זה אחר הצהריים באמצע שנות ה־90, ילד בן 12, אדם ג'ד שמו, משחק ביליארד (Pool) במחנה קיץ באשפורד, קונטיקט. המשחק מפסיק כשג'ד ניצב בפני בעיה: הכדור הלבן תקוע בין כמה כדורים אחרים. במצב כזה נהוג להשתמש ב"גשר" – אביזר קטן שמגביה ומייצב את המקל מעל הכדורים האחרים כדי לאפשר את המכה המדויקת, אבל ג'ד מחפש גשר בחדר ולא מוצא.
הוא לא שם לב לאיש המבוגר שנכנס לחדר, עד שהוא קורא לעברו: "חכה רגע. אני כבר חוזר." כעבור כמה דקות האיש שב לחדר כשהוא מחזיק בידיו גשר ביליארד חדש, שאותו בנה בעצמו (או ביקש מעובד בנגרייה של המחנה להכין לו) בסדנת העץ של מחנה הקיץ. בכל זאת, הוא יודע דבר או שניים על משחק ה"כדור על שולחן" הספציפי הזה, בטח לאחר שכיכב בסרטים "אדי פלסון" ( "The Hustler") ו־"צבע הכסף".
פול ניומן, אחד השחקנים הגדולים של דורו, היה אז כבר בשלהי הקריירה הקולנועית שלו. השחקן שהתפרסם בסרטים כמו "חתולה על גג פח לוהט", "אקסודוס", "קיד וקסידי", "העוקץ" וכמובן "אדי פלסון" ו"צבע הכסף", הקים כמה שנים לפני כן את "SeriousFun Children's Network", רשת כפרי נופש בינלאומית לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות ומחלות מסכנות חיים. כפר הנופש הזה, בו בילה הילד אדם, זכה לשם "כנופיית החור שבקיר" (The Hole in the Wall Gang Camp). השם ניתן כמחווה למחבוא הכנופייה בסרט בלתי נשכח שלו, "קיד וקסידי". המחנה, שניומן הקים ב־1988, נועד לשמש כנווה מדבר עבור ילדים הסובלים ממחלות קשות, כרוניות, ולעיתים אף סופניות. אדם, למשל, סבל מזיהום בדם שעלה לו בחלקים משתי רגליו ובכמה מאצבעותיו, והגיע לכפר הנופש לחופשה של 10 ימים בכל קיץ, במשך עשור.
"הוא הראה לי מה זה "גשר" ואיך משתמשים בו", סיפר ג'ד, כיום עורך דין בעיר וושינגטון, "הסיפור הזה אומר עליו הרבה".
ניומן היה מוכר ברחבי העולם בזכות תצוגות המשחק המרהיבות שלו בסרטי קולנוע, וגם בזכות היותו יפה תואר, בלונדיני בעל עיניים כחולות חודרות. הוא היה שחקן מוערך וגם כוכב הוליוודי בעל מעריצים, אבל את פרס האוסקר קיבל על אחד מתפקידיו המאוחרים, בסרט "צבע הכסף".
הוא שמר על חיים עשירים גם מחוץ לעולם המשחק, כשהתחרה באופן מקצועי כנהג מרוצים והיה ידוע בנישואיו הארוכים ומלאי האהבה לאשתו השנייה, השחקנית ג'ואן וודוורד, במשך 50 שנה, עד למותו בשנת 2008.
אבל הפילנתרופיה היא חלק משמעותי לא פחות במורשתו של ניומן. בשנת 1982 הוא הקים חברת מזון בשם Newman's Own, שאת הכנסותיה ממכירת מוצרים כמו רוטב לסלט, לימונדה, פופקורן ורוטב ספגטי, שכולם מציגים איור של ניומן על האריזה, העניק לצדקה.
כל הרווחים, ללא יוצא מן הכלל, הועברו ועדיין עוברים לקרן הנושאת את שמו, אשר מסייעת במימון כפרי הנופש הייחודיים שהקים ותורמת לארגוני צדקה אחרים.
מה שהתחיל ככפר נופש אחד בקונטיקט הוא כעת רשת של 16 כפרים. תשעה מהם פזורים ברחבי ארצות הברית ו־7 במדינות אחרות, ובהם "כפר נהר הירדן", שהקים יחד עם חיים טופול, לא רחוק מטבריה.
הפעילות בכפר אחד בלבד, למשל בזה שבקונטיקט, מתוקצבת ב־20 מיליון דולר בשנה, שרובם מגיע מתורמים. בשנת 2025 אִפשר המקום כ־40,000 "חוויות מרפאות" לילדים חולים במחלות קשות ולבני משפחותיהם, מונח שג'ימי קנטון, המנכ"ל של "כנופיית החור שבקיר" מסביר: "אלו חוויות מגוונות שכוללות את השהות בכפר עצמו, אבל גם ביקורי בית, פעילויות לאחים בריאים, מפגשי תמיכה להורים שכולים, אירועי בוגרים ועוד". קרוב ל־1,000 ילדים משתתפים כל שנה בפעילויות הקיץ השונות במקום, וכ־1,500 ילדים משתתפים בפעילויות באביב ובסתיו.
