יעקב טלמון (1916-1980) היה אחד מההיסטוריונים החשובים ביותר שפעלו באוניברסיטה העברית.
דור שלם של חוקרים עבר תחתיו, לעתים קרובות עם אמירות משיעוריו שהחלו את מסעם לנושאים עליהם עבדו כל חייהם. עם זאת, בסקירת פעילותו האקדמית, פעילותו הפוליטית והציונית נדחקים מעט לעומת מחקריו על רדיקליות וטוטליטריות.
הסיבה העיקרית לכך היא שכמה מהפרויקטים החשובים ביותר שלו בנושאים הללו לא נשאו פרי או היו קצרי ימים. מרבית מסותיו היו ארעיות ולא כולן פורסמו בספרים אחר כך, הוא הסתכסך עם גנזך ויצמן על כך ששכרו כותב אחר לביוגרפיה הרשמית של הנשיא המנוח לפניו, ומרבית מה שכתב בשנות ה-40, תחת ועד שליחי הקהילות בבריטניה, נכתב כחומר פנימי או מאמרים ארעיים גם כן.
אבל המקרה המעניין ביותר מבין אלו הייתה הביוגרפיה על דוד בן גוריון. כבר כתבו בעבר על סיפור זה, אבל הארכיון של יעקב טלמון אשר קוטלג ונמצא בספרייה הלאומית שופך מעט אור חדש על הקשרים בין ההיסטוריון וראש הממשלה.
טלמון העריץ את בן גוריון.
על אף שלא ראה עצמו כאיש שמאל או סוציאליזם לסוגיו ונטה אידאולוגית לליברליזם, הוא ראה בדוד בן גוריון מנהיג יוצא דופן, האדם שבזכותו הוקמה המדינה, ועובדה זו גישרה על הפער האידאולוגי. בהרצאה משנות ה-60 על מנהיגות הוא מסביר שהוא "מקפל בתוכו אולי את רוב סוגי המנהיגות בתולדות ישראל. במה היה כחו וסוד האפקטיביות שלו? מעורר, חוזה, כלפי פנים וכלפי חוץ בהיותו מורה דרך, מחליט החלטות, מושך אחריו את העם, מבקיע הבקעות, בונה חברה, מדינה, עצמה, משמש מקור השראה, אוטוריטה".
מבחינתו, מדובר היה באחד מחשובי הדמויות בהיסטוריה של עם ישראל, אשר שווה הערצה ומחקר.
ב-1957, כשנפגשו טלמון ובן גוריון, ראש הממשלה תיאר אותו באופן מעט פחות מחמיא – "פניו כפני בחור ישיבה פולני, אבל מלומד חשוב." ובכל זאת, הוא היה פתוח להצעה אותה העלה טלמון באותה הפגישה, שהוא יכתוב את תולדות ההתישבות והמדינה סביב הביוגרפיה של בן גוריון. ב-1959, כשעבודת טלמון על ספרו "המשיחיות המדינית" הייתה לקראת סיום, השיחות להוצאת הביוגרפיה החלו לקרום עור וגידים.
ביוני 1960, ראש הממשלה וההיסטוריון החלו להתכתב ישירות על האופן בו העבודה תיעשה.
לטלמון היו 4 דרישות: גישה חופשית לכל המסמכים המצויים אצל בן גוריון עצמו, שיתוף פעולה מלא מצד בן גוריון בכל שאלה שתעלה, כיבוד עקרונות המחקר ההיסטורי להוציא אלמנטים של ביטחון המדינה ונייטרליות של המחקר, ושזכויות הספר יהיו של טלמון בלבד.
לצורך שמירת עקרונות המחקר, טלמון הציע שבמקרה הצורך תהיה "בוררות של ועדה שתהיה מורכבת מנשיא האוניברסיטה, נשיא בין הדין העליון (או שר המשפטים), ויושב ראש הכנסת (או מבקר המדינה)".
אם להאמין לדברי טלמון אחר כך, על עניין זה התכנית החלה להתפרק. בן גוריון אמר שיסכים לכתיבת טלמון, אבל התנאי שלו היה שליטה יותר אישית בחומר – "כל החומר השמור בגנזכי יעמוד לרשותך, בתנאי ברור שלא תפרסם שום דבר שלדעתי [הקו במקור] יש בו פגיעה בבטחון או בכבוד אנשים. בענין זה לא אוכל לקבל כל בוררות, אלא דעתי תהיה מכרעת, כל זמן שאני אחראי מטעם הממשלה על בטחון המדינה".
בן גוריון הבטיח שלא ישתמש בזכות זו לרעה, אבל נראה שטלמון לא השתכנע, לפחות תחילה. הוא התייעץ עם קולגות שלו, דוגמת ההיסטוריון לואיס ניימיר, שדווקא הבין את בן גוריון: "אני עצמי בעמדה זו לא הייתי מקבל בוררות על נקודות אלו". מבחינתו, זה חלק מהקושי בכתיבת ביוגרפיה על מדינאי חי.
