דף מתוך אוסף כתביו התיאולוגיים של אייזק ניוטון

כתביו התיאולוגיים של אייזק ניוטון, הם 'היהלום שבכתר' של האוסף. מדובר בדף אחד מתוך 7500, שמציג את העניין המיוחד והידע שהיה לניוטון במקרא ובמקורות היהודיים. לצד התעמקותו במקרא ניתן לראות כי ניוטון גייס את יכולותיו כמדען בניסיונותיו להגיע לפתרונות בעיות בנושא זה, שיש להן גם פן מתמטי.

אייזק ניוטון – "תלמיד חכם", חוקר ו"נביא"

אייזק ניוטון (1642 – 1727) נחשב לאחד מגדולי המדענים בכל הזמנים. מעט יודעים כי לצד עיסוקו במדעים המדויקים, עסק בהרחבה רבה בנושאים שאותם היינו מגדירים היום כמדעי הרוח. שילוב שכזה נדיר מאד בימינו, אך בימיו של ניוטון היו מלומדים לא מעטים שאחזו בזה וגם בזה. כתביו התיאולוגיים של ניוטון כוללים פרשנות כתבי הקודש, עיסוק במבנה המשכן והמקדש, תאולוגיה, חישובי קצין, אלכימיה והיסטוריה עתיקה. ניוטון האמין כי כתבי הקודש מכילים ידע מוצפן של תרבויות עתיקות; הוא ניגש לחקירתם באותה שקדנות המשתקפת בעבודתו המדעית, והתייחס למדע באותו להט דתי שבשלו ראה עצמו כמעין נביא.

מעניין לראות כי בעוד שבתחום עבודתו של ניוטון בפיזיקה לא נותרו טיוטות כלל, בתחומי עבודתו האחרים נותרו בידינו טיוטות רבות המעניקות לנו מבט מרתק על הסדנה הרוחנית שלו. כתבים אלה מעניינים במיוחד שכן הם מעוררים לחשיבה מחודשת באשר לניגודים המקובלים בימינו: דת ומדע, חדשנות ומסורת, רציונליות ואי-רציונליות.

כיצד הגיעו כתבי ניוטון לספרייה הלאומית?

כתביו הלא-מדעיים של ניוטון, שנותרו בידי משפחתו לאחר שבשנת 1875 הועברו כתביו המדעיים לאוניברסיטת קיימברידג', נמכרו על ידי שארי משפחתו בשנת 1936 בבית המכירות סות'ביס בלונדון. באותו יום התקיימה מעבר לכביש, בבית המכירות כריסטי'ס, מכירה פומבית של ציורים אימפרסיוניסטיים. הנוכחות במכירת כתביו של ניוטון הייתה אם כן דלה, והם נרכשו על ידי מספר סוחרים במחירים נמוכים. בימים הבאים נודע הדבר לשני מלומדים ששהו בלונדון באותה עת: הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, והמזרחן אברהם שלום יחזקאל יהודה (1877 – 1951), והם מיהרו לרכוש מן הסוחרים את כל מה שהצליחו להניח עליו את ידיהם. יהודה התעניין בכתבים התיאולוגיים ואילו קיינס בכתבים האלכימיים; השניים החליפו ביניהם כתבים שנרכשו בהתאם להעדפותיהם. א.ש. יהודה ציווה לספרייה הלאומית את כתבי היד של ניוטון וכן כתבי יד רבים וחשובים אחרים שהיו ברשותו. האוסף הגיע אל הספרייה בשנת 1969, והוצג בתערוכה "סודותיו של ניוטון" בשנת 2007.

​מתוך 'טיוטות על מקדש שלמה והאמה הקדושה'

מקור: NLI Yah. Ms. Var.1. 2.4, 38a

כמו מלומדים אחרים לפניו ובימיו, הרבה ניוטון לעסוק בניסיון לשחזר את מקדש שלמה. בפתח הפרק משווה ניוטון את המידע המובא על ידי יוספוס ופילון, שהכירו לדבריו את המקדש באופן בלתי אמצעי, ובין מידע המובא בתלמוד. דרך השוואה זו ניתן ללמוד על הבקיאות המרשימה ועל ההעמקה של ניוטון במקורות היהודיים השונים. אמנם, ניוטון לא ידע עברית על בוריה, אך עמדו לרשותו כלי עזר רבים של מלומדים מן המאות השש-עשרה ואילך, דוגמת ההבראיסט הנוצרי יוהאן בוקסדורף (1564 – 1629) אשר כתב חיבור 'אודות הקיצורים העבריים', ומהדורת התנ"ך הרב לשוני של בריאן וולטון שהופיעה בשנת 1652.

אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניו היה פיצוח מידתה של האמה המקראית. ניוטון האמין שאירועים מרכזיים בחזון אחרית הימים יתרחשו בהקשר של המקדש היהודי ופולחנו. לצורך כך, בחן  את המקורות היהודיים וניסה לקבוע את מידתה של האמה ביחס למידות אחרות הנזכרות במקורות. לפיצוחה של חידה זו גייס ניוטון את כישוריו המתמטיים.

האמה ותחום שבת

בתחילת העמוד ניוטון בוחן את האמה בהקשר של תחום שבת, כאשר הוא מצטט את אוריגנס ביוונית, המסביר כי תחום השבת הוא כמרחק המשכן וארון הברית לפני המחנה, הסבר התואם את גרסת התלמוד הירושלמי. ניוטון עוסק ביחס בין אמה גדולה לאמה קטנה ובמספר האמות במיל, משווה את המיל המקראי למיל הרומי, מציין כי באמה שבעה וחצי ריס (הוא מצטט את מסכת יומא ו':ד' וניתן לראות כאן ובהמשך כי אינו בטוח אם המידה היא "ריס" או "דיס"), ובהסתמכו על המלומד המפורסם אריאס מונטאנוס (1527–1598)  מציין כי המידה 'כרוב' על פי ספר הערוך היא מיל שמידתו אלף אמות. הוא מוסיף שלדעתו מדובר כאן בטעות, ולבסוף מציין כי פרסה שווה ארבעה מיל.

מהי כברת ארץ?

מעניינת במיוחד היא התייחסותו של ניוטון למידה 'כרוב'. מיל זה, אומר ניוטון, קרוי 'כרוב' ב-liber Haruch  (ספר הערוך לר' נתן מרומי, המאה הי"א). אך לדעתו, מדובר בטעות והכוונה היא למידה 'ברת' (ולא ברח כתעתיק המילה ב-Newton Project), המופיעה במקרא בבראשית ל"ה 16, מ"ח 7, ומל"ב ה' 19, בביטוי "כברת ארץ". לו היה קורא בעצמו בספר הערוך היה נוכח לדעת כי גם בעל הערוך זיהה את המילה כרוב עם כברת ארץ: "כרוב, תרג' כברת ארץ ברא' לה' טז' כרוב ארעא".
ניוטון מסביר כי "במילה ברת, מתכוונים כל היהודים למיל". לא ברור מנין ביטחונו הרב בכך, כפי הנראה הסתמך, ביודעין או שלא ביודעין, על  רש"י (המצוטט אצלו במקומות אחרים), שבפרשו את הפסוק אומר: "כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן".
כבר במדרשי חז"ל נראה כי אין הם בטוחים במשמעותה של המילה (ראו להלן בקישור המצורף לבלוג של מזור), ואילו בעברית המודרנית מציינת המילה מרחק בלתי מוגדר.

עם זאת, מסתבר שצדקו רש"י וניוטון ואכן מדובר במידת מרחק מדויקת. ככל הנראה, מקורה של המילה באכדית beru; ברו היא יחידת זמן של שעתיים, ומשמשת גם לציון המרחק שגומא אדם בממוצע בשעתיים, כלומר – מדובר ביחידת מרחק מוגדרת שהייתה מקובלת בעולם העתיק. (ר' כאן).

