לחם, מדרכה, אופניים
שירה גרוס
.
תחנת הרכבת ״הרמנשטראסה״ מלוכלכת ומכעיסה, וביום שבו גנבו לדפנה את האופניים הלכלוך היה רטוב כולו והעלה ריח של שתן ועשן.
כשיצאה מהבית בבוקר לכיוון הרכבת היו השמיים בהירים ומזג האוויר כמעט נעים, ולכן החליטה להשאיר את האופניים קשורים מחוץ לבניין ולצעוד ברגל לתחנת הרכבת. זו הייתה טעות. עכשיו לא היה נעים בכלל. כל רכב שנסע בכביש לצידה חתך את האוויר ושיגר משב רוח מעליב שהצליף בפניה של דפנה, כמו מכסה פח זבל שנסגר בטריקה והזוהמה נכנסת אל תוך הריאות. הם לא התכוונו לזה, היא ידעה, אבל זה מה שעשו המכוניות ברחוב הרמנשטראסה באותו אחר צוהריים. על פניה חלפו אנשים, רובם מהגרים, פניהם מודאגות. הם חשבו את המחשבות שלהם בשפות שהיא לא מבינה.
כשפנתה אל הרחוב שלה לא ראתה את האופניים במקומם הקבוע. היא חשבה שאולי קשרה אותם במקום אחר ושכחה, אבל אז הבחינה במנעול האופניים תלוי על גדר מתכת סמוכה לביתה, מחולל לכדי שני חלקים. היא הרימה אותו בשתי ידיה, חלקה לו כבוד אחרון והניחה אותו בחזרה על הגדר. הוא התנדנד מצד לצד עד שדמם ונעצר. היא הפנתה אליו גב והלכה אל עבר הכניסה לבניין. כשמבטה עוקב אחר פלומות הצמחייה הרכה שצמחה בין מרצפות האבן, נזכרה בערב אחר, ארבעה חודשים קודם לכן, כשרכבה על האופניים לדייט עם בחור גרמני בעל שם ארוך במיוחד.
*
הליכה עם אופניים לצד הגוף עלולה להיות בלתי יציבה, אבל היא זוקפת את הגב. בעיני עצמה נראתה דפנה כך טוב יותר. הוא חיכה לה מחוץ לתחנת הרכבת התחתית ״יורקשטראסה״, שלא הייתה בה קודם לכן. היא תכננה את הזמן כך שתאחר בשתי דקות, כי הניחה שהוא ידייק. היא רצתה שיראה אותה כפי שתכננה שיראה אותה; שתסדר את השיער ברגע האחרון, אולי תקשור שרוכים, אולי תיישר את המכנסיים כלפי מטה. היא יכלה לנסוע לשם ברכבת התחתית, זאת הייתה אפילו האופציה ההגיונית יותר, אבל החליטה להגיע באופניים – כי ההבדל בין תיירת למהגרת הוא זוג האופניים. מאחוריו ניצב דוכן פרחים, ועל אף שלא היה קשר בין השניים מלבד סמיכות פיזית, חיברה בראשה בחגיגיות את הבחור ואת הפרחים. קשה לתת חיבוק עם אופניים ביד, אז באופן שהביך אותה מאוד השעינה אותם קודם על מעקה המתכת שלידו. הם התחבקו והוא אמר "יש לך ריח טוב", מחמאה שבארץ כנראה הייתה נהנית ממנה מאוד, אבל כבר ידעה שגרמנים לא משתמשים בבושם, או רק לעיתים רחוקות. שובל של בושם ברחוב מגיע מישראלים או מערבים. הוא שאל אותה באנגלית אם הייתה פעם בשכונה הזו, שונברג. היא אמרה שלא. ליתר דיוק אמרה, ״איש האבה נישט בזוכט היר״. הוא הסתכל עליה במבט משועשע. גברים נוטים לחבב נשים מטופשות, ובגרמנית היא הייתה מטופשת להפליא.
