מסה | "הכוח האחר" ליהודית הנדל, אחרי ארבעים שנה

הנדל כתבה על חייה עם צבי מאירוביץ ממואר חלוצי המפר כל הבטחה לאמפיריות. הקורפוס שלה "גילה" את ז׳אנר הממואר, ומייד פילס לעצמו דרך שונה, ניסיונית. מיכל בן־נפתלי חוזרת לקרוא בספר ״הכוח האחר״

832 629 Blog

צבי מאירוביץ, ללא כותרת, פנדה על נייר, 68.5X48.5 ס"מ, מתוך התערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין חרוד 2009-10, אוצרת: ד"ר גליה בר אור

.

קראתי לראשונה את הכוח האחר סמוך לצאתו לאור ב־1984. סימנתי לעצמי שורות לעתיד לבוא, ואכן, מקץ עשרים וארבע שנים, חזרתי אל הספר כדי לכתוב עליו. עכשיו, כשביקשו ממני לכתוב עליו מחדש, כעבור ארבעים שנה לפרסומו, לא רציתי לשוב אל מה שכבר כתבתי. אבל החשש על־פני־השטח שמא אחזור אל ועל עצמי היה בעצם מסך מפני חשש אחר, מפני מועקה אחרת, או חזרה אחרת: חשש מפני תעתוע הכוח, האחר, של "הכוח האחר", הכוח המסוים שמפעיל סגנון הפרוזה של יהודית הנדל, שהמפגש איתה הוא תמיד גורלי. יתר על כן, חששתי לקרוא מחדש בספר הזה דווקא עכשיו, בזמן הזה. אם לפני כשש עשרה שנה (סלחו־נא לי על תורת המספרים המפורטת מדי שתלווה את המסה הזו) היה בחזרה אל הספר מעין אישור של העבר, זיהוי של מה שכבר זיהיתי, הפעם לֻווה החשש באיזו התנגדות עלומה. ברוח הציטוט שהנדל מביאה מצֽבי מאירוביץ בפתח ספרה: "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במילים,״ הרגשתי שעליי לקבל על עצמי את מרותו ואת רצונו של הספר שלה בעת שהייאוש הוא לחם חוק ואנו כולנו קמים "אל תוך הפחד הפשוט של היום ושל הסוף." 

יהודית הנדל כתבה את הכוח האחר בין השנים 1976 ל־1983, טקסט שהוא גם ממואר חלוצי, ממואר טרם־זמנו על חייה עם הצייר צבי מאירוביץ. ואולם זהו ממואר המפר כל הבטחה של אמפיריות. למעשה הקורפוס של הנדל (קובצי סיפורים כמו כסף קטן, המקום הריק, או הרומן הר הטועים) "גילה" את ז'אנר הממואר עם כתיבת־החיים של הספר הכוח האחר, ומייד פילס לעצמו דרך שונה, ניסיונית, הפונה אל התיאור הפנומנולוגי בכיוון הפוך לאקטואלי ולמוחשי. ברוח וירג'יניה וולף, ה"אני" של יהודית הנדל הוא תנאי לכתיבה, אבל גם האיוּם הגדול ביותר הרובץ עליה, ולכן אנחנו נחשפים תמיד לפָּנים ההפוכים – הן של מאירוביץ הן של עצמנו: "לוקח בד ליד. לוקח אחר. הופך לצד השני. מביט בצד השני. ומחייך. כאדם הרואה את פניו ההפוכים של עצמו." 

יש בספר הזה אינטימיות מוחלטת. זו אינה אינטימיות הנובעת משחזור מדוקדק של פרטים מחייו של מאירוביץ. אולי ההפך. זו אינטימיות לא כנועה, שאינה מובחנת מדיסקרטיות גמורה, אינטימיות הקשורה בכך שהנדל חולקת דברים שאיש אינו מדבר עליהם ובשפה שאיש אינו מדבר בה. נדיר שמישהו, צייר או סופר, מאפשר לנו להיות כה קרוב לתהליך היצירה שלו, "ארבעים שנה ליד אותו שולחן", בבית, בין האטליה למרפסת ולסלון, או ברחוב, בבית הקפה. האינטימיות המוחלטת מתגלמת בעצם הכתיבה של הנדל, בגרסה המיוחדת שלה לתרגום בין־סמיוטי, כלומר באופן שבו הספרות בולעת לתוך עצם התחביר שלה את הציור של מאירוביץ ומעניקה לחומרי הגלם הציוריים – צבע, בד, אדמה, רוח, אוויר – שפה מדיטטיבית של מופשט לירי. "הוא מרח בדים. השמיד בדים. עבד בעמידה. הסיע את הכַּן בלי הרף. קדימה. אחורה. הצידה. מבקש שהאור יהיה אפור ככל האפשר. ואז, אפרוריותו של האדום, או הסגול, בתוך הבד, והוא, בהתלהבות: בשנה הבאה אני אעשה תערוכה כולה נופים לבנים. בשנה הבאה אני אעשה תערוכה כולה נופים אדומים. בשנה הבאה אני אציג רק את 'המרובעות' הוא לא עשה תערוכה אף פעם." הציור הוא עבור הנדל המצע הראשיתי, נקודת הכבידה האונטולוגית שמכוננת את תנאי הראייה. "ובחיבור הבלתי אפשרי בין רגעי ההווה ורגעי העבר עמדה התמונה, חזקה כמו עצם עובדת הקיום, ויותר חזקה." כתיבת הציור או הדעת הציורית, הלא מושגית, מבטלת למעשה כל מרחק אובייקטואלי בין כתיבה וציור, ומקרבת את המילוליות אל השתיקה כאילו המילה עצמה אצרה בתוכה חלל השייך בעצם לשתיקת הציור. ועם זאת, אם בשתיקה הזאת נעוץ חוסר אונים שבאֵבל קדום, הרי שניכרת בה גם ידיעת הכוח. יהודית הנדל יודעת משהו, והיא יודעת שהיא יודעת, לא רק כשהיא שותקת או מהסה אנשים. משפטיה צפופים והרים בסתירות ובהשתנות המרסקות אותם בצרימה כמו נשימה חטופה עד חנק. אין משפט או רעיון שאינו נהפך על פיו באופן בלתי צפוי. הקטיעה היא חלק מהמשפט, והיא גם הרושם הכבד שהוא מותיר, חיכוך מר, שלעולם אינו מחליק בגרון, עם שיחה שהמספרת שזורה בה ותפוסה בה והופכת בה שוב ושוב מכל צדדיה, "ומה שהוא אמר, מה שאני אמרתי, אדם כאבן השדה." התנועה הכפולה של חזרה וֽוַריאציות, עבודת העידון הבלתי פוסקת, התמורות של הרף עין, פורשׂות זמן נרטיבי לא־ליניארי, כמו מאירוביץ, ה"תולש את הרגע האחד הבודד מתוך הזמן הרץ" ומתמקד ב"פנומן העצמי שלו, של הבד". ועדיין, המאבק שלה בסיפור העלילה הליניארי הוא מאבק סגפני. הנדל אינה בונה גשר על פי תהום. היא מנכיחה שוב ושוב את הריק בין המילים ובתוכן. היא אינה מחפשת את המילה המדויקת אלא חגה במהירות סביב היעדר המילה, מרפרפת רפרוף קל בלי להקיף ובלי למצות. כפרפרזה על שאלה שהציגה הלית ישורון לס' יזהר, אצל הנדל יש "מינימום" עלילה ו"מקסימום" ציור בשל אינקורפורציה מלנכולית של הציור בתוך הכתיבה, ציור בתור גוף אחר הנשמר כאחר. הממואר נוסח הנדל אינו ייצוג מימטי המבוסס על קונבנציה ספרותית. הוא יותר בבחינת אינפוזיה של ממשות, שיש לה איכות קרביים של חזרה בדיוק מפני שאי אפשר לדבר על הדברים בשפת הייצוג. "כחולות באמת היו רק ידיו, כחול דק, שקוף, מתחת לעור, וכשהסתובב אלי היו לו פני טובע." 