 

 

אוסף כתבי ניוטון המקוון

אוסף כתביו התאולוגיים של ניוטון, הנמצא בבעלות הספרייה, מוצג כולו באופן מקוון באתר הספרייה.הדפים מקושרים ל-Newton Project באנגליה, בו מופיעה הקלדה מלאה של הטקסט בשתי צורות: Diplomatic text – כולל כל התוספות, המחיקות והשינויים שניוטון עשה בכתב היד המקורי, ו-Normalized text – טקסט רציף המשלב בתוכו את כל השינויים לקריאה רציפה. לצד שני אלו מופיע תרגום הטקסט לאנגלית.

 

כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!

אחד האהובים במאות שיריה שהולחנו בעיקר לאחר מותה היה גם אחד השירים העבריים הראשונים שפרסמה: "ימים לבנים", שכתבה באביב 1932, כשהיתה בת 21. השיר האהוב הזה כל כך מזוהה עם לאה גולדברג, ששורת הפתיחה שלו מודפסת על גב שטר 100 השקלים המוקדש לה. אך מה הם אותם ימים לבנים?

לאה גולדברג בת ה-19 בברלין

יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

 

מה לבן באותם ימים שלהם מוקדש השיר?

הצבע הלבן מוביל אותנו בדרך כלל אל השלג, או אל אור בהיר. לפי ההבנה הרווחת הזו, מדובר בימים מושלגים או מוארים במיוחד, נקיים, ימים המשרים על האדם הלך רוח של טוהר, של ניקיון דעת.

בפתח השיר מוסרת לנו המשוררת תיאור של הימים הלבנים, העשוי לכוון את הקורא אל כוונתה. הימים הללו אֲרֻכִּים, כְּמוֹ קַרְנֵי-הַחַמָּה הארוכות יותר בַּקַּיִץ בחצי הכדור הצפוני. אלו הם אפוא ימי קיץ ארוכים יחסית, שבארץ צפונית כמו ליטא, מולדתה של לאה גולדברג, הם גם בהירים יותר ולבנים יותר מימי שאר עונות השנה. הדימוי הזה מרחיק אותנו מעט מהזיהוי הרווח של הימים הלבנים עם הלובן של השלג בחורף.

נמשיך עם מעט אסטרונומיה, אבל מכיוון אחר.

במשך הדורות נוסו כל מיני נוסחאות וחישובים כדי לדייק יותר את לוח השנה השמשי המקובל, ולהכניס לתוכו באופן שיטתי את יתרת השעות העודפת בכל שנת שמש בת 365 ימים. נוסף על כך, במשך השנים תמיד הציקה לעולם הנוצרי הבעיה של מועד חג הפסחא. זהו החג היחיד שלא נחגג על פי לוח השמש שעליו מבוסס הלוח הגריגוריאני (בשפתנו – הלוח הלועזי) אלא על פי מילואו של הירח דווקא. לשם כך נזקק העולם הנוצרי לתיאום הלוח השמשי עם הלוח הירחי, באופן המזכיר את עיבורי השנים והחודשים בלוח העברי המבוסס על הירח. חג הפסחא – החשוב בחגים הנוצריים – נחוג תמיד ביום ראשון, ולכן בנוסף לתיאום בין הלוחות האסטרונומיים השונים נדרש החישוב גם לתיאום עם הסדר השרירותי של שבעת ימות השבוע שאינו תלוי בכל גורם טבעי חיצוני.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם בפעם הראשונה גוף בינלאומי שמטרתו הייתה לפתור בעיות כלל-עולמיות – "חבר הלאומים". במשך העשורים הבאים פעלה בז'נווה וועדה מקצועית שמינה חבר הלאומים, שייעודה היה למצוא פתרון בינלאומי מוסכם לתיקון הלוח, באופן שיתאם בין השמש, הירח וימות השבוע.

באמצע שנות העשרים נראה היה שמתגבש פתרון לבעיה הסבוכה. בפברואר 1925 נערכה ישיבה של הוועדה, שבה נדונה הצעת החלטה לא שגרתית: להוסיף בסוף כל שנה יום אחד או שניים שלא יימנו עם שבעת ימות השבוע. כלומר – היום שלאחר השבת יהיה יום ללא מספר סידורי, והיום שלאחריו יהיה יום ראשון. לאחר שנים מעוברות (שבהן נוסף גם יום ה-29 בפברואר) יהיו אלה יומיים.

