא סבירה בהחלט. בדיוק ניסיתי להסביר לאמא של הילדה מה אני חוקר, ושרטטתי על המפית הימור עם רווחים והפסדים (עץ עם שני ענפים, שמאחד יוצא רווח ומהשני הפסד, ועוד עץ שיוצאת ממנה הספרה אפס) כשמישהי התקרבה לשולחן.
"אבל בחיים האמיתיים קבלת החלטות היא יותר מורכבת," האמא של הילדה אמרה.
"הדס?"
"סיידי?!" אשתי נחלצה מן המושב ודחפה את הרגל שלי הצידה. "רגע," מלמלתי. השתיים התחבקו.
"וואו־וואו־וואו־וואו," שתיהן אמרו ביחד והמשיכו להתחבק.
"מי זאת?" הילדה שאלה.
"זאת סיידי!"
אשתי וסיידי הלכו נרגשות אל הבר ושם פגשה אותן עוד בחורה עם שיער בהיר. "וואו!" שמעתי אותה אומרת.
"מי זאת סיידי?" האמא של הילדה שאלה.
"היא סוג של ידידה של הדס," הסברתי לה, "האוניברסיטה מנסה לעודד קשרים חברתיים בין זרים שמגיעים לכאן, וסיידי נפגשת איתה כל כמה ימים. אולי פעם בשבוע. אבל היא עזבה לפני חודשיים."
השלוש שליד הבר התחבקו. סיידי והאישה השנייה היו שזופות בהרבה מאשתי. הנחתי שהן הולכות למכון.
"יש לה שיער יפה," הילדה אמרה.
"אז היא מקבלת כסף כדי להיפגש עם הדס?" שאלה האמא של הילדה.
"כן," אמרתי, "אבל אני לא חושב שהרבה."
"מה נזמין לקינוח?" האבא של הילדה שאל.
"גלידה!" הילדה אמרה.
"ואיזה סוג של גלידה את רוצה?"
"לא יודעת…"
"למה היא עזבה?" המשיכה האמא של הילדה.
חייכתי. העניין בסיידי נראה קצת מוגזם. "אני חושב שהיא פרשה מהלימודים. החליטה לעבוד בעסק המשפחתי."
האמא של הילדה שאלה: "מה העסק המשפחתי שלהם?"
לא ידעתי ואמרתי לה את זה.
אשתי חזרה לשולחן. "תקשיבו," היא רכנה אל השולחן בהתרגשות. "סיידי רוצה להזמין אותנו לבוא אליה ואל המשפחה שלה. היא הלכה עכשיו להתקשר להורים שלה לשאול אם זה בסדר."
"וואו," אמרתי, "אני מקווה שזאת לא הטְרחה."
"לא הטרחה," אשתי אמרה. "מה פתאום. אם הם יסכימו אני רוצה ללכת."
האבא של הילדה אמר: "אנחנו לא אמורים להיפגש עם ההורים שלךְ הערב? עוד יש לנו חתיכת נסיעה."
"תבואו איתנו, זה חשוב לי," אשתי אמרה.
"אני מצטערת," האמא של הילדה אמרה, "זה פשוט לא מתאים."
"אבל זה פה ממש ליד," אשתי הורתה בידה לעבר דלת המסעדה, "רבע שעה נסיעה מפה. הם רוצים רק להזמין אותנו לארוחת צהריים."
"אנחנו כבר אכלנו," האבא של הילדה אמר, "אין טעם לאכול עוד פעם ארוחת צהריים."
"מקסימום נתפצל," אשתי אמרה, "אנחנו יכולים לשכור עוד מכונית."
"איפה תמצאי עכשיו מכונית?" האבא של הילדה אמר.
"יש פה השכרת מכוניות?" אשתי פנתה אליי.
"אני לא חושב." לא ממש ידעתי איפה אנחנו.
סיידי קראה לאשתי, שהסתובבה וחזרה אליה.
הילדה משכה לי בשרוול. "הֵי." הסתכלתי לעבר אשתי שדיברה עם סיידי.
"אתה תשלם?" האמא של הילדה אמרה לבעלה.
