הספרים של הימלר במדפי הספרייה הלאומית

לרב המרצחים היינריך הימלר הייתה ספרייה פרטית. כמה מספריו, בחתימת ידו, הגיעו בדרך לא דרך לירושלים

היינריך הימלר מפקד ה־SS

שלמה שונמי, מבכירי הספרייה הלאומית לשעבר, הקדיש את חייו לאיתור ספריות יהודיות שנותרו באירופה אחרי השואה ולהבאתם לישראל. במהלך עשרות שנים של פעילות, הוא הצליח להביא ארצה מאות אלפי ספרים. רבים מהם הגיעו לספרייה הלאומית.

בריאיון שנערך עמו ב-1977, הוא סיפר שבין היתר הגיעו מגרמניה ספרים מאוספו הפרטי של לא פחות מהיינריך הימלר, מפקד ה־SS ומהדמויות החזקות ביותר בגרמניה הנאצית.

החלטתי לנסות לאתרם.

היינריך הימלר מפקד ה־SS

הימלר היה אדמיניסטרטור מוכשר שהצליח לחבר בין מערכות פיקוד ושלטון רבות ומורכבות תוך כדי הטלת אימה על אזרחי גרמניה ויתר תושבי אירופה. הוא, יותר מכל אחד אחר, היה אחראי לגירוש היהודים לגטאות במזרח אירופה, להקמת מחנות הריכוז וההשמדה ולרציחתם של שישה מיליון יהודים ועוד מיליוני בני עמים אחרים. בשונה מבכירים נאצים אחרים כמו יוסף גאבלס, להימלר לא הייתה השכלה אקדמית מעמיקה. ובכל זאת הוא השקיע זמן רב בפיתוח תאוריות גזעיות ומחקרים מדעיים לכאורה, כדי להוכיח את עליונות הגזע הארי וגם, להבדיל, את הנחיתות של עמים אחרים. קל לדמיין אותו מוקף בספרי היסטוריה, פולקלור ומדע של הוגים וחוקרים גרמנים ואחרים.

היינריך הימלר מפקד ה־SS

ידוע כי ספרייתו האישית של אדולף היטלר נמצאה לאחר המלחמה ונשלחה לספריית הקונגרס בוושינגטון. הספרייה של מערכת העיתון האנטישמי Der Sturmer הגיעה לספריית Yeshiva University בניו יורק. אבל מה עלה בגורל ספריו של הימלר?

הימלר גילה עניין רב במיסטיקה ובעל־טבעי, ורבים מספריו עסקו בנושא. חלק מהספרים הללו, המכונים "ספריית המכשפה", נתגלו לפני כמה שנים בצ'כיה.

ומה עם הספרים המסורתיים יותר כמו קצת אנטישמיות קלאסית?

כפי שקורה לעיתים קרובות, גם השאלה המסקרנת הזו נפתרה במקרה. אחרי שנים של חיפושים, נתקלתי במקרה באחד הספרים מספרייתו האישית של הימלר באוסף הספרייה הלאומית.

הספר "Der Aufstieg der Juden" של העיתונאי פרדיננד פריד הוא תיאור היסטורי של עם ישראל מאז ימי חורבן בית המקדש השני ועד לתקופה הרומית. פריד הצטרף ל־SS וקודם על־ידי הימלר עצמו. את עותק הספר השמור בספרייה הלאומית הקדיש פריד להימלר בתור נאמנו ושותפו לברית המאבק.

שנה וחצי לאחר הקדשת הספר חתם הימלר את שמו בראש העמוד באותיות גדולות בדיו ירוק עם ציון התאריך שבו כנראה סיים את הקריאה, 28.12.38.

ספרו של פרדיננד פריד, שהוקדש להימלר. חתימתו של הימלר בראש העמוד

עד היום החזקתי בידיי הרבה מאוצרות הספרייה, אבל המחשבה שלפני 84 שנים אחזו בספר הזה ידיו המגואלות בדם של ארכיטקט השואה, הייתה מזעזעת בלשון המעטה.

בעזרת הספר הזה מצאתי ספר נוסף מספרייתו של הימלר. הפעם היה זה הספר "Schriften für das deutsche Volk" של המזרחן וחוקר המקרא האנטישמי פאול דה לגארד בנושא ממשל ופוליטיקה. בראש עמוד השער חתם הימלר את שמו.

הספר הבא שמצאתי הוא "Die Vererbung der Geistigen Begabung", העוסק בנושאים של תורשה וגזע והשפעתם על אופי ואינטליגנציה. הימלר חתם את שמו כרגיל והוסיף את התאריך 22.1.39.