טלמון המשיך לקדם את הפרויקט, ויחד עם נציגי מפא"י הוחלט על ועד נאמנים אשר מטעמו ייכתב הספר ושישמור על התנאים הנאותים להגשמתו, שלא יפורסם דבר מהספר לפני הוצאתו, ושטלמון מוכן שחלק מרווחי הספר יוחזרו לקרן המממנת את הפרויקט. אבל בסוף, אחרי עוד כמה דיונים על זכויות היוצרים והחוזה המדויק, טלמון משך את ידו מכתיבת הביוגרפיה. מכתב הפרישה נכתב ב-18.12.1960, אבל נשלח רק יומיים אחר כך, אולי מתוך היסוס.
טלמון מסביר במכתב ש"לא יתכן לבצע את המשימה של רקונסטרוקציה של התקופה החשובה ביותר בתולדות ישראל מימי הבית השני, כשבמרכזה עומדת האישיות שאותה הועיד שר ההיסטוריה, בלי שתהיה מובטחת מראש גישה לכל התעודות ללא יוצא מן הכלל, ובלי ערבויות מלאות שלהיסטוריון יהיה החופש הגמור להוציא את פסק דינו בהתאם לקול מצפונו המדעי".
בן גוריון קיבל נימוק זה ואף הביע הערכה כלפיו.
בפועל, סביר מאוד להניח שזו לא הייתה הסיבה היחידה לפרישה. אם היא הייתה, הסירוב לכתיבה כבר היה נשלח עוד חצי שנה לפני כן, כשהתנאי לנגישות לארכיונים הועלה. על כן, סביר להניח שהמניע היה מאבק אחר, שהחל לרתוח במקביל למשא ומתן על הביוגרפיה – פרשת לבון.
בעקבות ההאשמות ששר הביטחון ב-1954, פנחס לבון, נתן הפקודה למבצע סוזאנה הידוע גם כ"עסק הביש", האמין בן גוריון שהוא אכן אשם. ממשלתו של בן גוריון, בפשרה מולו אשר דרש ועדת חקירה משפטית, הקימה את ועדת השבעה, ועדה של שבעה שרים שמטרתה הייתה לחקור האם ההאשמות נגד לבון והמעורבים הנוספים אכן נכונות. הועדה קבעה שלבון לא נתן את ההוראה, אך בן גוריון סירב לקבל את מסקנותיה, באומרו שאין לה כלל לגיטימיות להחליט על אשמה או זכאות.
בעיני רבים, המהלך הזה של בן גוריון נראה כרודני. אמנם לא היה ברור אם לבון אכן זכאי או לא, אבל ועדת השבעה נקבעה בידי הממשלה, ואם ראש הממשלה יכול שלא לקבלה ולערער עליה, וכך גם לפגוע בשרים השותפים לה, הוא בעצם נעשה כשליט יחיד.
טלמון ורבים מעמיתיו באקדמיה ראו בהתנהגות זו סימן רע ומסוכן.
עד מקרה זה, טלמון לא היה מעורב במיוחד בפוליטיקה העכשווית בישראל. למעשה, רק כמה חודשים לפני כן חברתו רשמה לו לגנאי שלא טרח לחתום על עצומה למטרה אחרת, ש"פשוט לא אוכל להאמין כי לברגמן, אייזנשטדט, סימון או טור סיני יש רגשי מצפוּן ורצון לעזור, יותר מאשר לטלמון!… אולי משום שאלה ששלחו אותם אל אנשי האוניברסיטה חשבו כי טלמון הוא מעבר לכל תקווה?".
אולי גינויים מסוג זה על חולשת קולו הם אלו שהביאו אותו, כמה ימים אחרי שהגיש את פרישתו מכתיבת הביוגרפיה, לחתום על גילוי דעת נגד התנהגות בן גוריון יחד עם עוד הוגים בולטים:
"אנו החותמים מטה, רואים חובה לעצמנו להביע את חרדתנו נוכח ההשפעה ההרסנית של המאורעות, אשר התחוללו במדינתנו בחודשים האחרונים, על הלכי רוח בצבור בכלל והדור הצעיר בפרט… החברה הישראלית עובר עליה משבר אמון. חלקים גדולים של דעת הקהל נוטים להאמין שפעולתם התקינה של המוסדות המוסמכים והנתונים לבקורת הצבור משתבשת והולכת. אזרחים רבים נחרדים להתלקחות הפולמוס והסכסכנות ורואים בהתגודדויות בין המנהיגים לא מחלוקת לשם שמיים ומלחמה על עיקרונות, אלא מאבק על עמדות כח".
טלמון גם הביע דעות דומות בשמו ולבדו. יש לזכור שעיסוקו המחקרי העיקרי היה הדמוקרטיה הטוטליטרית, על איך טיעונים שונים למען העם ושלטון הרוב יכולים להפוך לתירוץ לרודנות של מפלגה או אף אדם יחיד כהתגלות אותו רצון ההמון. בריאיון בתחילת 1961, טלמון אמר:
"הנסיון שנעשה לבטל החלטת ממשלה, – המאשרת דו"ח ועדת 7 שרים, המורכבת מנציגי כל המפלגות הקואליציוניות – יש בה כדי לבזות את הממשלה כולה ואת העומד בראשה. אם ניתן לבטל החלטות מעין אלו תוך ימים מספר, אין עוד כל ערובה לאיזה תכנון שקול, שיהא בר-קיימא."
