פרשת קרן בליליוס: המאבק על בית הכנסת הראשי בירושלים

בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת התחולל בירושלים פולמוס חריף בין אשכנזים לספרדים, בשאלה מהו בית הכנסת הראשי בעיר. הפולמוס הידרדר למערכה משפטית בינלאומית, שנמשכה שנים רבות

832 629 Blog

דיוקן משוער של סימה בליליוס מאת אמן לא מזוהה. מקור: באדיבות Susan Hyam

בשנת 1926 נפטרה בהונג קונג הגברת סימה בליליוס, בגיל קרוב ל-90. סימה הייתה ביתו של דוד יוסף עזרא, מנהיג הקהילה היהודית הבגדדית בקולקטה, הודו. היא נישאה בגיל 20 בקירוב לעמנואל בליליוס, אף הוא ממשפחות האצולה היהודיות של העיר. לאחר מספר שנים עבר עמנואל להונג קונג כדי להשתלב שם במסחר באופיום. בעת שהותו בהונג קונג פגש עמנואל צעירה סינית, התאהב בה ונשא אותה לאישה. כשסימה שמעה על כך, היא החליטה לא לוותר על בעלה. סימה הפליגה אחריו להונג קונג, ושם הגיעו בני הזוג להסכם שעמנואל ימשיך להיות נשוי לשתי הנשים, וכולם יגורו יחדיו באותו בית.

עמנואל נפטר בשנת 1905 וסימה המשיכה לנהל במרץ את עסקיו של בעלה עד מותה, כאשר זקני ירושלים מרננים כי האופיום היה החלק היותר מוסרי בעסקיה. טרם פטירתו, עמנואל החליט להקדיש בצוואתו סכומים נכבדים בתחום החינוך. שני בתי ספר נפתחו על שמו, האחד בקולקטה, שנסגר בינתיים, והשני בהונג קונג, אשר פועל עד ימינו. לעומת בעלה, סימה החליטה להקדיש בצוואתה כספים לטובת עניי ירושלים. ותרמה סכום של 75,000 לירות סטרלינג, סכום אשר שווה בערכים של היום לעשרות מיליוני שקלים. ככל הנראה, סימה הושפעה מפרשה שאירעה מספר שנים קודם לכן, כאשר אליאס כדורי, אף הוא יהודי עשיר מהונג קונג, תרם סכום כסף למען הקמת בית ספר חקלאי בארץ ישראל, אך השלטונות הבריטיים טענו שאין זה מובן מאליו שכוונתו של כדורי היתה דווקא לבית ספר יהודי, ולבסוף הוקמו שני בתי ספר חקלאיים, יהודי ליד כפר תבור, וערבי ליד טול כרם. בליליוס רצתה למנוע מצב דומה ולכן הקדישה בצוואתה את הכסף לעניי ירושלים באמצעות קרן שתנוהל על ידי חבר הנאמנים של בית הכנסת הראשי בירושלים. יחד עם זאת, סימה לא הבהירה במפורש לאיזה בית כנסת התכוונה לתרום.

עם קבלת הידיעה על צוואתה של בליליוס, החל מאבק עז בין העדה האשכנזית, בתמיכתו של הרב הראשי האשכנזי, הרב קוק, אשר טענו שבית הכנסת המרכזי הינו בית הכנסת "בית יעקב", או בשמו הידוע יותר, חורבת רבי יהודה החסיד. לבין ועד העדה הספרדית, בתמיכת הראשון לציון, הרב יעקב מאיר אשר טענו כי בית הכנסת הראשי הינו בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז). גם אנשי ישיבת מאה שערים הצטרפו לפולמוס, וטענו לבעלות על הכסף, אך שום גורם אחר לא קיבל את טענותיהם.

990039040400205171
ביקור הרב יעקב מאיר במזכירות ועד העדה הספרדית בירושלים. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

משה דוד גאון, חוקר יהדות המזרח, שארכיונו מופקד בספרייה הלאומית בירושלים, היה מעורב במשפט בתור מזכיר ועד העדה הספרדית וכעד מומחה, אשר העיד בפני בית המשפט על מקומו וחשיבותו של בית הכנסת ריב"ז.