שני ספרים נוספים שגיליתי באותה הזדמנות לא השתייכו לספרייתו האישית, אלא נשלחו בידי הימלר לספריית סניף התנועה הנאצית בחיפה. כן, היה דבר כזה.

הדף הראשון מתוך שלושה המפרטים את ספרי הסניף החיפאי של הנאצים בארץ ישראל.  ספרו של הימלר הוא ה־12 ברשימה. צילום: ארכיון המדינה

לפני מלחמת העולם השנייה חיו בארץ ישראל פחות מ־2,500 אזרחים גרמנים, רובם במושבות של אגודת הטמפלרים, שהייתה פלג דתי שנפרד מהכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה ואנשיו עלו לארץ באמצע המאה ה־19. את הסניף הארצישראלי של התנועה הנאצית ייסד Karl Ruff, אדריכל שנולד בחיפה להורים בני האגודה הטמפלרית. חבורות נאציות נפתחו במושבות בחיפה, יפו, ירושלים ושרונה (תל אביב), ועד סוף 1933 כבר נמנו בהן 121 חברים. הסניף הארצישראלי המשיך להתרחב, והחברים אף לא פחדו לערוך מצעדים בלבוש נאצי עם דגלי צלב הקרס ברחובות הערים. לחיזוק חברי הסניף שלחה התנועה הנאצית מגרמניה פמפלטים, ספרים ואפילו מכשירי רדיו זולים כדי להאזין לשידורי התעמולה מברלין. לקראת פרוץ המלחמה חלק מהגברים גויסו לצבא הגרמני והפליגו לאירופה. יתר התושבים בארץ נכלאו או גורשו בידי שלטונות המנדט (לקריאה נוספת לחצו כאן).

דגלים של הסניף הארצישראלי של התנועה הנאצית

בין הספרים שהגיעו לספרייה הנאצית בחיפה היו כאלו ששלח הימלר עצמו. לימים פירקו הבריטים את ההתארגנות בחיפה, והספרים התגלגלו לבסוף אל הספרייה הלאומית. בינתיים מצאתי רק שניים מהם. הספר הראשון, "Bauernbrauch im Jahreslauf", מתאר את חיי הכפר, הטבע, המנהגים והפולקלור הגרמני. הספר השני, "Die Schutzstaffel als antibolschewistische Kampforganisation", הוא ספרו של הימלר עצמו על תולדות העם הגרמני, ייסוד ה־SS והתכונות הגזעיות והנפשיות הנדרשות מחברי הארגון.

שני הספרים נפתחים בהקדשה קצרה לחבורה הנאצית בחיפה מתאריך 9.11.1937. בשניהם מתנוססת גם חתימה בכתב ידו של הימלר בצירוף דרגתו, Reichsführer SS.

ספרו של הימלר על ה־SS. נתרם לחבורה הנאצית בחיפה, 1937

סגרתי את ספריו של הימלר בזהירות, החזרתי אותם למחסן אוסף הנדירים של הספרייה הלאומית והלכתי… לחפש אלכוג'ל.

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: המשחק שהפך ללהיט

כשלוין קיפניס ביים את חג הפורים עבור גננות ישראל

"משחק פורים" מאת לוין קיפניס, מצויר בידי נחום גוטמן

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל!
מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל!
אַל יָקוּם אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ,
מִשְׂחַק פּוּרִים מַתְחִיל!

לה לה לה…

הַלֵּצָן:
פַּנּוּ דֶּרֶךְ, הַטּוּ לַצָּד –
הַמֶּלֶךְ בָּא עִם שַׁרְבִיט בַּיָּד!

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ,
אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
שַׁרְבִיט זָהָב לִי בַּיָּד
וְכֶתֶר עַל הָרֹאשׁ!

לְכֻלָּנוּ, לְכֻלָּנוּ
כֶּתֶר עַל הָרֹאשׁ!
כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!

הַלֵּצָן:
הָרִימוּ זֵר, הָנִיפוּ זֵר –
הִנֵּה בָּאָה מַלְכָּה אֶסְתֵּר!

מַלְכָּה אֶסְתֵּר אֲנִי,
וְזֵר זָהָב יֵשׁ לִי!
יוֹדְעִים אַתֶּם מִי דּוֹדִי?
מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי!

לְכֻלָּנוּ, לְכֻלָּנוּ
עַל רֹאשֵׁנוּ זֵר!
כָּל אַחַת מֵאִתָּנוּ
הִיא מַלְכָּה אֶסְתֵּר!

הַלֵּצָן:
יַעֲמֹד, יַעֲמֹד, יַעֲמֹד –
רַבִּי מָרְדְּכַי הַדּוֹד!

אֲנִי הוּא מָרְדְּכַי,
תְּכֵלֶת בְּגָדַי,
אָזְנֵי-הָמָן וְרַעֲשָׁנִים
הֵבֵאתִי לִילָדַי!

הַלֵּצָן:
פַּנּוּ דֶּרֶךְ מִכָּאן וּמִכָּאן –
יָבוֹא הָמָן! יָבוֹא הָמָן!

וְגַם אֲנִי אָשִׁיר!
הֵבֵאתִי סוּס אַבִּיר.
אֶת מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי
אַרְכִּיב בִּרְחוֹב הָעִיר!

כל הילדים:
כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!

("משחק פורים", מילים: לוין קיפניס, לחן: נחום נרדי)

 

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!, מתוך "משחק פורים"

 

אנחנו זוכרים אותו בתור "אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!", אבל הוא הרבה יותר מזה. השיר האהוב והמוכר משחק פורים הוא שביים מחדש את חג הפורים ברוח ציונית ולאומית. ולמרות החידוש שבו, שימר השיר הרבה מהמורשת של הצגות הפורים, הן ה"פורים שפיל" המסורתי. זהו סיפורו של משחק פורים, השיר שהפך לספר שכתב לוין קיפניס ואייר נחום גוטמן. הספר פורסם לראשונה בשנת 1933. השיר "משחק פורים", לעומת זאת, הופיע כבר בגיליון הראשון של העיתון שערך לוין קיפניס, גליונות לגננות בהוצאת מרכז התאחדות הגננות בארץ-ישראל. שנת הפרסום – תרפ"ט/ 1929. הוא פורסם כבר עם הלחן של נחום נרדי.

 

עד שהופיע הסופר והמשורר לילדים לוין קיפניס בעולם היצירה העברי, מעטים היו השירים והסיפורים שהוקדשו לחגי ישראל. ודאי חוברו פיוטים ושירים ברוח הדת ובית הכנסת, אך מעט מאוד יצירה נכתבה ברוח הלאומיות היהודית המתחדשת. לכן החליט קיפניס להקדיש את עצמו לכתיבת חומרים שחסרו. כיוון שהתמחה בכתיבה ועריכה של תכנים בעברית לילדי גן ועבד בצמידות לגננות, הגה מראש את ההקשר המדויק שבו יושרו השירים. ובמילים אחרות, קיפניס ביים את שיריו ולא רק כתב אותם.

כבר בשנת 1928 הקים קיפניס תיאטרון לילדים. אך השם "תיאטרון" מעט מתעתע. לא מדובר בבניין רחב ממדים שבו במה ומושבים לקהל, אלא בתיאטרון נודד שעבר מגן לגן ומבית ספר לבית ספר. במשך 25 שנה ניהל קיפניס את תיאטרון הילדים שלו, ולמען האמת עשה הרבה מעבר לניהול. הוא שימש הבמאי, המחזאי, הפזמונאי, המלהק ואפילו התפאורן של התיאטרון. את השחקנים והשחקניות בחר בעצמו ועבד איתם על ההצגה: החל בשירים שחיבר בעצמו, דרך הטקסט שכתב למחזה ושקישר בין השירים לכדי יצירה אחת וכלה בהעמדה הנכונה של השחקנים על הבמה. ההעמדה – אנו לומדים מכלתו ציונה קיפניס – הייתה חשובה לו במיוחד. "לקיפניס היה חוש מיוחד להמחיש לילד את הסובב אותו", סיפרה לנו ציונה.

פתיחת "משחק פורים"

 

את הרגישות הזאת, "החוש המיוחד", הביא איתו קיפניס גם לפרויקט המשותף שהצגנו בתחילת הכתבה, אחד מני רבים שיצר יחד עם המאייר נחום גוטמן. את דרכו האיורית החל גוטמן כשנתן פרשנות ארצישראלית לשיריו הגלותיים של חיים נחמן ביאליק, ואל חידוש ורענון חג הפורים כבר הגיע מוכן. ספרם המשותף של קיפניס וגוטמן נקרא משחק פורים על משקל ה"פורים שפיל" – הצגות הפורים שנהגו להעלות כל קהילה ועיירה בגולה. אמרנו חידוש, ולכך בדיוק התכוונו. לא מדובר בזניחת העבר אלא ברענון ומתיחת פנים. ובהתאם לאותה גישה, גם הלחן נבחר בהשראת המסורת היהודית. המלחין נחום נרדי, שאף הוא שיתף פעולה תכופות עם קיפניס, יצר את הלחן על בסיס ניגון של חסידי קרלין־סטולין לפיוט "שושנת יעקב".

