בתחילת המאה ה-20 הייתה מחלת השחפת אחת המחלות הנפוצות ביותר בעולם. באותה התקופה טרם ידעו כיצד לטפל בה בצורה יעילה. מחלה זו התפשטה בעיקר בקרב אוכלוסיות שסבלו ממחסור מסוים בתזונה. תקופות מלחמה גרמו לחלקים ניכרים באוכלוסייה לסבול מתת-תזונה ולכן לא מפתיע שהסופר פרנץ קפקא חלה בשחפת בשנת 1917 – בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.
תחילה ניסה קפקא לטפל במחלה בדרך פשוטה: כמה חודשי מנוחה מחוץ לעיר, אצל אחותו אוטיליה. במהלך שנות המחלה חזר קפקא מידי פעם לעבוד בחברת הביטוח בפראג שבה היה מועסק, אך יותר ויותר נאלץ לעשות הפסקות ארוכות שבהן שהה בבתי הבראה שונים בבוהמיה ובאוסטריה. בשבועות האחרונים לחייו שהה בבית הבראה בעיירה קירלינג ליד וינה (אוסטריה). מקום זה קיבל מטופלים שמרביתם היו בשלבים סופניים של מחלת השחפת וסיכוייהם לצאת ממנו במצב בריאותי סביר היו כמעט אפסיים. אצל קפקא המחלה התפשטה לגרונו, דבר שמנע ממנו לדבר והוא עבר לתקשר עם סביבתו בכתב בלבד.
הסופר שלח עוד מכתבים וגלויות לידידיו, כמו אלה שכתב למקס ברוד בחודשי אפריל ומאי 1924:
בגלויות אלה התייחס קפקא עדיין לעניינים ספרותיים משלו, ליצירות של סופרים אחרים אבל גם לחוויותיו הלא-נעימות שחווה עקב הטיפולים הקשים (הזרקות אלכוהול). במקרה הטוב זריקות אלה נתנו הקלה מסוימת.
מהתקופה הקשה הזו אף נשתמרו כ-40 "דפי שיחה" שעליהם כתב קפקא את רעיונותיו ואמירותיו לחברים שסבבו אותו בימים אלה: חברתו דורה דיאמנט, הרופא רוברט קלופשטוק, מקס ברוד ואולי גם אחרים. אחרי מותו של קפקא ב-3 ביוני 1924, דפים אלה פוזרו בין החברים וחמישה מהם עברו לבעלותו של מקס ברוד. יחד עם ארכיונו האישי וכתבי קפקא שהיו אצלו, פריטים אלה הגיעו לספרייה הלאומית. במהלך קריאת הדפים (שמעולם לא פורסמו) לא תמיד קל להבין עם מי בדיוק "שוחח" קפקא כשכתב שורה מסוימת על הדף ועל מה בדיוק הייתה השיחה. ואולם, כן ניתן למצוא התייחסויות מסוימות, כמו למשל לחוויות שהיו לו עם אביו כשהיה ילד:
"כשהייתי ילד קטן, כשעוד לא ידעתי לשחות, לפעמים הייתי הולך עם אבי, שגם לא ידע לשחות, לבריכת המים הרדודים. אז היינו יושבים בעירום במזנון, כל אחד עם נקניקייה וחצי ליטר בירה. בדרך כלל אבי היה מביא את הנקניקיות מהבית, כי בבית הספר לשחייה הן היו יקרות מדי"
במקום אחר בדפים אלה מראות לנו שתי שורות את הדאגה של קפקא לפרחים שהביאו לו לחדרו בבית ההבראה: "לא מים קרים אבל גם לא חמים מדי, כדי שלא יחטפו בחילה". " עוד היה צריך לדאוג שהפרחים שנדחקו לתחתית האגרטל לא יינזקו. איך אפשר לעשות את זה"
גם על תזונתו היו לקפקא הערות: "מאוד הגיוני שבבית החולים הארוחה האחרונה הייתה בין שש לשבע וחצי, אחרי ששוכבים כל היום אי אפשר לאכול בשמונה וחצי" או: "אחרי הכול סיבוב של ארוחות בלי פירות הוא בלתי נסבל לאורך זמן". במצבו הקשה גם השתייה לא הייתה קלה: "חלב? שתיתי חלב חמוץ יותר מדי זמן, ואז חומץ. הייסורים שגורמת שתיית חלב, עכשיו"
מובן שגם מחלתו המכבידה והטיפולים הפכו לנושא: "זה היה משיעול באותו הזמן. עדיין שורף מהשמן."
"גם אותי הזריקות כבר לא מלהיבות, זה מבלבל מדי"
הסדר המדויק של הדפים אינו ברור וגם לא ברור אם הם מכילים את כל העדות מהשיחות בימיו האחרונים של קפקא או אם היו עוד.
על אף מצבו הבריאותי והנפשי ליקט מספר סיפורים קצרים לאסופה האחרונה שהכין בשם "אמן התענית". תיקון דפי ההגהה של הספר היה אולי המעשה הספרותי האחרון שקפקא עשה. ידידו ברוד השלים את תהליך הפרסום. את הספר המודפס פרנץ קפקא כבר לא זכה לראות.
פריטים אלה ורבים אחרים יוצגו בתערוכה על פרנץ קפקא אשר מתוכננת להיפתח לקראת סוף שנת 2024 בספרייה הלאומית.