הנדל מודעת ליסוד הסרבני, אפילו הפולמוסי של סגנונה. לשון הכתיבה היא תמיד מצד "הכוח האחר", לעולם לא שכפול של הכוח הקיים. קשה לקרוא את הנדל, והלוא היא נקראת מעט מדי, והיא מניחה את הדברים לאמיתם כבר אז, כמעט בפשטות: "צריך פה תמיד למהר. תמיד האסונות פה אורבים בפתח, ההיסטוריה פה במיוחד ארוכה אבל החיים במיוחד קצרים, וההקשרים הסבוכים, בין הסיבות לתוצאות, של אנשים מאוד רבים שלא מכירים את טעמו של היופי השָקט והצדק והאושר אינם מנת חלקם – ודאי כתובים פה על הקיר. וכידוע, באופן מקביל, מה שיוצר אי דיוקים, שום דבר לא דומה לשום דבר אבל מסופר באותן מילים." 

בקיץ, לפני שפרצה המלחמה, חזרתי ליהודית הנדל של הר הטועים, ספר שכתבה שש עשרה שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הספר מתאר ביקור בבית העלמין הצבאי של קריית שאול יום קודם לערב יום הכיפורים, והוא כתוב כל־כולו לאור הפואטיקה שנבראה בהכוח האחר, באותו חופש החותר תחת העלילה מתוך התמסרות מוחלטת לאֵבל. כמה קשה לקרוא את יהודית הנדל, חשבתי באותה שעה, בדיוק בשל האיכות הזאת, הנסיינות הלא־ייצוגית השולחת ידיים ללב הדברים. להבדיל מהכוח האחר, האינקורפורציה של המת בהר הטועים לובשת גוון פוליטי. מלחמת הקיום הדוממת של ההורים השכולים, המדירים את רגליהם מהטקסים הרשמיים של המדינה, מתגלמת בהיעשות האנושי לצומח: פרישׁה מפעילות אזרחית אל חֶברה מדומיינת בגן בית הקברות המבוססת על שפה ועל אקס־טריטוריה (או "הטרוטופיה") משותפת.    

בדיוק כמו בהכוח האחר, משך האבל אינו מעמעם במאום את הדחיפות. "מזמן איבדתי את התאריך," כותבת הנדל על מאירוביץ. הרבה פסקאות בהכוח האחר מתחילות במילה "היום" ללא תאריך. היום הוא כל יום, שנים על שנים, ללא אופק של רפואה שלמה. הזמן הוא תמיד, כבר, "כמו טעות בזמן". "אינני יודעת איך אני קוראת לו היום, ומתקשה בהקשר לזמן. עבר אינני יכולה. הווה – זה מוזר. ואנשים מביטים בי בפליאה. לא נמצא הזמן המתאים. השפה לא המציאה אותו. רק הכאב יודע אותו." ה"טעות בזמן" היא המלנכוליה הרודפנית המשתלטת על כל יצירתה של הנדל. ה"מעולם" ו"לעולם" מנטרלים את שאלת המקור, ה־arche, וכל חקירה ארכאולוגית או הרמנויטית לפשר. "הרי זה הוא שאמר לי תמיד: במקום שמתחילים לא להבין שם מתחילים גם החיים." "מתחיל ישר מתוך האמצע, הדיבור כמו התמונות, כאילו יודע מראש שאין להגיע אל ההתחלה ומה שקיים באמת הוא רק המחזוריות המייאשת של האמצע – חסרים לו תמיד הדפים הראשונים, והכל אצלו, מן האמצע, כבר גם גומר את עצמו." 

ואולם החשש מלקבל עליי אחרי ארבעים שנה את "המרות" ואת "הרצון" של "הכוח האחר" נעוץ, אולי יותר מכול, במה שהנדל נוגעת בו בכתיבתה המעגלית, בשימוש התכוף בפועל "לחזור" ובחזרות הנמשכות, השרויים במגע בלתי אמצעי עם מראות השתייה של המקום הזה. סגנונה המאופק, התמציתי של הנדל, ה"יותר מדי", שמתבטא לא בהעצמה אלא דווקא בצמצום, קרֵב יותר מכל סגנון אחר שאני מכירה בפרוזה עברית אל הפטליות של חיים על קצה; יום לא יום, לילה לא לילה, חיים עם איש שדמותו הולכת ומתמעטת מחיינו, ניצול השואה המגלם במלוא מובן המילה את מאבקו על הישרדות ומנסה מדי יום ביומו להיחלץ ממותו, מן המקומות שמהם קרע או נעקר, מן הכוח הפולשני של העבר. אלימות העבר צפה ומופיעה בכל עת, "והכל קשור עם הכול שהיה לפני זמן רב." את קרוסנו, העיר שעזב, מאירוביץ מצייר, לראשונה בחייו, מקץ ארבעים שנה, ב־1970, "חוזר לשם כמו שחוזרים הביתה, הראש חם והעיניים שרופות אחרי שנשתבש הכול." כפיית החזרה מגרדת בפצע המגורה, "הצהוב, מהבהב, כאילו כל רגע פורצת שם איזו שריפה." "יושב כל בוקר בקפה וקורא את כל מודעות האבל בכל העיתונים ולא יכול לשאת גם את מותם של אנשים זרים." בדיוקן העצמי הוא מכניס "את ראשו למטה במשטח החום־אדמה. […] מנצח, מכניס את מותו אל חייו.״; "ועל אלתר שמתי בזלת והוא שוכב מתחת לבזלת." 

הנדל נשארת עדה למאבק, תמיד מבחוץ ("[תמיד קצת פוחדת ממנו]", היא כותבת, בסוגריים), "זו מציאות שלא קל לחיות איתה, קשה לחיות אחריה." אלתר ולוניה, איציק מאנגר, אורי צבי גרינברג, כל הגברים המייבבים, העיניים האדומות, חיוורון הביעותים, כולם מוּנעים על ידי "הכוח האחר" שהיא גם מכנה "הכוח החלש" שסודו שב ומופעל עליה בעודה נותרת מודרת מברית הניצולים. ארבעים שנה אחרי צאתו של הכוח האחר, דווקא לנוכח הסטת המבט של הנדל הכי פנימה והכי החוצה, וחתירתה העיקשת אחר אמת פנומנולוגית מהותית ולא סיפורית או היסטורית, ניכרת הידיעה העמוקה, הנועזת, את ה־DNA של הפרט ושל הקולקטיב החרוט כאן בדרך כה חשופה עד כי אי אפשר שלא לחוש את עוצמות הדעת הטרופה, הארץ המתהפכת מאז ומעולם, הצל הגוהר על הפרויקט הזה ודן אותו לאבדון. הפרוזה של הנדל, היוצרת קרבה בתוך זרות וזרות בתוך קרבה, הולכת ומתהדקת סביב נקודת המוצא הזאת בכיוון הפוך לַהקלה המעסה החבויה בתנועה הדיאלקטית. את העדות הזאת יכלה לכתוב רק מי שחיתה "עם אדם מת"  וכמוהו, "ה'מה שאיננו'" היה בשבילה "דבר מאוד קיים.״

"ואני אומרת לעצמי שכל קיום הוא חסר בושה." 

.

מיכל בן־נפתלי, סופרת, מסאית ומתרגמת. מלמדת במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. ספרה האחרון, "האנרכיסטיות" (2023), ראה אור בהוצאת פרדס. רשימות נוספות מפרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של ״המוסך״.

.

יהודית הנדל, הכוח האחר, סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1984.

.

מסה עטיפה

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: דיוקן החוקר הצעיר כמרגל: יותם פופליקר מביט בחוקר הצעיר הגולה מהאקדמיה ורואה בו מרגל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2024 | היו שניים בלי תפקיד

"אל תלך לאינטרנט ותחפש תשובה, אל תחפש איך לעצור את גלגל השיניים הזה מלטחון את זרע הספק הזה, תן לו לטחון. הקרב את השלווה. אל תעצום עיניים. אל תחזור לנשימה." קטע מתוך ספרה של תמר רפאל

832 629 Blog

אן בן אור, Composé Passé, שמן על בד, 140X70 ס"מ, 2018

מתוך ספרה של תמר רפאל "היו שניים בלי תפקיד" (חלק שני: "טובים ורעים" פרק 7)

.

