במקום דיבורים ותרומות, יוסף מרקו רצה לראות נשקים שלופים בידיהם של טובי בנינו שינסו את כוחם מול האימפריה העות'מאנית. מתנגדיו קראו לו "אנרכיסט", אבל הוא ראה את עצמו כציוני האמיתי, כזה שלא מפחד משום דבר בדרך למטרה – הלוא היא כיבוש ארץ ישראל. וכמו גיבורים טרגיים אחרים בהיסטוריה, הוא בחר לשים קץ לחייו בגלל אהבה נכזבת.
אל מול הציונות של הרצל, נולדה באותן שנים של סוף המאה ה-19 ציונות קצת אחרת. בעוד הציונות הקלסית האמינה בשיח עם המעצמות, בשאיפה ללגיטימציה עולמית, בשימוש בכסף של נדבנים יהודים מרחבי העולם כדי להגיע לאוטונומיה ליהודים (לא דווקא בישראל), בחור צעיר בשם יוסף מרקו ברוך הציג ציונות מסוג חדש: "הציונות הצבאית".
האיש הזה הצליח להרגיז פחות או יותר את כולם:
את הציונים המתונים – אותם ראה כפשרנים;
את הנדבנים הגדולים – שהחשיב כ"אשמים בכל הפגמים";
את הרשויות במרבית המדינות בהן ביקר בניסיונו להקים שם תנועות ציוניות לוחמות – שראו בו גורם מתריס ומערער;
את הרצל עצמו והסובבים אותו – לאחר שכינה אותו ואת אנשיו "מתרפסים".
הוא הצליח להרגיז כל כך הרבה אנשים, שהקהילות היהודיות עצמן הוקיעו אותו, ואף שיתפו פעולה עם רשויות השלטון הזר כדי להרחיק אותו מהן. כאשר רצה להשתתף בקונגרס הציוני השלישי בבאזל, הנוכחים פשוט השתיקו אותו והורידו אותו מהבמה.
ואם כל המאורעות האלו לא הספיקו כדי לשבור את רוחו, ארוסתו הודיעה לו לפתע שהיא עוזבת אותו. בגיל 27, מרקו ברוך החליט לשים קץ לחייו ביריית אקדח.
אספנו כמה משפטים שלו ועליו שנותנים טעימה מסיפורו של האיש המרתק הזה, שאמנם זכה לכינוי "אנרכיסט" בידי יריביו, אבל היה דווקא אדם בעל משנה ערכית ברורה מאוד – אף שקצת רדיקלית לזמנו.
התוכנית:
"על היהודים לעלות לארץ ישראל, לכבוש אותה מידי התורכים, להתיישב בה בהמוניהם,
להקים מושבות חקלאיות ולייסד מדינה יהודית, שטופת חיים ובעלת אוטוריטה ממלכתית."
מרקו ברוך על פגישת הרצל עם שליט האימפריה העות'מנית:
"למה נסע לשם, מה זכות היתה לו לכך? בשם מי? בשמנו? בשמי אני? לא ולא. עבדול חמיד הנוכל מוליך אותו שולל."
האלטרנטיבה שהוא הציע:
"על העם היהודי לדעת לפעול כדי להשיב לידו את חלקו החוקי, את שטחי המדינה היהודית הקטנה.
גיבורים יהיו אלה אשר יכבשו את ארץ ישראל מידי המשעבדים התורכים ונשק בידם."
שירי לכת שחיבר בקראו ליהודים אל הנשק:
"לוחמינו בני החיל
יעלו על ארץ צור
אתא בוקר, תם הליל
ונקרא אליה דרור
נדליק את נר המכבים
כי דמם הוא בעורקינו.
גם אם נפול שם חללים
לא נשכח את מולדתינו"
"הציונות הצבאית" של מרקו ברוך:
"היו אוסרים אותי בגלל הציונות הצבאית שלי, על שאני קורא ואקרא תמיד: ישראל – לנשק!
אני דורש כי הביל"ויים החדשים שלנו יהיו חמושים ומזוינים מכף רגל ועד ראש.
הביל"ויים שלי – רובה על שכם, גדודים, שורות שורות, צבא שלם של חיילי ביל"ו!"
הקונגרס הציוני של מרקו ברוך מול הקונגרס הציוני של הרצל:
"את הרצל אזמין לכאן לבולגריה. כאן, ליד גבול תורכיה ממש, יותן לקונגרס אופי של הפגנה צבאית, הרי הרצל עצמו טען, כי דרוש לנו צבא, כי קצינים יש לנו כבר ובמספר רב. מכאן יימסר האולטימטום לקושטא רבתי – כאן יהיה התרמופילים [קרב הענקים] שלנו – שלי ושל הרצל זה."
וכך אמר מרקו ברוך הבלתי מוזמן לקונגרס הציוני השלישי, רגע לפני שהסדרנים סילקו אותו:
"אני מציע להשתלט על ארץ ישראל בכוח הזרוע. בכל הפגמים אשמים עשירי ישראל. יש להחרים את כספם ובעזרתו להקים צבא יהודי. במקום זאת אנו שולחים אגרות של התרפסות!"
ואולי הטקסט הכי קשה, שאותו אמר לא פחות מחוזה המדינה, לאחר ששמע על התאבדותו של מרקו ברוך:
"האנרכיסט יוסף מרקו ברוך המית עצמו ביריה בפלורנץ. איש מטורף זה היה השולח לי מכתבי איום מן הקונגרס השני והשלישי. אני חששתי באמת, שינסה הפעם בבאזל להתנקש בחיי. איש איש לא הגן עלי. יוסף מרקו ברוך עמד, כשרצה בכך, לפני, מצדי או מאחורי. אם היה רוצה היה יכול לדקור אותי בסכין… מותו מרצון מוכיח, כי אל נכון ראיתי את הרצח בעיניו."
והנה דברים שאנחנו, בתפקידנו כספרייה הלאומית, מתחברים אליהם במיוחד:
"מחובתם של סופרים ואמנים לדאוג לכך, כי אישים כמרקו ברוך לא יאבד זכרם.
אנו תקוה, כי יבוא יום, ועמנו ידע להקדיש תשומת לב לדמות!"
(מתוך ספרו של ש. גורליק "דמויות")
