כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

ואז פתאום גילה יום אחד נחום גוטמן שהוא לא רק צייר, אלא גם סופר נפלא. סיפור יצירתו של "בארץ לובנגולו מלך זולו".

נחום גוטמן, 1969. צילום: בר-טל שלום, מתוך אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

"פעם אחת חלמתי חלום והנה אני באפריקה. וזה ציור חלומי: ציד פילים, פראים, אריות קרנפים ותוכים. הקיצותי והנה זה חלום! ואומר: אסע לשם באמת."

בשנת 1934 נשלח הצייר נחום גוטמן לדרום אפריקה על ידי ראש עיריית תל-אביב, מאיר דיזנגוף, כדי לרשום את דיוקנו של הגנרל והפוליטיקאי יאן סמאטס. כשנודעה עובדה זו ליצחק יציב, עורך המוסף לילדים של "דבר" והמעסיק העיקרי של גוטמן באותה תקופה, השתכנע יציב כי תהיה זו טעות לשחרר את גוטמן מחובותיו לעיתון ולו לשבועות מעטים. במקום זאת, הוא בחר לנצל את ההזדמנות ולהטיל על צייר הבית שלו משימה שטרם התנסה בה: כתיבת "יומן מסע" מאפריקה. למרות שלא התנסה בכתיבה עד כה, לא הצליח גוטמן למצוא את האומץ לסרב לידידו.

בתור בנו של הסופר והעיתונאי, ש. בן ציון, לא שיער גוטמן כמה קשה תהיה משימת הכתיבה. אל המשימה הראשונה ניגש בחששות כבדים: הוא התחיל במוכר ובידוע – באיור – ולאחר מכן הוסיף כמה שורות "הסבר". חששותיו של גוטמן התבדו מרגע שקיבל את מכתב התגובה מיציב. העורך המנוסה התאהב בסגנון הלא מלוטש של המאייר והשאיר את מילותיו של גוטמן כמו שהן.

ברשימה הראשונה שחיבר גוטמן, רשימה שהתפרסמה ב-30 בנובמבר 1934, כתב: (לחצו כאן לרשימה המלאה)

  

השוו אל פתיחת הסיפור כפי שהופיעה לבסוף בספר "בארץ לובנגולו מלך זולו"

 

אחת לשבועיים-שלושה חיבר גוטמן מכתב מאויר חדש, ומרשימה לרשימה שכלל את יכולותיו הספרותיות. אט אט התארכו הרשימות והתרבו האיורים. הקושי לכתוב אמנם לא בא לקיצו, אך עתה התלוותה אליו תחושה חדשה: הנאה. גוטמן לא ידע זאת באותה השעה, אך אפריקה, ערש הציביליזציה האנושית, הייתה גם מקום הולדתו של סופר ילדים מוערך.

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

 

הפגישות המרובות עם הגנרל סמאטס היו מהמעניינות והפוריות שקיים גוטמן מעודו. הוא צייר את הגנרל, שוחח עמו על הרפתקאותיו וגילה בעיניו הכחולות והעמוקות "את ברק-עיניהם של המתיישבים הלבנים באפריקה" (מצוטט בעמ" 184 בספר "מרובינסון עד לובנגולו" מאת אוריאל אופיק). עם סיום הפורטרט הגשים גוטמן חלום נוסף: לסייר באפריקה בכוחות עצמו. מחנה ילידים שוקק חיים, שמורות ענק, ציידים נועזים, כורי זהב וחלוצים. כמעט כל מי ומה שפגש בסיוריו מצא את דרכו אל היומן המאויר שניהל.

 

המשך עלילותיו של נחום גוטמן באפריקה במוסף הילדים של "דבר". לחצו כאן לרשומה המלאה

 

הרשימות והאיורים מהמסע יהוו את הבסיס לאחד מספרי הילדים האהובים ביותר בעברית – "בארץ לובנגולו מלך זולו". במהלך שבועות אחדים אותם העביר בבית החולים ביוהנסבורג לאחר שאושפז עקב תשישות, החל הספר להתעצב בראשו. גוטמן חזר לארץ ישראל ביוני 1935, ובפברואר 1936, כשהפך המוסף החודשי לילדים של "דבר" לשבועון ושמו "דבר לילדים", החל להופיע בו, בהמשכים, הסיפור "בארץ לובנגולו".