בבר שאליו הגיעו היה שלט גדול, שהאותיות שנכתבו עליו היו בגופן הגרמני הנורא. יש לזה שם. האותיות מדממות דיו רעיל והמילים שכבר התרגלה לצליליהן נהיות שוב אלימות. יש לזה שם, לגופן הזה. פעם למדה על זה בשיעור היסטוריה. כאילו קרא את מחשבותיה אמר: ״תושבי שונברג אוהבים לבוא לפה כבר איזה… אולי מאה שנים. זה מקום היסטורי״.
כשהתיישבו זה מול זה, הוא שאל מה תרצה לשתות והיא השיבה, "כוס יין אדום, ביטה שון״. הוא קם, חזר עם שתי כוסות יין אדום ואמר: "שמחתי שהזמנת יין ולא בירה, אני חולה בצליאק והדבר שאני הכי מתגעגע אליו זה לשתות בירה". מצא חן בעיניה שהוא רגיש לגלוטן. רגישויות אצל גברים הן דבר נחמד תמיד. הוא סיפר לה על תפקידו כמאמן קבוצת כדורגל ועל הילדים בקבוצה; על אלזה העקשנית שתמיד רבה עם כל השאר ועל יוהנס המוכשר שכולם מאמינים שיגיע לבוּנְדֵס־ליגה. הוא ביקש ממנה שתלמד אותו כמה מילים בעברית. כמעט שנהגה כמו אותם גברים ישראלים גסי רוח שמלמדים תיירות מילות גנאי, אך לבסוף בחרה ללמד אותו שלוש מילים: לחם, מדרכה ואופניים. עברית, חשבה לעצמה, שפה משונה. עם מי כבר אפשר לדבר עברית בעולם הזה. הוא סיפר לה על הוריו. שניהם קולנוענים. אביו – במאי. מוכשר מאוד, לכל הדעות, וזכה בפרסים. אימו היא במאית צילום, היא מחליטה איזו מצלמה תצלם ומתי. בשנים האחרונות היא מתקשה למצוא עבודה, כי המצלמות נהיו זולות מאוד ויעיל יותר לצלם כל הזמן מהמון מצלמות, ולאחר מכן לערוך.
היא למדה משהו חדש.
הם שתו שלוש כוסות יין, והתווכחו על מדיניות ההגירה הגרמנית. דפנה מצאה את עצמה נעמדת על ברכיה בכיסא בלהט השיחה, וגם הוא דיבר בקול רם ונשען קדימה לקראתה, מאוד קרוב, באופן שאינו אופייני לגרמנים. לאחר שצף בלתי פוסק, שארך אולי כמה דקות ואולי שעה, נפלה ביניהם שתיקה קצרה. הם הסתכלו זה לזה לתוך העיניים, ואז הוא אמר: ״אבל תראי איזה יופי יצא לנו, שמהגרת חמודה כמוך שותה איתי עכשיו כוס יין שלישית״.
קוראים לו רוברט. יש לו שפם גדול ובלונדיני, עיניים כחולות וגוף חזק. הוא לא גבוה, אלא בגובה שלה. כשנעמד והכריז שהוא הולך רגע לשירותים, שלח את ידיו למעלה להתמתח והחולצה שהתרוממה חשפה פופיק בולט. את דפנה זה קצת הגעיל. כשחזר שאלה אותו לשמו המלא. קוראים לו: רוברט פרידריך ניקולס ניומן. ״אני לא מאמינה, תראה לי תעודת זהות״. הוא הוציא רישיון נהיגה מארנק גברי, מרוכז, מעור חום. על כרטיס הפלסטיק הופיעה תמונה שלו, אבל בתמונה לא היה לו שפם. הוא נראה בה כמו תלמיד תיכון. דפנה הרגישה דגדוג נעים בתחתית הבטן למראה התעודה שהוכיחה שהאדם שמולה אמיתי. איזה שם. לאף אחד בישראל אין שם כזה. שם מרשים, מהסוג שמכריזים עליו בכניסה לחדר.
הם החליטו לנסוע יחד חזרה לשכונה שבה היא גרה. הוא ילך לישון בבית הוריו והיא תחזור לביתה. מחוץ לבר, האופניים קשורים. דפנה סובבה את הספרות כך שתיווצר הסיסמה, תשע שבע שתיים שתיים שש, והמנעול נפתח.
.
