מתוך ספרה של תמר רפאל "היו שניים בלי תפקיד" (חלק שני: "טובים ורעים" פרק 7)
.
אחרי הפגישה הבהולה שלו עם דנה החליט יפתח שעלינו להזמין אותה לארוחת ערב. "היא מאוד מחבבת אותך," התריס בפניי. הוא הושיט לי את הטלפון המקצועי שלו ואמר, "הנה, תראי," כדי להראות לי שכתבה את שמי ליד ציור של לב כחול.
כשהגיע המועד, הוא לבש את הסינר שדפי קנתה לו ביום שבו צבי קליין צונתר, בתור בדיחה פרטית שמעולם לא הוסברה לי, ואז הניח למרכיבים להתגבש בסיר, פשט את הסינר, עזב אותו מגולגל על השיש והלך לבדו להתרועע בבתי הקפה ובגנים.
היה לי זמן למלא, אבל כל מה שרציתי לעשות היה רחוק ממני. כמו ברבים מן הימים, חזרתי ועלעלתי בספרים שכבר קראתי, בלי שום סדר או שיטה, ובסוף, כרגיל, מצאתי את עצמי חוזרת אל אותם העמודים מתוך ספר של סופרת אמריקאית שהתאבדה בחצות המאה שעברה. העמודים מתארים את הגיבורה לקראת התמוטטות עצבים. היא צריכה לכתוב עבודה על ספר שכתוב בשפת סתרים שבורה המדמה חלימה, אבל אינה מצליחה לקרוא אותו.
זה מכבר אמר לי יפתח שאני לא מצליחה לקרוא כי אני מחפשת את עצמי בכל מילה ולא מוצאת, כי אני מצפה מכל דבר כתוב להיות מדריך עזרה עצמית, והוא צדק, וזה הלך והסתבך. כבר סבלתי כל כך מהקושי לקרוא שהוא הפך לנושא שהעסיק אותי בפני עצמו, והעמודים האלה שבהם הגיבורה המובסת מרוב שאיפות אינה מצליחה לעכל את התוהו ובוהו הלשוני, שאמור להיות מופתי ובעל משמעות, הפכו מין אות, מין תזכורת, שבכל זאת, קיים איזה רצף ביני ובין משהו, איזושהי אפשרות לשייכות: אני שייכת למסורת מפוארת של נשים שלא מצליחות לקרוא. בזכות העמודים האלה יכולתי לקום ממושבי כאילו משהו נפתר ולבצע פעולות פשוטות.
עם הכוח הזה ירדתי במדרגות ויצאתי החוצה והתהלכתי בין החנויות ברחוב, וכשהשמש החלה להנמיך נכנסתי הביתה בלי אוויר אחרי כל הקומות, עם זר פרחים שהתכוונתי להניח בתוך האגרטל היחיד שהיה ברשותנו. רק אז נזכרתי שהאגרטל איננו. רסיסיו היו עדיין במקום כלשהו בעולם, או לפחות אבק רסיסיו, אבל כחפץ אחד, מלוכד, בר שימוש, הוא לא היה עוד. יפתח שבר אותו בטעות והתחייב לקנות חדש בעצמו, להפתיע אותי עם אגרטל יפה יותר וטוב יותר, והזכיר לי שלא חיבבתי את האגרטל הזה בהתחלה, מה שנכון. תמיד הייתי חשדנית כלפי כלים מהזכוכית הכחולה הזאת, שמופיעים לפעמים בהמוניהם בבתים של אנשים, כקבוצה. כולם נראים שייכים לאותו גזע של כלים, אבל זה לא שיוך רשמי. לא ברור מתי ואיך נוצר הגזע, ואי אפשר לקרוא על זה בשום מקום. לכאורה זה אוסף אקראי.
הנחתי את שקיות המצרכים על הרצפה ליד המקרר ואת הפרחים שכובים על השולחן וחזרתי לחנות הפרחים כדי לקנות אגרטל חדש, זהה בדיוק לזה שנשבר. בזמן שהמוכרת כיסתה את כרטיס האשראי שלי בנייר חשבוניות דק כדי להתגבר על בעיה בפס המגנטי ואז ניסתה את פעולת הגיהוץ שוב ושוב, סיפרתי לה בהיסח דעת: היה לנו אגרטל כזה ממש, והוא נשבר, והחבר שלי אמר שיקנה אחד אחר, אבל הוא לא קנה, ועכשיו קניתי את הפרחים האלה לכבוד שבת ואין לי במה לשים אותם. כך אמרתי, "לכבוד שבת", כי לא יכולתי לומר "לכבוד דנה".