הילדה משכה לי שוב בשרוול ואז קמה והתקרבה. היא לחשה לי באוזן, "יש לה צלב יפה." חייכתי אליה. הצלב של סיידי התנודד בין כתפיות הגופייה שלה והיה באורך של אצבע. החזה שלה היה נערי לחלוטין. לבחורה שעמדה לידה היו צלב זעיר וחזייה רחבה. שתיהן דיברו עם אשתי.
הילדה לחשה לי, "כזה צלב אני אענוד כשאני אהיה נסיכה מרושעת."
אשתי חזרה אלינו. "ההורים שלה מסכימים," אמרה. "הם מאוד ישמחו שנבוא אליהם. מאוד."
.
אחר כך, במכונית, אשתי אמרה, "היינו צריכים לנסוע לסיידי." היא השעינה עליי את הראש.
"כן, זה היה יכול להיות מאוד נחמד," האמא של הילדה אמרה מקדימה, "אבל זה פשוט לא התאים, לא היה לנו זמן לזה. וגם בדיוק סיימנו לאכול."
אף אחד לא אמר מילה.
"וחוץ מזה," האמא המשיכה, "אני בטוחה שגם ההורים של סיילי לא בדיוק רצו שנבוא. היא פשוט התקשרה אליהם ולא הייתה להם שום ברירה. היא התקשרה אליהם באמצע היום ואמרה להם שהיא רוצה להגיע לארוחת צהריים עם אנשים זרים. מה – הם יגידו לה לא? אז כל הסיטואציה הזאת פשוט לא התאימה לאף אחד."
"היא התאימה לי," אשתי אמרה.
"אני גם הייתי שמח ללכת," אמרתי, "זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות לפגוש אנשים מהתרבות המקומית."
האבא של הילדה אמר: "אני לא בטוח שאני רוצה לפגוש אנשים מהתרבות הזאת."
"אל תגזים," האמא של הילדה אמרה, "היינו שמחים לפגוש את סיילי והמשפחה שלה בנסיבות אחרות."
"סיידי קוראים לה," האבא של הילדה תיקן, "סיידי."
השתררה שתיקה. אשתי עצמה עיניים.
"ומה את אומרת?" שאלתי את הילדה. "היינו צריכים לנסוע?"
"אני רציתי לנסוע לסיידי אבל קצת פחדתי."
"ממה פחדת?"
"שהנסיכים והנסיכות של הרשע יתפסו אותנו."
"הנסיכים והנסיכות של הרשע?"
"כן."
נאנחתי והסתכלתי במראה. מאחורינו נסע מיניבוס משפחתי גדול, הרבה ידיים יצאו מהחלונות. "ומה הם יעשו לנו אם הם יתפסו אותנו?" שאלתי את הילדה.
"כל מה שהם רוצים."
.
בשדרה הרחבה בקנזס סיטי חיכו לנו ההורים של הדס ליד שני שולחנות שהורכבו לאחד וכוסו במפה. "שלום," אמא שלה קמה ונישקה את הדס באוויר ואחר כך אותי, באוויר. אחר כך היא נישקה את האמא של הילדה, באוויר. "בואו תסתכלו על התפריט," אבא של הדס אמר, "אני כבר רעב." "חכה, עוד לא אמרתי שלום לכולם," אמא של הדס אמרה. התיישבנו. "יש להם מאכל פה," אבא של הדס המשיך, "שזה הספיישל של קנזס סיטי. קציצות מיוחדות על פסטה. משהו יוצא דופן." המלצרית הגיעה כדי לקחת את ההזמנות ושאלה אם אנחנו מוכנים. כולנו הזמנו את הקציצות המיוחדות, חוץ מהילדה שהזמינה צ'יפס. השמש התחילה לשקוע בקצה השדרה. "איך הייתה הנסיעה?" אמא של הדס שאלה. "לא משהו יוצא דופן," אמרתי. "שיקגו מדהימה," האבא של הילדה אמר, "פשוט מדהימה."
.
אלדד יחיעם הוא פרופסור למדעי הההתנהגות בטכניון. בעל תואר שני ושלישי בפסיכולוגיה מהטכניון. זהו פרסומו הראשון בפרוזה, והוא חלק מספר מתהווה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לכווץ את השקט", סיפור קצר מאת תום יוגב
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן