"שֶׁבֶר שֶׁל רְאִי מֵאֲחוֹרֵי קְלָעִים": על "מחזה קצר" מאת שי שניידר־אילת
איתן דקל
.
בסיום השיר הפותח את השער הראשון בספרה הקודם של שי שניידר־אילת, כל מה שהיא שרה מעלה עשן (מוסד ביאליק, 2021), נקבע כי "אָדָם, אֲפִלּוּ יִוָּתֵר אַחֲרוֹן בָּעוֹלָם, יוֹסִיף וִידַבֵּר" (עמ' 9). בשירים נוספים בספר הדוברת מביעה את רצונה לומר דברים ולשמוע את דבריהם של אחרים, או את תסכולה מכישלונה לעשות זאת. השיר הראשון במחזה קצר (מוסד ביאליק, 2024), לעומת זאת, מתרחק מן הרצון בתקשורת מילולית אל ההתכנסות. השיר, ששמו "מפנה", מתאר את היאלמותה של שחקנית המדקלמת את שורותיה על במה, בשל עכבר שנמצא מתחת לבמה ו"לוֹפֵת אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ": "כָּל רְצוֹנָהּ: לָנוּס / מִפָּנָסֵי הָאוֹר אֶל הַפִּנָּה הָעֲמוּמָה שֶׁבָּהּ / הוּא מִסְתַּתֵּר", אך השחקנית יודעת כי "מָחָר תַּמְשִׁיךְ וּתְשַׂחֵק / תַּמְשִׁיךְ וּתְשַׂחֵק" (עמ' 7).
שיריה של שניידר־אילת מתארים דיבור או משחק, אך האיבר המרכזי ביותר שמנחה אותם הוא העין. השירים עוקבים אחרי העין, המשרטטת את הנראה. הם מציירים תמונה או סצנה באמצעות דיבור שהוא ספק הוראות בימוי ספק דיווח של צופה מן הצד, דיבור שלפעמים נראה ממש כרשימה של חפצים, דמויות ותופעות, המופרדים בפסיקים ומסודרים על פי סדר הראייה. הפואטיקה החזותית, החדשנית, של המשוררת באה לידי ביטוי בספרה הראשון, הוא היה כאן, אני בטוחה בזה (אפיק־הליקון, 2019), אך התבססה והפכה למקורית ולמהודקת יותר בספרה השני, כל מה שהיא שרה מעלה עשן, שכלל בין השאר שירים שהוגדרו כ"תמונות". מחזה קצר, ספרה השלישי של שניידר־אילת, מביא לקדמת הבמה את המרכיב החזותי כשהוא מעלה, כשמו, מחזה קצר שאת הסצנות השונות בו מוסרת הדוברת, שצופה בו או מביימת אותו.
תמונות המחזה הן תמונות מחייה של הדוברת, ואפשר להניח כי הן מבוססות על אירועים ביוגרפיים מחייה של הכותבת עצמה. השירים עוסקים בילדותה כבת השליח בדרום אפריקה, בשירותה הצבאי בגבול הצפון, בעבודתה כשחקנית בתיאטרון בקליפורניה ועוד. לצד אירועים מהעבר הרחוק, השירים עוסקים גם בעבר הקרוב יותר – בימיה הראשונים של המלחמה שעדיין נמשכת, ובזיכרון מחבר ילדות, עמרי, שעדיין חטוף.
לצד עיסוק בפרקי חיים שנעדרו מספריה הקודמים, שניידר־אילת מפתחת מוטיבים שהופיעו בהם. לקראת סוף הספר מופיעים שני מחזורי "רשימות", שעוסקים בקימה לפני עלות השחר, מנהג שהוזכר בשיר החותם את הוא היה כאן, אני בטוחה בזה: "לְהַשְׁכִּים שָׁעָה אַחַת / לִפְנֵי הַבֹּקֶר, לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל / מַתְחִיל // לְהִתְעוֹרֵר אֶל בְּשׂוֹרַת הֱיוֹתִי / לְבַד בָּעוֹלָם, מֵרְצוֹנִי, לְאַט" (עמ' 75). שני ספרים לאחר מכן, במחזה קצר, שעת הבוקר אוצרת התבוננות והקשבה, חשש מאירועי המלחמה והתחבטות בפירושי חלומות, אך בבסיסה היא עדיין "שָׁעָה בָּהּ / אֵין אִישׁ מַכְאִיב לָךְ וְאֵין אַתְּ / מַכְאִיבָה לְאִישׁ" (עמ' 65).