כל עדה הציגה טיעונים שונים, טובים וטובים פחות. למשל, האשכנזים טענו שבית הכנסת החורבה הוא בית הכנסת הגדול ביותר בעיר, ומנגד, הספרדים טענו שמבנה בית הכנסת ריב"ז הינו בית הכנסת העתיק ביותר בעיר. האשכנזים טענו כי גם השלטון הבריטי מכיר בחורבה, ולראיה השתתפותו של הנציב העליון הרברט סמואל בתפילה במקום, אך הספרדים הביאו הוכחות לתפילות בהשתתפות הנציב העליון שהתקיימו בבית הכנסת ריב"ז ,ולתפילות חגיגיות שנערכו בבית הכנסת לציון יום הולדתו של המלך, ולכיבוש ירושלים במלחמת העולם הראשונה.

העדה הספרדית הביאה הוכחה אשר לדעתם הייתה ניצחת: הגברת בליליוס הייתה ממוצא ספרדי ולכן ברור שהתכוונה לתרום לבית הכנסת של עדתה. לעומת זאת, האשכנזים טענו שהשם סימה הינו שם אשכנזי ולפיכך היא בוודאי אשכנזייה. לא ידוע האם האשכנזים טעו בתום לב או בכוונה, אבל שמה הפרטי של הגברת בליליוס היה שמחה. סימה היה רק הכינוי שלה. כך או כך, טענתם של האשכנזים נדחתה לאחר שאחותה של סימה בליליוס העידה כי המשפחה ממוצא ספרדי.

עתה עברו הצדדים לדון בשאלה כללית: מה מגדיר את עדתו של היהודי ומהי העדה היהודית המרכזית? ברנרד (דב) יוסף, עורך הדין מטעם בית הכנסת החורבה, ולימים שר בממשלת ישראל, העיד בתצהיר לבית המשפט כי כלל היהודים הינם אשכנזים, אלא אם נולדו בפורטוגל, ספרד, יוון, מרוקו או פרס. בתגובה, הצהיר מאיר חי ג'יניאו, עורך הדין מטעם ועד העדה הספרדית, כי כלל היהודים הינם יהודים ספרדים, למעט אם הם אשכנזים. הצדדים עברו להתווכח מהי העדה המרכזית בירושלים. האשכנזים טענו שהם מהווים 80% מיהודי העיר ואילו הספרדים טענו שרק 55% מיהודי העיר הינם אשכנזים. האשכנזים הוסיפו שכלל מוסדות הציבור בעיר הינם מוסדות אשכנזים, והספרדים מסרו כתגובה רשימה של כלל מוסדות החינוך והחסד של עדתם.

כל עדה ניסתה להפחית מחשיבותה ומרכזיותה של העדה השנייה. האשכנזים טענו שהעדה הספרדית מייצגת לכאורה רק את צאצאי מגורשי ספרד, ואילו יהודי ארצות ערב האחרות מאוגדים בעדות נפרדות, ובית הכנסת ריב"ז לא מייצגם. בתגובה, טענו הספרדים, כי גם העדה האשכנזית איננה מקשה אחת, אלא מחולקת לעשרות כוללים וקבוצות שונות. הספרדים ציינו כי על שער בית כנסת החורבה מופיעה כתובת "בית כנסת לכוללות אשכנזים פרושים בירושלים", וזוהי עדות לכך שבית כנסת זה איננו מייצג את כלל הציבור היהודי בעיר, אלא את האשכנזים הפרושים בלבד.

הטיעונים המשיכו לכאן ולכאן והעיתונאי נחום מליץ, אשר דיווח על הפרשה כתב כדלקמן: "ספרי "לוחות א"י", וכרכי "ירושלים" מאת הרא"י לונץ, "משה וירושלים" מאת השר משה מונטיפיורי, ספרי ר' יוסף שווארץ, בידיקרים (Baedeker, הוצאת מדריכי נסיעות גרמנית ידועה) גרמנים ואנגלים, וכו' כאילו לא נוצרו מלכתחילה, אלא מלשמש "תנא דמסייעה" לצדדים המדיינים בעניין עזבון בליליוס".

בתי המשפט בהונג קונג לא ידעו כיצד לפתור את הסכסוך. השופטים ניסו לבקש סיוע משלטונות המנדט, אולם אלו העדיפו שלא להתערב, והחזירו תשובה שאיננה חד משמעית לפיה "בירושלים ישנם שני בתי כנסת ראשיים". גם שליח מטעם בית הדין שנסע לירושלים, חזר ובפיו אותה תשובה. המשפט המשיך להתנהל ושני הצדדים, הספרדים והאשכנזים, החלו לחשוש שבסופו של דבר הממשלה הבריטית תנצל את הסכסוך, ותפקיע לחזקתה את הכסף.

