קיץ. בריכת שחיה. ילדים בבגדי ים צבעוניים משחקים. לפתע, מעל לקול שכשוך והשפרצות המים נשמעת קריאה: "מרקו!" וכהד עונות לה קריאות רבות אחרות "פולו!"
איך הגיע שמו של נוסע ונציאני מהמאה ה-13, שבסך הכל לא רשם על שמו איזשהו גילוי אדיר של יבשת חדשה או מעבר ים פורץ דרך, לבריכות השחיה בעולם המערבי של המאה ה-21?
ולמה אנחנו זוכרים את שמו יותר מאשר את שמם של טיילים ומגלי ארצות אחרים (ללא ספק היו כאלה. "דרך המשי" לא הפכה למה שהייתה רק בגלל שנסע בה אדם אחד)?
התשובה לא נמצאת באורך המסע או בנפלאותיו (שהיו), לא בחלקם של האפיפיור או נסיכה פרסית יפהפייה בעלילותיו, וגם לא במהימנות המידע שאסף (ששנוי במחלוקת), אלא ביכולת אחת מופלאה של פולו, שהתגלתה כחשובה לא פחות מהמסע הפיזי: היכולת לספר סיפור ולהעלות אותו על הכתב.
הכל התחיל בכלל דור אחד אחורה, עם עזיבתם של ניקולו ומאפאו פולו, אביו ודודו של מרקו מיודענו, את נשותיהם וילדיהם בעיר המדינה האיטלקית ונציה. בדורות הבאים הועלו רעיונות שונים בנוגע למקום הולדתו של הנוסע המפורסם בעולם, אבל בכל מקרה עירו האמיתית, העיר שקרא לה בית, אליה התגעגע במסעותיו הארוכים, ואותה חיפש תמיד בדמותן של ערים אחרות – הייתה תמיד ונציה היפה בה גדל, על גשריה ותעלותיה, על כיכרותיה וארמונותיה.
ניקולו ומאפאו לא יצאו לחפש חוויות אקזוטיות, הם היו סוחרים. הם קנו אבני חן בקונסטנטינופול ויצאו מזרחה כדי למכור אותן. אבל מלחמות אזוריות והתגוששויות מקומיות הפכו את נתיב החזרה שלהם למסוכן, אז הם המשיכו מזרחה, עוד קצת ועוד קצת, עד שהגיעו לחצרו של קובלאי חאן, מי שהיה נכדו של הכובש המונגולי, אימת אירופה, ג'ינג'יס חאן. לאחר שניצח במלחמה נגד אחיו הקטן, קובלאי ירש את הנהגת האימפריה המונגולית, ואף הגשים את חלומו הגדול של סבו לכבוש את זו הסינית.
קובלאי חאן היה שליט משכיל שלא רק שהאמין בחופש דת, אלא אף גילה סקרנות אמיתית כלפי דתות ואמונות אחרות. יורדי ים וסוחרים אירופאים שהגיעו לחאנבאליק (העיר שהפכה להיות בייג'ינג של היום), התקבלו בסבר פנים יפות.
האם ניקולו ומאפאו היו מיוחדים? לא ברור. ייתכן שהיו עוד עשרות כמוהם. כך או כך, נראה שקובלאי התרשם כל כך מסיפוריהם על אורחות החיים ובעיקר על האמונה הדתית השלטת בעולם הלטיני, שהוא ביקש מהם להפוך לשליחיו הרשמיים אל אפיפיור. הוא מסר לידיהם מכתב, עליו אנחנו יודעים בזכות בנו של ניקולו (שעדיין לא נכנס בכלל לסיפור), בו הוא מבקש מראש הכנסיה הקתולית שישלח לו מאה מלומדים נוצרים, שיהיו בקיאים בכל שבע האומנויות [דקדוק, רטוריקה, לוגיקה, אריתמטיקה, גיאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה – מ.ז.], ויחד איתם גם כן שמן ממנורת התמיד, שלפי סיפורם של האחים פולו דלקה במקום תחייתו של ישו הנוצרי – ירושלים (הרי אי אפשר בלי שאנחנו נדחף לסיפור, לא?).
שני האחים הסוחרים חזרו מערבה רק כדי לגלות שאין אפיפיור (האפיפיור קלמנס הרביעי מת ב-1268 והקרדינלים לא הצליחו להפיק את העשן הלבן המפורסם במשך שלוש שנים), אבל יש להם שותף פוטנציאלי חדש למסעות – בנו של ניקולו, מרקו, שהגיע לבגרות בזמן העדרו של אביו והיה עכשיו בגיל המופלג של 17 שנים מלאות.
הם אספו אותו מוונציה, חזרו למזרח התיכון כדי לפגוש את נציג הכנסיה הבכיר בעכו, אחד בשם תיאובלדו ויסקונטי, קיבלו את אישורו לנסוע לירושלים, אספו את השמן הקדוש ואיתו שני נזירים בנדיקטנים (זה היה המירב שנציג הכנסייה העכואי יכול היה להקצות לשליחות המוזרה שלהם), ויצאו שוב מזרחה.