הדגש במשחק פורים – בשיר כמו גם בספר – עובר מדמות לדמות, שאותן מגלמים ילדי הגן ומתחפשים בהתאם. להמחשת התחפושות נעזר קיפניס באיוריו הנפלאים של גוטמן.

שניים מהאיורים הנפלאים של גוטמן בספר

 

אומנם על כריכת הספר משחק פורים כתובים שמותיהם של קיפניס וגוטמן, אך מדובר גם בעסק משפחתי של ממש. שי, בעלה המנוח של ציונה ובנו הבכור של קיפניס, היה השליח שתיווך בין היוצרים. הדברים התנהלו ככה: גוטמן היה מצייר, קיפניס היה מעיר, ושי הקטן היה חוזר עם ההערות אל גוטמן. זאת בעוד ניצה, אחותו של שי, הייתה משחקת בתיאטרון הילדים דמות אחרת בכל פעם. הספר מוקדש לבתו נטע, מנישואיו השניים. אגב, כך גילו ילדיו של קיפניס את האהדה הגדולה בארץ ליצירתו של אביהם. כשהיה שי בן 5 השמיע לו אביו את "משחק פורים", השיר החדש שחיבר לפורים, ולמוחרת כבר שמע אותו שי בתהלוכה הגדולה של פורים בתל אביב.

לוין קיפניס ובנו הבכור שי בתחילת שנות ה־30

 

במובן הזה קיפניס הוא עוד דוגמה לטוטליות של מחדשי התרבות העברית בארץ. כך למשל צירף אברהם אבן־שושן למילונו הגדול רשימות של שמות עבריים לילדים. וחיים נחמן ביאליק לא רק חיבר שירה לילדים ולמבוגרים, אלא אף ערך ושימר סיפורי עם, הנגיש את הספרות התלמודית ופיקד על שלל יוזמות חינוכיות ביישוב. קיפניס משתייך לקבוצה מובחרת ומיוחדת זאת: הוא לא הסתפק בכתיבה ובימוי של אירועי פורים, אלא דאג לכל היבטי הטקס של החג המחודש, כולל התחפושות שילבשו הילדים בבואם אל הגן, השירים שישירו ואפילו המיקום המדויק שבו יעמדו כשישירו את השירים.

כבר עשרות שנים שהמילים הנצחיות של לוין קיפניס, עם הלחן של נחום נרדי, הן חלק בלתי נפרד מחג פורים. מאז יצא הספר לראשונה בשנת 1933, אימצו ילדי ישראל באהבה את השיר, שנכתב במקור כמחזה ילדים לפורים. עם השנים אזלו עותקי הספר המקורי ולא ניתן עוד להשיגם. בשנת 2017 הוציאה מחדש הוצאת ידיעות ספרים את הספר משחק פורים בליווי איוריו המקוריים של נחום גוטמן.

המשתתפים בהצגה של לוין קיפניס

היומן של נאג'י עלי: מלחמת יום כיפור מעיניו של חייל מצרי

בסך הכול חמישה ימים תיעד סמל רפואי נאג'י עלי את אחת מהקשות שבמלחמות ישראל. תיעוד מצמרר של יחס אכזרי לאויב הישראלי. סיפורו של יומן שהתגלה לאחרונה

המחברת שסחב איתו החייל המצרי בימי מלחמת יום כיפור שימשה למטרה אחרת מזאת שייעדו לה מפקדיו. במקור ניתנה המחברת לחיילים כדי לתעד בה את תוצאות בדיקת הטילים הבליסטיים שהעבירה ברית המועצות למצרים כהכנה לעימות הצבאי הבא עם ישראל. היו אלה טילי "סאגר", הנקראים גם 9M14 וברוסית "מליוטקה". ובאמת, עמוד אחד במחברת הוקדש למטרה המקורית, וממנו אנחנו לומדים שהטיל שהתבקש החייל לבדוק נמצא תקין. אך עם פרוץ הקרבות בשישה באוקטובר 1973 הוסבה המחברת ליומן אישי, ועל כריכתו חרט החייל את המילה "זיכרונות".

שמו המלא של החייל המתעד אינו ידוע מכיוון שביומן נזכר רק שמו הפרטי, "נאג'י עלי". מלבד זאת הכותב מספק מעט מאוד פרטים על עצמו, ורק מציין שהוא "סמל בריאות" של הדיוויזיה השביעית בארמייה השלישית. כלומר במושגים שלנו ייתכן ששירת בתפקיד חובש.

"למען זיכרון נצחי מחזית הלחימה בסואץ. סמל בריאות נאג'י עלי יחידה 741"

בתולדות הסכסוך הצבאי בין ישראל למצרים ידועה העיר שלופה כנקודת התנגשות תכופה ועתירת דם כבר ממלחמת סיני בסוף שנת 1956. שלופה שוכנת בגדה המערבית של תעלת סואץ, מצפון לעיר סואץ ומדרום לעיר איסמעיליה.

ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור חוצה נאג'י עלי את תעלת סואץ אל חצי האי סיני דרך שלופה. זהו יום שבת, צוהרי יום הכיפורים 1973. התיעוד מיום גורלי זה הוא הקשה ביותר לקריאה, ובו נאג'י עלי מתאר את המפגש הראשון שלו עם חיילי צה"ל ואת העברת הציוד ממחנה שלופה לגדה המזרחית של התעלה. ככל הנראה האירועים התרחשו במוצב "ליטוף".

מתקפת הפתע מצליחה ובידי הצבא המצרי נופלים לא רק המוצבים הקדמיים, אלא גם שבויים ישראלים. הדיווח הקר והיבש על היחס האכזרי כלפיהם מזעזע לקריאה:

בשישה באוקטובר 73' ביום שהיה שבת בשעה 2 בצוהריים מחנה צבאי שלופה:

טסנו במטוסים מצריים מעל סיני ואחרי שהרסנו והחרבנו את הנקודות החזקות, נסענו ברכבים אמפיביים, התמקמנו על נקודות בחוף והתחלנו לחצות עם המכונות שלנו. החצייה הייתה שקטה וללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן מה הותקפה נקודה אזרחית לידנו. דגל האויב הורד. תפסנו חייל ישראלי והוא נכנע והרים את ידיו. לא ירינו בו כי זה היה חסר תועלת. במקום זה הכינו אותו במגפיים שלנו עד שהוא מת. אז העברנו את כל הציוד כמו תחמושת, טנקים, אוכל ושתייה אל כוחותינו שכבר חצו.

זהו הרגע המצמרר ביותר המתואר ביומן הקצר הזה, והוא מופיע כבר בפתיחתו. מהתיעוד עולה שבשלב זה לא ניסו להעביר את השבויים למעצר אלא התכוונו להיפטר מהם במהרה וללא אובדן תחמושת.

משעה שהתמקמו הכוחות התוקפים בשטח, מונה מחבר היומן את האספקה שמועברת אליהם: אוכל, תחמושת ותותחים. בפצועים המצרים מטפל קולגה בשם חסן.

התיעוד המצמרר של היום הראשון למלחמה

 

אומנם נאג'י עלי הגדיר את יומנו כ"זיכרונות", אולי אף זיכרונות אישיים, אך הטון שהוא נוקט מיומה השני של המלחמה הוא טון תעמולתי. אפשר לקרוא את מילותיו ולדמיין שאנחנו מקשיבים לשידור של רדיו קהיר מהמלחמה:

הלחימה נמשכת ליום השני.

הכוחות נעים ללא הפסקה עם ניצחונות מדהימים, מפילים חלק ממטוסי האויב והטנקים.

חוץ מנקודה שהגיבה בחוזקה ואגרסיביות וגרמה למספר מצומצם של אבדות ופצועים אבל טיפלנו בהם במהירות.

המוצב תקף בעוצמה ולמרות ניסיונות כוחותינו להשתיקו בכל זאת המשיך לתקוף אך לא הצליח להדוף את ההתקפות שלנו. באותו יום הצלחנו להוריד את דגל האויב והרמנו את דגלנו המצרי על אדמת סיני בגדה המזרחית של התעלה. ושבחו את האל. הללו.

 

תיעוד היום השלישי למלחמה ממחיש שוב את עוצמת השנאה של הלוחמים המצרים לאויב הישראלי. הפעם חיילי צה"ל שנשבו נחלצים בעור שיניהם:

8/10/1973 – יום שני

הצלחנו לעבור את התעלה שוב, העברנו חלק מהציוד והתחמושת.

בעזרת האל הצלחנו להשתיק את הנקודה 149 לנצח (הנקודה החזקה – כך במקור. ככל הנראה מתייחס למוצב מיום קודם).

כך כל האזור נרגע פחות או יותר חוץ מההפגזות האוויריות.

כשהשתקנו אותה (נקודה 149 ככל הנראה) כבשו כוחותינו את אזור הנקודה.

נתנו לנו אות לעבור אל החוף ולהביא שלושה שבויים של האויב. הכינו אותם בכוח, באגרסיביות. החיילים הקיפו אותם ורצו לשתות מדמם. אבל המנהיגים (הקצינים ככל הנראה) מנעו זאת כדי לתשאל אותם ולקבל מידע.