בשעה היעודה הייתי מוכנה לחלוטין. אפילו היין כבר נשם. הסתתרתי מפני יפתח, כדי שלא ישאל אותי על מה אני חושבת או במה אני בוהה או מדוע אני מוכנה כל כך, וישבתי על המיטה המכוסה. לרגע ניסיתי לעקוב אחר נשימותיי, אבל לא יכולתי. חשתי שאיני לבד, שמישהו אורב לי.
שלחתי עין בין הדלת למשקוף. הוא לא עמד שם. פסעתי על בהונותיי אל דלת הכניסה, ומבעד לעינית ראיתי אותה, רזה משזכרתי, זקופה כדחליל, מסתכלת בשעון יד זהוב, ממתינה שהמחוג יכה כדי לנקוש.
"היא כאן", לחשתי.
"אז תפתחי", יפתח חיקה את נעימת הלחישה שלי.
"אבל היא לא דפקה בדלת".
הוא קם לפתוח לה בעצמו, ואז הכה המחוג, ואז צלצל הפעמון.
היינו שניים במבואה והיא הייתה אחת. היא הייתה מיובשת. לראשונה טיפסה במעלה המדרגות המרובות שלא יכלה לחזות מראש. אנחנו ההווה והיא העבר, חשבתי. את זה אסור לשכוח. כלפי זה צריך להיות רגישים. אפילו העתיד המקצועי שלה היה השאריות של ההווה המקצועי של יפתח.
אולי בשל כך, בשל משהו מזה, היא השפילה מבט כששאלנו אותה, בעת ובעונה אחת, מה שלומה.
"מי חייב למי חטיף," היא אמרה.
לא הבנו את הבדיחה.
"כי דיברתם ביחד".
"אה," אמרנו.
"אני בסדר," היא אמרה והנהנה. "מילאתי היום טפסים, קניתי עציץ," כאילו היינו קציני המבחן שלה. העיניים שלה תבעו מהעיניים שלי מפגש ואחר כך עברו ליפתח.
"כל הכבוד," אמרתי, והיא הסתכלה על השקיות שבשתי ידיה והניפה אותן קצת. "לא אמרתם אם קינוח או יין, אז הבאתי גם וגם".
יפתח הכניס את הגלידה למקפיא והזמין את דנה לסייר בבית באופן חופשי. היא התעכבה ליד החלון בחדר השינה והתפעלה מהנוף, אף שהיה שקוע לחלוטין בחשכה.
"יש לך ראייה טובה במיוחד," אמרתי.
"האמת שאין בן אדם עם ראייה דפוקה יותר משלי," היא אמרה. "אני עם עדשות, כי תאמיני לי שאת לא רוצה לדעת איך נראים משקפיים במספר שלי. אבל אני לא צריכה לראות פיזית את הנוף בשביל להבין מה אתם רואים כשאתם קמים בבוקר. זה המערב, זה הגודל של החלון, זאת קומה רביעית, ברחובות הבאים יש בנייה נמוכה. לפי כל היגיון, שיחקתם אותה".
לא הרבה קול שימש אותה כדי להתפעל כמעט מכל נגיסה בארוחת ערב, והיא גם לא העוותה פנים, אלא לחשה את ההתפעלות לעצמה, כאילו הכינה את גופה לקראת פעולת עיכול מורכבת שאינו מורגל בה, הורתה לו לייצר חומרי פירוק תואמים. תוך כדי כך, היא ענתה על שאלותיו של יפתח בנוגע להתאקלמותה בעיר: העיר השתנתה. כל החברות שלה מהתיכון עסוקות מכדי להיפגש. הדירה שלה גדולה אבל החדר שלה קטן. יש לה שותפה עם שם מוזר שנועלת אותה בחוץ, כלומר משאירה את המפתח בפנים. בארבע בבוקר היא צריכה לעמוד ולדפוק על הדלת ולראות את חן–לי פותחת לה בהילוך אטי של כדורי שינה. השותף השני משאיר לכלוך דביק בכל מקום. היא יודעת שזה נשמע נורא, אבל היא יכולה לשאת את זה בינתיים. אולי היא עוד תצליח לחנך אותם. יש לה השפעה כזו על הסביבה כשהיא רוצה.