דיון נוסף מתקיים בספר באשר לשיר בולט מכל מה שהיא שרה מעלה עשן, "אין אי" שמו, שבו נכתב: "הַחַיִּים, הוֹד רוֹמְמוּתֵךְ, הֵם כְּאֵב. מִי שֶׁאוֹמֵר דָּבָר אַחֵר, / מוֹכֵר מַשֶּׁהוּ: בֵּיצֵי דָּגִים, אֶצְבְּעוֹת מַרְצִיפָּן, כְּפָפוֹת / לִסְעוּדָה בַּגָּן – הָאַהֲבָה, יוֹר הַיְנֶס, הִיא עָשָׁן" (עמ' 12). בשורות המוזיקליות דמויות הפרוזה שמאפיינות את כל שירתה, ובַנטייה לקביעות מפוכחות שאפיינה את ספרה השני, טוענת המשוררת כי הבטחת הטוב אינה אלא הונאה. בשיר "הערה למחברת", מתוך מחזה קצר, פונה הדוברת אל המחברת, אולי אל אותה דוברת בספרה השני, ומבקשת ממנה להיטיב עם הגיבורה:
הַגִּבּוֹרָה צְרִיכָה תְּנוּעָה אַחֶרֶת. יָד עַל לֵב: עֲיֵפוּתָהּ נִכֶּרֶת,
גְּרִירַת הָרֶגֶל, עִגּוּלִים כֵּהִים. אַתְּ כְּמוֹ, כֵּיצַד לוֹמַר, אֵינֵךְ
תּוֹפֶרֶת אֶת הַקֶּרַע הַגָּלוּי בִּכְסוּתָהּ, בְּעוֹנָתָהּ. מָה אַתְּ
יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת לְטוֹבָתָהּ? לְשֵׁם מָה נִתַּן לָךְ כּוֹחַ מְדַמֶּה?
שֶׁלֹּא לוֹמַר כֹּשֶׁר הַמְצָאָה. אֲנִי חוֹזֶרֶת וּמַצִּיעָה לְהוֹצִיא
אוֹתָהּ לְשַׁיִט. אוֹ מוּטָב: לִקְרוּז. לְהוֹשִׁיבָהּ עַל הַסִּפּוּן
כְּשֶׁבְּיָדָהּ תַּפּוּז דָּם וְרַקֶּפֶת, שֶׁתִּרְאֶה בִּשְׁתֵּי עֵינַיִם אֶת כָּל
הַיָּם וְהַדָּגָה. וְאִם כְּבָר הַפְלָגָה, וְהִיא מֵעַל הַמַּיִם, קָרְבִי
אוֹתָהּ עוֹד קְצָת אֶל דֹּפֶן הַדְּבָרִים. שֶׁתַּשְׁלִיךְ הַיַּמָּה
חֳמָרִים מְיֻתָּרִים, אֶת הָאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת, מַנְעוּלִים
וְגֻלְגָּלוֹת. שֶׁיִּשְׁקְעוּ אֶל הַמְּצוּלוֹת וְיִבָּלְעוּ בְּדָג.
(עמ' 57)
כך מבקשת הדוברת מהמחברת להיטיב עם הגיבורה, כשלפחות מבחינה מסוימת, כל שלוש הדמויות – הדוברת, המחברת והגיבורה – אינן אלא אחת. בהמשך השיר מובאת התייחסות מפורשת לאותה קביעה מהספר הקודם: "הַחַיִּים אֵינָם רַק הַמִּלָּה הַזּוֹ – / כְּאֵב, הֵם גַּם קָנָרִי שֶׁהִתְפָּרֵץ מִלֵּב". החיים, לפי מחזה קצר, אינם כאב בלבד, אלא גם התרגשות ויופי. בשיר אחר מתוארת ארוחת ערב במסעדה לרגל יום הולדתו של אביה של הדוברת. השיחה המשפחתית עוסקת בחטופים ובמלחמה, וכשאביה של הדוברת משתף בחוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, היא מעירה: "בְּמָקוֹם אַחֵר, גַּם כֵּן בְּאוֹקְטוֹבֶּר, / הִתְרַסֵּק מָטוֹס אֶל הָאַנְדִּים. מִי שֶׁשָּׂרְדוּ שָׁתוּ שֶׁלֶג, / אָכְלוּ מִן הַמֵּתִים חֲתִיכוֹת הֶכְרֵחִיּוֹת. אַחַר כָּךְ עָשׂוּ / מִזֶּה סֶרֶט שֶׁנִּקְרָא לִחְיוֹת" (עמ' 41). תפיסת החיים המפוכחת התקדמה, אולי, בשלב נוסף, על פיו "לחיות", כמו בתיאור הגרפי מסרטו של פרנק מרשל, פירושו לעשות את ההכרחי, להתקיים מתוך האובדן באמצעות האהוב המת עצמו.
ספריה הקודמים של שניידר־אילת עסקו בעיקרם במוות, באובדן ובאבל על מות האהוב. שלא כמותם, מחזה קצר מזכיר גם תקופות אחרות מן הביוגרפיה ועוסק בתמות נוספות. לכן חוויית הקריאה בו קוהרנטית פחות מזו של הספרים הקודמים. תמונות המחזה הקצר מתעקשות שלא להיקשר לסיפור עקבי, שלם, והמחברת מצהירה על כך בשיר הקצרצר "תִּזכּוּר": "לֹא לַעֲשׂוֹת / מֵעַצְמֵךְ סִפּוּר" (עמ' 59). את המחיר על ההימנעות מנרטיביזציה או מהיצמדות לתמה, משלם הספר בהפסד החוויה השלמה, הכוללת, שמציעה בחינתה של תמה מעשרות כיוונים שונים, חוויה שאפיינה את שני הספרים הראשונים. הרווח הוא המשחק, השיבוש – תמונות המחזה קופצות בין מקומות שונים ובין תקופות ביוגרפיות שונות, ומופרעות על ידי בקשות מהמחברת או תהיות בנוגע לדמות ולעיצובה. את מקומו של העיסוק התמטי, המרוכז, תפסה חירותו של המעשה הביוגרפי־תיאטרלי.