ברכבת התחתית יש תחנות רבות וקווים רבים. בשניות ניתן לזהות תיירים, עם הניקוב המהוסס של הכרטיס, הפזילה החרדה והבלתי פוסקת למסך שמראה את התחנות המתחלפות במסלול הנסיעה, העלייה האיטית במדרגות והמבטים המבולבלים. בתקופה הקצרה שבה דפנה גרה בעיר, השקיעה מאמץ לא מבוטל בריקוד העדין של הרכבת התחתית, ועתה שלטה בו לשביעות רצונה. היא הייתה זורמת עם ההמון הנשפך מהקרונות, הולכת בדריכות לעבר היציאה הנכונה מהתחנה ועולה במדרגות במהירות ומבלי להתנשף. עם זאת, פעולה אחת של מקומיים נראתה לה תמיד מסובכת להפליא ועל כן מעולם לא ניסתה אותה: נסיעה ברכבת התחתית עם האופניים.
למקומיים אופניים קלים, ידיים חזקות ושרירי ליבה מפותחים. או לפחות אחד מאלו. הם מקפצים במדרגות צעד צעד, האופניים ביד אחת, נושמים מהאף וצמיגי האופניים שלהם לא נוגעים במדרגות. הם מרחפים. הם לא משתמשים במעלית. האופניים שלהם אף פעם לא מפריעים לאלו שעומדים לידם בקרון. הם נולדו לזה. הם ילידיים לרכבת התחתית.
.
באותו יום עם רוברט פרידריך ניקולס ניומן, כבר בבר בשונברג כשדיברו על המשך הערב, הכתה בה התובנה שתצטרך לחזור עם הבחור והאופניים ברכבת התחתית. כשהגיעו לכניסה ל״יורקשטראסה״, והיו צריכים לרדת במדרגות, ליבה פעם בחשש לקראת כל הפעולות הפיזיות שתצטרך לבצע, ועוד באלגנטיות. אך כשכבר אחזה באופניים, קרה דבר שאינו אופייני לגברים גרמנים כלל – הבחור הציע לסחוב אותם עבורה.
רוברט הפגין את המיומנות הנדרשת בתפעול האופניים ברכבת התחתית, ואת דפנה זה הרשים מאוד. הם ישבו מחובקים בקרון והיא חשבה לעצמה שאם הייתה רואה אותם מהצד הייתה ודאי מתמלאת קנאה. זוג אירופאי משופם, חביב שכזה, נוסע ברכבת התחתית עם אופניים.
היא קינאה כמעט בכולם.
.
לפני שהיו בבעלותה האופניים, הייתה משתגרת ממקום למקום. נכנסת לרכבת התחתית ויוצאת במקום אחר, כמו בטלפורטציה. בכלל, הרגישה תלושה לגמרי מהמציאות כאן, כל כך לבד, לא דומה לאף אחד שהכירה, כמו יורדת מדרגות בלילה ומגששת כל הזמן עם קצה כף הרגל, בודקת מתי בטוח להניח את הגוף כולו. מאז שהתחילה לרכוב על האופניים, הביטה באנשים מקרוב. החלה לקשר בין רחובות לשכונות, הכירה פיתולים נסתרים וקיצורי דרך. העולם שינה דמותו בכל כמה שניות, חושף בפניה נוף אחר ומרגש; נהר עם סירות שמתוכן בוקע צחוק ילדים צהובי שיער; בניין ורוד ועתיק שבכניסתו תלויה מודעה לסרט; שדרת בארים מנצנצת עמוסה באנשים יפים – עם תספורות משונות ועור אירופאי חלק ובגדים שכמוהם אף פעם לא ראתה – שצחקו ולא הבינה למה, שלא הבינה את שפתם, שחשבה שאם תתקרב אליהם מספיק אבק הכוכבים שלהם יתפזר גם עליה; אנדרטה מפוארת שמציינת מלחמה שהייתה ממש כאן, במיוחד מצא חן בעיניה הפסל.
.
האופניים של דפנה – אופנתיים וזולים, עם סל שבתוכו אפשר להניח בקבוק יין ובגדים למחר, עם פעמון שבאמצעותו נהגה לנגן שירים בעלי צליל אחד, כידון חלוד, גוף סגול, מושב מרופד וגבוה. כשקנתה אותם הייתה צריכה להנמיך את המושב, ולכן הלכה מהבית של הבחורה האמריקאית שמכרה לה אותם ישר לחנות האופניים הקרובה. בעל החנות, בחור טורקי מבוגר עם שפם גדול ואפור, לא הבין אנגלית ובזמנו דפנה לא ידעה מילה בגרמנית. אבל רק מלהסתכל עליהם הוא הבין, ואפילו ידע בדיוק כמה להנמיך. הוא הגדיל ועשה ומילא אוויר בגלגלים, אפילו שלא ביקשה בכלל, ולא רצה לקחת ממנה כסף. הוא נופף באצבעו מצד לצד והחווה בראשו תנועת סירוב, ובזמן שעשה את זה – חייך.
היא הייתה מסובבת את ספרות הפלסטיק של המנעול כך שייווצר הצירוף ששיננה: ״תשע שבע שתיים שתיים שש, ספרות קוד הפתיחה למנעול שלה, שלא היא בחרה. היא קיבלה את המנעול עם הקוד, שהיה תאריך יום ההולדת של הבחורה האמריקאית .האופניים היו הנכס הפרטי שלה, ותמיד חיכו לה שעונים על עמודי תאורה וגדרות. היא יכלה לשמוע מוזיקה בדרך ולתת לשיער להצליף בלחיים, יכלה לשחרר ידיים מהכידון ולתת למרכז הכובד של הגוף להתאזן בסנכרון מושלם עם דיווש הרגליים, אפילו ברחובות הרומנטיים ביותר בעלי מרצפות האבן העתיקות שמרטיטות את המחשבות. עכשיו נותר לה רק מנעול שבור.
*
החורף התקרב בצעדי ענק. אפילו בשיחות החולין בגרמנית הדלה ביותר טרחו לציין בפניה שהחורף מתקרב, כאילו הנימוס מחייב זאת. כבר הרגישה איך הקור הגרמני נבדל במהותו מהקור הישראלי, כאילו לא מדובר על ערכים שונים של אותו מדד, אלא על שתי תופעות שונות לגמרי; הקור הישראלי הוא חלק ממאפייני מזג האוויר, ואילו הקור הגרמני הוא ישות עצמאית, מכאיבה, תובענית, שצובטת בקצה האף וחודרת לתוך המחשבות. מפני הקור הזה צריך להתגונן. בקור הזה זוגות אוהבים אינם מחזיקים ידיים ברחובות, ואיך תדע שהם אוהבים אם אינם טורחים להוציא את ידיהם מהכיסים.
כמה ימים אחרי הפגישה עם רוברט, בלילה קר אחד, כשהמיית ניקוז המים של מכונת הכביסה מהקומה למעלה גברה לכדי רעם, חלמה דפנה חלום. חלומה התחיל כשלגופה תחתוני עור שחורים וחזייה מעור וגרביון רשת. אותה תחפושת שאינה באמת תחפושת שקנתה באותו שבוע למסיבה שהלכה אליה, כי צריך לנסות. היא הסתדרה מול המראה, הצמידה שערות אל הקרקפת והשחירה עיניים מרוצה מהדמות שהשתקפה, שמרגע לרגע נראתה שונה יותר מהתמונה שכל כך שנאה בתעודת החוגר בצבא.
בתמונה ההיא: ילדה שמנמנה, שחיוך מבויש על שפתיה ודמעות עומדות בגרונה כי האפסנאיות לא מצאו בשבילה מכנסיים גדולים מספיק. ובסוף מצאו, אבל המכנסיים היו גדולים מדי, כמו אוהל. ומעליבים. אף אחת לא צריכה להיראות ככה במכנסיים.
וכשהדמעות צרבו בגרון, על רקע זמזום הפטפוטים של יתר הבנות שעמדו מחוץ לתא ההלבשה המאולתר והחמיאו זו לזו – נשמעה קריאה נוקבת: ״חיילת, לכי להצטלם״.
אם הייתה פוגשת ברחוב את הדמות הזו, שהשתקפה במראה שלה לפני המסיבה, אולי הייתה קצת מפחדת ממנה. ודאי לא הייתה מעלה בדעתה שהיא חושבת את המחשבות שלה, במצלול החם והצפוף של העברית.
