בסדנה של אן־סופי
מעין גולדמן
.
זאת הייתה תחילת שנתנו הרביעית, האחרונה, בתואר הראשון. סדנת "תנועת הקשב הפנימי" של המורה אן־סופי. לא רציתי ללכת. להבדיל מהבלבול החרד של רוב התלמידים, אנחנו כבר ידענו בדיוק מה נעשה בעבודות הגמר שלנו. המורות והמנחות ידעו גם הן. יותר מכך, הן עודדו אותנו. היינו טובות. מבטיחות. לא זקוקות לעזרה.
אבל את רצית לנסות, ומשמעות הדבר שאיתרת בסדנה פוטנציאל כלשהו. לא לקחתי סיכון.
.
אן־סופי, שתמיד מצאה דרך להזכיר את השנה האחת שבה רקדה עם מרת'ה גראהם, הבטיחה שהמפגש ישמש לנו בתור מעבדת מחקר פנימי. אין סיבה לרוץ החוצה כדי לחפש השראה, היא אמרה. מה שחשוב כבר נמצא באזורים האפלים ומלאי היופי בתוכנו. דרך קול, מחוות, שיקוף, הדהוד, נעשה לו אקטינג־אאוט, ואם לא נפחד – עוד נופתע ממה שנמצא. מדובר בשינוי שיכול ללוות אותנו לכל אורך שנות הקריירה, הבטיחה.
התאספנו בחלל הסטודיו שבקומת המרתף, מוקפים בשמועות נלחשות. דובר על תחרות בין תלמידים שעלתה לשיאים חדשים, על גניבת רעיונות והשחתת ציוד. אנשים השתגעו! אני לא מסוגלת להבין את הדחף הזה! אמרנו אז זו לזו. כולם נראו מבועתים באותו יום, לבושים בבגדי התנועה הגמישים שלהם.
לעומתם, מורתנו, בשורשים לבנים ובאייליינר מצרי שצויר על עור בהיר, ריחפה נינוחה בחלל. חיקינו את תרגילי התנועה שהדגימה באיבריה הגרומים, גם אם תוך כדי גלגולי עיניים. באותו יום לבשתי סרבל כחול שקניתי בחנות לבגדי עבודה בשכונת בושוויק, שם גרנו אז, ואילו אַת ערמת שכבות מסקרה גושית ושמלת בית שקופה שנלבשה מעל מכנסיים מתרחבים סרוגים. שולי המכנסיים נעו בצורה אקספרסיבית כשרקדת, כאילו כל קפיצה היא גיחוך: מה לעזאזל אנחנו עושות כאן?
כשהגיע הזמן לתרגילים הזוגיים נצמדנו זו לזו. על פי פקודתה דקלמנו בצייתנות את כל הרעיונות והחומרים שאנחנו "פשוט יודעות" שייכנסו לפרויקטים שלנו.
אני זוכרת שדיברת על גינונים והליכות שייהפכו כה מוגזמים עד שיהיו לסטייה. על טקסים שתוקפם פג ותוכנם התרוקן, ועל כן את תמלאי אותם בכל מה שאסור. בכל מה שאת רוצה.
אני, קצת קונקרטית יותר, דקלמתי את תכולת תיקיית ההשראות ששמרתי על מסך הלפטופ. נערות ונערים. צילומי פנים במצלמת רוליפלקס 75 מ"מ: חדרי שינה ובתוכם דמות יחידה, זוג או קבוצה. צילומי חוץ: המרחב האמריקאי במפנה המילניום, תמונות נוף גרנדיוזיות, רֶדִי־מֵייד בעיקר. עליהן יודפסו משפטים בפונט של גלויות משנות השבעים שאנסח בלשון ציווי בגוף שני: את צריכה ממש לרצות את זה או – התכווני לזה כשאת אומרת תודה רבה על שום דבר. לבסוף, בחלל התצוגה, ייתלו העבודות ככפולות, פנים מימין וחוץ משמאל. פס הקול שיושמע יורכב מנשים בלבד. ביורק, בת' גיבונס, פי. ג'יי הארווי.
כשאן־סופי הורתה לנו להכריז בביטחון מה הם החומרים שבוודאות לא ייכנסו, ירית: "כל מחשבה שהיא על הצלחה מסחר או כסף. כל קשר להוליווד או לקולנוע נרטיבי. כל ניסיון להרשים. אמא ואבא שלי." יכולתי לראות את עינייך מתבהרות, וידעתי שאת מתמסרת כולך לתרגיל ומפסיקה לשפוט. בזמן שהקשבתי לך הרהרתי בהוריי. ביצירות שהם החשיבו לאמנות טובה. סטיבן קינג. וויטני יוסטון.
"לא יהיו – קיטש. סנטימנטליות. המובן מאליו. ואנשים זקנים," אמרתי.