אך משהו, מלבד הפואטיקה הייחודית, עדיין קושר את שירי הספר כולו. כבר בשיר השני בו, "מרי לַאבלֶס", מבין הקורא כי האובדן, כמו העכבר מהשיר הראשון, נמצא תמיד מתחת לבמה. השיר מתאר את התפקיד שקיבלה הדוברת כשהייתה שחקנית מתחילה בקליפורניה. על הדמות שגילמה הוטל להתפרץ לבמה ולקרוא "הנה היא!" כשהיא מצביעה על השחקנית הראשית, ששמה מרי לַאבלֶס: "עַד הַיּוֹם, כְּמוֹ / מִתּוֹךְ אֲדָמָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת שְׁמָהּ: מֶרִי לַאבְלֶס, מֶרִי לַאבְלֶס, / מָרִיָּה שֶׁלְּלֹא אַהֲבָה" (עמ' 9). אובדן האהבה של הדוברת, שנמצא בעתיד של השיר, פורץ בסופו, כשהשיר, שעוסק בזיכרונות מתקופת התיאטרון האמריקאי, מופרע באבחת קו־מפריד על ידי זיכרון אחר: "יוֹם אֶחָד (אָמַר), תִּצְטָרְכִי לִבְעֹר, לַחֲזֹר הַבַּיְתָה, / לָתֵת לְמִישֶׁהוּ לֶאֱהֹב אוֹתָךְ בֶּאֱמֶת – אֲנִי נָתַתִּי, נָתַתִּי וְהוּא / מֵת, יָלַדְתִּי וְיָלַדְתִּי תִּינוֹק, אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה אָמְרָה מַכָּרָה: / אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי אֶת פָּנַיִךְ שְׁלֵוִים כָּל כָּךְ".
על כל מה שהיא שרה מעלה עשן כתבה המבקרת בכל סרלואי כי הוא "נכתב במרחק מה מהאובדן […] ההלם הראשוני דועך ומפנה את מקומו למיפוי חדש של החסר" (מקור ראשון, 31.01.22). למחזה קצר איכויות רבות, אך אפשר לראות בו גם המשך של "מיפוי החסר" שעליו הצביעה סרלואי. מנקודת מבט זו אפשר לומר כי מחזה קצר מתחקה אחר השפעת האובדן על הביוגרפיה כולה – על חלקיה שקדמו להיכרות עם האדם שאבד, וגם על אלה שמתרחשים עשור לאחר שאבד – ומציע קריאה, או צפייה, במחזה־חיים העולה על הבמה, שבו הצופָה שמוסרת לנו את מה שעיניה רואות היא גם הדמות, הכותבת והבמאית.
שינוי נוסף שיש לציין נוגע למדיום שבו מתבצעת ההתבוננות בחיי הדוברת ובמותו של אהובה. ספריה הקודמים של שניידר־אילת עסקו רבות באופן שבו השירה מאפשרת את ההתבוננות הזו. הם אומנם התאפיינו, כאמור, בפואטיקה תיאטרלית, אך דבקו בשירה ובעיסוק המילולי ככלי מרכזי של התבוננות. לעומתם מחזה קצר הוא אומנם ספר שירה, אך הוא גם שיר אהבה לאומנות התיאטרון – כפרט ביוגרפי, אך גם ככלי להתבוננות. תהליך ההתבוננות נמסר באמצעות השירה, אך ההתבוננות עצמה מתאפשרת באמצעות ההמחזה, עיצוב הדמויות, המשחק והצפייה.
הִנֵּה מוֹפָע:
שֶׁבֶר שֶׁל רְאִי מֵאֲחוֹרֵי קְלָעִים
לְהַבִּיט בּוֹ בְּעֵינֵי עַצְמֵנוּ. לְבַקֵּשׁ
בְּלֹא מִלִּים, קְצֵה חוּט. אוֹ פֶּרַח
לְהָטִיחַ בַּהַדְרָן, בְּחָזוֹ שֶׁל אֵין
שַׂחְקָן, בְּקִדָּתוֹ. וֶרֶד, וְאוּלַי חַמָּנִית.
(מתוך "תוכנייה", עמ' 18).
.
איתן דקל הוא זוכה פרס היצירה ע"ש זולטן ארניי בתחום השירה (תשפ"ד) ופרס הרי הרשון לספרות (פרס שני, תשפ"ד). רשימותיו ראו אור בכתבי עת שונים. חבר מערכת המוסך.
.
שי שניידר־אילת, מחזה קצר, מוסד ביאליק, 2024
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורי שגב על "עֹל הַלּוּ" מאת רואי רביצקי ומאיה ויינברג על "שהעולם פתאומי" מאת גיא סער רוסו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