אחרי הפגישה הבהולה שלו עם דנה החליט יפתח שעלינו להזמין אותה לארוחת ערב. "היא מאוד מחבבת אותך," התריס בפניי. הוא הושיט לי את הטלפון המקצועי שלו ואמר, "הנה, תראי," כדי להראות לי שכתבה את שמי ליד ציור של לב כחול.

כשהגיע המועד, הוא לבש את הסינר שדפי קנתה לו ביום שבו צבי קליין צונתר, בתור בדיחה פרטית שמעולם לא הוסברה לי, ואז הניח למרכיבים להתגבש בסיר, פשט את הסינר, עזב אותו מגולגל על השיש והלך לבדו להתרועע בבתי הקפה ובגנים.

היה לי זמן למלא, אבל כל מה שרציתי לעשות היה רחוק ממני. כמו ברבים מן הימים, חזרתי ועלעלתי בספרים שכבר קראתי, בלי שום סדר או שיטה, ובסוף, כרגיל, מצאתי את עצמי חוזרת אל אותם העמודים מתוך ספר של סופרת אמריקאית שהתאבדה בחצות המאה שעברה. העמודים מתארים את הגיבורה לקראת התמוטטות עצבים. היא צריכה לכתוב עבודה על ספר שכתוב בשפת סתרים שבורה המדמה חלימה, אבל אינה מצליחה לקרוא אותו.

זה מכבר אמר לי יפתח שאני לא מצליחה לקרוא כי אני מחפשת את עצמי בכל מילה ולא מוצאת, כי אני מצפה מכל דבר כתוב להיות מדריך עזרה עצמית, והוא צדק, וזה הלך והסתבך. כבר סבלתי כל כך מהקושי לקרוא שהוא הפך לנושא שהעסיק אותי בפני עצמו, והעמודים האלה שבהם הגיבורה המובסת מרוב שאיפות אינה מצליחה לעכל את התוהו ובוהו הלשוני, שאמור להיות מופתי ובעל משמעות, הפכו מין אות, מין תזכורת, שבכל זאת, קיים איזה רצף ביני ובין משהו, איזושהי אפשרות לשייכות: אני שייכת למסורת מפוארת של נשים שלא מצליחות לקרוא. בזכות העמודים האלה יכולתי לקום ממושבי כאילו משהו נפתר ולבצע פעולות פשוטות.

עם הכוח הזה ירדתי במדרגות ויצאתי החוצה והתהלכתי בין החנויות ברחוב, וכשהשמש החלה להנמיך נכנסתי הביתה בלי אוויר אחרי כל הקומות, עם זר פרחים שהתכוונתי להניח בתוך האגרטל היחיד שהיה ברשותנו. רק אז נזכרתי שהאגרטל איננו. רסיסיו היו עדיין במקום כלשהו בעולם, או לפחות אבק רסיסיו, אבל כחפץ אחד, מלוכד, בר שימוש, הוא לא היה עוד. יפתח שבר אותו בטעות והתחייב לקנות חדש בעצמו, להפתיע אותי עם אגרטל יפה יותר וטוב יותר, והזכיר לי שלא חיבבתי את האגרטל הזה בהתחלה, מה שנכון. תמיד הייתי חשדנית כלפי כלים מהזכוכית הכחולה הזאת, שמופיעים לפעמים בהמוניהם בבתים של אנשים, כקבוצה. כולם נראים שייכים לאותו גזע של כלים, אבל זה לא שיוך רשמי. לא ברור מתי ואיך נוצר הגזע, ואי אפשר לקרוא על זה בשום מקום. לכאורה זה אוסף אקראי.

הנחתי את שקיות המצרכים על הרצפה ליד המקרר ואת הפרחים שכובים על השולחן וחזרתי לחנות הפרחים כדי לקנות אגרטל חדש, זהה בדיוק לזה שנשבר. בזמן שהמוכרת כיסתה את כרטיס האשראי שלי בנייר חשבוניות דק כדי להתגבר על בעיה בפס המגנטי ואז ניסתה את פעולת הגיהוץ שוב ושוב, סיפרתי לה בהיסח דעת: היה לנו אגרטל כזה ממש, והוא נשבר, והחבר שלי אמר שיקנה אחד אחר, אבל הוא לא קנה, ועכשיו קניתי את הפרחים האלה לכבוד שבת ואין לי במה לשים אותם. כך אמרתי, "לכבוד שבת", כי לא יכולתי לומר "לכבוד דנה".

בשעה היעודה הייתי מוכנה לחלוטין. אפילו היין כבר נשם. הסתתרתי מפני יפתח, כדי שלא ישאל אותי על מה אני חושבת או במה אני בוהה או מדוע אני מוכנה כל כך, וישבתי על המיטה המכוסה. לרגע ניסיתי לעקוב אחר נשימותיי, אבל לא יכולתי. חשתי שאיני לבד, שמישהו אורב לי.

שלחתי עין בין הדלת למשקוף. הוא לא עמד שם. פסעתי על בהונותיי אל דלת הכניסה, ומבעד לעינית ראיתי אותה, רזה משזכרתי, זקופה כדחליל, מסתכלת בשעון יד זהוב, ממתינה שהמחוג יכה כדי לנקוש.

"היא כאן", לחשתי.

"אז תפתחי", יפתח חיקה את נעימת הלחישה שלי.

"אבל היא לא דפקה בדלת".

הוא קם לפתוח לה בעצמו, ואז הכה המחוג, ואז צלצל הפעמון.

היינו שניים במבואה והיא הייתה אחת. היא הייתה מיובשת. לראשונה טיפסה במעלה המדרגות המרובות שלא יכלה לחזות מראש. אנחנו ההווה והיא העבר, חשבתי. את זה אסור לשכוח. כלפי זה צריך להיות רגישים. אפילו העתיד המקצועי שלה היה השאריות של ההווה המקצועי של יפתח.

אולי בשל כך, בשל משהו מזה, היא השפילה מבט כששאלנו אותה, בעת ובעונה אחת, מה שלומה.

"מי חייב למי חטיף," היא אמרה.

לא הבנו את הבדיחה.

"כי דיברתם ביחד".

"אה," אמרנו.

"אני בסדר," היא אמרה והנהנה. "מילאתי היום טפסים, קניתי עציץ," כאילו היינו קציני המבחן שלה. העיניים שלה תבעו מהעיניים שלי מפגש ואחר כך עברו ליפתח.

"כל הכבוד," אמרתי, והיא הסתכלה על השקיות שבשתי ידיה והניפה אותן קצת. "לא אמרתם אם קינוח או יין, אז הבאתי גם וגם".

יפתח הכניס את הגלידה למקפיא והזמין את דנה לסייר בבית באופן חופשי. היא התעכבה ליד החלון בחדר השינה והתפעלה מהנוף, אף שהיה שקוע לחלוטין בחשכה.

"יש לך ראייה טובה במיוחד," אמרתי.

"האמת שאין בן אדם עם ראייה דפוקה יותר משלי," היא אמרה. "אני עם עדשות, כי תאמיני לי שאת לא רוצה לדעת איך נראים משקפיים במספר שלי. אבל אני לא צריכה לראות פיזית את הנוף בשביל להבין מה אתם רואים כשאתם קמים בבוקר. זה המערב, זה הגודל של החלון, זאת קומה רביעית, ברחובות הבאים יש בנייה נמוכה. לפי כל היגיון, שיחקתם אותה".