 

המשך עלילותיו של נחום גוטמן באפריקה במוסף הילדים של "דבר". לחצו כאן לרשומה המלאה

 

ב-1940 נדפס הספר כולו בהוצאת "דבר" והיה לספר הילדים הראשון של גוטמן.

 

 

הביקורות מהללות

"דומני, כי זוהי הפעם הראשונה בתולדות הספרות העברית החדישה שצייר-אמן מובהק יחבר דבר-פרוזה, שיש בו מעלות כה רבות"

(דבר, 15.9.1940. לחצו כאן לביקורת המלאה)

"כל האמצעים הלשוניים שהם ציוריים וליריים באים לספר את העלילה האחת הקטנה, השכוחה, הנעימה לשמיעה וכשהיא מסופרת בהומור התמים של סופר המלך זולו"

(על המשמר, 25.11.1949. לחצו כאן לביקורת המלאה)

לקריאה נוספת: שליחות דיפלומטית בארמונו של לובנגולו מלך זולו (בלוג עונ"ש)

צבא-עם לוחם "בלב ההיסטוריה": דפי הקרב של פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים

הצצה לדפי הקרב שליוו את חיילי צה"ל ב"תקופת ההמתנה" ובששת ימי המלחמה הסוערים.

כשבוע וחצי לפני פרוץ המלחמה פנה אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, אל חייליו המגויסים בעלון הפיקוד "קריאת קרב". הוא חתם את פנייתו במילים האלה:

"מאחורי גבכם – בית אהוב, משפחות, מדינה צעירה. האויב מנסה זה עשרים שנה להחניק את כל אלה, לגזול מהם אוויר לנשימה. לסגור עליהם את מרחב האופק, את המוצא לים, את הקשר עם העולם. צה"ל הפר את המזימה הזו עד עתה – והוא ימשיך להפר אותה.

צה"ל יבטיח היום – כמו שהבטיח בעבר וכמו שיבטיח לעולם ועד – כי רחב יהיה אופק אדמתנו, כי חופשי יהיה עמנו, כי רם וצלול יהיה אוויר נשימתנו, כי שלום ישרור בגבולנו, כי פתוחים יהיו ימינו במערב, במזרח ובדרום, כי בשקט ובשלווה נבנה את חיינו, נגדל את ילדינו, נחרוש את שדותינו – ונקצור את פריים.

רוח זו, שנסכה ביטחון בתחושת האין-ברירה הפרטית והלאומית בתקופת ההמתנה ואי-הוודאות, כורכת את לקחי העבר עם תקוות גדולות לעתיד – בשם הצדק הטבעי וההיסטורי. רוח זו עתידה לנשב גם בדפי הקרב של ימי הלחימה הקשים, על החוויות המפעימות שבהם: "ניצחון הלב, השאיפות הכמוסות של כל עם ואדם – ניצחון הצדק ההיסטורי"."

האלוף עוזי נרקיס היה בעל תודעה היסטורית וחינוכית מפותחת, איש ספר המכיר בערכה של המילה הכתובה ובכוח השפעתה. לשם כתיבת פקודות היום ופרסומן בדפי הקרב הפיקודיים, הוא גייס למילואים עוד בתקופת ההמתנה את הסופר משה שמיר, שידיו רב לו בעיצוב דמות הצבר הלוחם בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. לצד שמר פעל הפזמונאי דידי מנוסי, גם הוא יוצא הפלמ"ח כשמיר וכנרקיס (וכמותם גם מפקדי החטיבות שפעלו בפיקוד: אליעזר אמיתי – המפקד החטיבה הירושלמית, אורי בן-אורי – מפקד חטיבת השריון הראל, ואחריהם גם מוטה גור – מפקד חטיבת הצנחנים). חבר קבוע אחר בצוות היה הקריקטוריסט דוש. דפי הקרב היו קבצים ספרותיים ברמה גבוהה, ורבים מהקטעים המקוריים שפורסמו בהם ראו אור בשנית במסגרות שונות לאחר המלחמה.

 

 

"היום ירושלים משתחררת". דף קרב שיצא ביומה השני למלחמה, השישי ביוני 1967

 

ביום הראשון למלחמה שינה עלון הפיקוד את אופיו מימי הכוננות. לא עוד עיתון קל לשעות הפנאי אלא הבמה המרכזית עבור מפקד החזית – אלוף פיקוד המרכז – לפנייה יומיומית ישירה ותמציתית אל חייליו בסערת הקרבות. הדפים קצרים מקודמיהם, והם ממוקדים – בצורתם ובתוכנם – בעיקר בהנעת הלוחמים אל פני המלחמה. המסרים, המשלבים ברגישות רבה בין התלהבות למתינות, ממריאים איתם על משק כנפי ההיסטוריה ונוחתם עימם אל שדה הקרב ומוראותיו.

בחמשת ימי הלחימה יצא הדף לאור מדי יום (ככל הנראה בשעות אחר הצהריים), ובראשו דברי האלוף נרקיס אל חייליו, דברים העוסקים בעביר ובעתיד כאחד, סוקרים את הישגי היום בחזית ומסמנים את היעדים הבאים. ביום השני למלחמה כבר מבשר המפקד על שחרור רובה של ירושלים: "היום ירושלים משתחררת", ומכשיר את הלבבות לשחרור העיר העתיקה ביום המחרת: "חיילי יחידותינו ניצבים היום בלב הארץ, בלב האומה, בלב ההיסטוריה". ביום השלישי עם שחרור הרב הבית והעיר העתיקה, הוא מבשר להם על "גאולת ירושלים" ומציב את ארץ בנימין כיעד הבא: "נגאלות גם ערי נביאינו". ביום האחרון לקרבות הפיקוד מסכם אותם המפקד, מונה את ערי יהודה ששוחררו ועורך את חשבונן ההיסטורי והאקטואלי: "שערי יריחו הוקפו, חומתה נפלה והעיר בידינו. חיילי ישראל חונים על כל מעברות הירדן. מערת-המכפלה וקבר רחל גם הם בידי בניהם של אברהם, יצחק ויעקב".

 

"הלב היהודי מצדיע לכותל המערבי", דף קרב שיצא ביומה הרביעי של המלחמה, השמיני ביוני 1967

 

הקריקטורות של דוש הלמו ברוחן את מסריו של המפקד והשלימו אותם: מכוננות סבלנית אל יציאה נחושה לקרב, משם אל הניצחון המופלא ולבסוף אל דפי ההיסטוריה.

אולם, לא רק מאורעות התנ"ך האירו את מלחמת ששת הימים באור בוהק, היו זיכרונות קרובים יותר: זיכרונות מלחמת העצמאות בחזית פיקוד המרכז צפו ועלו לפני עוזי נרקיס ומפקדי הכוחות כפצע פתוח. הקרבות על העיר ועל הדרך אליה בשנת תש"ח היו עקובים מדם, ורבים מהמשלטים, בהם לטרון ונבי סמואל, נותרו בסוף המלחמה מעבר לגבול. כך גם העיר העתיקה וגוש עציון שנפלו בידי הלגיון, וכן הר הצופים, נווה יעקב ועטרות שבצפון העיר. השיבה המפתיעה אל מחוזות חפץ אלה כצבא מנצח משתקפת מדפי הקרב כסגירת מעגל היסטורית: "היום מוחק צה"ל כתם שהוטבע במפת ארצנו לפני 20 שנה". כזה הוא, למשל, הדיווח על שירת "האמיני יום יבוא" בטור המשוריין של חטיבת הראל (ממשיכתה של חטיבת הפלמ"ח שלחמה על הדרך לירושלים בתש"ח) בדרכו לקרב בלטרון, וכן הסיכום שלאחריו: "חשבון ארוך ומכאיב, שנפרע עתה עד הפרוטה האחרונה… האם הגיעו זו הפעם אל קצו?"

 

"לאחר גאולת ירושלים". דף קרבי שיצא ביומה השלישי למלחמה, השביעי ביוני 1967

 

 

חזית פיקוד המרכז התייחדה בכך שקו החזית שלה עבר בתוך שכונות המגורים בירושלים: "הבית צועד על ידך חיילי, הבית הוא כאן". הצבא פעל ברקמה אנושית אחת יחד עם האוכלוסייה ושאב ממנה תעצומות נפש: "ירושלים של ברזל". גם מטה הפיקוד עלה ביום השני למלחמה לירושלים והתמקם במרתף בנייני האומה. הכוח הלוחם האורגני של הפיקוד היה החטיבה הירושלמית, שחייליה ומפקדיה היו ברובם בני העיר וחיו בה עם משפחותיהם: "כמעט קשר עין בין מערך הגדודים ובין הכביסה המתנופפת על מרפסת ביתם". תודעת העיר החצויה היתה עבור תושבי ירושלים תזכורת מתמדת לאבדן העיר העתיקה, במיוחד הכותל המערבי, ולפער שבין היותה עיר הבירה, הגדולה והוותיקה בערי ישראל שהיא גם סמל לאומי היסטורי ותודעתי, לבין מציאות החיים בתנאי ספר. משפרצו הקרבות בירושלים הם ניטשו במחוז כיסופים שאין שני לו, ובד בבד גם ביישוב אזרחי גדול ושוקק חיים: "הן רק אתמול בער הגבול סמוך לחלוני וכבר אין איש המאמין שזה היה אתמול".