לפעמים היה גם תורה של דנה לשאול שאלות את יפתח, אבל לא ביחס של אחד לאחד. בשום אופן לא כמו בפינג פונג, אולי כמו בביליארד. אם מישהו טוב בזה הוא יכול לשחק כמעט לבד.
ידעתי שיגיע הרגע שבו השיחה תיעשה מקצועית. התכוננתי אליו. ידעתי שברגע הזה אתכווץ והפתרון יהיה להמשיך להתכווץ, עד כדי אי נראות, ואז להסתלק לחדר השינה ושם להתאיין. הם יגידו זה לזה כל מיני דברים, אבל מה שאשמע יהיה רק: אתה כשיר להתפרנס, אני כשירה להתפרנס, אתה מבוגר, אני מבוגרת; לשנינו יש תארים מתקדמים; לשנינו יכולת מיטבית לניהול זמן; שנינו יודעים באילו מדינות גובלות אילו מדינות, וחשוב מזה, באילו מדינות הן לא גובלות; שנינו יודעים למנות את כל המדינות שמושל בהן כעת הצד שלנו בפוליטיקה העולמית; לשנינו יש מה לתרום לסדר החברתי שאליו אנחנו מתנגדים; שנינו מתנגדים גם בזמנים שבהם לא אופנתי להתנגד; שנינו ידענו להתנגד כבר בגיל צעיר; ידענו את מה שצריך בשביל לרצות להתנגד, ידענו את זה בגיל צעיר, וידענו עוד דברים, כי הלא צריך לדעת משהו ולדעת שיודעים אותו בשביל להתנגד מכל הלב.
בעודי מתכווצת, דנה השיבה לשאלות של יפתח על הוריה, ובעוד היא משיבה, אני הקדמתי קנה לוושט ועשיתי כמיטב יכולתי לא לירוק מים על השולחן. יפתח טפח לי קצרות על הגב, כאילו הייתי אדם זר, ודנה הגישה לי פיסת חלה בין ציפורניה הארוכות, שהבהיקו כשיש.
"לחם זה לעצם," אמרתי תוך כדי שיעול.
היא ניגנה הברת שאלה שפתית–אפית ריקה בניגון אמריקאי, ויותר השיחה לא חזרה לעצמה. דמויות ההורים של דנה נשארו תלויות באוויר, ואני, שחזרתי לנשום, גמרתי אומר להביא עליי את אשר יגורתי.
"אז את יורשת את צבי קליין," אמרתי, והקפדתי לומר את זה בקול נלהב.
"כך מסתמן," היא אמרה.
אמרתי שזה טירוף מוטרף.
"מאיזו בחינה?"
"סתם," ניסיתי לשמוע מה זה עושה לאוויר, אם צליל החדר משתנה כשמניחים למשהו להיות סתום, הבטתי עמוקות אל תוך היין ולא על אף אחד מהם, ואז נכנעתי לאהבת המשמעות. "אחד," אמרתי, "זה שהוא לא יהיה יותר בחיים של יפתח".
יפתח המהם במחאה, כאילו מעולם לא נאמרה לידו גוזמה. "לא הייתי אומר לא–יהיה–יותר–בחיים. יש קשרים שאי אפשר לנתק".
"בסדר," אמרתי. "והדבר השני הוא שלצביקה יהיו רק יועצות ואפס יועצים".
"האמת שכן," אמר יפתח והעמיד פנים שזה נוחת עליו בהפתעה.
"האמת שזה לא רק יפה, זה גם חסר תקדים. פאן פאקט: עוד לא היה חבר בבית הנבחרים, כלומר, גבר, שהיו לו בזמן נתון אך ורק יועצות, נשים, יועצות ממין נקבה. שליטה נשית מוחלטת בלשכה של נבחר ציבור שאינו אישה ־ זה מסר שחשוב לנו להעביר".
"טוב לדעת," אמרה דנה. "אבל עד כמה זה באמת מעניין את הציבור? אני שואלת בתור אדם מן השורה שהתעניין בפוליטיקה מבחוץ עד לפני שתי דקות. אני אישית לא מכירה שום טריוויה כזאת על יועצים. אז להניח שלמישהו אכפת? זה נראה לי קצת, איך לומר, נרקיסיסטי".
הסתכלתי על שניהם לסירוגין ותהיתי עד כמה הכירו אחד את השני בזמנו ואיך היא יכולה להטיח בפניו את המילה הזאת.