הצעה ללוח ובו בין השאר יום לבן בסוף דצמבר 1931 ("יום השנה")

ההצעה הזו עוררה חששות כבדים בעולם היהודי. רבנים ומנהיגים חרדו מכך שהמבנה המקודש של ששת ימי מעשה ובסיומם שבת, הנוהג בעם היהודי מאז בריאת העולם ללא חריגה, עומד בפני סכנה. לא הייתה זו רק בעיה דתית. יציבותו של לוח השנה העברי, ושל יום השבת יותר מכל, הייתה ונותרה סמל לאומי ממדרגה ראשונה, המקובל על כל חלקי העם היהודי. העולם היהודי לא העלה על דעתו לאמץ את השינוי וברור היה שהשבת תישאר בעולם היהודי על מכונה כמאז ומעולם. כתוצאה מכך התעוררו גם חששות מעשיים, שלפיהם היפרדות השבת היהודית מהשבת הכלל-עולמית תפגע גם בהשתלבות היהודים בחברה ובכלכלה. מסלולי החיים המשותפים של יהודים ונוצרים היו עלולים להתפצל במובן עמוק וחריף.

רבני אירופה הרכיבו משלחת שהופיעה בפני ועדת הלוח בז'נווה, והציגה בפניה את ההסתייגות העמוקה של העם היהודי מהרפורמה המוצעת. הוועדה לא החליטה על קבלת השינוי והעניין המשיך להתברר בשנים הבאות ואף בעשורים הבאים.

הימים חסרי המקום משלהם בסדר ימות השבוע, זכו לכינוי "blank days" או "white days".

כאן אנו חוזרים אל השיר שלנו. העיתונות העברית ליוותה את הפעולה היהודית המתואמת נגד הפרעת קצב ימות השבוע. כך, בפשטות, כתרגומים מילוליים לכינויים הלועזיים, נולדו הביטויים העבריים "ימים לבנים" או "ימים ריקים": ימים שאינם נמנים במסגרת ימות השבוע.

רבני אירופה הקימו ועדה מתמדת שנועדה ללוות את הנושא ולהמשיך לפעול נגד החלטה כזו.

נאומו של הרב לוונשטיין מתוך שאלת תיקון הלוח היום. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בשנת 1931 התעורר העניין מחדש (שנה לפני כן הונהג בברית המועצות לוח חדש). באביב של אותה שנה התחדשו הדיונים בוועדה בז'נווה, ואיתם הדיווחים בעיתונות העברית על הימים הלבנים והריקים. המשוררת הצעירה לאה גולדברג הייתה רחוקה מכל רצון להתייחס ביצירתה אל הנושאים שעל סדר היום הציבורי. אבל האוזן הפקוחה והנפש הרגישה של המשוררת מצאה ביצור הדמיוני הזה, האסטרונומי מצד אחד והיום-יומי מצד שני – שמים וארץ בד בבד – ממד אחר לגמרי של הקיום האנושי.

לחצו על התמונה לכתבה המלאה

השיר "ימים לבנים", שהתפרסם ביוני 1932 בעיתון הספרותי הצנוע "פֶּתַח" של חבורת הסופרים העבריים הצעירים בקובנה, חתום: "בּון, IV. 32". המקום הוא העיר הגרמנית בּוֹן, וזמן כתיבת השיר הוא אפריל 1932. אלה הם הימים שבהם הגיעה לאה גולדברג אל בון לתקופה של כשנה וחצי, כדי לסיים את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בשפות שמיות באוניברסיטה שבעיר זו.

הפרסום הראשון של "ימים לבנים" ב"פתח"

מהם אפוא הימים הלבנים של לאה גולדברג? ניתן היה לפטור את הזיקה בין כותרת השיר, שהיא גם נושאו, לבין הביטוי העברי החדש בן הזמן, כצירוף מקרים. אבל הצירוף בתחילת הבית האחרון מסגיר את ההקשר ההיסטורי הברור: יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים. אלה הם שני הכינויים בני הזמן לאותם ימים שמחוץ למניין ימות השבוע.