בחלום דפנה יצאה מחדר האמבטיה במטרה ללבוש מכנסיים ולנעול מגפיים ולצאת אל הרחוב הקר. אבל הדלת נפתחה היישר אל הסלון של סבא וסבתא ברחוב דוד רזניק בנתניה. המרצפות הבריקו בצבע החול שלהן, והשטיח הפרסי היה אדום כהה, ומפות התחרה הקטנות היו מסודרות על גבי מזנון העץ העתיק, בדיוק באותה הדרך מאז שהיא נולדה. בתחתית קערת ברבור הפורצלן שמונחת על גבי הפסנתר יש חור. מעטים מאוד יודעים על קיומו של החור הזה. בתוך החור יש עטיפה של שוקולד שאכלה דפנה כשהייתה בת עשר, למרות שאסרו עליה. היא דחפה את העטיפה אל תוך ברבור הפורצלן ועד היום, גם בחלום, העטיפה עדיין שם. סבא וסבתא, כמו תמיד, ראו נשיונל ג׳יאוגרפיק. בעודה עומדת שם, בסלון, מבולבלת ומבוהלת, דפנה הסתכלה מטה על השדיים שלה, שנראו פתאום מעוותים, ועל הירכיים בתוך גרביון הרשת, והשומן שבצבץ מבעד לחורים, ועל הנעליים שהפלסטיק שבקצה השרוך שלהן היה מבוקע כולו. סבא וסבתא היו מרותקים למסך וכלל לא שמו לב שדפנה לבושה בבגדים האלה, של המסיבה. סבא אמר: ״דפנונת, בואי, מתחילה התוכנית עם הווטרינר״. הוא מזג דיאט ספרייט לתוך כוס זכוכית, והגזים יצרו כיפה וכמעט זלגו החוצה, כמעט נשפכו על השולחן ועל השטיח ועל התחרה הלבנה. היא הלכה לשירותי האורחים, אלו שאסור להדליק בהם את האור אם המזגן דולק, וסגרה את הדלת. ״דפנונת, בואי מתוקה. תעשי לעצמך משהו לשתות״, קראה סבתא. אבל דפנה לא יכלה לצאת ככה. לא היו לה בגדים להחלפה, ולא היה אוויר בחדר השירותים. יכול להיות שתמיד הוא היה קטן כל כך? נשיונל ג׳יאוגרפיק יילל מהסלון. סבתא וסבתא לא שומעים טוב, הטלוויזיה תמיד רועשת. היא לעולם לא תוכל לצאת ככה מהשירותים ולשבת לראות טלוויזיה עם סבא וסבתא. הגרון היה חנוק, וכשהדמעות עמדו לרדת הן לא ירדו. וכאילו במקומן הרגישה בתחתונים תחושה מוכרת ומעליבה, מגעילה ודביקה. ריח חריף של זרע מילא את האוויר. באותו רגע דפנה התעוררה בבהלה, ורק אחרי כמה רגעים זיהתה שהיא במיטה שלה, בבית שעכשיו נחשב שלה.
אחר כך – הקלה.
Fraktur, קוראים לזה. זה השם של הגופן ההוא.
.
ביום שלמחרת החלום הנורא, רוברט פרידריך ניקולס ניומן הזמין אותה לבית שלו. הוא גר עם עוד חמישה חברים וחברות מהתיכון, שעכשיו כולם לומדים יחד באוניברסיטה. ״זה כמו מין קומונה, כולנו מכירים מגיל אפס״, הוא אמר לה. דפנה, עדיין מוטרדת מהחלום, ויתרה על האופניים, נסעה באוטובוס והגיעה לשכונה חביבה שמעולם לא ביקרה בה. ברחוב שבו גר רוברט היו גן ילדים בצבעים בהירים, ומאפייה שאינה אופנתית, אלא כזו שהורים קונים בה בבוקר לחם כדי להכין כריכים לבית הספר, ומכולת קטנה, וגן שעשועים עם ספסל שעליו ישבו שתי זקנות חייכניות, ומזרקה, ובצידי הדרך פרחים שנשתלו בסדר מופתי. על לוח המודעות בכניסה לבניין שהוא גר בו היה תלוי מכתב בגרמנית, בכתב יד יפהפה של אישה, ובחדר המדרגות הרחב שוועד הבית טיפח היו עגלות ילדים ואופניים קשורים זה לצד זה. כמה שונה הבניין הזה, והרחוב הזה, מהרמנשטראסה, העמוס בדרי רחוב ובצער. ואולי בעיני רוברט פרידריך ניקולס ניומן, דפנה לא כל כך שונה מאותם מהגרים שחולפים על פניה ונעים לה לרחם עליהם, ונראה לה כי הם סוחבים עליהם את כל העוני והחולי בעולם כולו.