"לא שהאמירה שלך נרקיסיסטית," היא אמרה. "התכוונתי, שזה יהיה נרקיסיסטי מצדי, מצדי, זאת אומרת, לחשוב שיש איזושהי חשיבות חיצונית לכניסה שלי לתפקיד".
"תקשיבי," אמר יפתח. הוא שינה תנוחה ושינה את הקול כדי לנתק כל קשר עם האדם שהיה לפני עשרים שניות, שאולי כן ואולי לא הואשם האשמה שממנה הוא מנסה לברוח כל חייו בסרבו שוב ושוב לאור הזרקורים, למצלמות. "זו תקופה רגישה עכשיו במפלגה. ההתאחדויות השאירו את כולם בהלם, ויש תחושה חזקה שמה שיבוא עכשיו אחריהם זה גל של פירוקים. כל אחד צריך לשמור לעצמו על התחת עוד יותר מתמיד, גם ברמת היועצים".
"אני מבינה".
"והיועצות".
"אני מבינה".
דנה כבר לא אכלה. היא ישבה לא נינוחה כאילו אדם בלתי נראה התיישב בחיקה והקשיבה ליפתח שהמשיך.
"יש הרבה מלחמות פנימיות, שזולגות החוצה לרשתות, מעגלים של בוחרים מאוכזבים שמפתחים אובססיה והופכים את זה לתחביב להיכנס לתחתונים של הנבחרים שלהם. אז כשאני אומר להעביר מסר, זה לא אומר שער במוסף. תרצי או לא, ובאמת, זה הדבר האחרון שאני מרוצה ממנו, אבל אנחנו בתקופה של מיקרו. על מיקרו–תוקפנות שמעת מן
הסתם".
"מן הסתם".
"אז ככה מיקרו–כל–דבר. ואני מדבר עכשיו ברמת המיקרו. זה אומר ציוץ פה ציוץ שם בתוך המעגלים הרלוונטיים. ואלה מעגלים של רפש מרופש, שלא תביני לא נכון. אבל הם יודעים להדהד. שלוש יועצות לגבר הכי חזק במפלגה זה משהו שבהחלט מכניס לפרופורציה חלק מהיומרות של אריאלה רוט–מליח".
"אז אנחנו לא אוהבים את יושבת הראש?" היא שאלה.
"זה לא קשור לאהבה," אמר יפתח.
"ברור שלא".
זה באמת לא היה.
"תקשיבי. חשוב שתדעי לאן את נכנסת. זה מקום מבולבל מאוד".
"כמוני".
היא צחקה צחוק פרוע לרגע אחד עד שהבחינה שהיא צוחקת לבד.
"לא, לא, לא. אני מכיר אותך. את יודעת מה זה מה. את יודעת מה זה בולשיט, ואת יודעת מי מלא בו".
"הבחירות הרומנטיות האחרונות שלי מעידות אחרת".
"אז מזל שבית הנבחרים הוא לא אתר היכרויות. יש אנשים שפשוט כדאי לשמור מרחק מהם. זה הכול".
"טוב, תן שמות".
"כל הסביבה של אריאלה רוט–מליח, בראש ובראשונה. כולה נחשים וכלבים. מהלשכה ועד הפעילים ־ נחשים וכלבים אחד אחד. אבל בראש ובראשונה מ"פ, מספר שלושים ברשימה, מספר אחת בלשכה של אריאלה".
"מה זה מ"פ?" היא לא שאלה אם היא ראש לנחשים או לכלבים. זה מה שאני הייתי שואלת.
הוא הסביר את ההסבר: שם פרטי שמתחיל באות מ"ם, שם משפחה שמתחיל באות פ"א, והחוצפה לקרוא לעצמה, או לתת לאנשים לקרוא לה, זה לא משנה מי התחיל, בכינוי המטומטם מלכת הפנסים ־ "נכון, שמעת נכון, מלכת הפנסים" ־ אחרי המאבק שהיא הובילה מול העירייה להקמת רשת תאורה חדשה בדרום העיר.
"אה, מלכת הפנסים," אמרה דנה. "אני זוכרת את המאבק הזה ואותה. מאבק מוצלח. חשבתי שהיא בחורה מרשימה".
