"כרוב ממולא".
זו התשובה שענה גאון הקומדיה מל ברוקס לשאלה: מה הדבר הכי טוב בזקנה.
"רק בשבילו אני חי, לא בשביל אף אחד אחר, לא עבור הופעות או סרטים או שום דבר". הוא ענה בפרצוף חתום.
או שאתם מתים על ההומור של ברוקס או שאתם לא מתחברים אליו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. ההצלחה הפנומנלית של ברוקס לאורך עשרות שנות הקריירה שלו היא הוכחה לכך שרוב האנשים אהבו את מה שהוא עשה וממשיך לעשות, גם עכשיו, כשהוא חוגג 100 שנים להיווסדו.
"ומה הדבר הכי קשה בזקנה?"
"ברצינות?" הוא עובר לדבר יותר לאט, עם יותר כוונה במילותיו.
"החללים הריקים. אלה שהיו פעם מלאים בכל האנשים שאיתם גדלת, שאהבת, המשפחה – הם כולם כבר אינם. זה הדבר הכי קשוח בזקנה".
זהו מל ברוקס. הוא לא רק קומיקאי ענק, יוצר חד פעמי, שזכה בכל הפרסים הגדולים בעולם הבידור בארה"ב, אלא קודם כל אדם, מענטש, עם לב יהודי גדול, שהלך עם הצורך להצחיק ולדבר על הדברים הקשים עד הסוף.
קווים לדמותו של היתום היהודי
הוא נולד בשם מלווין קמינסקי ב־28 ביוני 1926 בברוקלין, ניו יורק, ילד רביעי למשפחה יהודית ממוצא מזרח אירופי: אביו הגיע מדנציג (גדנסק) היום בפולין ואימו מקייב היום באוקראינה. "היינו כל כך עניים שאימי לא יכלה לעמוד בהוצאות הלידה, ונולדתי על שולחן המטבח. השכנה מהדלת ליד יילדה אותי", הוא מספר, לא ברור אם בצחוק או ברצינות.
אביו, מקסימיליאן, נפטר משחפת כשמל הקטן היה רק בן שנתיים, אסון שהשפיע עליו מאוד. הוא בילה את חייו האישיים והמקצועיים בחיפוש דמות אב ויצר חברויות משמעותיות לאורך דרכו המקצועית, כמו עם סיד סיזר, קרל ריינר ונורמן מיילר, שעזרו לחפות על ההיעדר והחוסר שחווה במשפחתו הגרעינית. גם הכאב על כך שלא הכיר את אביו ליווה אותו: "אולי בכך שהדמויות הגבריות בסרטים שלי מוצאות זו את זו ומתחברות, אני מבטא את הגעגוע שלי למצוא את אבי", סיפר.
אימו, כך הוא מספר, הרגישה אשמה על שבניה הפכו ליתומים בגיל כה מוקדם. היא הייתה הגיבורה של ילדותו, שנאלצה לפרנס לבדה את ארבעת הבנים כתופרת, ועשתה זאת במשמרות ארוכות של 10 שעות ביום, בנוסף לעבודה שהביאה הביתה. אולי גם בגלל ההערצה הזו לאימו הוא החליט לשנות את שמו. שם הנעורים של אימו היה קייט ברוקמן, והוא, שרצה שם קצר וקליט יותר, שינה בהמשך את שמו לברוקס.
אבל תנאי הפתיחה הקשים של חייו לא משקפים את הסיפור כולו: "העריצו אותי", הוא מספר בהגזמה הפרועה הרגילה שלו, "תמיד הייתי באוויר, נושקתי ושוב הושלכתי באוויר. עד גיל שש הרגליים שלי בכלל לא נגעו בקרקע". בניגוד לטענה הרווחת שקומיקאים מונעים מהצורך לקבל את האהבה שחסרה להם בילדות, הוא מעיד שאצלו המקרה הפוך – הוא פשוט רוצה להמשיך ולקבל את אותה כמות אהבה שקיבל כילד, במשך כל חייו.
אבל מחוץ למשפחה הגרעינית, היה על ברוקס להתאמץ כדי להגשים את משאלתו להיות נאהב על ידי כולם. כנער נמוך וחלש הוא הבין שכדי להתקבל חברתית כדאי שימצא לעצמו יתרון כלשהו. הוא התחיל להצחיק את הנערים החזקים, הגדולים והספורטיביים, מה שהיה כרטיס הכניסה שלו לעולם, אותו המשיך ושכלל כל חייו. מאוחר יותר יגלה כמה חזק ובעל השפעה הכלי שבידיו, ומה הומור וצחוק יכולים לחולל. במלחמת העולם השנייה שירת כחבלן בחיל ההנדסה של צבא ארה"ב. בתקופה הזו פיתח מודעות פוליטית וחברתית שהפכה אותו, כשחזר לבסוף בשלום, למי שמפרק, הפעם בעזרת הומור, נושאים כבדים כמו נאציזם, פשיזם, גזענות, שנאה ואלימות, מבקר ומגחיך אותם בנשקו החד – הפארודיה.
ההומור שלו היה הומור יהודי, כזה שמודע לזוועות העולם והחיים ובוחר לא להיכנע לחולשות ולנחיתות המובנה אלא להפוך אותן ליתרון: "אם אתה לא צוחק, אתה תתחיל לבכות ולעולם לא תפסיק לבכות" הוא אמר, ואנחנו זכינו ליהנות מפירות ההבנה הזו, ומשעות ארוכות של צחוק. הזהות היהודית שלו הייתה ועודנה חלק משמעותי מחייו: "זה השבט שלי, ואני אוהב אותו. אני לא דתי אבל אני אוהב את העם שלי – את הכוח שלו, את האומץ ואת הנחישות לשרוד. את המתיקות שלהם, את ההומור ואת הכישרון. זכיתי בהרבה מאלה".
