"אומנות היא לא מה שאתה רואה אלא מה שאתה גורם לאחרים לראות". זה הציטוט שבחרה משפחתה של רונית טל סולטן לחרוט על קברה. סולטן הייתה אישה שגרמה לאחרים סביבה לראות את העולם אחרת, להסתכל על האפשרויות הפתוחות בפניהם, ולדעת שיש בידיהם את היכולת לעשות שינוי לטובה בחייהם, לא משנה באיזה גיל.
***
היא נולדה בישראל ב-1967, למשפחה ממוצא ארגנטיאי. כשהייתה ילדה חזרה המשפחה לבואנוס איירס ואת רוב ילדותה ונערותה עברה שם, בתקופה בה שלט בארגנטינה שלטון רודני צבאי. "במובן מסוים", מספרת ד"ר רונית מילאנו, מי שהנחתה את סולטן בתואר השני ובדוקטורט, "היו לה שתי 'ילדויות', בישראל ובארגנטינה, והיו לה זיכרונות משתיהן". מהן ילדה סולטן שתי יצירות משמעותיות: התזה שלה עסקה במושגים הנוגעים לאמנות בקיבוצים, והדוקטורט, שעסק באמנות המחאה בארגנטינה.
סולטן חזרה לישראל בגרעין שבא לישב את הגבול הדרומי של המדינה, בקיבוץ כרם שלום, ושם הכירה את רולאן בן זוגה ונולדו להם בהמשך שני בנים, אדם ותום. לאחר מכן עברו לחולית, קיבוץ צעיר שהועבר מסיני, ושם חיו יחד. עם השנים הצטרפו למשפחה הנכדים שנשארו בחולית סביב הבית החם והאוהב שיצרו רונית ורולאן.
סולטן הייתה אמנם דמות משמעותית מאוד בתחום החינוך בקיבוצה הקטנטן, אך בגיל 40, אחרי שנים של עבודה חינוכית בקיבוץ, החליטה שהיא רוצה להגשים חלום ולצאת ללימודים גבוהים. עוד קודם לכן היא חקרה אמנות וגם יצרה בעצמה, עבדה בעיסת נייר וגם הכינה תכשיטים. לכל אחד מבני משפחתה הקרובה היא הכינה פסל מעיסת נייר שמותאם לו בדיוק. למשל לרולאן, שהיה ממוצא צרפתי ואהב לבשל, יצרה דמות של טבח, שהיה אחד החפצים ששרדו את ההרס שהתחולל בביתם בשבעה באוקטובר.
"העולם הפסיד אישה מרתקת" מתארת אותה כלתה, ניר סולטן. "היא הייתה אישה מוארת, שהשפיעה מהאור שלה על החיים של מי שהיה סביבה, העצימה אותם, במיוחד נשים. היא הייתה פמיניסטית בלי לדבר על זה", היא מספרת: "היא זו שהמציאה לי את הקריירה שלי. היינו מדברות המון על ספרות ילדים, שתינו תמיד עבדנו עם ילדים והיא הציעה לי ללמוד ליווי התפתחותי דרך תנועה, וזה העסק שלי היום, והשיחות שלנו הפכו לשיעורי תנועה מיוחדים שיצרתי – למשל שיעור על ויסות כוח ומשיכות דרך הספר "אליעזר והגזר". לכל אורך חייה רונית תמיד דאגה להתפתח לכיוונים שונים, לא שקטה על שמריה. תמיד היא אמרה לי – 'אף פעם לא מאוחר', זה משהו שילך איתי לכל החיים" מוסיפה ניר.
את התואר הראשון שלה בתרבות ואמנות עשתה במכללת ספיר, ובמקביל עסקה באמנות. היא התאהבה במחקר והמשיכה מייד לתואר שני באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמהירות הפכה לחלק מהסגל האקדמי במכללת ספיר. התזה שלה, אותה כתבה על אמנות בקיבוצים הסבירה מושגים כמו האמן הקיבוצי, הגלריה הקיבוצית, והיא משמעותית לכל מי שעוסק בתחום כבסיס למחקרים עתידיים.
בדוקטורט שלה פנתה לילדות השנייה שלה, זו שעברה בארגנטינה, בצל משטר חשוך ומאיים. היא בחרה לחקור האם אמנות באמת יכולה ליצור שינוי בעולם או שזה אפקט מוגזם לייחס לה? ואמנם, בארגנטינה בשנות ה-70' וה-80' האמנות נעשתה תחת פיקוח וצנזורה והאומנים נאלצו לעבוד במחתרת. אולם חלק מהעבודות יצאו מחוץ לגבולות ארגנטינה והתפרסמו (באו"ם, בקבוצות של אקטיביסטים, בארגוני זכויות אדם ועוד), ויצרו לחץ חוזר על הפוליטיקה בתוך המדינה.
האקדמיה הפכה לבית נוסף עבורה. לרוב הכניסה לעולם האקדמי תופסת תאוצה רק לאחר קבלת תואר הדוקטור אולם במקרה של סולטן היא הצליחה במקצועיות ובקסם האישי שלה להיכנס אליו עוד קודם לכן, והיא השתלבה בהוראה גם במכללת ספיר וגם באוניברסיטת בן-גוריון. עוד במהלך הדוקטורט הציעו לה להעביר קורס בנושא אותו חקרה, אמנות המחאה, והיא הייתה לקראת סיום הכנתו.
"היא הייתה סטודנטית מעולה, מעמיקה. מאמרים שלה, המבוססים על המחקר, התפרסמו ובמהלך הדוקטורט היא זכתה במענק מטעם המועצה להשכלה גבוהה לנסיעת מחקר בארכיונים בארגנטינה", מספרת ד"ר מילאנו.