הוא קיבל את פניה בכניסה לדירה. הוא לבש מכנסי טרנינג. כמה פשוט הקיום שלו, עם השפם שלו, בדירה שלו, עם החברים שלו, ברחוב הגרמני הזה. כמה בהירה ואירופאית ברלין שלו, וכמה היא שונה מברלין של חיי הלילה משולחי הרסן וטקסי החניכה המשונים.
הוא ערך לה סיור בדירה, שהייתה ענקית ומלאה בצמחים וחלונות. במטבח ישב אחד החברים שלו אל שולחן עץ כבד ואכל ארוחת צוהריים, ואיתו אישה מבוגרת ויפה עם שיער אפור. רוברט נכנס ואמר: ״הלו״, והאישה קמה וחיבקה אותו, ואמרה לו משהו שדפנה לא הבינה. ואז האישה הסתכלה עליה, נופפה בידה וחייכה. וגם דפנה, כאילמת, חייכה ונופפה. רוברט אמר: "זו אמא של אלכס, השותף שלי. היא באה להביא לנו אוכל". האמא ורוברט החליפו עוד כמה משפטים בגרמנית, ואז דפנה ורוברט הלכו לחדר השינה שלו.
כשדפנה התיישבה על הספה הרחבה בחדר, נזכרה פתאום ברגעים מהתיכון או מחטיבת הביניים, כשלפעמים אחרי מסיבה הייתה הולכת לישון בבית של חברה מהכיתה. נזכרה באותם מבואות חשוכים בבתים של אחרים, שהייתה נכנסת אליהם בלילה כפולשת, בדלת חדר השינה של ההורים שתמיד הייתה קצת פתוחה, במקרר שנשימותיו קצובות, במיקרוגל המהבהב שמציג שעה שאף פעם אינה נכונה, ובריח של לחם פרוס בבית שלֵו. ובתחושת הקנאה הלא מוסברת שתקפה אותה בכל בית יׇשֵן שאינו שלה.
.
רוברט פרידריך ניקולס ניומן ודפנה.
הם שיחקו שחמט. הוא דיבר על גתה. הם שתו קפה. הם שכבו על הספה, ואז עוד פעם אחת על המיטה, ותוך כדי החל לרדת גשם. על החלון הענק התדפק ענף מפואר של עץ עתיק: טק, טק, טק, טק, ולא פסק לרגע. היא שאלה אותו אם זה לא משגע אותו, הוא אמר שהוא בכלל לא שם לב לזה עד שהיא אמרה. כשרצתה ללכת, הביא לה מטריה כדי שלא תירטב.
ברכבת חזרה הביתה מים רבים שטפו את החלון והעולם שבחוץ נראה נוזלי.
ברכבת חזרה הביתה הרצפה הייתה מלוכלכת בבוץ רטוב וגרגירי של יום גשום.
ברכבת חזרה הביתה שני כלבים נבחו זה על זה והבעלים שלהם לא הרימו את מבטם מהטלפון. הצליל של הנביחות היה עצבני, אבל הזנבות שלהם זזו מצד לצד. דפנה לא מבינה את שפת הכלבים. חלק מהדרך זה נשמע כמו ״חכה חכה מה אעשה לך כשאשתחרר מהרצועה״, וחלק אחר כמו, ״אתה כלב ממש יפה, נעים להכיר״.
.
שירה גרוס היא סטודנטית לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית ותחקירנית ב"כאן" – רשת ב'. היא מתגוררת בירושלים. זהו פרסומה הספרותי הראשון.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "המשחק" סיפור קצר מאת שרון גרינברג ליאור
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