לא הרבה קול שימש אותה כדי להתפעל כמעט מכל נגיסה בארוחת ערב, והיא גם לא העוותה פנים, אלא לחשה את ההתפעלות לעצמה, כאילו הכינה את גופה לקראת פעולת עיכול מורכבת שאינו מורגל בה, הורתה לו לייצר חומרי פירוק תואמים. תוך כדי כך, היא ענתה על שאלותיו של יפתח בנוגע להתאקלמותה בעיר: העיר השתנתה. כל החברות שלה מהתיכון עסוקות מכדי להיפגש. הדירה שלה גדולה אבל החדר שלה קטן. יש לה שותפה עם שם מוזר שנועלת אותה בחוץ, כלומר משאירה את המפתח בפנים. בארבע בבוקר היא צריכה לעמוד ולדפוק על הדלת ולראות את חן–לי פותחת לה בהילוך אטי של כדורי שינה. השותף השני משאיר לכלוך דביק בכל מקום. היא יודעת שזה נשמע נורא, אבל היא יכולה לשאת את זה בינתיים. אולי היא עוד תצליח לחנך אותם. יש לה השפעה כזו על הסביבה כשהיא רוצה.

לפעמים היה גם תורה של דנה לשאול שאלות את יפתח, אבל לא ביחס של אחד לאחד. בשום אופן לא כמו בפינג פונג, אולי כמו בביליארד. אם מישהו טוב בזה הוא יכול לשחק כמעט לבד.

ידעתי שיגיע הרגע שבו השיחה תיעשה מקצועית. התכוננתי אליו. ידעתי שברגע הזה אתכווץ והפתרון יהיה להמשיך להתכווץ, עד כדי אי נראות, ואז להסתלק לחדר השינה ושם להתאיין. הם יגידו זה לזה כל מיני דברים, אבל מה שאשמע יהיה רק: אתה כשיר להתפרנס, אני כשירה להתפרנס, אתה מבוגר, אני מבוגרת; לשנינו יש תארים מתקדמים; לשנינו יכולת מיטבית לניהול זמן; שנינו יודעים באילו מדינות גובלות אילו מדינות, וחשוב מזה, באילו מדינות הן לא גובלות; שנינו יודעים למנות את כל המדינות שמושל בהן כעת הצד שלנו בפוליטיקה העולמית; לשנינו יש מה לתרום לסדר החברתי שאליו אנחנו מתנגדים; שנינו מתנגדים גם בזמנים שבהם לא אופנתי להתנגד; שנינו ידענו להתנגד כבר בגיל צעיר; ידענו את מה שצריך בשביל לרצות להתנגד, ידענו את זה בגיל צעיר, וידענו עוד דברים, כי הלא צריך לדעת משהו ולדעת שיודעים אותו בשביל להתנגד מכל הלב.

בעודי מתכווצת, דנה השיבה לשאלות של יפתח על הוריה, ובעוד היא משיבה, אני הקדמתי קנה לוושט ועשיתי כמיטב יכולתי לא לירוק מים על השולחן. יפתח טפח לי קצרות על הגב, כאילו הייתי אדם זר, ודנה הגישה לי פיסת חלה בין ציפורניה הארוכות, שהבהיקו כשיש.

"לחם זה לעצם," אמרתי תוך כדי שיעול.

היא ניגנה הברת שאלה שפתית–אפית ריקה בניגון אמריקאי, ויותר השיחה לא חזרה לעצמה. דמויות ההורים של דנה נשארו תלויות באוויר, ואני, שחזרתי לנשום, גמרתי אומר להביא עליי את אשר יגורתי.

"אז את יורשת את צבי קליין," אמרתי, והקפדתי לומר את זה בקול נלהב.

"כך מסתמן," היא אמרה.

אמרתי שזה טירוף מוטרף.

"מאיזו בחינה?"

"סתם," ניסיתי לשמוע מה זה עושה לאוויר, אם צליל החדר משתנה כשמניחים למשהו להיות סתום, הבטתי עמוקות אל תוך היין ולא על אף אחד מהם, ואז נכנעתי לאהבת המשמעות. "אחד," אמרתי, "זה שהוא לא יהיה יותר בחיים של יפתח".

יפתח המהם במחאה, כאילו מעולם לא נאמרה לידו גוזמה. "לא הייתי אומר לא–יהיה–יותר–בחיים. יש קשרים שאי אפשר לנתק".

"בסדר," אמרתי. "והדבר השני הוא שלצביקה יהיו רק יועצות ואפס יועצים".

"האמת שכן," אמר יפתח והעמיד פנים שזה נוחת עליו בהפתעה.

"האמת שזה לא רק יפה, זה גם חסר תקדים. פאן פאקט: עוד לא היה חבר בבית הנבחרים, כלומר, גבר, שהיו לו בזמן נתון אך ורק יועצות, נשים, יועצות ממין נקבה. שליטה נשית מוחלטת בלשכה של נבחר ציבור שאינו אישה ־ זה מסר שחשוב לנו להעביר".

"טוב לדעת," אמרה דנה. "אבל עד כמה זה באמת מעניין את הציבור? אני שואלת בתור אדם מן השורה שהתעניין בפוליטיקה מבחוץ עד לפני שתי דקות. אני אישית לא מכירה שום טריוויה כזאת על יועצים. אז להניח שלמישהו אכפת? זה נראה לי קצת, איך לומר, נרקיסיסטי".

הסתכלתי על שניהם לסירוגין ותהיתי עד כמה הכירו אחד את השני בזמנו ואיך היא יכולה להטיח בפניו את המילה הזאת.

"לא שהאמירה שלך נרקיסיסטית," היא אמרה. "התכוונתי, שזה יהיה נרקיסיסטי מצדי, מצדי, זאת אומרת, לחשוב שיש איזושהי חשיבות חיצונית לכניסה שלי לתפקיד".

"תקשיבי," אמר יפתח. הוא שינה תנוחה ושינה את הקול כדי לנתק כל קשר עם האדם שהיה לפני עשרים שניות, שאולי כן ואולי לא הואשם האשמה שממנה הוא מנסה לברוח כל חייו בסרבו שוב ושוב לאור הזרקורים, למצלמות. "זו תקופה רגישה עכשיו במפלגה. ההתאחדויות השאירו את כולם בהלם, ויש תחושה חזקה שמה שיבוא עכשיו אחריהם זה גל של פירוקים. כל אחד צריך לשמור לעצמו על התחת עוד יותר מתמיד, גם ברמת היועצים".

"אני מבינה".

"והיועצות".

"אני מבינה".

דנה כבר לא אכלה. היא ישבה לא נינוחה כאילו אדם בלתי נראה התיישב בחיקה והקשיבה ליפתח שהמשיך.

"יש הרבה מלחמות פנימיות, שזולגות החוצה לרשתות, מעגלים של בוחרים מאוכזבים שמפתחים אובססיה והופכים את זה לתחביב להיכנס לתחתונים של הנבחרים שלהם. אז כשאני אומר להעביר מסר, זה לא אומר שער במוסף. תרצי או לא, ובאמת, זה הדבר האחרון שאני מרוצה ממנו, אבל אנחנו בתקופה של מיקרו. על מיקרו–תוקפנות שמעת מן

הסתם".

"מן הסתם".

"אז ככה מיקרו–כל–דבר. ואני מדבר עכשיו ברמת המיקרו. זה אומר ציוץ פה ציוץ שם בתוך המעגלים הרלוונטיים. ואלה מעגלים של רפש מרופש, שלא תביני לא נכון. אבל הם יודעים להדהד. שלוש יועצות לגבר הכי חזק במפלגה זה משהו שבהחלט מכניס לפרופורציה חלק מהיומרות של אריאלה רוט–מליח".

"אז אנחנו לא אוהבים את יושבת הראש?" היא שאלה.

"זה לא קשור לאהבה," אמר יפתח.

"ברור שלא".

זה באמת לא היה.

"תקשיבי. חשוב שתדעי לאן את נכנסת. זה מקום מבולבל מאוד".

"כמוני".

היא צחקה צחוק פרוע לרגע אחד עד שהבחינה שהיא צוחקת לבד.

"לא, לא, לא. אני מכיר אותך. את יודעת מה זה מה. את יודעת מה זה בולשיט, ואת יודעת מי מלא בו".

"הבחירות הרומנטיות האחרונות שלי מעידות אחרת".

"אז מזל שבית הנבחרים הוא לא אתר היכרויות. יש אנשים שפשוט כדאי לשמור מרחק מהם. זה הכול".

"טוב, תן שמות".