אספתי את הכלים ולא שאלתי בקול רם כיצד עדיין לא כיסו את החומר הזה ביניהם, על מה דיברו בפגישתם הבהולה אם לא על זה, בשביל מה בדיוק הלכתי ברגל מהמרפאה כשבגופי שאריות עובר.
"עזבי," הוא אמר. "אין פה טובים ורעים. אני סומך על שיקול הדעת שלך. אני רק מבקש ממך לזכור שעד לפני חמש שנים הבחורה הזאת רצתה לגרש את כל הפליטים מהארץ. היא מכחישה את זה, אבל יש צילומי מסך. אם תא הנשים באוניברסיטה לא היה מתאמץ להטמיע אותה במפלגה והופך את המאבק של הפנסים למה שהוא היה, ואני לא מתווכח אתך על ההצלחה שלו, בפועל אחד המאבקים המוצלחים, אין שאלה, אבל אם לא תא הנשים, היא הייתה הופכת למפלצת של גזענות וככה גם המאבק שלה היה נראה. היא הייתה מקימה רשימה משלה לעירייה, לא עוברת את אחוז החסימה ונעלמת לגמרי מהשטח או מקסימום נשארת להפגין כמו הזויה עם כל ההזויים. חשוב לזכור שהכנופייה הגזענית של דרום העיר חיזרה אחריה לא פחות מתא הנשים".
"סורי", אמרה דנה, "אני לא מזלזלת במה שאתה אומר, אבל נשמע לי, בדיוק מהדברים שלך, שיש לה שיקול דעת בריא ושהיא הלכה לכיוון הנכון דווקא נגד כל הסיכויים".
"מה פתאום. איזה שיקול דעת? שום שיקול דעת. לגזענים לא היה מספיק מה להציע לה ברגע שהגיע תא הנשים. הן קיבלו אז כספים להקים את חוט שני".
"מה זה?"
"עמותה. עוד עמותה. פתחו עמותה, היו ג'ובים. זה היה שיקול כלכלי צר. את זוכרת שחברי מועצה לא מתפרנסים מזה, כן? זה תפקיד התנדבותי".
"זה מזעזע", היא אמרה.
"מה מזה?"
"שזה תפקיד התנדבותי. אין שום יוזמה לשנות את זה?"
"לא, אין. זה בריטי. בקיצור, בן אדם כמוה לא יכול לשבת במועצה ולהתבלט שם כמו שבן אדם כמו אריאלה יכול. בשביל שיכירו את השם שלך מהמועצה את צריכה זמן וכסף. אז היה עדיף לה חוט שני, לעבוד שם בדוברות. רק שהיא לא התקדמה להנהלה. מלכת הפנסים מלכת הפנסים, אבל חכי בתור. ואז בום, אריאלה מציעה לה תפקיד בלשכה. קצת יותר מעניין מלכתוב שטויות בעמוד של עמותה קיקיונית ולהתחנן לאייטם של מאה מילה בעיתון, לא? וזהו, זה כל הסיפור. הייתה ונשארה סתגלנית חסרת סבלנות עם עומק של זבוב. תאורת הרחוב הייתה המאבק המטריאלי האחרון שהיה לה איזשהו חלק בו, שיהיה לך ברור. מאז היא מתעסקת רק במי אמר מה. וחוץ מזה, הדבר הזה שגורם לבן אדם לרצות לשלוח אוכלוסייה אל מותה, ויש צילומי מסך שמוכיחים שהיא רצתה, לא נעלם לשום מקום. מול אנשים שמחלקים את העולם לאויבים ולבני בריתם צריך לשמור מרחק, ובשום אופן לא להפוך לא לזה ולא לזה. זו דעתי על כל פנים".
"לא להפוך למה?" שאלה דנה.
"לאויבים או לבני ברית", אמרתי בשקט, כשגבי אליהם ובידי סמרטוט, מספיגה בו מים עכורים מהשיש וסוחטת אותם אל הכיור ושוב מנסה לעמוד בקצב של ניצן ברחוב הסואן החשוך, בלילה שבו ההורים שלה הרשו לה לחזור לעיר והיא דרשה שאלווה אותה מבר לבר, ממועדון למועדון, ובדרכים נתלתה על כתפי כמו ציפור ואמרה, "העיר הזאת מלאה באויבים, אבל את אתי, ובך אף אחד לא רוצה לפגוע, אז את תהיי השכפ"ץ שלי. שכפ"ץ. את יודעת מה ראשי התיבות האלה אומרים בכלל? או שזה נקרא הלחם בסיסים?" ואני אמרתי שזה לא חשוב, שראשי תיבות זה סוג של הלחם בסיסים, וזה אומר שכבת פיצוץ.