אן־סופי ביקשה ש"נתערבל ונשתקשק" ונחפש זוגיות אקראית חדשה. את חברת במהירות לאלכסנדר היפה וארוך השיער מגטבורג, שבדיה, שהעריץ את הפרויקטים שלך. אני הסתחררתי אבודה עד שמרוב לבטים מצאתי את עצמי עם זארה, מכולם. והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.
היום לא היינו מעיזות לדבר עליה באופן כה לא רב־תרבותי כפי שהרשינו לעצמנו אז, מסוף שנות התשעים ועד ראשית שנות האלפיים. אני יכולה לדמיין מישהי כמו דני מאזינה לנו ומשתנקת מחוסר התקינות הפוליטית. לא רק שזארה עברה ייסורים כדי להגיע מאיראן ללמוד בניו יורק, לא רק שהייתה חסרת כל חן עם פלומת פאות לחיים, אלא בנוסף לכול, זרועה הימנית הייתה קצרה מהשמאלית וכף ידה לא התפתחה מאז השלב העוברי. בכל זאת, לעגנו לאומללותה, לרצינות התהומית של העבודות שהגישה ולאופן שבו הקפידה לספר לכולם שהמום הוא תופעת לוואי של תרופה שאמה נטלה בזמן ההיריון.
גם אנחנו התלוננו על הורינו, ברור, אבל הקפדנו על טון, על מינון, על ריחוק.
"ג'יזס," תהינו, "האם היא אי־פעם תדבר על משהו אחר?"
היא ואני התיישבנו זו מול זו בישיבת לוטוס. אן־סופי ביקשה שנצלול פנימה, האחת לתוך עצמה דרך עיני שותפתה ש"ישמשו כבריכת ההשתקפות של נרקיס." היא הסבירה איך קרבת האחר לא רק חושפת אותו בפנינו אלא גם חוסמת. האחר כל כך קרוב וממלא את שדה הראייה עד שהוא מסתיר לנו את עצמו, ובזאת, את עצמנו. היא המליצה לוותר על השאיפה לכּוּליות, להתמקד רק בחלק קטן, בפרגמנט. או־אז נוכחות האחר, מבטו, יהפכו לפורטל. "זו הכניסה פנימה! השער! מנהרה! חור תולעת!" קולה הנרגש של אן־סופי גרם לי סבל שהלם את שמה בעוצמתו. אינסופי, באמת.
לזארה הייתה נקודת חן בתוך עין ימין, ובמשך כל מדיטציית המבט חשבתי על איך שימין הוא פשוט לא צד המזל שלה. תהיתי אם גם הנקודה החומה קשורה לתרופות שלקחה האם. אילצתי את עצמי להתמקד בעין הפגומה ולא להימלט אל זו הבריאה, כנראה מתוך נאמנות לאמת שחשבתי שאליה התרגיל מכוון. כעסתי על עצמי: הלוא זארה אינה רק צבע עורה החום־אפרפר, כתם העין, כף היד הקטנה. היא אדם שלם! בדיוק כמוני. יותר מזה. היא אמנית.
מצחיק שהיום, כשהיא בעלת שם עולמי, זארה מגדירה את עצמה לפי אותם הפרמטרים ממש. כך לפחות בריאיון בניו יורק טיימס ששלחתי לך, שפורסם אחרי שמשמרות המהפכה האסלאמית רצחו את אמה בטהרן. הכותרת הייתה: "אני, זארה. קודם כול בת־של. אישה חומה, מוסלמית ונכה. ורק אחרי כל אלה – יוצרת שהציגה במומה וזכתה בפרס דורות'י וליליאן גיש."
"עכשיו הושיטו ידיים קדימה ואחזו זה בזה," אן־סופי לחששה והעלתה בי דחפים אלימים. ישבתי מכווצת ברתיעה מתחושת יד העובר בכפי, חמימה וגדומה, אביזר מושלם לסרט אימה אך לא למציאות. גועל עלה בי, וכל תא בגופי זעק לסלק ממנה את אצבעותיי ולהניחן בחיקי, למשות ממנה את תשומת ליבי.
לא למשוך את היד. לא לסלק אותה. לא לפזול. לא לקרב את האצבעות לעצם החזה ולשפשף אותן בכל הכוח בבד הסרבל העבה. "ועכשיו, מתוך הגוף ולא הראש, עזבו את הראש! ושלא תעזו לעצור, ולחשוב–לחשוב–לחשוב," אן־סופי הרעימה, "מי או מה מבקשים להיות המושא האמיתי של הפרויקט שלכם?"
.
גלגלתי עיניים, שאלה פשטנית, רציתי למצוא את עינייך שלך בסנכרון, אבל זארה ישבה שם ונעצה בי פגיונות של מבטים. תוך הדיפה של גל הבחילה, השנאה – האם כך חווים בני עמנו גזענות טהורה? – פתחתי את הפה בקושי רב ובדיוק כשזארה ירקה את המילים "אמא שלי" פלטתי אני, "את, זארה. זו את."
