הטבעה
מעין גולדמן
.
שירה עומדת מול המראה ומורחת תחליב גוף חדש, משננת מנטרה שהוכחה מדעית כמעודדת לחוּת. אִמה שלחה לה את הלינק מאתר ביוטי ומיינדפולנס לנשים.
כשרק התחילה בעיית העור המשונה היא ניסתה ליישם טיפ נוגד־יובש אחר: להזליף שמני שומשום ולבנדר אל תוך אמבט חם. האמבטיה בדירתה בדרום העיר קצת מגעילה. סער נוהג להשאיר גרביים ותחתונים על המתלה והם, איך לומר, רבי נוכחות. או שאולי זה בכלל ריח הרטיבות והעובש מהתקרה. היא חייבת לעמת אותו עם העניין, אמא שלה חוזרת ואומרת. שיתלה את הסחבות לראווה בחדרו הפרטי מול מצעד הבנות־הנוטפות־הערצה. זה ששירה אינה מועמדת מינית מבחינתו לא אומר שהיא צריכה לשאוף את הניחוחות האלה.
רוב הנוטפות מגיעות כדי להתקעקע, ותמיד בפרחים. ורדים בעיקר, זו המומחיות שלו. שירה שומעת קולות מהחדר, קולות חזקים, ויודעת שרובן מגיעות בשביל יותר מזה. מעל כולן מתבלטת אחת שחוזרת ושאולי סער אוהב באמת, למרות שהיא תלמידת תיכון והוא בן שלושים וחמש. באינסטגרם שלה, המרובה עוקבים בינלאומיים, היא מכנה את עצמה בשם היפני סוּמיקוֹ. בפועל קוראים לה חגית או הדס. יש לה מראה מלנכולי ושפתיים כה שמנות עד שהיא מזכירה דגיגה חושנית מסרט מצויר. "תער שלי," היא מכנה את סער באינטונציה מזוכיסטית־מינית, לפעמים מלווה בקולות להקת חברות שמעשנות המון. כולן יפות כי כולן צעירות אבל לא בדרגות של סוּמיקוֹ.
הן מעולם לא דיברו, אבל שירה מרגישה שהיו מוצאות על מה. אולי כי היא בעצמה הייתה נערת אימו, כשהיה כזה דבר. עכשיו לא רואים עליה. בשממת ימי התיכון התנחמה בפנטזיות על דמותה העתידית, הבוגרת: חוקרת ביוכימיה עם לק שחור ושיער שמסתיר חצי פנים, אחת שפוקדת מפגשי קוספליי ועובדת במעבדה עתידנית שבה מתנגנת המוסיקה שלה בווליום פסיכי. דבר מאלה לא התממש בינתיים. השנה היא תהיה בת שלושים.
במהלך השירות הצבאי שירה השלימה עם כך שהסגנון המוסיקלי־אופנתי שאהבה מת. והנה, מאז שראתה את סוּמיקוׄ הבינה שזה בכלל לא נכון, או שזה לא משנה. הנערה מסתובבת בדירה בחצאית משבצות קצרה ונדמה שטבולה כולה בנוזל סיכוך אפל: עיפרון שחור ושמנוני על העפעפיים, צוואר וזרועות בוהקים, שיער כהה שמסורק הצידה בג'ל והפרט המרשים ביותר: קעקועי הדמעות הזולגות מתחת לעיניים. היא התגלתה כראויה לאמון כשלילה אחד, בדרכה של שירה לקחת כוס מים, ריחות גראס וטיגון מקדמים את כניסתה למטבח, היא שמעה ילדה צרודה אומרת לסער, "הכי לא קשורה, השותפה שבחרתָ" ואת סוּמיקוׄ, בלחישה, "בעיניי היא חמודה."
פרט לקעקועים ולסוּמיקוׄ יש לסער נכס נוסף – הוא מגדל זני ורדים באדניות במרפסת, ואין אחת שלא נמסה מהעניין. לפי אמא של שירה "הוא חתיך, אבל בסופו של דבר מדובר בסטלן לוזר עם חברה קטינה שהוא לא נאמן לה וריח גוף רקוב. ואת יודעת, דווקא זה כנראה המיקס שעובד על כולן. אם הוא היה הייטקיסט עם יופי סימטרי אז כל שטיק הוורדים היה מביך, פשוט טוּ מאץ'." כלומר לפי התאוריה שלה, זה המינון המדויק בין עליבות להבטחה שמאותת לבחורות על הימצאו של חומר עמוק, יפהפה ומסוכן שחבוי בתוכו. שירה בטוחה, מבלי לדעת איך, שאמה צודקת.
