המערבון "בילי שני כובעים" יצא לאקרנים בשנת 1974. כיכבו בו גרגורי פק וג'ק וורדן, שתי אגדות הוליוודיות, ולצידם דזי ארנז ג'וניור, בנם של השחקנים לוסיל בול ודזי ארנז, שהיה אז שחקן מתחיל ובזוגיות מתוקשרת עם ה-כוכבת של אותה תקופה, לייזה מינלי. קלקלן (ספויילר) לפניכם: כל אלו לא עזרו. "בילי שני כובעים" הוא מערבון זניח ונשכח בתולדות ימי הוליווד, אבל הוא חושף בפנינו פיסת היסטוריה מרתקת, שבה הוליווד ניסתה להעטיר מזוהרה על ארץ הקודש.
כמו בכל מערבון קלאסי, גם "בילי שני כובעים" הציג את סיפורם של שני שודדי דרכים (פק וארנז ג'וניור), שנמלטים מפני השריף הקשוח והנחוש בגילומו של ג'ק וורדן, לאחר שוד שהפך לרצח. ארנז ג'וניור הוא בילי שני כובעים, נער שאמו אינדיאנית ואת אביו הלבן לא הכיר מעולם. הוא זוכה ליחס אבהי משותפו המבוגר ממנו בשנים רבות, ארץ' דינס, שודד סקוטי מחוספס וקשוח בגילומו של גרגורי פק.
הסרט מגולל את מסע ההימלטות שלהם, כולל פציעתו של דינס בידי השריף וניסיון שוד של ארבעה אינדיאנים שחסים על דינס הפצוע וחברו בילי הצעיר, כשהאחרון מדבר איתם בשפתם ומזדהה כאחד מהם. וכמובן איך אפשר בלי רומן אסור בין בילי העדין והנאה ואסתר היפה, כלה שנקנתה על יד בעלה המתעלל.
מתחת לעלילת המערבון הקלאסית, ומעבר לשריקות היריות, הסרט דן בגזענות וביחס המשפיל שהיה מנת חלקם של הילידים האמריקאים.
למרות שהסרט כלל שחקנים מובילים, הפקה הוליוודית מהוקצעת ואפילו מסרים סובלניים וחיוביים הוא נכשל הן בקופות והן בקרב המבקרים.
לא היינו מבזבזים את זמננו לריק כדי לדון במערבון נשכח לולא היה מכונה "מערבון המצה הראשון". וכדי להבין בדיוק מה זה אומר, ניסע במנהרת הזמן הדמיונית שלנו לשנת 1972: אז, בשלהי חודש אוקטובר התקיימה במלון השרון מסיבת עיתונאים מיוחדת, עליה דיווח כתב "על המשמר" יעקב גרוס: "במסיבת עיתונאים חגיגית במלון השרון, אפשר היה לפגוש את כל 'המי ומי' בתעשיית הקולנוע הישראלית. אלה באו לקבל את פני הפקת הסרט בילי שני כובעים בכיכובו של גרגורי פק".
כן, כן, "בילי שני כובעים" צולם כולו בישראל, למרות שהעלילה מתרחשת במדבריות ארצות הברית בימי המערב הפרוע. במובן זה הוא נשאר אחד הסרטים הבודדים שצולמו בארץ ללא זיקה עלילתית לאזור.
כך, כשם שזכו המערבונים שהופקו באיטליה בשנות השישים לכינוי "מערבון ספגטי" , זכה "בילי שני כובעים" להיות המערבון הראשון שמצולם בארץ ובהפקתו מעורבים צוותים ישראלים למהדרין. הוא קיבל, כמתבקש, את הכינוי "מערבון מצה".
צילומי הסרט נמשכו חודשיים וכללו צוות ישראלי נרחב וגם שני שחקנים ישראלים: הראשון הוא זאב ברלינסקי, שחקן תיאטרון וקולנוע וממייסדי תיאטרון הקאמרי ותיאטרון הסמבטיון. על אישתו האהובה זהבה ברלינסקי כתב אברהם חלפי את השיר "עטור מצחך", שאף חקוק על קברה. בסט הצילומים אמר ברלינסקי לכתב ברוך מאירי: "עשרות פעמים נהרגתי בידי גרגורי פק. זה היה תענוג לא נורמלי להיהרג בידי השחקן הדגול הזה".