"כל הסביבה של אריאלה רוט–מליח, בראש ובראשונה. כולה נחשים וכלבים. מהלשכה ועד הפעילים ־ נחשים וכלבים אחד אחד. אבל בראש ובראשונה מ"פ, מספר שלושים ברשימה, מספר אחת בלשכה של אריאלה".

"מה זה מ"פ?" היא לא שאלה אם היא ראש לנחשים או לכלבים. זה מה שאני הייתי שואלת.

הוא הסביר את ההסבר: שם פרטי שמתחיל באות מ"ם, שם משפחה שמתחיל באות פ"א, והחוצפה לקרוא לעצמה, או לתת לאנשים לקרוא לה, זה לא משנה מי התחיל, בכינוי המטומטם מלכת הפנסים ־ "נכון, שמעת נכון, מלכת הפנסים" ־ אחרי המאבק שהיא הובילה מול העירייה להקמת רשת תאורה חדשה בדרום העיר.

"אה, מלכת הפנסים," אמרה דנה. "אני זוכרת את המאבק הזה ואותה. מאבק מוצלח. חשבתי שהיא בחורה מרשימה".

אספתי את הכלים ולא שאלתי בקול רם כיצד עדיין לא כיסו את החומר הזה ביניהם, על מה דיברו בפגישתם הבהולה אם לא על זה, בשביל מה בדיוק הלכתי ברגל מהמרפאה כשבגופי שאריות עובר.

"עזבי," הוא אמר. "אין פה טובים ורעים. אני סומך על שיקול הדעת שלך. אני רק מבקש ממך לזכור שעד לפני חמש שנים הבחורה הזאת רצתה לגרש את כל הפליטים מהארץ. היא מכחישה את זה, אבל יש צילומי מסך. אם תא הנשים באוניברסיטה לא היה מתאמץ להטמיע אותה במפלגה והופך את המאבק של הפנסים למה שהוא היה, ואני לא מתווכח אתך על ההצלחה שלו, בפועל אחד המאבקים המוצלחים, אין שאלה, אבל אם לא תא הנשים, היא הייתה הופכת למפלצת של גזענות וככה גם המאבק שלה היה נראה. היא הייתה מקימה רשימה משלה לעירייה, לא עוברת את אחוז החסימה ונעלמת לגמרי מהשטח או מקסימום נשארת להפגין כמו הזויה עם כל ההזויים. חשוב לזכור שהכנופייה הגזענית של דרום העיר חיזרה אחריה לא פחות מתא הנשים".

"סורי", אמרה דנה, "אני לא מזלזלת במה שאתה אומר, אבל נשמע לי, בדיוק מהדברים שלך, שיש לה שיקול דעת בריא ושהיא הלכה לכיוון הנכון דווקא נגד כל הסיכויים".

"מה פתאום. איזה שיקול דעת? שום שיקול דעת. לגזענים לא היה מספיק מה להציע לה ברגע שהגיע תא הנשים. הן קיבלו אז כספים להקים את חוט שני".

"מה זה?"

"עמותה. עוד עמותה. פתחו עמותה, היו ג'ובים. זה היה שיקול כלכלי צר. את זוכרת שחברי מועצה לא מתפרנסים מזה, כן? זה תפקיד התנדבותי".

"זה מזעזע", היא אמרה.

"מה מזה?"

"שזה תפקיד התנדבותי. אין שום יוזמה לשנות את זה?"

"לא, אין. זה בריטי. בקיצור, בן אדם כמוה לא יכול לשבת במועצה ולהתבלט שם כמו שבן אדם כמו אריאלה יכול. בשביל שיכירו את השם שלך מהמועצה את צריכה זמן וכסף. אז היה עדיף לה חוט שני, לעבוד שם בדוברות. רק שהיא לא התקדמה להנהלה. מלכת הפנסים מלכת הפנסים, אבל חכי בתור. ואז בום, אריאלה מציעה לה תפקיד בלשכה. קצת יותר מעניין מלכתוב שטויות בעמוד של עמותה קיקיונית ולהתחנן לאייטם של מאה מילה בעיתון, לא? וזהו, זה כל הסיפור. הייתה ונשארה סתגלנית חסרת סבלנות עם עומק של זבוב. תאורת הרחוב הייתה המאבק המטריאלי האחרון שהיה לה איזשהו חלק בו, שיהיה לך ברור. מאז היא מתעסקת רק במי אמר מה. וחוץ מזה, הדבר הזה שגורם לבן אדם לרצות לשלוח אוכלוסייה אל מותה, ויש צילומי מסך שמוכיחים שהיא רצתה, לא נעלם לשום מקום. מול אנשים שמחלקים את העולם לאויבים ולבני בריתם צריך לשמור מרחק, ובשום אופן לא להפוך לא לזה ולא לזה. זו דעתי על כל פנים".

"לא להפוך למה?" שאלה דנה.

"לאויבים או לבני ברית", אמרתי בשקט, כשגבי אליהם ובידי סמרטוט, מספיגה בו מים עכורים מהשיש וסוחטת אותם אל הכיור ושוב מנסה לעמוד בקצב של ניצן ברחוב הסואן החשוך, בלילה שבו ההורים שלה הרשו לה לחזור לעיר והיא דרשה שאלווה אותה מבר לבר, ממועדון למועדון, ובדרכים נתלתה על כתפי כמו ציפור ואמרה, "העיר הזאת מלאה באויבים, אבל את אתי, ובך אף אחד לא רוצה לפגוע, אז את תהיי השכפ"ץ שלי. שכפ"ץ. את יודעת מה ראשי התיבות האלה אומרים בכלל? או שזה נקרא הלחם בסיסים?" ואני אמרתי שזה לא חשוב, שראשי תיבות זה סוג של הלחם בסיסים, וזה אומר שכבת פיצוץ.

השארתי חלק מהצלחות בכיור והסתגרתי בחדר הרחצה שלנו. הספקתי לחטוף את הטלפון והאוזניות מחדר השינה בלי שיפתח או האורחת יבחינו ולחצתי לאורכו של הנגן.

"אל תלך לאינטרנט ותחפש תשובה, אל תחפש איך לעצור את גלגל השיניים הזה מלטחון את זרע הספק הזה", אמרה ניצן למראיינת. "תן לו לטחון. הקרב את השלווה. אל תעצום עיניים. אל תחזור לנשימה. נכון שאתה לא בעתיד, נכון שאתה לא בעבר, נכון שאתה לא על סדר היום של אף אחד, וזה לטוב, וזה לרע, אבל אתה לא צריך לזכור את זה עכשיו".

כשיצאתי מחדר הרחצה, דנה נשכבה על השטיח הלבן באמצע הסלון. "בא לי לבלוע את העיר," היא אמרה, וגופה צנח כמו עלה עבה, כאילו מעולם לא רקדה, כאילו מעולם לא דיוושה בלי ידיים על הכידון לאורך הרחוב הסואן שהוביל מבית המפלגה אל מבנה אחר, שנהרס כבר, שבו התקיימו חוגי האמנות וביניהם חוג המחול. "בא לי לעבור מבר לבר, ממועדון למועדון," היא אמרה, "אבל אני כל כך עייפה. מאוד מעייף להיות תושבת חוזרת".

מהגרון שלה בקע צחוק שהרעיד את ערמת הבגדים הקשיחה שכיסתה עליה. יפתח ואני ישבנו כאורחים בסלוננו השחור והבטנו בה מלמעלה בזהירות שלא להיראות שיפוטיים.

"סליחה, זה לא מתוך שכרות," היא אמרה. "זה כוח המשיכה של הדבר הצמרירי המטורף הזה. לא ברור לי איך אתם לא מנהלים את חייכם בשכיבה עליו".

היא התמתחה וגם השמיעה קול של מתמתחת, ואז פרפרה עם הידיים והרגליים, כמו ילדים בשלג, אבל השערות הלבנות המלאכותיות של השטיח לא יצרו צורה של מלאך. ראיתי פיסת עור שקופה נגלית בינות לשכבות הבד. הבטן שלה הייתה חלקה כמו בטן של ילד, ואף על פי שהטבור התחבא מתחת לכותנה, יכולתי לנחש איך הוא נראה.