ובכל זאת, טלמון לא הפסיק להעריץ את בן גוריון. במסתו נגד בן גוריון שפורסמה ב"הארץ", "הפרשה – פרשת דרכים?", הוא עדיין מדגיש כמה יוצא דופן היה בן גוריון כמנהיג, "לא סתם פוליטיקאי ומדינאי, אלא חוזה ומסוגל לראות את הדברים בפרספקטיבה של דורות". הפרשה היא כתם, אך היא לא מוחקת את מורשת "האגדה הבן גוריונית":
"מר דוד בן גוריון יתפוס מקום בין חצי תריסר הדמויות המכריעות בדברי ימי עם ישראל מיום היותו לגוי . מעטים המדינאים בהיסטוריה אשר ראייתם ההיסטורית היתה כה בטוחה , ואשר המאורעות הצדיקו אותם ואת חזונם פעמים כה רבות . אך כפי שקורה לא פעם למדינאי בעל חזון , בא יום נקם , כי האלים מקנאים , ואז שוגה האדם שגיאה גורלית."
ההצעה של טלמון היא לשמר את האגדה – לפרוש מהחיים המדיניים ולהציל כמה שניתן ממורשתו. בן גוריון חלק על כך, כמובן. הוא חשב שטלמון קופץ למסקנות: "טלמון כותב על נפוליאון לאחר שהוא חוקר, ואילו בעניין הפרשה הוא פוסק בלי לחקור".
אחרי שטלמון כתב לו מכתב כמעט מתנצל על כל שאמר סביב הפרשה, שהוא כתב עליה "מתוך חרדה עמוקה למעמדה ההיסטורי של אותה הדמות אשר הייתי סוף סוף מוכן להקדיש ממיטב שנותי כדי להנציחה", ענה לו בן גוריון ש"'הדמות המסוימת' חרדה לך כהיסטוריון. לא כך יעשה אדם שחרד לאמת… פגעת פגיעה קשה באומנותך, ולא ב'אותה הדמות' וחבל." גם כשהם נפגשו כמה שבועות אחר כך, בישיבה שנערכה בין בן גוריון לאקדמאים שחתמו נגדו בפרשת לבון, בן גוריון לא היה מוכן להקשיב לו או לאיש מההוגים שהיו בחדר, ונאם בלי הפסקה מול הקהל השבוי לו למשך כרבע שעה עד שהצליחו להשחיל מילה.
הקריירה הפוליטית של בן גוריון נפגעה באופן בלתי הפיך מכל הפרשה. הוא שרף קשרים רבים עם מפלגתו, עם עמיתיו ועם הבוחר הממוצע, שכמו טלמון ראה בפעילותו של בן גוריון דגל אדום.
טלמון, בניגוד אליו, החל לבלוט יותר בזירה הפוליטית אחרי קונפליקט זה. הוא השתתף באירוע הקמת המפלגה הליבראלית (על אף שהסתייג שאינו חבר בה), ואחרי 1967 החל להיות בין ההוגים הבולטים ביותר בארץ נגד מדיניות ישראל בשטחים ומול התושבים הערבים בהם. דווקא בנושא זה מצאו בן גוריון וטלמון כמה נקודות הסכמה. בן גוריון אף התפלא כך שטלמון המשיך לכתוב עליו ביחס אוהד: "הוא מחלק התקופה הציונית לשתים: תקופת ויצמן ותקופת ב.ג., וכותב עלי בלי רוגזה ובלי שנאה."
ב-1970, אחרי שפרשת לבון ירדה מהכותרות, פרסם טלמון את מאמרו "מלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית", בו הוא קרא לסיום השליטה על השטחים שנכבשו ב-1967. בן גוריון הסכים עם חלק ניכר מדבריו, למרות שאמונתו בייחוד המצב של ישראל היה סייג גדול לטענותיו. הם אף קבעו להיפגש שוב בביתו של בן גוריון, הפעם פגישה אישית ולא מקצועית.
בן גוריון נפטר כ-3 שנים אחר כך, עם הפרשה ככתם אשר לרוב מוצנע בדיבור על מורשתו. טלמון המשיך לפעול ולכתוב, אך נפטר ב-1980, רק בן 64, מעט אחרי שסיים לכתוב את הספר האחרון בטרילוגיה המחקרית שלו על הדמוקרטיה הטוטליטרית. הפרויקט הבא שלו, מחקר מקיף על ההיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה, בה הוא התכוון להפוך רשמית את עיסוקו בעם היהודי לחלק מהקריירה האקדמית שלו, הספיק להתגבש רק כתקציר וראשי פרקים.