לבסוף, בתיווכו של עורך הדין היהודי-בריטי נורמן בנטוויץ', הושגה פשרה על הקמת ועד משותף לספרדים ולאשכנזים. הוועד יכלול 12 חברים, 9 ספרדים ו-3 אשכנזים, וינהל את כספי העיזבון שיחולקו בשיעור של 75% לספרדים ו-25% לאשכנזים. כספי הצוואה אמנם התדלדלו עקב הדיונים המשפטיים הארוכים, ונפילת הבורסה במהלך המשבר הכלכלי בשנת 1929, אך מועצת העיזבון הצליחה לקנות מספר בתים ברחבי העיר, כהקדש שהכנסותיו הוקדשו לעניים, ונדמה שהכל בא על מקומו בשלום.

למרות זאת, כ-25 שנה מאוחר יותר, צצה הפרשה מחדש, בשל טענות האשכנזים כי ועד הספרדים מקפח אותם ומעביר אליהם רק חלק קטן מהסכום בו הוא מחויב. הפרשה חזרה להתנהל בבתי דין, הפעם רבניים, וגרמה בעקיפין לפרישתם של שני רבנים ראשיים ספרדיים, הרב יצחק נסים והרב עובדיה יוסף. בסופו של דבר, היא התמוססה לאיטה. כיום, הדבר היחידי המזכיר אותה הוא שלט רחוב צנוע על שם סימה בליליוס, במרכז העיר ירושלים.

ברצוני להודות לסופר סימון צ'ואה ג'ונסטון על סיועו בהכנת הכתבה.

ארכיון משה דוד גאון נמצא בתהליך רישום והנגשה בספרייה הלאומית, הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של שמואל ישראל. אריק קיציס הוא הארכיונאי האחראי על הטיפול בארכיון משה דוד גאון.

הקרב על העוגב בבית הכנסת

מעבר ליראת השמים ולמסירות הנפש של חברי הקהילה הנפרדת במגנצא, משקף ספר הזכרת הנשמות של הקהילה את הווי המלחמה ברפורמה.

בניית בית הכנסת החדש במיינץ, 1912. תמונה לקוחה מתוך הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

כתבה: הדסה אסולין, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

ספר הזכרת הנשמות של הקהילה הנפרדת במגנצא מטעים אותנו טעמה של מסירות דתית. הדף המצולם כאן הוא מתוך ה'ממורבוך' – פנקס הזכרת הנשמות של הקהילה האורתודוקסית ('רעליגיאנס געזעללשאפט') בעיר מיינץ (מגנצא) שעל נהר הריין בגרמניה.

 

"הוא היה אחד מן האנשים אשר עומדים בפרץ בעד אמונתנו הקדושה … היה מונע את רגליו מלילך אפילו פעם אחד לבית תפילת החדשים", מתוך פנקס הזכרת הנשמות של הקהילה האורתודוקסית בעיר מיינץ (מגנצא)

 

הקהילה היהודית במיינץ, מן העתיקות בקהילות גרמניה, קיימת לפחות מסוף המאה העשירית לספירה, עת לימד בה רבנו גרשום מאור הגולה. היא המ"ם (מגנצא) בראשי התיבות של קהילות שו"ם (לצד שפיירא – שפייר, וורמייזא – וורמס), מהקהילות החשובות באשכנז בימי הביניים שעברה תהפוכות רבות במשך הדורות. ב-1853 חל פילוג בקהילה בעקבות הכנסת עוגב לבית הכנסת ועריכת שינויים בנוסח התפילה על ידי הרב. היהודים השמרנים הקימו מניין משלהם והזמינו ב-1854 את הרב מרקוס (מאיר) להמן, עורך העיתון Der Israelit ומי שלימים התפרסם בעולם הדתי כמחברם של רומנים היסטוריים 'כשרים' רבים, לכהן כרבם. הקהילה האורתודוקסית חנכה את בית הכנסת שלה ב-1856, ושנה לאחר מכן זכתה להכרה של הרשויות כאגודה אוטונומית. ב-1859 הקים הרב להמן בית ספר שבו למדו ילדי הקהילה לימודים כלליים ולימודי יהדות ברוח האורתודוקסיה.