הסתכלתי על יפתח, לבדוק אם גם הוא מביט לשם, אם אנחנו במרוץ אל הטבור שהוא כבר ראה ואני אולי מנחשת אותו נכון יותר ממה שהוא זוכר, אבל מבטו תעה בחלל.

שתיתי עוד יין. הימרתי על שיווי המשקל. כבר יכולתי לראות את כף היד שלי נפרדת מהזרוע והולכת לפניי כדי לסכוך מעל שלולית הבטן הקטנה של דנה.

"אני לא אקום מכאן בחיים," היא אמרה. "אני חלק מהרכוש שלכם עכשיו. אני פשוט לא אקום בחיים". אבל היא כמובן התרוממה מיד, מתחה את זרועותיה אחורה וסובבה את מפרקי הכתפיים סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות.

"אוי, זה," אמר יפתח. הוא עיווה את פניו והסיט אותם הצידה כשנשמע קול התפוקקות העצמות בכתפיים, בסיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות בכיוון ההפוך.

"נכון, זה מגעיל אותו", אמרה דנה ופנתה אליי וגלגלה עיניים. הכול סבב בה במעגלים. כתפיים, אישונים. הכנתי את עצמי לגל נוסף, איבר אחר. גלגול שלם על השטיח, אחורה או קדימה, או פירואטים באוויר.

"לא מגעיל," אמר יפתח. "רק קצת מצמרר".

אחר כך היא הייתה מוכרחה לנער את הידיים שלה, עד שנראו כמו העיפרון בקסם עם העיפרון, מרוככות מרוב תנועה, ואז צנחה שוב על הגב.

"כמה ספרים", היא אמרה. עיניה צללו אל תוך הגולגולת שלה כשהסתכלה על המדפים שמאחוריה. היא התהפכה על הבטן כדי להעניק להם את הסקירה שכל אורח מעניק להם בשלב זה או אחר, ואז שמטה את המצח אל תוך השטיח, והתעטשה, כי בעיר הזאת קשה לשמור שהשטיחים לא יאגרו אבק.

"רציתי להניע מהלך של שאילת ספר," אמרה. "אבל אין בעצם טעם. אני כל הזמן שוכחת שהבטלה תכף נגמרת. לא ייאמן שבזבזתי את כולה על טלוויזיה וסמים קלים".

"את יכולה לקחת ספר קצר," אמרתי. "ספר קצרצר אפילו".

"פנטסטי", אמרה דנה.

"פנטסטי", אמר יפתח ונעמד מול המדפים.

"לא", אמרה דנה. "אני רוצה שאלינור תבחר לי. היא הנפש הספרותית בבית, לא?"

"הנפש הספרותית שלא זוכרת שום דבר מהספרים שהיא קראה," אמרתי.

"נשמע מאוד יעיל. היית יכולה לקרוא רק ספר אחד תמיד, להתחיל אותו כל פעם מחדש, כי לא היית זוכרת".

"זה רעיון לא רע", אמרתי. "או שבסוף הייתי זוכרת אותו פשוט".

"ווין–ווין סיטיואיישן".

לרגע באמת הרגשתי שהגינו תוכנית טובה. בינתיים יפתח זרק ספרים קצרים על השטיח.

"תפסיק עם זה מיד," אמרתי, אבל הוא לא הפסיק.

"זהו. נשארו פה רק ספרים ארוכים", אמר יפתח.

"וחשובים", אמרה דנה.

"שאני זוכרת מהם כל מילה", אמרתי.

"כל מילה", אמרו שניהם.

"של סופרים שהתאבדו", אמרתי.

"לא סתם התאבדות", אמר יפתח. "התאבדות מזעזעת".

לרגע דנה חיפשה אחר ההיגיון ואז מצאה. "לא סתם אונס", היא אמרה. "אונס אכזרי".

צחקנו שלושתנו, קרובים מאוד על השטיח. יפתח הניח יד על הירך שלי. דנה הסתכלה על היד שלו שהונחה על הירך שלי ואז הסתכלה עליו ואז עליי.

"שאלה אחרונה לפני שאני זוחלת מכאן הביתה על הגחון," היא אמרה. "כי זה מתבקש. למה אין לכם חיית מחמד? הדירה הזאת מושלמת לחיית מחמד. אני שוקלת להעמיד את עצמי לתפקיד".

"אלינור אלרגית", אמר יפתח.

"מסכנונת", היא אמרה.

אחר כך, בעמידת שש, היא פשפשה בערמת הספרים הקצרים על השטיח. הסתכלתי עליה. דמיינתי אותה מסתובבת אצלנו כך באופן קבוע, מכשכשת בעצם הזנב. לבסוף היא נעמדה ובידיה איך לזכור את הדברים אחרת, נובלה מאת סופרת צעירה שניסתה להתאבד אבל ניצלה. ליוויתי אותה אל הדלת. התחבקנו שם. "הביתה על גחוני,", היא אמרה, ומבעד לעינית השגחתי בדמותה, יורדת במדרגות על שתי רגליים.

כבר היה מאוחר. נכנסתי לחדר הרחצה, וכשיצאתי ראיתי את יפתח שוכב על הספה עם המחשב בחיקו ובוהה בתמונה מוגדלת של דנה. "מה זה", שאלתי אותו, ובלי להתיק את עיניו מהמסך הוא אמר לי "בואי, בואי," וכרך את זרועו סביב מותניי בזמן שהתכופפתי והסתכלתי על התמונה. בהגדלה הזאת היה קשה להבחין בין העור ובין האיפור שכיסה על העור ובין תווי המסך עצמם, אבל יפתח התבונן וחיפש שם משהו, התבונן כמו מגלה ארצות מעידן התגליות שלפתע נפלה לידיו מפה חדשה רגע לפני הרמת העוגן. התקרבתי אל המסך ויחד שייטנו בין צורות הנוף בפניה של דנה, אגמי הלחיים שלה, הביצות מתחת לעיניים, נפתול הסנטר, רכס האף. מעת לעת יפתח הקטין בחזרה את המסך כדי לבחון מחדש חלקה שנעשתה מעניינת בתוך ההקשר. הוא היה לא רגוע, ואז עצר. דנה חייכה אלינו במאה וחמישים אחוזים על רקע לבן, בזווית נהדרת, עם הסנטר קצת מורם. היה אפשר להשתכנע שהתמונה הזאת צולמה על ידי צלם מקצועי אלמלא הייתה מתפרקת כך לסיבים ותלוליות איפור כשהוגדלה. יפתח היה חסר סבלנות, ואילו אני התחלתי לנמנם על כתפו, עד שניע לא צפוי שלו הניע גם אותי, והוא שאל "השתלות גבות ־ יש דבר כזה?"

אמרתי "ברור", אף שלא הייתי בטוחה בכלל.

הוא לחץ "אחורה". אחורה מהפנים של דנה ברגע אחד מוגדר אל דנה בכלל, עמוק אל תוך האישיות שהקרינה החוצה, ולא רק בתמונות אלא גם במילים, בקישורים לכתבות ארוכות בנושאים חשובים, בשירים, ומשם בחזרה אל כל מה שצולם. הוא דפדף במצבור התמונות שלה.

"הנה", אמר. "זה קצת אחרי שנפרדנו", ונקב בשמות האנשים שהופיעו על הצג. הוא פיהק, אבל אילו אמרתי, "בוא אל המיטה, פיהקת", היה אומר שלא פיהק. שמות האנשים התנגנו על שפתיו והוא נסחף אחר המנגינה. היו בהם מי שלא נראו יותר בעיר הזאת. היו בהם מי שהתפרסמו מאוד. אחת שפניה נראו במהדורת החדשות המרכזית ערב ערב. הוא הסתכל בתמונה שבה זרועה הייתה כרוכה סביב צווארה של דנה ואמר את שמה בהטעמה שגויה להכעיס. כל בתי העסק שהצליח לזהות פינות שלהם בפינות התמונות נסגרו כבר מזמן. הוא סוכך בכף ידו על סביבת לבו מרוב געגועים לבית הקפה שבחצרו התכוננו חברויות ומיזמים, שבו גם אנחנו חלפנו זה על פני זה הרבה לפני שהכרנו והוא דיבר בקול רם והיה בטוח שאני מצותתת ולכן הניח שאני יודעת עליו יותר ממה שבאמת ידעתי.