חברו של ניומן, דיוויד הורביץ, שכיהן בדירקטוריון הכפר בקונטיקט, סיפר שניסה להביא את ניומן לישראל בתחילת שנות ה־2000 כדי שיבקר בכפר נהר הירדן – שלו תרם ניומן מיליון דולר – אך הביקור מעולם לא יצא לפועל.
לדברי הורביץ, ביקורו היחיד של ניומן בישראל היה בשנים 1959-1960, כאשר צילם כאן את הסרט "אקסודוס", על פי ספרו של ליאון יוריס, המתאר באופן בדיוני של הקמת המדינה. ניומן, שהגיע לישראל עם אשתו ג'ואן ועם אחת מבנותיהם, סיפר שהיו שני דברים שהם אהבו במיוחד בישראל: האוכל ורכיבה על אופנוע סביב חיפה בשעות הלילה המאוחרות. העניין שגילה ניומן בישראל קשור כמובן גם למורשתו היהודית. ניומן גדל כיהודי בקליבלנד, אך סיפר להורביץ כי הרב אבא הלל סילבר, רב המשפחה בבית הכנסת "תפארת ישראל", לא הסכים לערוך לו ולאחיו ארתור בר־מצווה, משום שאמם לא הייתה יהודייה.
בשיחות שונות הסביר ניומן שהקים את מחנה הקיץ מתוך הכרת תודה על מזלו הטוב בחיים. הוא נהג לומר שהעובדה שנולד עם מראה נאה תרמה להצלחת הקריירה שלו, אך זהו צירוף מקרים אקראי בדיוק כמו ילד שנולד עם מחלה סופנית.
בהקדמה לספר I Will Sing Life, אודות מחנה הקיץ הייחודי, שיצא בשנת 1992, כתב ניומן:
"רציתי להכיר במזל: האקראיות שבו, הנדיבות שלו בחיי והאכזריות שלו בחייהם של אחרים, שהיא קשה במיוחד עבור ילדים, מכיוון שאולי לא יינתן להם המזל הטוב של חיים שלמים שבהם אפשר לתקן זאת".
"הוא רצה ליצור מרחב שבו אנשים שקיבלו קלפים גרועים במיוחד בחיים יוכלו לשכוח מהמציאות לזמן קצר", אמר קנטון, שהחל לעבוד במחנה כמדריך לפני 38 שנים. "הוא היה בן אדם נהדר, איש גדול. הוא השתמש בכוח ובהשפעה שלו לטובה. הוא היה איש טוב, איש טהור, והייתה בו הענווה, באיש הגדול הזה, להבין כמה הוא בר מזל, ולרצות להעביר את זה הלאה".
ג'ד, הורביץ וקנטון אמרו כי לעיתים קרובות הבחינו בניומן בכפר הנופש, כשהוא נטמע בקלות בין ילדים שלא היה להם מושג מי הוא. כך ניומן העדיף את זה – "לא היה בו שמץ של 'תסמונת המייסד' (founder effect)", אמר קנטון. הוא היה פשוט הגבר המבוגר עם משקפי הראייה המקופלים שתלויים מחולצת הפולו המכופתרת שלו, שהיה לוקח סירה כדי לדוג באגם ותמיד לוקח איתו ילד או שניים.
ניומן דאג שכל מחנה יכלול חוויות שקשורות לדרמה ולתיאטרון מכיוון שהאמין שעמידה על במה היא כלי טיפולי, אמר הורביץ, וסיפר שניומן גם הופיע עם הילדים; הוא נזכר בילד עם מחלה סופנית שאמר לניומן, "אני שמח שהיה לי סרטן כדי שאוכל לבוא לכאן". ניומן ההמום יכול היה רק להנהן בראשו.
הורביץ אינו בטוח מדוע נמשך ניומן לעזור דווקא לילדים חולים, אך העלה את הסברה שייתכן ורגשות אשם שיחקו בכך תפקיד. "היו לו שישה ילדים: חמש בנות ובן אחד", אמר הורביץ; "הוא הרגיש שהוא היה אבא גרוע. הוא נעדר הרבה מהבית". סקוט ניומן, בנו, מת בגיל 28 ממנת יתר של סמים.
בשנת 1992 זכו וודוורד וניומן לאירוע הוקרה מרגש במרכז קנדי שבוושינגטון. מבלי שידעו על כך מראש, הוזמנו לאירוע כמה מילדי הכפר כדי להופיע בפניהם. כאשר אדם ג'ד עלה לבמה, השחקנית סאלי פילד נתנה לו נשיקת עידוד. ג'ד שמח על כך שניתנה לו ההזדמנות להחזיר לניומן באותו ערב. "כמה מדהים זה היה", אמר ג'ד, "להיות מסוגל להופיע עבור אמן מפורסם שעשה כל כך הרבה בשבילי ובשביל כל כך הרבה ילדים אחרים".
זכרו של ניומן נוכח במחנה מדי יום. אף שסביר להניח שהיה מתנגד לכך אילו היה עדיין בחיים, החניכים מזכירים אותו מדי יום, כשהם שרים לפני רוב הארוחות את השיר הבא:
"המחנה הזה היה טוב אליי.
המחנה הזה היה טוב אליי.
אז תודה לך, פול,
על החור שבקיר.
המחנה הזה היה טוב אליי".