דן מירון מצא בצירוף הזה מפתח להבנת השיר, כאילו ימי הקיץ הלבנים הם גם ימים ריקים במובן של שלווה ריקה, משעממת, מטעה ומייאשת (דן מירון, האדם אינו אלא: חולשת הכוח, עוצמת החולשה, ת"א תשנ"ט, עמ' 381-382). הבנת מקורו של ביטוי המפתח הזה מאפשרת לנו לפרש את הבדידות שבשיר באופן אחר, כמעט הפוך.

תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח"

ימי אפריל 1932 בבּוֹן אכן היו עבור לאה גולדברג ימים של בדידות גמורה במקום חדש. אבל ביומנה היא מתארת ימים אלה כתקופה של בדידות נעימה וצלולה, לא בדידות מהסוג המייאש. אותם יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים הם היצורים החדשים האלה המתקיימים במישור זמן אחר, מעבר לקצב הקבוע כל כך של שבעת ימות השבוע. הם גם שקטים עד כי כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת את שתיקתם. הימים האלה הם גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים – הזדמנות לגשר מעל הרציפות המידית שבֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר, ולהתנתק ממרוצת הזמן החולף ברוטינה השבועית הקבועה שבה אנחנו רגילים לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים [=הדקות].

לאה גולדברג מדמיינת את שַׁלְוַת הבְּדִידוּת הגְּדוֹלָה שהימים המיותמים השקטים האלה משרים על האדם שפתאום עוצר את מרוץ החיים, מתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ ומונה בִּמְתִינוּת את דְּפִיקוֹתָיו של הלב. הם מאפשרים לו לפתוח לרווחה את החלונות שמהם נשקפת תְּכֵלֶת-דְּמָמָה, וכך הוא נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר (לפי הנוסח המקורי של השיר). זהו פרק זמן העומד מחוץ למסגרת הזמן, כמו הדימוי הנפלא של התִינוֹק המְזַמֵּר את שִׁיר-עַרְשׂוֹ לעצמו, במקום אימו שכבר נרדמה לפניו. האם יש זמן יותר אל-זמני מהרגע הזה?

אפשר למצוא חיזוק אפשרי נוסף לפירוש הזה של הימים הלבנים על פי לאה גולדברג, בשיר מאוחר יותר שלה: "אחרי עשרים שנה". שם היא כותבת: שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים, לִגְיוֹנוֹת שֶׁל יָמִים לְבָנִים; שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים שֶׁהָיוּ לְמִדְבָּר שְׁמָמָה. במובן הפשוט, שני המניינים הם שתי עשרות של שנים, אבל אפשר להבין מכך גם את שתי השיטות למניין השנים – שנת השמש הלועזית ושנת הירח העברית. הימים הלבנים הם מדבר שממה של זמן, בדומה לתפקודם בשירנו "ימים לבנים".

לאה גולדברג כתבה את השיר בחג הפסח 1932. בצירוף מקרים אמיתי, שלמה יידוב גם הלחין את השיר בפסח, בליל הסדר של 43 שנה מאוחר יותר (בשנת 1975). נראה שהלחן האהוב שלו, הנושא את השומע אל מחוץ להווה, ממחיש היטב גם את המשמעות החדשה הזו: הזדמנות להרהור על חיינו בתוך הזמן ומחוץ לו.

 

כתבות נוספות

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

 

 

"דף האחוריים" של חנוך לוין

חזרנו לסאטירות הראשונות של הסטודנט בן ה-21

חנוך לוין הצעיר, צילום: יעקב אגור. התמונה באדיבות המרכז לתיעוד אומנויות הבמה, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 1964 מתחיל סטודנט צעיר בשם חנוך לוין את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים התובעניים תפסו מקום משני בחיי הצעיר בן ה-21. אותו עניינה הכתיבה, ובייחוד הכתיבה הסאטירית.

עיתון הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב "דורבן", נענה בחיוב לסטודנט הצעיר שביקש לכתוב בעיתון. "ראיתי את הטקסטים, זה ללא השוואה לשום דבר שפרסמנו עד אותו יום", נזכר אמנון צבן, אז סגן עורך העיתון.