השארתי חלק מהצלחות בכיור והסתגרתי בחדר הרחצה שלנו. הספקתי לחטוף את הטלפון והאוזניות מחדר השינה בלי שיפתח או האורחת יבחינו ולחצתי לאורכו של הנגן.
"אל תלך לאינטרנט ותחפש תשובה, אל תחפש איך לעצור את גלגל השיניים הזה מלטחון את זרע הספק הזה", אמרה ניצן למראיינת. "תן לו לטחון. הקרב את השלווה. אל תעצום עיניים. אל תחזור לנשימה. נכון שאתה לא בעתיד, נכון שאתה לא בעבר, נכון שאתה לא על סדר היום של אף אחד, וזה לטוב, וזה לרע, אבל אתה לא צריך לזכור את זה עכשיו".
כשיצאתי מחדר הרחצה, דנה נשכבה על השטיח הלבן באמצע הסלון. "בא לי לבלוע את העיר," היא אמרה, וגופה צנח כמו עלה עבה, כאילו מעולם לא רקדה, כאילו מעולם לא דיוושה בלי ידיים על הכידון לאורך הרחוב הסואן שהוביל מבית המפלגה אל מבנה אחר, שנהרס כבר, שבו התקיימו חוגי האמנות וביניהם חוג המחול. "בא לי לעבור מבר לבר, ממועדון למועדון," היא אמרה, "אבל אני כל כך עייפה. מאוד מעייף להיות תושבת חוזרת".
מהגרון שלה בקע צחוק שהרעיד את ערמת הבגדים הקשיחה שכיסתה עליה. יפתח ואני ישבנו כאורחים בסלוננו השחור והבטנו בה מלמעלה בזהירות שלא להיראות שיפוטיים.
"סליחה, זה לא מתוך שכרות," היא אמרה. "זה כוח המשיכה של הדבר הצמרירי המטורף הזה. לא ברור לי איך אתם לא מנהלים את חייכם בשכיבה עליו".
היא התמתחה וגם השמיעה קול של מתמתחת, ואז פרפרה עם הידיים והרגליים, כמו ילדים בשלג, אבל השערות הלבנות המלאכותיות של השטיח לא יצרו צורה של מלאך. ראיתי פיסת עור שקופה נגלית בינות לשכבות הבד. הבטן שלה הייתה חלקה כמו בטן של ילד, ואף על פי שהטבור התחבא מתחת לכותנה, יכולתי לנחש איך הוא נראה.
הסתכלתי על יפתח, לבדוק אם גם הוא מביט לשם, אם אנחנו במרוץ אל הטבור שהוא כבר ראה ואני אולי מנחשת אותו נכון יותר ממה שהוא זוכר, אבל מבטו תעה בחלל.
שתיתי עוד יין. הימרתי על שיווי המשקל. כבר יכולתי לראות את כף היד שלי נפרדת מהזרוע והולכת לפניי כדי לסכוך מעל שלולית הבטן הקטנה של דנה.
"אני לא אקום מכאן בחיים," היא אמרה. "אני חלק מהרכוש שלכם עכשיו. אני פשוט לא אקום בחיים". אבל היא כמובן התרוממה מיד, מתחה את זרועותיה אחורה וסובבה את מפרקי הכתפיים סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות.
"אוי, זה," אמר יפתח. הוא עיווה את פניו והסיט אותם הצידה כשנשמע קול התפוקקות העצמות בכתפיים, בסיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות בכיוון ההפוך.
"נכון, זה מגעיל אותו", אמרה דנה ופנתה אליי וגלגלה עיניים. הכול סבב בה במעגלים. כתפיים, אישונים. הכנתי את עצמי לגל נוסף, איבר אחר. גלגול שלם על השטיח, אחורה או קדימה, או פירואטים באוויר.
"לא מגעיל," אמר יפתח. "רק קצת מצמרר".
אחר כך היא הייתה מוכרחה לנער את הידיים שלה, עד שנראו כמו העיפרון בקסם עם העיפרון, מרוככות מרוב תנועה, ואז צנחה שוב על הגב.