מהר מאוד הנזירים הבינו ששמה של דרך המשי לא ממש מעיד על טיב המסע בה, והם עשו אחורה פנה ושבו מערבה. בינתיים האדון תיאובלדו ויסקונטי מונה בכבודו ובעצמו לאפיפיור, והוא שלח לקרוא להם בחזרה: עכשיו, בתפקידו החדש כגרגוריוס העשירי הוא יכול היה לפנות ישירות בכתב לשליט המזרחי הגאה.
מצוידים מחדש הם יצאו, שוב, מזרחה, אל קובלאי חאן.
וכאן, בעצם, מחליף מרקו את אביו ודודו כגיבור של סיפור המסע הזה.
קובלאי חאן מקבל אותם שוב בסבר פנים יפות בארמונו המפואר, שבעירו-המפותחת-להדהים-בעיני-אירופאים-מן-השורה, שגדלו באמונה שהמזרח הינו שם נרדף לבערות ונחשלות. הוא מתרשם עמוקות מהשמן הקדוש, שעשה דרך ארוכה כל כך, וממכתבו של האפיפיור, אבל גם מהצעיר החדש בחבורה, שהיה ככל הנראה חריף ומהיר מחשבה, בעל יכולות חברתיות גבוהות, סקרנות בריאה וחוש הסתגלות מרשים. מרקו שבה את ליבו של השליט המונגולי עד כדי כך שזה החליט, לאחר שנים ספורות בלבד, להפוך אותו לשליחו הרשמי למשימות מיוחדות ברחבי האימפריה המונגולית-סינית.
או אז החל הצעיר הונציאני "לחרוש" את ארצות המזרח, לאורכן ולרוחבן. מרקו פולו מצא במסעותיו ערים מפותחות שמגדליהן וגשריהן עצרו את נשימתו, חברות כפריות שמנהגיהן היו קסומים ופראיים גם יחד, יופי טבע בלתי נתפס, בעלי חיים שנראה שיצאו מהאפוסים הגדולים של מולדתו (רק חבל ש"חד הקרן" היה אפור ומקומט וחסר כל חן). ועל הדרך נראה שהוא גם הוא מילא את שליחויותיו של הקיסר על הצד הטוב, מכיוון שהוא נשלח מטעמו שוב ושוב.
17 שנה עשו בני משפחת פולו במונגוליה וסין. 17 שנה של נסיעות מפרכות, מקומות חדשים, ואחרי הכל, גם געגועים הביתה.
בסביבות שנת 1292, למרות התנגדותו של החאן הגדול, נקרתה להם סוף סוף הזדמנות לשוב מערבה: הם צורפו למשלחת אבטחה שליוותה נסיכה מונגולית שנועדה להינשא לשליט מן השושלת האילח'אנית בפרס.
אחרי מסע מפרך ומאיר עיניים דרך החצי הדרומי של יבשת אסיה, הם שבו לוונציה בשנת 1295, עמוסים בעושר רב. מרקו עצמו, שעזב בגיל 17 והיה עכשיו גבר מבוגר עם זקן מפואר, היה כמעט בלתי ניתן לזיהוי על ידי חבריו ומכריו.
היחס שהשלושה זכו לו קצת מבלבל: הם קיבלו בקלות מקום של כבוד בקרב החברה הוונציאנית, שהעריכה עושר כשם שהעריכה תארי אצולה, אבל רוב שומעיו של מרקו, שמוחו כמעט עולה על גדותיו מחוויות המסע העמוס, מניחים שסיפוריו אינם אמיתיים, והוא פשוט אדם רב דמיון עד מאוד. חלקם מאשימים אותו בבוטות בשקרים גסים שנועדו למטרות אפלות, אבל הרוב רק מנידים בראשם בחיבה, והם מתחילים לכנות אותו "איל מיליונה" – הן על שם עושרו, אבל גם על שם מיליון שקריו.
בספרו של פולו (אליו נגיע עוד מעט) הוא מספר על הניסיון שלו, של אביו ושל דודו לשכנע את הוונציאנים באמיתות סיפורם: הם אספו את קרוביהם וחבריהם לסעודה גדולה, ואז "שפכו" מבין קפלי בגדיהם אבנים טובות, מה שאולי שכנע חלק מהמפקפקים, או לכל הפחות הרשים מאוד את כולם, בין שהאמינו למקור העושר הכמעט פיראטי הזה, ובין שלא.
לאט לאט הם מוצאים את מקומם מחדש בוונציה, וכשפורצת מלחמה בינה לבין גנואה, פולו מתגייס לצי הווניציאני. הוא נופל בשבי, ונאסר.
זה היה, ככל הנראה, עונש המאסר הממוזל ביותר בעולם.
בין כותלי הכלא הוא פוגש אחד בשם רוסטיקלו, ברנש מפיזה, שהתמחה בכתיבת ותרגום רומנסות אביריות כדוגמת סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול.