במהלך שירותו הצבאי חיבר לוין בעיקר פזמונים משעשעים, באוניברסיטה התנסה בסוגות נוספות, ומעל הכול בחיבור קטעי סאטירה. על מחזאות עדיין אי אפשר לדבר. למדור החדש שקיבל בסיום הפגישה עם צבן קרא "דף האחוריים". לעיתים אייר אותו מיכאל דרוקס.

כבר בסאטירות הראשונות האלה חושף לוין, הצעיר שגדל במשפחה מעוטת אמצעים (שלא לומר מחוסרת) בשכונת נווה-שאנן בדרום תל-אביב, את פערי המעמדות בחברה הישראלית. בעיקר, אבל לא רק, ביחסה לערבים.

 

דמות קבועה ב"דף האחוריים" הייתה סבתא אליהו, שבגליון מה-29 בנובמבר 1965 הזמינה את הקוראים לרסיטל זימרה בביצועה.

 

באותו גיליון מסביר חנוך לוין מהי הסאטירה לשיטתו. וכך הוא כותב, במרירות משהו:

הסאטירה, וההומור בכלל, משתמשים באלמנט האבסורד ובכך הם חוטאים לאמת, ומה שגרוע מזה, לאדם. המציאות, לעולם אינה אבסורדית וחד-משמעית כפי שנדמה שעה שאנו תופשים רק אספקט אחד שלה או מסלפים את עובדותיה כדי לשרת מגמה נתונה בשרירות. בעיית הערבים בישראל היא באמת הרבה יותר סבוכה וקשה מכדי שאפשר יהיה להציע דרך לפתרונה בקריאות-תגר או בעצרות-עם. הסאטירה, לא רק שאינה יכולה להתיר את הבעיה, היא אף מעקמת אותה, לכן הינה חוקית כתופעה אמנותית ובזויה כמכשיר פוליטי-חברתי. על הסאטיריקן לגלות ספקנות עצמית ביחס ישר לכוח דמיונו. צריך, על כל פנים, להודות שבתחום החיים המעשיים זהה ההומור עם קלות הדעת.

 

מעת לעת העניק חנוך נושא למדור, למשל "אמנות הסיפור הקצר" (29.11.65), שבו אנו מוצאים פרודיה לספר בראשית:

 

בצד גרסה מחודשת ל"גלגול" של קפקא:

 

גם הסלידה של לוין מהמלחמה (כל מלחמה) ניכרת במדור. כבר ב"דף האחוריים" יציג המחזאי לעתיד את כישרונו כפזמונאי, והפזמון הסאטירי "חייל של שוקולד" יתגלגל לפתחו של שמוליק קראוס, שילחין את השיר (בשינוי כמה מילים) ויצרף אותו לאלבום החלונות הגבוהים. השיר ייפסל לשידור בגלל המסר האנטי-מלחמתי שלו, התרחשות כמעט קבועה כשמדובר בכתיבה האנטי-מלחמתית מאת לוין.

 

ביוני 1967 גויס לוין עם אלפי צעירים ישראליים למה שיוודע לימים כ"מלחמת ששת-הימים". הוא הוצב באל-עריש שבסיני ביחידת נ"מ, והגיע אל חצי האי בתום הקרבות. מראות ההרס והחורבן, צחנת גופות האויב וצהלות החיילים הישראלים הלועגים לחיילים המצרים השבויים (שאת גופות חבריהם לא הורשו לפנות משדה הקרב) – כל אלה הובילו אותו לעזוב בתום המלחמה את האוניברסיטה ולשקוד על מחזה ראשון שינפץ את בלון האופוריה שנופח בתקשורת, במסדרונות הממשלה והכנסת וברחוב הישראלי – "את ואני והמלחמה הבאה".

 

כתבות נוספות

לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון

הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מי (באמת) גילה את אמריקה?

את השם כריסטופר קולומבוס כולנו מכירים, אבל האם מי שבאמת גילה את אמריקה הוא בכלל אמריגו וספוצ'י בן פירנצה?

המפה העתיקה ביותר של יבשת אמריקה. המפה נוצרה על ידי סבסטיאן מונסטר ופורסמה בסביבות 1550. נמצאת באוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית

​האם ניתן לגלות משהו שאתה כבר יודע?