המושא שלי לא חייכה או הוחמאה, ואף כתבה לי אחר כך מייל ארוך על כמה חשוב שבפרויקט שלי לא אנסה לדבר מתוך קולה. כאילו לא למדנו ביחד את המאמר ההוא, של גייאטרי ספיבק, על המוכפפים ויכולתם לדבר.
שם, בסטודיו, היא רק שתקה, זרועה הקטנה שמוטה בחיקה. כשלא הביטה בי ניגבתי ידיים בסתר.
בהמולת הסיום, דמיינתי את החוויה החושנית המסעירה שבטח חלקת עם אלכסנדר. כשהופעת סוף־סוף מחוץ לדלת הפלדה של הסטודיו בקומת המרתף, סתורת שיער ושקופה כמו השמלה שלך, חיבקת אותי. הרגשתי את ליבך פועם מהר מהרגיל וידעתי בדיוק למה.
עצם החזה שלי נפערה כלפייך, כמו פה יונק.
האחרים, את זוכרת, היו אבסטרקטיים מאיתנו. אלכסנדר אמר שמושא הפרויקט הוא "ונוס כנער" בהשראת השיר של ביורק. זה המסר שקיבל כשהביט בעצמו דרך עינייך; חברתנו פומי, שהייתה בשיא התקופה התאורטית שלה, ובשום אופן לא ניתן היה לדמיין שלימים תהפוך לקרמיקאית ולאם מסורה לארבעה, אמרה: "הפוטנציאל הפתוח של הארכיון הווירטואלי."
לא יכולתי לחזור בי מהחוזה שנחתם בלחיצת יד מזוויעה. אפילו שכבר שם, מולך, ידעתי: כפי שאת בחרת בך עצמך כמושא, אני הייתי צריכה לבחור בנו. ידעתי, כי אז עוד יכולתי לדעת כאלה דברים: צילומי הנעורים שתכננתי וגיבשתי במשך שלוש שנים, שגם את האמנת בהם, אפילו את, היו בדיוק מה שנועדתי לצלם. ובתוכם הייתי לוכדת אותנו. חוזרת לכל סרטי הצילום שאגרתי בשנה א' מחדר השינה המשותף שחלקנו בדירה עם בועז. הייתי מצלמת את הארוחות שלפעמים עוד אכלנו, גם בשנה ד' בדירת שני החדרים בבושוויק – יין ופסטה מקופסת שימורים שאהבת, כי הורייך לעולם לא היו מכניסים מוצר כזה הביתה. דרך עומס הפרטים והעיטורים שהקיפו אותנו, הייתי תופסת את החינוך מחדש שהעברת אותי בכל הקשור לאמנות פמיניסטית, ואת מה שאני לימדתי אותך בסרטי אימה וחברוּת. הייתי משמרת בנוזל חניטה את פנייך היפות המעוכות על הכר, הציפית מוכתמת בצללית או שפתון, אחרי לילות הסמים והשכרות שחלקנו. הטרגדיות, סיפורי האהבה והאימה. השנים הכי יפות שלנו, כולל מה שהיה מכוער, אסופות לשרשור החללים הקטנים שחלקנו. ומשמאלם: מדבר; הרים מושלגים; שמורה מיוערת; מגדלי העיר במבט מעבר למים. שתי נשים צעירות כפי שאף אחת מעולם לא הייתה, ניצבות במלוא גדולתן המוסווית נגד כוחות העולם.
.
"את תסלחי לי, נכון? על זה שאני לא מסכימה איתך בעניין הסדנה." ג'ניפר שמעה את קורות הסדנה יותר פעמים משנעים לגלות. אותה היסטוריוגרפיה של מה שעוצר בעדי. "אני לא מתיימרת להבין באמנות, אבל איכשהו לא נראה לי שלאסופת תרגילים חד־פעמית יכולות להיות כאלה השלכות."
בסופו של דבר, היא אומרת, כל אישה – "שרון, ואפילו פומי וזארה, לצורך העניין, וגם את, עמית, – מצאה את מקומה." כישרון זה לא הכול, אמרה לי בעייפות כמעט. כל אחת עשתה את דרכה העצמאית בהתאם לאישיות שלה, לרקע, לזרעים הטמונים בה, ולא כראקציה לאחרת. לדעתה, ייסרתי את עצמי שלא לצורך, ולא בתרגילי התנועה של אן־סופי הייתי עתידה למצוא את התשובה.
.
הרומן הראשון של מעין גולדמן, "אישה נחה"בעריכת אילנה ברנשטיין, יצא לאור בהוצאת פרדס ב־2018. הרומן "צריך ממש לרצות את זה" בעריכת יערה שחורי, שמתוך הפרק השני שלו לקוח הקטע, עתיד לצאת לאור בהוצאת כתר ב־2026, בתמיכת מענק של מפעל הפיס לספרות ניסיונית. "הטבעה", סיפור קצר פרי עטה, התפרסם ב־2022 בגיליון מיוחד של "המוסך".
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "הכול בסדר", קטע מתוך ספר בכתובים מאת גילי רומן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