הגבות של דנה, שהיו עתה, במציאות, בסלוננו השחור, עבות למדי ושחורות גם הן, היו באלבומי התמונות דקות ובהירות. הן נמרטו למוות. זאת הייתה המסקנה. להתקרחות כזאת לא מגיעים ממריטה אופנתית מדודה.

יפתח מחא כף וצחק צחוק קצר של ניצחון. "זהו זה", הוא אמר. "כל הערב לא הבנתי מה כל כך מוזר לי בה. זה העניין. הכול מתחיל מהגבות. היא פשוט פירקה את עצמה".

כל הלילה, בין ערות לשינה, ראיתי בעיני רוחי את דנה, עשויה כולה משערות קטנות, מושכת אותן החוצה בזו אחר זו, עד כדי קריסה, כמו פורמת בגד מצמר. היא דבקה בי. דבקו בי פניה, עם גבות, בלי גבות, עם גבות מזויפות, מחוטטים, מכוסי אבקות, באורות ובצבעים שונים, מתמזגים עם דמויות שונות. רציתי לסלק אותה מעליי אבל לא יכולתי.

למחרת, כשקמתי, יפתח לא היה בבית. הסלון היה מסודר, בלי זכר לאירוח. התיישבתי ליד שולחן העבודה ופתחתי מסמך חדש במחשב, לכתוב בו דברים חדשים. חשבתי שאוכל לומר ליפתח: זה מה שקרה לך, וזה מה שקרה לדנה, וזה מה שקרה לשניכם ביחד, ולכן אתה מתעסק בגבות שלה במקום לישון. חשבתי שאוכל לומר זאת גם לעצמי. וככל שגבר זמזום שמה של דנה ברקע חיינו, גדלו השאלות שהייתי צריכה לענות עליהן, ועניתי עליהן בכתב.

.

תמר רפאל, היו שניים בלי תפקיד, הוצאת פרדס, סדרת "הדשא הגדול" בעריכת נוית בראל, 2024.

מודל עטיפה

.

» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: "וכל השיחות היו נכנסות": סיפור מתוך ספרו החדש של רמי מארק רום, "לעקור לכם את העיניים"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | על העולם האמיתי

גליה עוז כותבת לילדים, בלי לנסות לצייר עבורם עולם מתוק ומגונן. והיא לא מופתעת כששוב ושוב הם אומרים לה: ״את זה את כתבת עליי.״

מייקי, גיבור סדרת הספרים החדשה של גליה עוז, הוא ילד שגדל בבית לא קל. האלימות לפעמים סמויה, אבל מורגשת באוויר, ואת הפתרון הרגשי (והמעשי) לא מספקים ההורים אלא החברים והחברות. דפנה לוי שוחחה עם עוז על כתיבה לילדים שנוגעת במקומות קשים ומציעה תקווה אחרת

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פלדנקרייז: האיש שהעמיד את בן גוריון על הראש

הוא היה מהנדס ופיזיקאי שניסה להתמודד עם כאבי גוף כרוניים, כשפיתח תורת תנועה ייחודית שזכתה להמוני מתרגלים ומתרגלות ברחבי העולם. אחד מהם היה ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, שהצליח בהנחייתו לבצע עמידת ראש לראשונה בחייו, כשהוא בן 70. זהו סיפורו של משה פלדנקרייז

832 629 Blog

ד"ר משה פלדנקרייז (צילום באדיבות אגודת המוסמכים לשיטת פלדנקרייז בישראל) ודוד בן גוריון עומד על הראש בחוף הרצליה, 1957 (צילום: פאול גולדמן באדיבות הצלמניה)

יש איש אחד שאמר לדוד בן גוריון מה לעשות, והוא ציית. הוא אפילו הורה לו לעמוד על הראש. קראו לו משה פלדנקרייז, מורה מחונן לתנועה שצבר קהל מעריצים ומטופלים, ובראשם ראש הממשלה הראשון של ישראל. כששאלו אותו כל כמה זמן בן גוריון מתאמן אצלו, הוא ענה: "בכל יום". וכשביקשו לברר "באיזה שעות?", השיב: "זה תלוי. מתי שיש לי פנאי". 

הארץ 1 בנובמבר 1957
כתבה אודות משה פלדנקרייז בעיתון הארץ, 1 בנובמבר 1957. מתוך ארכיון העיתונות שבספרייה הלאומית.

הקשר הראשוני בין משה פלדנקרייז ודוד בן גוריון היה מעט תמוה:

בתחילת שנות ה-50' סבל בן גוריון מלומבגו (מתנת) וכתוצאה מכך מכאבי גב תחתון קשים. בעקבות הדיווחים בעיתונות על סבלו של ראש הממשלה קיבל בן גוריון מכתב מאזרח שטען שיוכל לרפא אותו. רופאיו של הזקן, שראו את המכתב מפלדנקרייז חסר ההכשרה הרשמית, טענו שהוא נוכל. רק ערב מבצע קדש ב-1956, כשבן גוריון סבל שוב מגל של כאבים, ביקר אותו פרופ' אהרון קציר, מבכירי המדענים בישראל, ויעץ לו להיפגש עם חבר שלו פיזיקאי ומומחה לג'ודו, שאמנם לא היה רופא אך היו לו רעיונות מקוריים בתחום רפואת העצמות. הפעם בן גוריון לא סרב להצעה המשונה.

פלדנקרייז הגיע לביתו של בן גוריון שניהל באותה עת את מבצע קדש בעודו מרותק למיטתו, ובדק אותו בדיקה גופנית יסודית. בסיומה הודיע: "תזדקק לשבעים שיעורים". והוסיף: "אם לא הסכמת עם עצמך לבוא לשיעור האחרון, מוטב שלא תתחיל בראשון". בן גוריון הסכים לתנאים הקשוחים שהציב לו פלדנקרייז והטיפול היומיומי של ראש הממשלה החל.

מהיכן שאב משה פלדנקרייז את התעוזה והביטחון לטפל בבריאותו של אחד מהאנשים החשובים ביותר במדינה הצעירה?

משה פלדנקרייז נולד בשנת 1904. כבר בגיל 13, כמתנת בר מצווה, ביקש מהוריו בקשה יוצאת דופן – לעלות מאוקראינה לישראל. עם תרמיל פשוט על גבו הוא יצא לדרך הארוכה ארצה. בארץ עבד בתחילה כפועל בניין, אבל ההתחלה הצנועה של חייו לא רמזה בשום דרך על ההמשך. במאמץ רב השלים פלדנקרייז את בחינות הבגרות, ונסע ללמוד הנדסה ופיזיקה בסורבון שבפריז. שם סיים את הדוקטורט שעשה בפיזיקה שימושית בהצטיינות שלאחריהן עבד כמהנדס ופיזיקאי בתעשיות ביטחוניות.

מארכיון הוגו ברגמן
הקדשה של פלדנקרייז בכתב ידו לפילוסוף הוגו ברגמן, על ההוצאה בצרפתית של ספרו בנושא אמנות הלחימה ג'י-ג'יטסו שיצא לאור ב-1935, מתוך ארכיון שמואל הוגו ברגמן, הספרייה הלאומית.

בצעירותו התעניין בהגנה עצמית וקרא ספר על תורת הג'י-ג'יטסו (עליה גם כתב ב-1930 את הספר הראשון על התורה בשפה העברית). כנער שגדל בתל אביב אהב לשחק בכדור עם חבריו, אבל בשנה האחרונה ללימודיו בתיכון נפצע בברכו וסבל מכאבים שריתקו אותו למיטתו והגבילו את יכולת התנועה שלו. לרופאים באותן שנים לא היה פתרון עבורו והדבר היחיד שיכלו להציע לו היה ניתוח מסוכן שסיכויי ההחלמה בו חלקיים. פלדנקרייז סירב, והתעקש לנסות לפתור את הבעיה בדרכים אחרות.