במשך שנים עבדה סולטן בתחום החינוך בקיבוץ, עם ילדים בגילאים שונים. "היא הייתה אשת חינוך בבסיס שלה, והייתה בה אכפתיות עמוקה, שהיא העבירה מהילדים הרכים, לסטודנטים שלה ולעמיתיה ללימודים. בזמן שעבדה כעוזרת הוראה במכללת ספיר היא גם התנדבה להיות חונכת של מספר סטודנטיות במסגרת תכנית פר"ח, חלקן מהפזורה הבדואית. זה היה מאתגר, בגלל השפה ופערי התרבות,. אבל היא לא וויתרה על אף אחת ונלחמה כדי שהן יצליחו בלימודים. כשאחת לא הגיעה לאיזו תקופה למכללה, רונית ממש נלחצה ולא נרגעה עד ששמעה שהיא בסדר".
"היה בה משהו כל כך אצילי ואלגנטי ועם זאת מאוד חד ונחוש" מספרת עליה ד"ר מילאנו. "היה לה עוגן פנימי חזק וציר מגובש שסביבו היא בנתה את העשייה שלה. האומץ שלה לצאת לקריירה חדשה בגיל מבוגר יחסית הוא מעורר השראה".
כשנה לאחר מותה, הוציאו חבריה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב את הדוקטורט שלה כספר עיון: "מכחולים בצל הגנרלים: אמנות מחאה בארגנטינה, 1976-1983". בפתיחתו כתבה ד"ר מילאנו על חשיבות המחקר, לצד האישיות הייחודית של סולטן ז"ל: "רונית לא נסחפה לרגע לחשוב שאמנות מחאה לבדה יכולה להפיל ממשלות. אבל היא כן מראה בעבודתה, על בסיס עובדות היסטוריות, כיצד האמנות יכולה לקחת חלק פעיל ומשמעותי בעיצוב שיח מרדני, בהפצתו, ובדחיפה לעבר סנטימנט מחאתי שעשוי להניע, בסופו של דבר, תהליכי התנגדות חברתיים אפקטיביים."
בעבודת הדוקטורט שלה בחנה רונית אסטרטגיות מחאה שונות בהן נקטו אומנים על מנת לקחת חלק בעיצוב השיח הציבורי וביצירת כוח שהביא בסופו של דבר להפלת המשטר הדיקטטורי. "רונית", מספרים עליה, "שהכירה מקרוב את מאפייניהן של דיקטטורות, הקפידה להדגיש במהלך שנת 2023, באופטימיות, שאנחנו, בישראל, עדיין רחוקים משם". בעבודתה היא הראתה שהדבר המרכזי שמצטייר כבסיס לאמנות המחאה תחת דיקטטורות או משטרים צבאיים, הוא הפחד, המגיע ממנגנונים קיצוניים של פיקוח וענישה.
***
את ההודעה המשמחת על סיום תהליך השיפוט של הדוקטורט, קיבלה ד"ר מילאנו, כמה ימים לפני השבת ההיא: "שמחנו יחד כי היה ברור שיאושר הדוקטורט, אחרי כל כך הרבה עבודה קשה של שנים" נשאר לה רק עוד להגיש גרסה סופית אחרונה. רונית אמרה שהיא תתעכב עם זה קצת, כי אמא שלה, שרה, בת ה-90 בדיוק בביקור בארץ והן מטיילות יחד. אימה הייתה עתידה לעלות על טיסה חזרה לארגנטינה ב-7 באוקטובר לפנות בוקר.
ביום שיהיה האחרון לחייה, לפנות בוקר, נסעה סולטן יחד עם בנה אדם לשדה התעופה שם הם נפרדו בחום מאימה המבוגרת שרה, שעדיין חיה בארגנטינה והייתה מגיעה לבקר לעיתים את בתה ומשפחתה האהובה בישראל. בשעה 6:15 אדם, בנה של סולטן הוריד את רונית בביתה ונסע לביתו ששוכן בצד השני של הקיבוץ.
המתקפה האכזרית של חמאס על קיבוץ חולית החלה בדקות לאחר מכן. ההודעה האחרונה למשפחתה הגיעה מסולטן בשעה 7:57, אז היא כתבה להם: "אני אוהבת אתכם תשמרו על עצמכם". לחברה מהקיבוץ הספיקה סולטן לכתוב בשעה 8:07: "הנה הם שברו את הזכוכית הם נכנסים אלינו…". גופותיהם של סולטן ובן זוגה נמצאו ביום שלאחר מכן והמשפחה קיבלה על כך הודעה מנציגי הקיבוץ. הם הובאו לקבורה יחד, כמו שחיו את מרבית חייהם. הם הובאו למנוחות בבית העלמין באשדוד, שם קבורים בני משפחתו של רולאן.
תואר הדוקטור הוענק לסולטן לאחר מותה, בטקס מרגש ועצוב, ובנה, תום, קיבל אותו בשמה. כמה חודשים לאחר מכן נערך גם יום עיון לזכרה בשיתוף מכללת ספיר ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב בו הוצגו מחקריה ומחקרים נושקים בנושא אמנות המחאה. באותו אירוע, הושק ספרה של סולטן בעברית וגם בספרדית, שפת האם שלה.
המחקר של ד"ר רונית טל סולטן ימשיך להוות בסיס למחקרים נוספים בתחום, והיא עצמה נשארת השראה כאישה שלא פחדה משינויים, שהעיזה להמציא את עצמה מחדש, להאמין בעצמה ולחיות לאור הערכים בהם האמינה.
***