 

מהדורת ה-21 באפריל של העיתון 'Der Israelit', הכתבה הראשונה עוסקת ביהדות ומוזיקה ביצירתו של ריכרד וגנר

 

הפנקס שלפנינו מכיל שמות של עשרות קהילות יהודיות במרכז אירופה ובמערבה שבהן מסרו יהודים את נפשם על קידוש השם. הפנקס מציין בפתיחה, כמקובל, את שמותיהם של גדולי הרבנים: רבנו גרשום מאור הגולה, רש"י, רבנו שמעון הגדול, רבנו יעקב תם, רבנו פרץ, רבנו שמואל בר מאיר ועוד. בהמשך מופיעים שמותיהם של רבנים שכיהנו במיינץ ונשותיהם, החל ברבנית בילה אשת הרב דוד טעבעלה שייער וכלה ברב אהרן ברוך בן הרב הערץ שייער, שנפטר בתרי"א (1851). רשימת הנפטרים מתחילה בשנת תר"ט (1849) ומסתיימת בשנת תרח"ץ (1938), בציון "האשה החשובה והיקרה מרת געלה הנקראת יאהאננא בת גדליה אשת ר' נפתלי יוסף עהרמאן ז"ל", שדקדקה במצוות כל חייה ועלתה בסוף ימיה לירושלים, שם נפטרה ונקברה בהר הזיתים.

הדפים המופיעים כאן מנציחים שלושה מחברי הקהילה ומשבחים את הקפדתם במצוות ובמעשים טובים. העמוד השמאלי משקף לא רק את יראת השמים של הנפטר אלא גם את ההווי הדתי והחברתי של היהדות האורתודוקסית במאה ה-19 ואת מלחמתה ברפורמים. לנפטר היה שם גרמני בנוסף לשמו היהודי, אך הוא היה מבוני בית הכנסת החדש, החזיק לומדי תורה ואף למד כל יום מתוך ספר 'מנורת המאור':

אברהם המכונה פעליקס טעבלעע בן כמר יעקב טעבלעע שהלך כל ימיו באמת ובתמים והיה ירא ה' מאוד … הוא היה אחד מן האנשים אשר עומדים בפרץ בעד אמונתנו הקדושה והיה אחד מן העומדים בראש להתעורר לבנות הבית הכנסת בית תפילת ישראל … והיה מתחזק עצמו לעשות כל מה שאפשר לחיזוק עדתנו עדת ישורון הנקרא רעליגיאנס געזעללשאפט … ואף שהיה קשה עליו הדרך מחמת חוליו, אבל היה מונע את רגליו מלילך אפילו פעם אחד לבית תפילת החדשים אשר בתוכו ארגעל [עוגב] ומעזים לשנות סדר התפילה אשר בידינו.

 

"יזכור אלוהים את נשמת האיש הצדיק הישר החשוב"

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 5 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה". 

נפרדנו כך: איך נולדה עזרת הנשים בבתי הכנסת?

לחלקנו קשה להאמין, אבל בימי חז"ל לא הייתה עזרת נשים. מתי היא הפכה לחובה בבתי הכנסת, ואיך התחלנו להפריד בין נשים לגברים בתפילה?

נשים יהודיות מתפללות בכותל המערבי, 1914. מתוך ארכיון יד בן צבי

בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש ייסדו חכמינו את בית הכנסת, מוסד דתי מהפכני שהיה מעין מקדש מעט. מרגע הקמתו נחתה על המוסד החדש סוגיה דוחקת: האם הנשים יתפללו יחד עם הגברים? ואם כן, הכיצד? לאורך ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד ימינו, בקהילות שונות יושמו שלל גישות בנושא ונבנו מוסדות ומבני תפילה מגוונים.

בהתבסס על הציווי המקראי "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), דרשו חכמים: "את בניכם ולא את בנותיכם", ובכך פטרו את הנשים מלימוד תורה. אבל היו שקראו תיגר על קביעה נחרצת זאת והסתייגו משלילת לימוד התורה לנשים.

בית הכנסת דה טורנל בפריז. התמונה מתוך פרויקט צילום עזרות נשים של הצלם אביב יצחק

 

בשונה מחוסר ההכרעה בשאלת לימוד התורה של נשים, היה ברור כי זכותו וחובתו של כל אדם יהודי – גבר או אישה – להקשיב לתפילה ולהשתתף בה. לרוב התקבלה ההנחה שהגברים מנהלים את התפילה וקוראים בתורה, אך נשים רשאיות לשמוע.