בסוף היומן חתום קצין בדרגת רב־סרן (לא נאג'י עלי) לצד תוצאות בדיקת הטיל הרוסי

 

הימים הרביעי והחמישי של המלחמה מתועדים ביומן החייל המצרי ללא אזכור של דרמות מיוחדות. מרגע שהוכנעה "הנקודה החזקה", מתרכזת היחידה של נאג'י עלי בהכנת הציוד והאספקה לקראת המשך הלחימה וההתקדמות אל פנים חצי האי סיני. הציוד כולל גם בקבוק קוקה קולה שנאסף מהמוצב הישראלי הכבוש:

9/10/1973 – יום שלישי (היום הרביעי למלחמה)

בבוקר בשעה 6:00 אכלנו את ארוחת הבוקר (ייתכן שכתוב כאן: "מעל ארבעה מטוסים ישראלים" – ככל הנראה הכוונה למטוסים שהתרסקו, ח"מ) ואז עברתי לגדה המזרחית. הלכתי לנקודה החזקה והבאתי משם מזלג, בקבוק קוקה קולה ושני פריטים נוספים (לא ברור למה הכוונה, ח"מ). והיום תם בשלום.

היומן מסתיים בתיעוד יומה החמישי של המלחמה. זהו יום רביעי, עשרה באוקטובר 1973. נאג'י עלי מציין שביום זה התקלח לראשונה אחרי עשרה ימים. הוא מסיים כך את יומנו:

העמסתי תחמושת ונשק אחרי הצוהריים. חזרתי ונדהמתי לגלות עוד חמש מכוניות עמוסות תחמושות. העברתי אותן בשלום. תם היום.

תיעוד היום החמישי, המסיים את היומן

 

מפאת קוצרו של היומן יכולנו לעקוב בכתבה זאת אחרי כל מהלך התיעוד עד סופו הפתאומי ביום החמישי למלחמה. מה הסיום הבלתי צפוי אומר לגבי גורלו של נאג'י עלי, מחבר היומן? האם איבד את היומן במהלך הקרבות או שמא נהרג? איננו יודעים.

העולם בחרדה: סטלין מת!

האם היה "מנהיג גדול ומצביא מהולל" כפי שנכתב במודעת האבל של מפ"ם ב"על המשמר", או בכלל "הרודן הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה של האנושות", כפי שכתב מנגד עזריאל קרליבך מ"מעריב"?

"על המשמר" מדווח על מותו של סטלין. 8 במרץ, 1953

הידיעות הראשונות פורסמו ברחבי העולם בשעות הבוקר, ביום רביעי, 4 במרץ 1953.

כבר כמה ימים היה ידוע לבודדים בצמרת הסובייטית על שטף הדם שבו לקה מנהיגה של ברית המועצות ועל מצבו המחמיר. אבל בהתאם למסורת הקרמלין נעטה הכל מסך של חשאיות, ששיקף את המבוכה וגם את הערפל שנדרש למלחמות הירושה שכבר החלו.

ההודעה הרשמית על מצבו הבריאותי של סטלין – בשידור ברדיו מוסקבה – הגיעה אחרי שעיתוני הבוקר של של ישראל באותו יום רביעי ירדו לדפוס. "מעריב", אז עדיין עיתון ערב (שהופיע בשעות הצהריים) היה בין הראשונים שבישרו לציבור בישראל על הדרמה בקרמלין.

"מעריב". 4 במרץ, 1953

למחרת, ביום חמישי, 5 במרץ, היה כצפוי מצב בריאותו המחמיר בראש הכותרות. "סטלין גוסס", דיווח "דבר" ההסתדרותי. ב"חרות", ביטאונה של המפלגה שבראשה עמד מנחם בגין בחרו בכותרות "סטלין נוטה למות".

אבל הכותרת המעניינת ביותר הייתה זו של "על המשמר", בטאון מפ"ם. מפלגת הפועלים המאוחדת, שהוקמה חמש שנים קודם לכן, חבקה בשורותיה הן את אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי, והן את אנשי הקיבוץ המאוחד, שיפרשו אחר כך ויקימו את "אחדות העבודה". המפלגה כולה, ובעיקר הפלג של השומר הצעיר, נשאה באותן שנים עיניים מעריצות למוסקבה. "מולדת שנייה", כינה יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם את ברית המועצות בנאום בכנסת ב-1949.

"על המשמר" לא יכול היה להסתפק בדיווח יבש על האירוע. בכותרת הראשית של העיתון היה צורך לתת ביטוי לעומד הרגשות. כך נראתה הכותרת הראשית:

"על המשמר". 5 במרץ, 1953

חרדה הייתה מילת המפתח בלקסיקון של מפ"ם באותם ימים גורליים שבהן קרוב היה סטלין לנשום את נשימותיו האחרונות. חרדה בעולם, חרדה גם בישראל, אליבא ד"על המשמר".