גם כפילו של פק היה ישראלי. גדי כץ נשכר בתחילה כדי לשמש מורה דרך עבור ההפקה וכלל לא חלם לקחת חלק פעיל בצילומי הסרט, אבל בגלל דמיונו הבולט לשחקן הראשי הוקפץ מיד לטובת תפקיד כפילו של פק. ואגב, הוא לא היה מופתע כלל: "כשהייתי בארצות הברית, שם הכרתי את אישתי, כמה נערות עצרו אותי וביקשו ממני חתימה", סיפר לכתב מעריב ברוך מאירי.
מלבד השחקנים הראשיים בסרט, מהשחקנים הבולטים והמובילים בהוליווד של אותם שנים, הגיעה ארצה יחד עם הצוות גם אחת הכוכבות הגדולות בעולם באותה תקופה, כדי לתמוך בבן זוגה שמשחק בסרט. לייזה מינלי, אז כבר כוכבת שובר הקופות "קברט", עליו גם זכתה באוסקר, בילתה על סט הצילומים עם ארוסה הצעיר, דזי ארנז ג'וניור.
אבל מעבר לפן הרכילותי – איך ולמה החליטו בהוליווד לצלם מערבון אמריקאי בערבות ישראל?
מאז הומצאה מצלמת הקולנוע הייתה ישראל, שאז עוד כונתה פלשתינה, יעד נחשק לצילומים. אחד מסרטיהם הראשונים של האחים לומייר, ממציאי מצלמת הקולנוע מ-1897, מתעד את נופי הארץ ובעיקר את אלה המוזכרים בברית החדשה, מספר לנו מבקר הקולנוע והתסריטאי יאיר רווה.
בעשור הראשון להקמת ישראל גם תעשיית הקולנוע הזעירה ניסתה לעשות את צעדיה הראשונים, ככל תעשייה אחרת במדינה הצעירה. בשנת 1955 הצטלם בארץ הסרט "גבעה 24 אינה עונה" בהפקה משותפת ישראלית ובריטית, אבל נקודת המפנה הגיעה איך לא, עם הסרט "אקסודוס" שצולם בישראל בשנת 1959. הסרט, בכיכובו של פול ניומן, יצא בשנת 1960 ומגולל את סיפור התנועה הציונית ותקומת מדינת ישראל, הוא מבוסס על רב המכר בעל אותו שם שכתב הסופר היהודי ליאון יוריס. אקסודוס צולם כמובן בישראל, "זאת הייתה הפעם הראשונה שתעשיית הקולנוע הישראלית הזעירה שהייתה כאן התמקצעה כמו שצריך בהפקה הוליוודית, ולא צילמה סרטי תעמולה, כפי שהיה מקובל", מספר רווה.
צילומי הסרט הולידו את החלום הציוני לייסד בארץ תעשיית סרטים שתאפשר הפקות זולות יותר מהפקות אמריקאיות, כשהפוטנציאל לא גלום רק במחיר: "ישראל הציעה מגוון מאוד גדול של נופים בשטח מאוד קטן: גם מדבריות, גם הרים מושלגים, גם מבנים עתיקים והיסטוריים", מסביר רווה, ומכוון לדעתם של גדולים, שכן גרגורי פק עצמו – אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים – שהתראיין לעיתונות בישראל בזמן הצילומים, הכריז: "אילת היא מקום נפלא לתעשיית הסרטים. יש כאן שילוב של קולורדו, אריזונה ויומינג וקליפורניה. מי צריך יותר מזה?"
פק אגב, לא דיבר רק כדי להתחנף לישראלים. מאז צילומי הסרט ביקר פק בארץ עשרות פעמים בהזדמנויות שונות ואף צילם פה סרטים נוספים. למעשה, סרט תיעודי שהופץ בארצות הברית תיעד את ימי הצילומים של "בילי שני כובעים", במטרה למשוך הפקות נוספות ארצה, כשעל מלאכת הקריינות הופקד פק עצמו. גם ילדיו של פק הגיעו לארץ ברבות השנים ובתו, הבמאית והמפיקה ססיליה פק, יצרה את הסרט "מיס עולם האמיצה" המתעד את סיפור האונס של לינור אברג'יל ואת מאבקה המתוקשר לצדק.
אבל נחזור רגע אחורה. בשנות ה-60, אולי בזכות "אקסודוס" ואולי בזכות הישגיה הצבאיים והתרבותיים, ישראל נחשבה ברחבי העולם לנס מעורר השראה, מה שתרם בהחלט לפופולריות שלה גם בביצה ההוליוודית. ואולי היה זה דווקא הקשר היהודי, זה שחיבר בין הפרויקט הציוני של היהודים מישראל, ובין הפרויקט הקפיטליסטי של היהודים שהצליחו לגעת בחלום האמריקאי, בהוליווד.