מאז היא מרשה לעצמה לדמיין שגם בה מבהיק מרבץ טובעני ושחור. אם הוא מוּלד או נצבר בה לאורך השנים קשה לנחש. בדמיונה, חרקים נוצצים נמשכים למימיו, פרחים מתכופפים להביט בהשתקפותם ולבסוף נמסים פנימה בכניעה. המרבץ עלול להרוג, להטביע, אך בו בזמן מזרים חיוניות אל תוך האורגניזמים שסביבו. אצל שירה, להבדיל מסער, אף חלק ממנו לא מפעפע החוצה ואיש לא יודע על קיומו.
ניסיון אמבטיית השומשום נעשה באחר צהריים שקט שבו נשארה לבד בבית. הדממה הזמינה אותה להיהפך לדמות נשית עתיקה, כורעת מול אגן מים בתחריט דק. ריח הלבנדר גבר על ריח הגרביים ושירה שיננה לעצמה משפטי התמסרות וטיהור אבל לא השתכנעה. נוכחות נסתרת הכבידה עליה, רמזה שהיא בכלל אמורה להרגיש משהו מיני כשהיא שוכבת שם, נוצצת, כולה חמוקיים, לחה מאמולסיה של שמן ומים. שהיא מחויבת לדמיין את סער נכנס, בלי חולצה, מקועקע בפרחים ודמעות, מתנצל אבל ממשיך לעמוד בדלת, להביט בה, מהופנט, המום לגלות עד כמה שונה העירום שלה מדמותה בבגדי בית, עד כמה היא מפתה יותר מסוּמיקוׄ הצנומה. מושך בקדמת מכנסיו כאילו הוא סובל, גם קצר רוח, פוקד עליה בקול מתנשף, "אני חולה על הגוף שלך, תיגעי בעצמך, שירה. כן. יותר מהר. ועכשיו תגמרי. חזק. חזק, אמרתי לך!" וכמובן שזה בדיוק מה שהיא עשתה בסופו של דבר, והתביישה מאוד.
כמה בושה יכולה אישה אחת לספוג.
בשבוע שעבר אמה ביקשה שתשלח לה צילומי תקריב של מוקדי הקילוף הקשקשי המרכזיים – הברכיים, המרפקים ואזור ה־T. בהמשך התברר שבלי רשותה היא הראתה אותם לשלוש יועצות בסניף הסופר־פארם הקבוע שבו היא קונה בישום ואיפור, שוחחה איתן ארוכות על מה עשוי להועיל.
והנה, במריחת הקרם הנבחר על החזה, לפני שתתלבש ותצא למשמרת, שוב נדמה לה שצופים בה. כאילו מישהו, או מישהי, רואים אותה בתחתונים מול המראה ומניחים שיש להתמרחות בתחליב ממד ארוטי וכך גם לצורת גופה, שלכאורה נועדה להתענגות בחדרי חדרים ושזרה לה, עדיין, אחרי כל השנים. לדמות הצופה אין דמיון מפותח ולכן היא מניחה ששירה תניח כף יד על השד השמאלי ותעסה אותו, תמעך ממש, בתנועה סיבובית מגונה. שהיא תשפריץ עוד מהקרם הלבן ותצבוט את הפטמה ואז תחל בירידה לכיוון המפשעה תוך שהיא זוקרת אצבע מסוככת, עם הלשון בחוץ. אבל היא לא תסכים הפעם. היא מסתכלת במראה במבט אטום.
ברצינות, לפעמים נדמה לה שאמא שלה – עיניה החומות דמויות השלולית אמנם זהות לשלה, אבל מלבד זאת, כלום – שאמא שלה גבוהת הקול והדקיקה, עם עורה הרווי והמחשוף המבושם וההרגל לצאת לדייט חדש בכל סוף שבוע – פשוט הצליחה להתיז את עצמה לכל כיוון עד שרסיסיה שקעו עמוק וכבד בכל תא, וגם נותרו באוויר והיו לאקלים, בו בזמן. היא הצליחה להנביט יקום שלם, דביק, שואב ומסוכן, היקום היחיד ששירה אי־פעם תכיר, מחוצה לו מִדבר נורא, חָרֵב. ושירה כבר צמאה כל כך.
.
מעין גולדמן עוסקת בתאוריה פמיניסטית וכותבת מזווית זו על תרבות, ספרות ואופנה. עובדת על המשגה וקריאה של חשקים קטנים (cravings) בעבודת הדוקטורט שלה בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב. פרסמה את הרומן ״אישה נחה״ בסדרת מלח מים של הוצאת פרדס בסוף 2018.
.
» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