לרוסטיקו יש שתי אוזניים קשובות ונהדרות, גם ככה אין לו הרבה מה לעשות בתא המעופש והחשוך מלבד להאזין לסיפוריו של פולו על שעבר עליו. לאט לאט מבין הסופר הבינוני איזה מן אוצר נפל בידיו, והוא משכנע את פולו שהוא יעלה עבורו את סיפור מסעותיו על הכתב.
פולו הסכים, אבל ההנחה הרווחת היא כי גם אם רוסטיקלו הוא זה שכתב את הנוסח הסופי שפורסם בזמנו באיטליה, הרי שפולו היה מעורב מאוד בכתיבה, שכן התוצר הסופי לא היה רק רומנסה אבירית או סיפור הרפתקאות, אלא תערובת מרתקת של סיפורים מסמרי שיער לצד מעין מדריך תיירים לארצות המזרח ודו"חות מפורטים (שחלקם התגלו מאוחר יותר כמדויקים להפליא) על שיטות ממשל, שטרות כסף ששימשו למסחר, מקומות ובעלי חיים נדירים שנתקל בהם במסעותיו מזרחה.
וכך נולד אחד מרבי המכר של ימי הביניים, אם לא הגדול שבהם: סיפור מסעותיו של מרקו פולו למזרח.
כתב היד המקורי לא שרד, והמוני הנוסחים שכן שרדו מהשנים שאחר כך אינם זהים זה לזה (חוקרים ספרו כ-147 גרסאות שונות). כל זה יצר כר נרחב לפקפוקים, קונספירציות ולגלוג נוסף. העובדה שאנחנו מכירים את תוכנו מאות רבות של שנים אחר כך, צחקה אחרונה.
המקור נכתב, ככל הנראה, בשפה המכונה פרנקו-איטלקית או פרנקו-ונציאנית: צרפתית ספרותית המעורבת ביסודות ונציאניים ופיזאניים ובמילים שנקלטו במזרח. צרפתית הייתה אז שפה בינלאומית של ספרות אבירית, ולכן הבחירה בה עבור יצירה שנועדה להתפשט באירופה הייתה אך טבעית.
הסיפור עשה לו כנפיים מהר מאוד (לפחות במונחים ימי בינימיים): הוא תורגם לשפות רבות, כאשר כל מתרגם בוחר לפעמים להשמיט, להוסיף, או לעבד את הסיפור כאוות נפשו. כך נוצרו אין ספור נוסחים להרפתקאותיו של פולו, אבל למרבה הפלא שדרתו העיקרית של הסיפור נשארה חזקה וברורה. הדמויות הראשיות, כמו גם המקומות עליהם סיפר מרקו בפירוט רב, הפכו לשמות מוכרים ברחבי אירופה כמעט כמו גיבוריהם של האפוסים המיתולוגיים הגדולים.
כמאתיים שנה אחרי שובו של מרקו פולו לוונציה, לקח אירופאי אחר, כריסטופר קולומבוס שמו, את הספר הזה כשיצא למסע הגדול שלו לגילוי המזרח. המידע עליו הוא חשב להסתמך התגלה, כידוע, כמיותר למסע המסוים ההוא, והעולם הפסיד ביקורת-עמיתים מעניינת על דיווחיו של מרקו פולו.
אבל הסיפור היה טוב מכדי להישאר רק במקום ובזמן בהם הוא התרחש. עברו שנים. מאות שנים. ומדי פעם קם יוצר חדש ועיבד, בשירה, בפרוזה, בתיאטרון ואז גם ברדיו ובקולנוע – את סיפורו המרתק של הצעיר האירופאי שהפך לשליחו של קיסר מונגולי שכבש את סין וגילה לעולם המערבי את פלאי המזרח.
פולו עצמו, אגב, נטש במחצית השניה של חייו את מה שנראה כמו חיידק הרפתקנות שקשה להשביעו. לאחר שחרורו מן השבי הוא נשא לאשה את דונטה באדואר, בתו של ויטאלה באדואר, שהביאה עמה כנדוניה את אחד הדברים שעדיין לא היו למשפחת פולו – תואר אצולה. לפולו ולדונטה נולדו שלוש בנות, שככל הידוע לנו אף אחת מהן לא הלכה בעקבות אביה.
***
בחודש הקרוב, דמותו של מרקו פולו תהיה חלק בלתי נפרד מהפעילות לילדים בספרייה הלאומית. בפעילות הקיץ שלנו נצא עם הילדים והמשפחות למסע בים, ביבשה ובחלל, ואולי נגלה כמה מסודות היקום. אבל בעינינו, לב החוויה הוא ההבנה שמסע הוא לא רק תנועה פיזית בין מרחבים, אלא גם דרך לחשוב, לדמיין וליצור. במובן הזה, הספרייה היא נקודת יציאה מופלאה למסעות. אין קצה לידע ואין קצה למחשבה האנושית, וכל תשובה היא דלת שנפתחת לעוד שאלות, גילויים ועולמות חדשים.
אנחנו מזמינים את הילדים להצטרף אל החוקרים, ההרפתקנים ומגלי הארצות לאורך ההיסטוריה, ולצאת איתנו למסע אל האינסוף.