בשני העשורים הבאים צולמו בארץ סרטים בינלאומיים רבים בהם "האדומה הגדולה" למשל, אולם רובם ככולם היו קשורים קשר כזה או אחר לישראל עצמה, כמו "השגריר" ו"ישו כוכב עליון". במהלך צילומי "ישו כוכב עליון" גילה נורמן ג'ואיסון, במאי ומפיק הסרט, את הפוטנציאל של ישראל כאתר הצילום המדברי שהוא מחפש לסרט אחר, הוא "בילי שני כובעים" מיודענו.
בשנת 1966, במקביל להתעוררות ההוליוודית, קיבל יזם קולנוע בשם אלכס הכהן אישור להקמת עיר סרטים בסגנון המערב הפרוע סמוך לאילת. המיזם נכשל. בחמש שנות קיומה הצטלמו בעיר רק שלושה סרטים ולרוב עמדה שוממה ומוזנחת. בשנת 1971 נשרפה העיר כליל והכהן נמלט מאימת החובות וההלוואות שקיבל מהמדינה לטובת הפרויקט. גם אולפני נווה אילן שהוקמו בשנות ה-80 על ידי מנחם גולן ויורם גלובוס, תוכננו בין היתר כדי למשוך לארץ הפקות מרשימות, אולם ללא הצלחה יתרה.
אם הגעתם לאילת בשנות ה-80, יכולתם להצטלם ליד הגיליוטינה של הטקסס ראנץ'. עוד אתר צילומים שהוקם במקור למען החלום הקולנועי, אבל הסתיים כאטרקציה תיירותית ולבסוף ננטש, נסגר ושנים אחר כך הפך לפארק מים.
"בשנות ה-80 מנחם גולן ויורם גלובוס הביאו לפה המון הפקות הוליוודיות, 'סהרה' עם ברוק שילדס, 'מעבר לשיא', עם סילבסטר סטלון ו'מחץ הדלתא' עם צ'אק נוריס." מספר רווה. "רוב הסרטים לא היו איכותיים במיוחד אבל הם הצליחו מאוד והכניסו לארץ הרבה כסף. גולן וגלובוס מאוד הצליחו עם קאנון בהוליווד בשנים ההם"
אבל כאן, בערך, מסתיים סיפורנו. בסוף שנות ה-80 האינתיפאדה ומה שהגיע אחריה, סתמו את הגולל תעשיית הסרטים ההוליוודית בישראל, "עלויות ההפקה הגבוהות, שבוודאי עלו עוד יותר אחרי האינפלציה באמצע האייטיז, בשילוב עם המצב הביטחוני, הפכו את ישראל ליעד לא כדאי. חברות הביטוח פשוט מסרבות לבטח את השחקנים. היום אנחנו כבר במצב שאפילו סרטים שעלילתם מתרחשת בארץ מצטלמים בחו"ל. ב'מינכן' של סטיבן ספילברג למשל, צולמו הסצינות המתרחשות בירושלים כביכול, במלטה".
בשנת 2000 שוב התעוררה תקווה זעירה להגעתה של הפקה יוקרתית לארץ, עם לא פחות מאשר בראד פיט. הכל כבר היה מוכן להגעתו של הכוכב וההתרגשות בארץ הייתה בשיאה. אלא שבדיוק אז החמיר המצב הביטחוני, שוב, והאינתיפאדה השנייה פרצה. הגעתו של פיט בוטלה מסיבה שהיום מקבלת משמעות מצמררת – חברת הביטוח סירבה לבטח אותו בארץ מחשש שארגוני טרור ינסו לחטוף אותו.
למרות מאמצי החולמים, ערי הסרטים, הציונות המרגשת של גרגורי פק וצמרת הוליווד, הקשר היהודי ואפילו הסיוע הכספי של "מר בירגר ממחלקת סרט במשרד המסחר", לא קמה בישראל תעשיית משנה הוליוודית. יחד עם זאת, מתקיימת פה תעשיית סרטים מרתקת לא פחות שאינה ידועה לרבים, "בארץ מצטלמים לא מעט סרטים נוצריים שמספקים הרבה עבודה לתעשייה בארץ." אומר רווה. "אלה סרטים לא מוכרים, שיוצאים ישר להפצה ביתית או במסגרות דתיות".
לפחות נשארנו עם מזכרת מלאת פירורים ממערבון המצה הראשון, והאחרון, ועם סדרה של מאות צילומים מאחורי הקלעים של "בילי שני כובעים", שצילמה הצלמת עליזה אורבך. עכשיו הם נגישים לכולם ולכולן בארכיון הדיגיטלי של הספרייה הלאומית.