"כמה ספרים", היא אמרה. עיניה צללו אל תוך הגולגולת שלה כשהסתכלה על המדפים שמאחוריה. היא התהפכה על הבטן כדי להעניק להם את הסקירה שכל אורח מעניק להם בשלב זה או אחר, ואז שמטה את המצח אל תוך השטיח, והתעטשה, כי בעיר הזאת קשה לשמור שהשטיחים לא יאגרו אבק.
"רציתי להניע מהלך של שאילת ספר," אמרה. "אבל אין בעצם טעם. אני כל הזמן שוכחת שהבטלה תכף נגמרת. לא ייאמן שבזבזתי את כולה על טלוויזיה וסמים קלים".
"את יכולה לקחת ספר קצר," אמרתי. "ספר קצרצר אפילו".
"פנטסטי", אמרה דנה.
"פנטסטי", אמר יפתח ונעמד מול המדפים.
"לא", אמרה דנה. "אני רוצה שאלינור תבחר לי. היא הנפש הספרותית בבית, לא?"
"הנפש הספרותית שלא זוכרת שום דבר מהספרים שהיא קראה," אמרתי.
"נשמע מאוד יעיל. היית יכולה לקרוא רק ספר אחד תמיד, להתחיל אותו כל פעם מחדש, כי לא היית זוכרת".
"זה רעיון לא רע", אמרתי. "או שבסוף הייתי זוכרת אותו פשוט".
"ווין–ווין סיטיואיישן".
לרגע באמת הרגשתי שהגינו תוכנית טובה. בינתיים יפתח זרק ספרים קצרים על השטיח.
"תפסיק עם זה מיד," אמרתי, אבל הוא לא הפסיק.
"זהו. נשארו פה רק ספרים ארוכים", אמר יפתח.
"וחשובים", אמרה דנה.
"שאני זוכרת מהם כל מילה", אמרתי.
"כל מילה", אמרו שניהם.
"של סופרים שהתאבדו", אמרתי.
"לא סתם התאבדות", אמר יפתח. "התאבדות מזעזעת".
לרגע דנה חיפשה אחר ההיגיון ואז מצאה. "לא סתם אונס", היא אמרה. "אונס אכזרי".
צחקנו שלושתנו, קרובים מאוד על השטיח. יפתח הניח יד על הירך שלי. דנה הסתכלה על היד שלו שהונחה על הירך שלי ואז הסתכלה עליו ואז עליי.
"שאלה אחרונה לפני שאני זוחלת מכאן הביתה על הגחון," היא אמרה. "כי זה מתבקש. למה אין לכם חיית מחמד? הדירה הזאת מושלמת לחיית מחמד. אני שוקלת להעמיד את עצמי לתפקיד".
"אלינור אלרגית", אמר יפתח.
"מסכנונת", היא אמרה.
אחר כך, בעמידת שש, היא פשפשה בערמת הספרים הקצרים על השטיח. הסתכלתי עליה. דמיינתי אותה מסתובבת אצלנו כך באופן קבוע, מכשכשת בעצם הזנב. לבסוף היא נעמדה ובידיה איך לזכור את הדברים אחרת, נובלה מאת סופרת צעירה שניסתה להתאבד אבל ניצלה. ליוויתי אותה אל הדלת. התחבקנו שם. "הביתה על גחוני,", היא אמרה, ומבעד לעינית השגחתי בדמותה, יורדת במדרגות על שתי רגליים.
כבר היה מאוחר. נכנסתי לחדר הרחצה, וכשיצאתי ראיתי את יפתח שוכב על הספה עם המחשב בחיקו ובוהה בתמונה מוגדלת של דנה. "מה זה", שאלתי אותו, ובלי להתיק את עיניו מהמסך הוא אמר לי "בואי, בואי," וכרך את זרועו סביב מותניי בזמן שהתכופפתי והסתכלתי על התמונה. בהגדלה הזאת היה קשה להבחין בין העור ובין האיפור שכיסה על העור ובין תווי המסך עצמם, אבל יפתח התבונן וחיפש שם משהו, התבונן כמו מגלה ארצות מעידן התגליות שלפתע נפלה לידיו מפה חדשה רגע לפני הרמת העוגן. התקרבתי אל המסך ויחד שייטנו בין צורות הנוף בפניה של דנה, אגמי הלחיים שלה, הביצות מתחת לעיניים, נפתול הסנטר, רכס האף. מעת לעת יפתח הקטין בחזרה את המסך כדי לבחון מחדש חלקה שנעשתה מעניינת בתוך ההקשר. הוא היה לא רגוע, ואז עצר. דנה חייכה אלינו במאה וחמישים אחוזים על רקע לבן, בזווית נהדרת, עם הסנטר קצת מורם. היה אפשר להשתכנע שהתמונה הזאת צולמה על ידי צלם מקצועי אלמלא הייתה מתפרקת כך לסיבים ותלוליות איפור כשהוגדלה. יפתח היה חסר סבלנות, ואילו אני התחלתי לנמנם על כתפו, עד שניע לא צפוי שלו הניע גם אותי, והוא שאל "השתלות גבות ־ יש דבר כזה?"