ביום שישי, 6 במרץ, נמשך המעקב הצמוד אחרי המנהיג החולה בכותרות הראשיות. "חרות" דיווח: "מצבו של סטלין הורע – שמועות שמת". ב"דבר" נכתב כי "מצבו של סטלין מחמיר והולך". גם "על המשמר" דיווח על החמרת המצב. המילה חרדה שבה ועלתה מחלק ניכר מהדיווחים בעיתון: "תושבי בריה"מ עוקבים בחרדה אחת מחלת מנהיגם… מתיחות ודאגה בעולם".

ובכל זאת היה גם רמז לכך שלא כל אזרחי ישראלים נחרדים מהאפשרות שסטלין יסתלק מהעולם. "על המשמר" ציטט את כתב "הניו-יורק טיימס" שגילה בישראל דווקא תחושה אחרת: רווחה לשמע הידיעה על מצבו החמור של המנהיג הסובייטי. בידיעה אחרת טרח "על המשמר" להסביר כי הסתה של גורמי ימין הביאה גם לתגובות מסוג זה. אחרת אי אפשר להבין כיצד יכול אדם שלא לפרוץ בבכי לשמע הידיעה על מותו המתקרב סטלין.

גסיסתו של סטלין ומותו התרחשו בימים שבהם היה בשיאו המאבק הפוליטי בישראל על הערצתה של מפ"ם למנהיג ברית המועצות. באותן ימים פרסם דוד בן-גוריון ב"דבר" – בשם העט ס. ש. יריב – את סדרת המאמרים "על הקומוניסם [כך התעקש ראש הממשלה הראשון לאיית את המונח] והציונות של השומר הצעיר", שבהם חבט בארסיות בדרכה זו של מפלגת הפועלים המאוחדת.

בן-גוריון ניהל מערכה עזה נגד מפ"ם, בין היתר משום שזו הצליחה לסחוף אל שורותיה את מיטב הנוער. רבים מלוחמי תש"ח, גיבורי הפלמ"ח – וגם השורה הראשונה של הסופרים והמשוררים הצעירים, הלכו שבי אחרי הקסם של מפ"ם. מפא"י הצטיירה בעיניהם כמפלגה ממוסדת ומיושנת, ששלטה על מנגנוני המדינה והמשק אך איבדה את ערכיה החברתיים.

על מאמריו של ס. ש. יריב כתב פרופ' זאב צחור ב"חזן – תנועת חיים", הביוגרפיה של יעקב חזן, שהנהיג את מפ"ם לצדו של מאיר יערי: "בן גוריון נעץ סכין עמוקה בבטנה של מפ"ם, וכמו נוקם הנושא עמו חשבון מר…כל החשבונות, כל הכאב הוערו אל תוך המאמרים האלו".

לא רק בן-גוריון התקשה להשלים עם ההערצה לסטלין והנהייה אחרי ברית המועצות. מרבית הציבור הישראלי התקשה להבין את סגידתה של מפ"ם – ובעיקר אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי – למנהיגותו הרודנית של סטלין.

סטלין היה אמנם אחד ממנהיגי הניצחון על גרמניה הנאצית, והכיר במדינה הציונית עם הקמתה, אבל מעבר לכך יחסו לישראל, לציונות וליהודים היה עוין ביותר: ב-1948 נרצח בברית המועצות השחקן הנודע שלמה מיכאלס ושנה אחר כך נערך ברוסיה "משפט הסופרים היהודים" וחוסלו מוסדות התרבות היהודיים; ב-1952 נערכו בצ'כוסלובקיה "משפטי פראג" נגד בכירים בצמרת השלטון, ובדיונים הודגש "הקשר היהודי" של הנאשמים; ב-1953 נערך במוסקבה "משפט הרופאים" רובם יהודים, שהואשמו בקשר להרעיל את סטלין ומנהיגים אחרים, והודגש הקשר בינם לבין הארגון היהודי הג'וינט. וזוהי רק רשימה חלקית.

איש לא שכח גם את הטיהורים הנרחבים שערך סטלין בצבא ובמוסדות הפוליטיים בשנות השלושים, וכמובן גם את החתימה על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנת 1939, שאפשר להיטלר לכבוש את פולין ולתקוף באין מפריע במערב אירופה.