שבוע לאחר סוף המלחמה, בפקודת היום לסיכום הקרבות, סיכום עוזי נרקיס את תוצאותיה במילים הזורעות אור על הדברים הנרגשים שנכתבו בדף הקרב עם פריצת הקו העירוני, ביום הלחימה הראשון: "הקרב הסתיים, אף כי לא תמה עוד המלחמה אשר הכריזו עלינו אויבינו מיום שקמה עצמאות ישראל. שוב נתן עמנו את היקר מכל – את מיטב בניו, אך גדול הניצחון וגדול השכר: ארץ-ישראל כולה שלנו, מגבול ארץ היאור ועד רמת הגולן והחרמון. חיילים ומפקדים – חזקו ואמצו".

דפי קרב אלה חשפו את עולמו הפנימי של המפקד לפני לוחמיו הנתונים מחד גיסא בסערת הקרבות ותחת הרושם הקשה של האבדות הרבות, ומאידך גיסא בהתרוממות רוח לנוכח הישגי מלחמת הבזק אשר סחפה את העם כולו ואת צה"ל אתו. זוהי מלאכת מחשבת מופתית של פיקוד על צבא-עם הנלחם על חייו וכבודו. מקץ חמישים שנה היא פותחת למעיין בה צוהר אל המנהיגות שהניעה את חיילי פיקוד המרכז לשורת ההישגים שנחרטו בדפי ההיסטוריה.

 

זירת מערכת סיני ביומה השני של המלחמה, השישי ביוני 1967

מפחד לאופוריה: מסמכי צה"ל מלפני ואחרי מלחמת ששת הימים

הימים הם ימי מאי 1967 ותחושת אסון משתלטת על מדינת ישראל הקטנה והפגיעה. אויביה מתקבצים מכל הכיוונים, ונראה שהאיומים שהופרחו במשך שנים הופכים במהרה מדיבורי סרק ורהב לפעולות התקפיות.

בימים טרופים אלה החלה מדינת ישראל בגיוס מילואים כללי, תוך פגיעה קשה במשק הישראלי. רבים זוכרים את החודשים שקדמו למלחמה כימים בהם האמינו רבים באמת ובתמים ששואה שנייה מתרגשת על העם היהודי. סופה של ישראל, אם לא תהיה מוכנה להיאבק בכל כוחה, קרב ובא.

ב-28 במאי 1967, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, אל אזרחי מדינת ישראל בפנייה דרמטית ברדיו קול ישראל. הנאום, אשר תוכנן כנאום הרגעה והעלאת מורל, הוביל לתוצאה ההפוכה: בעקבות תיקונים שהוכנסו בכתב יד, התקשה ראש הממשלה לפענח את הנאום המודפס וגמגם מספר פעמים במהלכו. הציבור הישראלי, מבוהל ממילא מחומרת המצב, האמין עתה שבראש המדינה עומד מנהיג מפוחד.

 

 

יום למחרת מה שנודע כ'נאום הגמגום', פנה אשכול מעל דוכן הכנסת אל אזרחיה של המדינה הצעירה ואל כוחות צה"ל בניסיון להרגיעם.

"המצב מטיל על המדינה והאומה כולה, על כל אזרחיה, משא כבד", קרא בכנות ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. "בימים אלה הננו עדים לגילויים מופלאים של התנדבות עממית בכל שכבות העם. מתוך חיי החולין של היום-יום פורצים מעיינות עזים של מסירות, של אחריות ושל נאמנות. ישראל מאוחדת בתחושת המבחן בו היא שרויה. ישראל נאמנה לעצמה, למהותה וליעודיה. עוד תזכרו ימים אלה כגילוי מופלא של בגרות לאומית". בכך ניסה ראש הממשלה להאיר את התרומה וההתגייסות של החברה הישראלית (ובכך לעודד את המשך רוח ההתנדבות).