שילוב של מזל ונחישות אינסופית הובילו את הכתר הספרדי בשנת 1492 להיענות בתום שנים לא מעטות של חיזור לבקשתו של הספן ומשרטט המפות מגנואה, כריסטופר קולומבוס, ולאפשר לו לבחון סוף סוף את השערתו הגדולה: מציאת הדרך לארצות הודו (השם הכולל של בני התקופה למזרח הרחוק), לא באמצעות חציית יבשת אפריקה מדרום או דרך נתיבי הסחר הנשלטים על ידי העות'מאנים, אלא על ידי חציית "הים הבלתי עביר" – האוקיינוס האטלנטי.

השליטה של קולומבוס בידע הגיאוגרפי ובספרות המסע הנרחבת לאסיה שהיו בידי בני תקופתו הייתה ללא רבב. הוא בלע עשרות רבות של ספרי גיאוגרפיה, עליהם היה משרבט את הערותיו וחישוביו. ספרים אלו קיבעו בראשו את עובדת היות העולם כדור עגול המכוסה על ידי שלוש יבשות אדירות מימדים: אסיה, אפריקה ואירופה. מספרות המסעות של תקופתו שאב את הדימויים הפנטסטיים של תושבי אסיה כפראים עירומים החיים בשיתופיות מוחלטת. אולם, היה זה העירוב של הידע המדעי והספרותי שרכש יחד עם התיאולוגיה הנוצרית אשר סנוור אותו מלהכיר בתגלית הגדולה המונחת לפניו.

כשנחת על חופי איי הבאהמה כעבור 34 ימי הפלגה רצופים, החל דמיונו הקודח לעצב את מה שראו עיניו לפי התבניות המנטליות שסחב עימו מאירופה: הוא האמין שהאל בכבודו ובעצמו הוא שכיוון והדריך אותו במסע אל יבשת אסיה. האיטי נתגלתה לו כיפן, קובה הייתה לחלק מיבשת אסיה עצמה – והיבשת בקרבת מקום הפכה ללא אחרת מסין הקיסרית. אין פלא לכן, שאחת ההוראות הראשונות שנתן עם נחיתתו הייתה למהר ולשגר אגרת ברכה לחאן הגדול של סין.

היה זה רק כששבר הכתר הספרדי את המונופול שכרת עם קולומבוס והחל לחלק רישיונות לספנים נוספים לחצות את האטלנטי שהחל להיחשף גודל הגילוי. בין השנים 1502-1501, הפליג איטלקי נוסף, אמריגו וספוצ'י בן פירנצה, למסעו הראשון לדרום אמריקה. במהלך המסע, הבחין וספוצ'י שהיבשת הדרומית משתרעת למרחק עצום הסותר כל ידע מוקדם שהיה בנמצא על אסיה. מכאן הסיק וספוצ'י שמדובר ביבשת חדשה. במכתב ששלח לפטרונו שבאיטליה, לורנצו דה מדיצ'י, טבע את המונח 'עולם חדש'. המכתב עורר סערה אדירה ב'עולם הישן' והתפרסם במהלך המאה ה-16 ביותר מארבעים מהדורות שונות.

מן החישובים שסיפק וספוצ'י הרכיב מרטין ולדזֵמילר, קרטוגרף גרמני, מפה של 'העולם החדש' והעניק לשתי היבשות שהתגלו את שמן הנוכחי. בספר שהוציא בשנה לאחר מכן כתב בהתייחסו לשלוש היבשות המוכרות ש"החלקים הללו של העולם נחקרו חקירה מקיפה". עתה, הוסיף הקרטוגרף, "החלק הרביעי התגלה על ידי אמריגו וספוצ'י." הוא הסביר את השם החדש שהעניק לשתי היבשות כך, "הואיל והן אירופה והן אסיה קיבלו את שמן מאישה, אינני רואה כל סיבה להתנגד לכך שנקרא לחלק זה אמריגה, משמע הארץ של אמריגו, או אמריקה, על שם אמריגו, המגלה שלה, שהוא אדם מוכשר מאוד."

אם כך, מי באמת גילה את אמריקה?