 

ימי התפילה המשותפת

המשנה והתלמוד מלאים בדוגמאות של נשים שהרבו להשתתף בתפילה בציבור, בין בקריאת התורה ובין בהאזנה לדברי הדרשן בבית הכנסת או בבית המדרש. אבל היכן שהו הנשים בבואן להתפלל ולשמוע דרשות? בכתבה זאת ננסה לאתר את מקורותיה של עזרת הנשים, האזור הנפרד בבתי הכנסת שיוחד לתפילת נשים.

המושג "עזרת נשים", המוכר לנו כל כך היום, החל את דרכו כבר בבית המקדש. אך בניגוד לעזרת הנשים המוכרת לנו כיום, מהעדויות המעטות שנותרו אנחנו למדים שלא היה זה אזור מופרד לנשים מגברים בכל ימות השנה, אלא אזור ששימש נשים וגברים בצורה שווה. רק בזמן שמחת בית השואבה הותקנו בה מרפסות מיוחדות לעמידת הנשים. מכאן שבשאר השנה התפללו נשים וגברים יחדיו.

בעולם העתיק של ימי בית המקדש שני והתקופה שלאחר החורבן, שבה נוסד בית הכנסת, לא התקיימה עזרת נשים נפרדת ואף לא כל מחיצה במבנה התפילה. כך שהנשים פקדו את בית הכנסת, ולפי ההלכה שנהגה חויבו בתפילה וישבו צד בצד עם הגברים. הימצאותם של נשים וגברים באותו חלל בתפילה תיראה היום במרבית בתי הכנסת האורתודוקסיים כחידוש פסול, אך בתקופת חז"ל הייתה זו התנהלות יומיומית.

הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני סיפר שבבתי הכנסת באלכסנדריה נשים וגברים התפללו באותו ההיכל, אך במקומות נפרדים. השתתפות נשים בתפילה הייתה מקובלת ומוסכמת ואף לא הושפעה מאיסור הופעתן בציבור (בנימוק שהדבר פוגע בצניעותן).

כדי להשתתף בתפילה נחוץ חינוך אורייני בסיסי. מסמכים בגניזת קהיר מעידים שנשים זכו לחינוך יהודי בבית ולמדו קרוא וכתוב כדי שיוכלו, בין השאר, להשתתף בתפילה. האחריות על חינוך הבת הוטלה על האב, ובמקרים נדירים מורות בוגרות לימדו כיתת בנות. עדויות נוספות מגניזת קהיר מספרות כי בחברה המצרית של ימי הביניים זכו נשים, בפרט יהודיות, לחופש עיסוק ולעצמאות כלכלית, והיו ביניהן שהתעשרו בזכות יוזמות כלכליות מוצלחות. נשים עשירות אלו תרמו לא פעם לבנייה ושיפוץ של בתי כנסת, ואפילו מימנו שמן למנורות כדי שהמתפללים יוכלו ללמוד בלילה.

 

משער הנשים לעזרת הנשים

אז מתי הועמדו המחיצות המוכרות לנו כיום? נראה שבמשך מאות בשנים המושג "עזרת נשים" כלל לא היה בשימוש. החוקר שלמה דב גויטיין הציג מספר מקורות מגניזת קהיר העוסקים ב"שער הנשים" בבתי הכנסת של מצרים, וכך הוכיח שבמאה ה־11 לכל המאוחר נוצרו כניסות מיוחדות לנשים שבאמצעותן עלו נשים אל היציע שמעל האולם, וכך יכלו להשתתף בתפילה.

במאה ה־12 הופיע ביהדות אשכנז המושג "בית כנסת הנשים". אך בעוד ש"שער הנשים" בבתי הכנסת שבמצרים היה יציע שהפריד את הגברים מהנשים באותו חלל, "בית כנסת הנשים" באשכנז היה מבנה פיזי נפרד מבית הכנסת "הכללי" והיה לו מאפיין מפתיע: התפילה אומנם התקיימה במבנים נפרדים לחלוטין, ולפעמים מרוחקים זה מזה, אך לשמיעת הדרשה בבית הכנסת הכללי הצטרפו הנשים אל אולם הגברים, וישבו ללא מחיצה או עם מחיצה שהועמדה במיוחד לדרשה.