צה"ל הפיץ בחוזר לחייליו את נאומו של ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. לחוזר צורף סקירת רקע למפקדי צה"ל בכל הדרגות – כל אחד לפי הגזרה בה הוצב. המסר היה ברור: יש לנצל את המילים החמות והאמונה היוקדת של ראש הממשלה בעם ישראל ובצה"ל, יחד עם היכרות מדויקת של השטח עליו אמון המפקד, כדי לשרוד את המבחן הקשה שעומד בפני צה"ל.

 

 

 

 

נאומו של ראש הממשלה שהופץ בחוזר לחיילי צה"ל

 

במהלך ששת ימי המלחמה, החל מה-5 ביוני ועד ליל ה-10 ביוני, התחלפה תחושת האסון הממשמש בשיכרון חושים. בסדרת ניצחונות מזהירים, ישראל שילשה את שטחהּ ואף יותר מכך: מסיני (החזית המאיימת ביותר על ישראל), דרך כיבוש רצועת עזה, רמת הגולן ושטחי יהודה ושומרון, ולראשונה מאז 1948, אוחד מזרחה של ירושלים עם מערבה.

בחוזר נוסף שהנפיק צה"ל בתום המלחמה, אשר יצא ב-27 ביולי ונקרא "דף לחייל", בירך הצבא את חייליו על כך שבזמן המלחמה "ההתיצבות והתנדבות הגיעו לשיאים שלא נודעו לפני כן". אולם, כבר במשפט הבא קובע צה"ל ש"עם הניצחון החלה להיות מורגשת התרופפות ברוח הקודמת של נכונות-לכל. אפשר להבין התרופפות זו, אך אי אפשר להצדיקה".

עתה עבר צה"ל ממשימות לוחמה לשמירה על השקט והשלום באזורים החדשים שברשות המדינה. לשם כך קרא ה"דף לחייל" לקוראיו להכיר במעט את ההיסטוריה של המקום, את מנהגיהם של תושביו ולא פחות חשוב מכך, הורה להם: "פקחו עין! למדו להכיר כל אבן וכל הר. כל מבנה וכל כפר. בימי השלום שיבואו בשנים הבאות – – – תוכלו לערוך סיורים דומים עם בני המשפחה וידידים, ותוכלו לשמש בתפקידי מדריכים לידיעת הארץ".

בסוף ה"דף לחייל" צירף צה"ל שיחון להתמצאות בסביבה, וקרא לחייליו להתנסות כמה שיותר בערבית מדוברת ("אבל, דחילכום, לא על נשים!").

 

 

ה"דף לחייל" שהופץ בתום המלחמה

 

מאוסף הספרייה הלאומית, באדיבות העמותה להנצחת הצייר יוסי שטרן – קִראו עליו גם בפייסבוק

הסיפור מאחורי השפם המפורסם של השחיין היהודי המעוטר ביותר בכל הזמנים

סיפורו של מארק ספיץ האגדי, והקשר הקרוב שלו לישראל ולעם היהודי.

עד אולימפיאדת בייג'ינג בשנת 2008, החזיק מארק אנדרו ספיץ בשיא מרשים במיוחד: השחיין שזכה במספר הרב ביותר של מדליות זהב באולימפיאדה אחת. היה זה בשנת 1972, הרבה לפני עלייתו לגדולה של מייקל פלפס, באולימפיאדת מינכן הזכורה לנו לרעה. ספיץ, השחיין היהודי אמריקאי, זכה אז ב7 מדליות זהב (מתוך 11 המדליות האולימפיות בהן זכה במהלך כל הקריירה), כאשר בכל המקצים בהם השתתף הוא קבע שיא עולמי חדש. באותה אולימפיאדה, לאחר ששבר כל שיא אפשרי, ספיץ פונה מהכפר האולימפי תחת אבטחה כבדה אחרי טבח הספורטאים הטרגי, בשל חשש לחייו (בגלל מוצאו היהודי). אך הישגיו המרשימים עשו את שלהם, והשם מארק ספיץ היה מוכר בעולם כולו.