בעת לימודיו בצרפת פגש את כותב הספר המקורי, ג'יגורו קאנו היפני, שהתפעל מהיהודי החרוץ והסקרן. מלבד הג'י-ג'יטסו עסק קאנו גם בג'ודו ובזמן ששהה בפריז, ניצל פלדנקרייז את זמנו הפנוי כדי ללמוד ממנו. מאוחר יותר כתב פלדנקרייז גם את הספר הראשון שפורסם בעברית על תורת הגו'דו. במכתב מ-1935 ששמור בארכיוני הספרייה הלאומית, מספר פלדנקרייז שקאנו התרשם מאוד מהספר: "זהו הספר המשובח ביותר שנכתב על נושא זה בשפה שאינה יפנית". קאנו הסכים לכתוב הקדמה לספרו של פלדנקרייז ואף דאג שהספר יתורגם ליפנית.

Whatsapp Image 2024 07 01 At 13.20.47
הספר "ג'ודו – אמנות ההגנה והתקיפה" מאת משה פלדנקרייז, השמור בספרייה הלאומית.
קטע מהמכתב מארכיון הוגו ברמן
מכתב של משה פלדנקרייז להוגו ברגמן על ספר הג'י-ג'יטסו שכתב: "הנה כי כן זכה הספר העברי הראשון על תרבות גופנית להיות הראשון והיחידי להתרגם לשפה היפנית שבה נוצרה השיטה", מתוך ארכיון שמואל הוגו ברגמן השמור בספרייה הלאומית.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. בהמשך ישתמש פלדנקרייז בכל הידע שצבר ממורו היפני וכן, גם מלימודי הנדסה ופיזיקה, כדי להמציא תורת תנועה חדשה.

"החלטתי לראות מה המעשה שאני עושה שגורם לנקיעת הברך" סיפר בראיון משנת 57'. כשהחל להתבונן בגופו כיחידה שלמה הבין שהוא לא משתמש בו כראוי וכי הרגלים רעים שהשתרשו בחייו מסבים לו נזק. 

במקביל לעבודתו כפיזיקאי בתחום התעשיות הביטחוניות המשיך פלדנקרייז לפתח שיטה ייחודית משלו בתחום התנועה, שמטרתה מניעת כאבים והיכרות עם הגוף. את יכולות החקר המדעי שלו הוא הפנה לניסיונותיו להבין את מצבו הגופני: מדוע יש ימים בהם הברך יותר כואבת מימים אחרים? האם לחץ נפשי משפיע על כך? הוא חקר ולמד את הנושא אך לא הגיע להבנות חדשות.

פלדנקרייז בצעירותו מתוך הספר ג'ו ג'יטסו והגנה עצמית 1931
משה פלדנקרייז הצעיר, תמונה מתוך ספרו הראשון "ג'י-ג'יטסו והגנה עצמית" שיצא ב-1930, כשהיה בן 26 בלבד.

יום אחד, בעת שקיפץ על רגלו הבריאה, החליק ופצע אותה. מיואש וכאוב, הוא נשכב במיטה ושקע בשינה עמוקה. משהקיץ, גילה כי מצבה של רגלו "הלא טובה" בה נפגע בעבר השתפר פלאים, והוא מסוגל לעמוד עליה בקלות. הוא ניסה להבין מה קרה ומסקנתו הייתה פורצת דרך: כתגובה לפציעתו השנייה, המוח שלו יצר מעגלים עצביים חדשים, וארגן מחדש את תגובת הגוף שלו כמכלול.

בעקבות תובנותיו החדשות פיתח פלדנקרייז יכולת התבוננות בתופעות גופניות והיה רגיש לשינויים העדינים ביותר בגופו. הוא יצר סדרת התנסויות חושיות-תנועתיות שהתרחשו לרוב בשכיבה על מזרון והאיר את האופן בו המוח, הגוף והנפש פועלים מתוך יחסי גומלין, כיחידה אחת.

בעקבות תגליותיו דגל פלדנקרייז בריפוי עצמי, ואט אט שיפר את תפקודו עד כדי כך שלא נזקק עוד לניתוח. הוא אף לימד את עצמו ללכת בדרך חדשה וחיננית, שהיוותה את הבסיס לשיטת ההתעמלות שפיתח, הקרויה על שמו – פלדנקרייז. עקרונותיו הוכחו כיעילים לא רק בפתרון בעיות גופניות נפוצות אלא גם בסיוע למי שסבלו מבעיות בהתפתחות ומפגיעות נויורולוגיות.

השימוש בדרכים לא פולשניות כדי להשפיע לטובה על מערכת העצבים ופיתוח מודעות של האדם כיצד להשתמש נכון בגופו, היו בין עקרונות השיטה החדשה שצברה פופולריות ועברה מפה לאוזן בין מנהיגי האומה הצעירה.

נחזור למטופל החשוב ביותר של פלדנקרייז: לבקשת בן גוריון, נשמרו פגישותיו הטיפוליות עם פלדנקרייז בסוד אך באחד המפגשים ביניהם פלט ראש הממשלה כי בתור ילד אפילו על הראש לא יכול היה לעמוד. פלדנקרייז, שקשר קשר בל ינתק בין גוף לנפש הבין כי למרות המפגשים היומיומיים ביניהם, עדיין היה לבן גוריון "דימוי גוף של נעבעך (מסכן ביידיש)". 

לפלדנקרייז הייתה הגדרה משלו למושג בריאות: "ההגדרה הראשונית שלי לאדם בריא הוא מישהו המסוגל לממש את חלומותיו הבלתי מוצהרים". אם החלומות נזנחו או הודחקו, הוא הסביר, הם ימשיכו לאמלל את בעליהם.  

הוא לא יכול היה להתעלם מפליטת הפה של בן גוריון ויצר תכנית פעולה, שבסופה יתרחש הבלתי יאמן (מבחינתו של בן גוריון) והזקן יעמוד על ראשו. במשך החודש שלאחר מכן התמקדו השניים בחיזוק גופו של בן גוריון בן השבעים ולימוד התנועות לקראת עמידת ראש הפכו להיות מרכז העבודה המשותפת שלהם. עוד לאותו  נופש מפורסם בחוף הרצליה שהונצח במצלמתו של פאול גולדמן ב-1957. אותו פריים מפורסם של ראש המשלה בבגד ים, כשהוא עומד בגאון ובנונשלטיות על ראשו, הפך לאיקוני. 

בן גוריון בחוף הרצליה 1957, הצלמניה
בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, בשנות ה-70 לחייו, ולצידו המאבטח דוד בשארי, חוף הרצליה, 1957, צילום: פאול גולדמן (באדיבות הצלמניה).

לא רק בן גוריון הגיע ללמוד אצל פלדנקרייז אלא גם נגן הכינור הידוע יהודי מנוחין, נחום גולדמן (נשיא הקונגרס הציוני), מאיר ויסגל (נשיא מכון ויצמן), לוי אשכול (שר האוצר), פנחס ספיר (שר המסחר והתעשייה), משה דיין (הרמטכ"ל) ועוד רבים. 

בנוסף, הוא כתב שמונה ספרים שתורגמו לשפות שונות ותלמידיו מלמדים את שיטתו עד היום ברחבי העולם.

פלדנקרייז הלך לעולמו לפני 40 שנה. האדם המרתק שהקדיש את כל חייו לשיפור איכות חייהם של אחרים, השאיר אחריו מורשת מפוארת של תלמידים שמרבים טוב בעולם. 

***

בהכנת הכתבה נעזרנו בכתבה מעיתון מעריב מה-20 לספטמבר 1957 ("המורה של ב.ג"), וכן בכתבה מעיתון הארץ מיום ה-1 בנובמבר 1957 ("משה פלדנקרייז ותרבות הגוף"), שתיהן נמצאות בארכיון העיתונות של הספרייה הלאומית.

כמו כן נעזרנו בספרו של משה כהן-גיל "הישראלים שביקשו לרפא את העולם – פלדנקרייז/פאולה/נצח/הופה".