נראה שיוצא הדופן הראשון היה בית הכנסת בוורמיזא, היא העיר וורמס שבגרמניה. בית הכנסת נבנה בשנת 1175, ובשנת 1213 נבנתה בו תוספת שנועדה לעזרת נשים. כתובת על קיר המבנה היא העדות הקדומה ביותר לקיומה של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת הגברים בבית הכנסת.

בית הכנסת בוורמס, שלו נוספה עזרת נשים. למעלה: חזית המבנה. למטה: הכתובת על קיר בית הכנסת. הצילומים של פרופ' רחל אליאור ומוצגים כאן ברשותה

 

עם הקמת "בית כנסת הנשים" בימי הביניים החל לפרוח עולם יצירתי חדש של נשים שנודעו כמשוררות, מתפללות, בעלות תפילה או חזניות, ואלו ניהלו את תפילת הנשים. על מצבתה של יהודייה אחת שכזאת, אורניאה בת החזן ר' אברהם מוורמס, שנפטרה בשנת 1275, חקוקות המילים: "האבן הזאת הוקמה לראש, זאת הגברת מרת אורניאה, הבחורה החשובה הנבחרת, בת החבר ר' אברהם ראש המשוררים תפילתו לתפארת, בקוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת, והיא גם בקול זמרה, לנשים משוררת בפיוטים".

נשים דוגמת מרת אורניאה כונו ביידיש "זאגערקע" ו"פירזאגערין" ושימשו הקרייניות והמשוררות שקראו או שרו בעזרת הנשים את מילות התפילה עבור נשים שלא ידעו לקרוא.

במאה ה־17 נרשמה קפיצת דרך בתולדות עזרת הנשים כאשר המחיצות והיציעים שהוקמו במצרים באלף הראשון לספירה הוטמעו גם באשכנז, ובתי הכנסת של הנשים אוחדו עם אלו של הגברים. במאה זו הפכה עזרת הנשים לחלק בלתי נפרד מבניין בית הכנסת. אז גם התקבע המושג "עזרת נשים". ר' יהודה אריה ממודנה (1648-1571), בן ונציה, סיפר על עזרת הנשים באיטליה: "ובחדר מקום מיוחד מלמעלה או מצדו עם שבכה מעץ, ששם עומדות הנשים להתפלל ולראות בכל הנעשה בבית, אבל אינן נראות לעיני האנשים ואינן מתערבות עמהם בעבודת התפילה למען לא תשחת כוונת התפילה על ידי רעיוני חטא ופשע". וכך במשפט יחיד הבהיר ר' יהודה את הרציונל התיאולוגי וההיסטורי למחיצה בין גברים לנשים.

 

מתפללות במרתף

בצרפת, לעומת זאת, הוקמו עזרות הנשים, שעדיין נקראו בתי כנסת לנשים, מתחת לקומת הקרקע של בית הכנסת. התייר השוויצרי תומס פלאטר, שביקר באביניון בשנת 1599, תיאר את בית הכנסת של הנשים כמרתף שאליו חודר האור מהחדר העליון דרך חור ברצפה. וגם החיד"א, הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שביקר בצרפת יותר ממאה שנה לאחר מכן, ציין בספרו מעגל טוב: "אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת בית-הכנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". זהו הדין גם בעזרת הנשים בבתי כנסת בספרד, שם נוהלה התפילה ככל הנראה בשפה מקומית כמו ספרדית וקטלאנית, ולא בעברית.

עזרת נשים בבית הכנסת בקורדובה, ספרד. צילום: Tulum, מתוך ויקיפדיה

 

החיים בעולם המוסלמי בימי הביניים היו נוקשים יותר עבור נשים, ומסמכים בגניזת קהיר מוכיחים עד כמה מוגבלת הייתה זכות התנועה של הנשים. הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנסבורג, שיצא למסעותיו בארצות האסלאם בשנת 1175 לערך, סיפר בפליאה כי "בעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו". ובפעמים הבודדות שאישה נראית ברחוב, ציין הנוסע, עליה להתעטף כולה "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". וכך, דווקא עם אימוץ "מוסד" עזרת הנשים בבית הכנסת, הפכה עזרת הנשים למקום כינוס קהילתי נשי בחברה שהגבילה את זכויות הנשים במידה כה חמורה.