כתבה שפורסמה ב"דבר", 3.8.1973. לחצו לכתבה המלאה

 

ספיץ נולד ב- 10 בפברואר 1950 בעיר מודסטו, קליפורניה. אביו יהודי אמריקאי ואמו יהודייה מפוארטו ריקו. בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה להוואי, שם למד לשחות חרף גילו הצעיר. בסיוע הוריו הוא רכש את אמנות השחייה, כמו גם חינוך פסיכולוגי מתאים לשחיין תחרותי- בין המשפטים שנהג אביו לומר לו: "שחייה זה לא הכל, ניצחון הוא הכל!", וגם "בבריכה יש 6 נתיבים, אבל רק מנצח אחד". אך סביר להניח שאיש לא חזה את ההצלחה המטאורית לה יזכה מאוחר יותר.

בגיל שמונה הגיע ספיץ למאמנו הראשון, שרם צ'אבור. התוצאות לא איחרו לבוא: כבר בגיל 10 הוא החזיק ב-17 שיאי גילאים של ארצות הברית ושיא עולם אחד לגילו. בגיל 14 עקרה משפחתו לסנטה-קלרה, שם החל ספיץ הצעיר להתאמן במועדון השחייה המקומי, תחת הדרכתו של המאמן ג'ורג' היינס. הסגנון המועדף עליו היה המסובך ביותר – שחיית פרפר. בגיל 15 השתתף לראשונה במכביה, הייתה זו המכביה השביעית ב1965, בה זכה ב4 מדליות זהב וכמו-כן קיבל את תואר "הספורטאי הכי טוב של כל התחרויות".

כתבה שפורסמה ב"דבר", 29.8.1965. לחצו לכתבה המלאה

 

בגיל 16 זכה לראשונה במדליית זהב ב- 100 מ' פרפר באליפות איגוד ספורט החובבנים האמריקאי. בשנת 1967 השתתף ספיץ בתחרויות יבשת אמריקה שנערכו בוויניפג, בהן זכה בלא פחות מ5 מדליות זהב. וכך, בגילו הצעיר (17 שנים סך הכל), ספיץ הספיק לשבור 10 שיאי עולם.

למכביה השמינית של 1969 כבר הגיע כספורטאי מצטיין, וגרף די בקלות 6 מדליות כבוד.

ספיץ המשיך ללוות את המכביה גם לאחר תקופתו כספורטאי צעיר. במכביה ה-12 שנערכה בשנת 1985 זכה לכבוד להדליק את הלפיד, ובמכביה ה-17 שנערכה בשנת עשרים שנה אחר כך הוא נשא את הדגל של המשלחת האמריקאית.

טקס פתיחת "מכביה 2005" באיצטדיון רמת גן. בצילום, ראש הממשלה אריק שרון לוחץ יד לשיאן האולימפי בעבר מרק ספיץ, בתא הכבוד. צילום: משה מילנר, לע"מ

 

בנוסף להיותו אחד השחיינים (והספורטאים בכלל) המעוטרים והמצליחים ביותר בהיסטוריה, ספיץ גם היה אייקון אופנה. השפם המפורסם שלו הפך לטרנד של ממש בקרב שחיינים, וכאשר כתב רוסי אמיץ שאל אותו באולימפיאדת מינכן לפשר השפם, השיב ספיץ בביטחון: "לא רק שהשפם שלי לא מאט אותי, אלא הוא דוחה את המים שמגיעים לאזור הפה שלי, דבר שגורם לראש שלי להישאר עמוק יותר במים, ועוזר לי לשחות מהר יותר". כשנה לאחר מכן, לדברי ספיץ, כל השחיינים הרוסים גידלו שפם. ומדוע החל לגדל את השפם מלכתחילה? מתוך עקשנות ורצון להוכיח. אגו, במילה אחרת. כאשר מאמנו בקולג' אמר לו כי לעולם לא יצליח לגדל שפם, ספיץ נתן דרור לזיפים; ולאחר ארבעה חודשים של גידול – צמח השפם המפורסם.

בגיל 22, מוקדם מהצפוי, פרש ספיץ מקריירת השחייה וניצל את תהילתו כדי להרוויח כסף. הוא הפך ליועץ כלכלי ולנואם. לקראת אולימפיאדת ברצלונה ב1992 ניסה לחזור להתחרות ולעשות קאמבק חרף גילו המבוגר (ב1992 היה בן 41), אך נכשל בניסיונותיו להתקבל למשלחת האמריקאית. השפם המפורסם נעלם, אך מארק ספיץ לנצח ייזכר כאחד השחיינים הגדולים ביותר בהיסטוריה.