אמרתי "ברור", אף שלא הייתי בטוחה בכלל.
הוא לחץ "אחורה". אחורה מהפנים של דנה ברגע אחד מוגדר אל דנה בכלל, עמוק אל תוך האישיות שהקרינה החוצה, ולא רק בתמונות אלא גם במילים, בקישורים לכתבות ארוכות בנושאים חשובים, בשירים, ומשם בחזרה אל כל מה שצולם. הוא דפדף במצבור התמונות שלה.
"הנה", אמר. "זה קצת אחרי שנפרדנו", ונקב בשמות האנשים שהופיעו על הצג. הוא פיהק, אבל אילו אמרתי, "בוא אל המיטה, פיהקת", היה אומר שלא פיהק. שמות האנשים התנגנו על שפתיו והוא נסחף אחר המנגינה. היו בהם מי שלא נראו יותר בעיר הזאת. היו בהם מי שהתפרסמו מאוד. אחת שפניה נראו במהדורת החדשות המרכזית ערב ערב. הוא הסתכל בתמונה שבה זרועה הייתה כרוכה סביב צווארה של דנה ואמר את שמה בהטעמה שגויה להכעיס. כל בתי העסק שהצליח לזהות פינות שלהם בפינות התמונות נסגרו כבר מזמן. הוא סוכך בכף ידו על סביבת לבו מרוב געגועים לבית הקפה שבחצרו התכוננו חברויות ומיזמים, שבו גם אנחנו חלפנו זה על פני זה הרבה לפני שהכרנו והוא דיבר בקול רם והיה בטוח שאני מצותתת ולכן הניח שאני יודעת עליו יותר ממה שבאמת ידעתי.
הגבות של דנה, שהיו עתה, במציאות, בסלוננו השחור, עבות למדי ושחורות גם הן, היו באלבומי התמונות דקות ובהירות. הן נמרטו למוות. זאת הייתה המסקנה. להתקרחות כזאת לא מגיעים ממריטה אופנתית מדודה.
יפתח מחא כף וצחק צחוק קצר של ניצחון. "זהו זה", הוא אמר. "כל הערב לא הבנתי מה כל כך מוזר לי בה. זה העניין. הכול מתחיל מהגבות. היא פשוט פירקה את עצמה".
כל הלילה, בין ערות לשינה, ראיתי בעיני רוחי את דנה, עשויה כולה משערות קטנות, מושכת אותן החוצה בזו אחר זו, עד כדי קריסה, כמו פורמת בגד מצמר. היא דבקה בי. דבקו בי פניה, עם גבות, בלי גבות, עם גבות מזויפות, מחוטטים, מכוסי אבקות, באורות ובצבעים שונים, מתמזגים עם דמויות שונות. רציתי לסלק אותה מעליי אבל לא יכולתי.
למחרת, כשקמתי, יפתח לא היה בבית. הסלון היה מסודר, בלי זכר לאירוח. התיישבתי ליד שולחן העבודה ופתחתי מסמך חדש במחשב, לכתוב בו דברים חדשים. חשבתי שאוכל לומר ליפתח: זה מה שקרה לך, וזה מה שקרה לדנה, וזה מה שקרה לשניכם ביחד, ולכן אתה מתעסק בגבות שלה במקום לישון. חשבתי שאוכל לומר זאת גם לעצמי. וככל שגבר זמזום שמה של דנה ברקע חיינו, גדלו השאלות שהייתי צריכה לענות עליהן, ועניתי עליהן בכתב.
.
תמר רפאל, היו שניים בלי תפקיד, הוצאת פרדס, סדרת "הדשא הגדול" בעריכת נוית בראל, 2024.
.
» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: "וכל השיחות היו נכנסות": סיפור מתוך ספרו החדש של רמי מארק רום, "לעקור לכם את העיניים"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