המציאות ההיסטורית הזו לא הפריע לבכירי מפ"ם ולעורכי עיתונה להניף את פולחן האישיות לסטלין לשיאים חדשים במרץ 1953. "אין קנה מידה למוד בו את גדולתו ההיסטורית האנושית, לפי שאין מי שישווה לו בימינו", כתב יוסף ימבור ב"על המשמר". "הרי זה שם שאינו זקוק לתואר מגדיר ומפרש". בעמודים אחרים בעיתון דווקא חיפשו הגדרות: שם סטלין היה הקברניט, המצביא הגדול, ומנהיג תנועת השלום. "עולם שלם, עולם האנושות העמלה והמקווה, חרד לשלום האיש העומד על המשמר – על משמר השלום", נכתב במאמר המערכת של העיתון.

באותו יום שישי, 6 במרץ, שעות אחדות אחרי שנסגרו עיתוני הבוקר, שחרר הקרמלין את ההודעה הרשמית על סוף עידן סטלין. ב"מעריב", כעיתון ערב, התנוססה באותו יום הכותרת המעודכנת:

"מעריב". 6 במרץ, 1953

ביום ראשון כבר דיווחו כמובן כל העיתונים בכותרת הראשית על ההתרחשויות. חלק מהן עסקו בשאלת הירושה. מדובר היה בהסתלקותו של אחד המנהיגים הבולטים שעיצבו את ההיסטוריה העולמית בעשורים הקודמים, האיש שעמד בראש אחת משתי המעצמות בעיצומה של המלחמה הקרה, ומי שהוביל את האימפריה הסובייטית שביקשה להוביל למהפכה עולמית. והשאלה העיקרית הייתה: לאן יהיו פניה של מוסקבה בעידן פוסט-סטלין? כיצד ישפיעו החילופין בקרמלין על המלחמה הקרה?

אבל "על המשמר" היה שקוע בעיקר באבלו הכבד על הסתלקות המנהיג הנערץ, האיש שבתוך שנים ספורות יוקיעו יורשיו בקרמלין את רודנותו האכזרית.

"על המשמר". 8 במרץ, 1953

והיתה גם מודעת אבל:

מודעת האבל של מפ"ם. "על המשמר", 8 במרץ, 1953

את הדעה אחרת הציג ב"מעריב" העורך עזריאל קרליבך. בעיניו לא אבד לעולם מנהיג גדול, אלא היקום שוחרר מאחד הרודנים הגדולים בהיסטוריה.

התיאור הזה פרי עטו של קרליבך לא שכנע כמובן את אנשי מפ"ם. "על המשמר" המשיך להעריך ולסכם את הישגיו של סטלין. בחלוף שבוע, בגיליון סוף השבוע שוב היו מאמרים רבים לזכרו. וגם כמה שירים. אחד מהם היה פרי עטו של משורר צעיר, יהודה עמיחי:

ואי אפשר בלי הציטוט המפורסם, שלא מצאתיו בין דפי "על המשמר", על שקיעתה של "שמש העמים". זאב צחור מביא בספרו את עדותו של רן גולן, שהיה נער במשמר העמק בשנת 1953, על דבריו של יעקב חזן כשהגיעה הידיעה על מות סטלין:

"עצם חזן את עיניו בחוזקה ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה. היתה דומיה כבדה".

***

השורות הללו, כמו חלק מכמה רשומות קודמות, לא היו יכולות לראות אור אלמלא המיזם החשוב שבו החלו לפני שנים אחדות הספריה הלאומית בירושלים ואוניברסיטת תל-אביב. במסגרת המיזם, "עיתונות יהודית היסטורית", נסרקים ומועלים לרשת עיתונים יהודיים מן הארץ ומן העולם. לפני ימים אחדים הועלו לאתר גיליונות נוספים של "על המשמר", ואני מצאתי בכך הזדמנות נהדרת לדפדף ברגעים ההיסטוריים של מות סטלין. במקביל הועלו לאתר גם גיליונות מכמה שנים של "חרות".

מן העיתונות הישראלית בימי המדינה מצויים עתה באתר העיתונים "הארץ", "דבר", "מעריב", "חרות" ו"על המשמר" – משנים מסוימות. בהדרגה נוספים עוד עיתונים, וגם גיליונות משנים נוספות.

אני מבקש להביע כאן הוקרה והערכה ליוזמי הפרויקט ומבצעיו. הודות ל"עיתונות יהודית היסטורית" ניתן לדפדף בקלות בדפי ההיסטוריה. זה מסע מופלא במכונת זמן, המאפשר לחוש את דופק הזמן, לקרוא את הדברים כפי שנכתבו בעצם ימי האירועים.

הכתובת: https://www.nli.org.il/he/newspapers/search

ואזהרה לחובבי היסטוריה ותקשורת: זה ממכר.

***

הכתבה פורסמה במקור בבלוג המרתק של רפי מן "הערות שוליים להיסטוריה", מאי, 2012