בגיל 90 העניק לו הנשיא אובמה את מדליית החירות הנשיאותית [אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר הניתנים בארה"ב למי שתרם תרומה משמעותית למדינה – י.א.] וציטט את ברוקס עצמו: "תסתכלו על ההיסטוריה היהודית. קינה בלתי פוסקת היה דבר בלתי נסבל. לכן, על כל עשרה יהודים שמקוננים, אלוהים מינה אחד שיהיה משוגע וישעשע את כולם. כשהייתי בן חמש כבר ידעתי שאני הוא האחד הזה.”
סרט על איש הסרטים
סרט תיעודי חדש, שהוא בעצם מכתב אהבה והערצה לברוקס (שלוש וחצי שעות, ובהן גדולי הקומיקאים בארה"ב שאתם רק יכולים להעלות על הדעת, יהודים ואחרים) יצא השנה אודותיו. הוא מעיד אולי עד כמה תופעת הטבע ושמה מל ברוקס עדיין מרתקת. הסרט נקרא "מל ברוקס: האיש בן ה־99!" כרפרנס למערכון "האיש בן ה־2000 שנה", בו הופיע יחד עם קרל ריינר בשנות ה־60. אז הוא היה איש שראה את כל ההיסטוריה האנושית ולא התפעל ממה שקורה באותו זמן.
The 2,000 year old man in the year 2,000 : the book : including how to not die and other good tips, 1998. שמור בספרייה הלאומית.
לברוקס היו כמה אהבות ארוכות ומשמעותיות בחיים. אחת הגדולות הייתה אהבתו לחברו הוותיק קרל ריינר, שהיה מבוגר מברוקס ב־4 שנים, הפך לחברו הקרוב ולשותף לעשייה הקולנועית לאורך שנים.
בסרט הספיק להתראיין יוצר הקולנוע רוב ריינר ז"ל (שנמצא מת ב־2025), בנו של קרל, וסיפר כי בשנות הזיקנה שלהם, לאחר שבנות זוגם מזה שנים ארוכות הלכו לעולמן, נהגו החברים הטובים, מל וקרל, לאכול יחד ארוחות ערב בעודם יושבים מול הטלוויזיה בביתו של ריינר. כשריינר הלך לעולמו, בגיל 98, סיפר רוב, ברוקס המשיך להגיע לבית חברו הטוב מדי ערב, במשך חודשים, עד שהבית נמכר. בקטע אחר בסרט רואים את ברוקס מתמוגג בזמן צפייה בסרטונים של אשתו האהובה, השחקנית אן בנקרופט ["הבוגר"], כוכבת קולנוע מוערכת בפני עצמה, לה היה נשוי במשך 41 שנה ולהם בן אחד. "קשה לי לצפות בה, היא הייתה כל כך נהדרת".
ברוקס עושה קומדיה כבר יותר משבעה עשורים. הוא התחיל לכתוב תסריטים בשנות העשרים לחייו והסרט "Spaceballs: The New One" מתעתד לצאת ב־2027, כשיהיה כבר בן 101. "אני חושב שקומדיה עשתה יותר למען האנושות מאשר מלחמות ומהפכות." פוסק ברוקס. תמיד תהיה קומדיה – היא זו שמצביעה ואומרת המלך הוא עירום." והוא אכן צעק המלך הוא עירום, בכל מקום. באומץ יוצא דופן ובנונשלנטיות שלו הוא נגע בנושאים שהיו ועודם טאבו. הוא הצליח, בעזרת ההומור שלו, להביא אותם לשיח הציבורי. סרטיו לא חסו על אף פרה קדושה, וכמעט כל ז'אנר מצליח זכה להתייחסותו ו"טיפולו" המסור, שהוציא תחת ידיו יצירות מופת הנלמדות עד היום בבתי ספר לקולנוע: "המפיקים" היה קומדיית שואה שזיכתה אותו באוסקר, ב"אוכפים לוהטים" עסק בגזענות, "ההיסטוריה המטורפת של העולם" ברודנות, "שיגעון בחלל" צחק על מלחמת הכוכבים והרשימה לא נגמרת.
החשיבה המטורפת, האבסורדית והוולגרית שלו זכו גם לביקורת, אבל הוא גם זכה בכל הפרסים האפשריים בארה"ב – האמי, טוני, גראמי והאוסקר כמובן מספר רב של פעמים. הוא אחד מ־22 האנשים בלבד שזכו בכל ארבעת הפרסים המפורסמים (EGOT).
גם השנה, כשהוא בן 100, הוא מפיק, כותב ומופיע בסרט חדש ("שיגעון בחלל 2"). למה הוא לא מפסיק לעבוד לרגע? "זה דומה להליכה", הוא אומר. "אם אתה רק יושב בבית ורואה טלוויזיה, יש התייבשות טבעית, הצטמצמות והיחלשות של היכולת שלך לראות ולדבר. אבל אם אתה קם, זז, ויש לך מטרות – תישאר בחיים עוד קצת".
שום דבר אצלו לא שטחי, הרי רוב האנשים מפחדים מהמוות. אצל ברוקס התחושה קיצונית יותר: "אולי ההומור שלי הוא צעקה ומחאה נגד הפרידה". הוא אומר, וללא ספק ממשיך לבעוט.
***
בכתבה נעזרנו בראיון שנתן ב־1975 למגזין פלייבוי, ובראיון מ־2015 לדניאל ברין ב־Jewish Journal.