אך היו מקומות שבהם הודרו הנשים לחלוטין מהתפילה. כך היה נהוג בתימן, כפי שציינה החוקרת ורד מדר: "בבתי הכנסת בתימן לא הייתה עזרת נשים. נשים הודרו באופן גורף למדי מכל שותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה בתימן".

איור מתוך כתב היד של הספר "סוד ה'". שמנו לב שבאיורי סצנות מבית הכנסת בכתבי יד עבריים הנשים נעדרות או נראות בצד. באיור שבחרנו נראה טקס ברית מילה שבו הסנדקה רשאית להגיע עם התינוק רק עד דלת אולם בית הכנסת, משום שאסור לה להיכנס להיכל ולשהות עם הגברים.
לצפייה בכתב היד בקטלוג הספרייה לחצו 

 

ומה היה המצב בארצנו? "בעזרת הנשים שוררת חשכה, נורות לא דלקו שם, ורק מעט אור חדר אליה בעד ל'רישה', סורג העץ המשמש מחיצה בין גברים לנשים", העיד החוקר והמזרחן יעקב יהושע על ילדותו בירושלים של ראשית המאה ה־20. גם בבתי הכנסת בירושלים נבנו "עליות" לעזרת הנשים, שהפרידו את המתפללות מהמתרחש בהיכל. בתקנות ירושלים מהמאה ה־19 ניכרת החמרה הולכת וגוברת ביחס להליכות הנשים בבתי הכנסת. בתחילה נאסר על אישה לשמוע "קדיש בתרא" – "קדיש תתקבל", הנאמר בסיום התפילה – כדי שנשים תצאנה מבית הכנסת לפני הגברים ולא תתערבנה ביניהם. בשנת 1854 החמירו המתקנים והוסיפו "ששום אישה פחותה מארבעים שנה לא תלך לבית-הכנסת למנחה ולמעריב […] בין בחול ובין בשבת חוץ מראש השנה ויום כיפור". כלומר נשים צעירות הורחקו מהתפילה בימי חול והורשו להשתתף רק בימים הנוראים כיוון "שבימים אלה היו מתעכבות בעזרתן על מנת לאפשר לגברים לצאת לפניהם ולהימנע מלפוגשם".

למרות ניסיונות ההדרה, גם בירושלים של היישוב הישן הצליחו נשים למצוא את דרכן "לחדור לבתי הכנסת". לדברי ההיסטוריונית מרגלית שילה בספרה על החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, "העניות שבהן עסקו בצרכיו הפיסיים של ההיכל, כגון בהכנת פתילות, ואילו עתירות ההון הרימו תרומות, ולעתים אף מימנו בניית בתי-כנסת. בשנת תרע"ג (1913) היו בעיר הקודש שישה בתי-כנסת שנוסדו מתרומות של נשים ירושלמיות ואף נקראו על שמן".

בתקופה העות'מאנית נאסרה הקמת מחיצה בכותל, ולכן, כותבת שילה, "נשים העדיפו להתרפק על אתרים קדושים, כגון הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי-הכנסת משום שהיה בו ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". ואכן בגלויות ותמונות מראשית המאה ה־20 עד החלת המנדט הבריטי בארץ נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו בכותל המערבי. בזמן המנדט אושרה ההפרדה בכותל ובקברי צדיקים כך שנשים וגברים הופרדו בזמן התפילה – כפי שנהוג גם כיום.

הכותל המערבי בירושלים בגלויה משנת 1911. מתוך אוספי ביתמונה

 

ובזמן שהמחיצה ועזרת הנשים הולכות ומשתרשות בעולם היהודי, מעניין לגלות שהמקום הראשון שבו בוטלה המחיצה ונערכו תפילות משותפות לנשים וגברים היה דווקא בית הכנסת העתיק בוורמס – הראשון שהציב את המחיצה. המהפך חל בשנת 1834, כאשר במהלך שיפוץ יסודי במבנה בית הכנסת הוסרה המחיצה ומרגע זה ישבו הגברים בצד ימין והנשים בצד שמאל של ההיכל הגדול.  כיום המתפללות והמתפללים יושבים יחדיו וללא הפרדה בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים.

 

סולידריות נשית־יהודית

במאה ה־20 יצקו נשים חלוציות במושג "עזרת נשים", שעד אז סימן את המחיצה הפיזית והסמלית בין נשים וגברים, משמעות חדשה שביטאה סולידריות נשית־יהודית. בתחילת המאה הקודמת הוקם "עזרת נשים", ארגון יהודי חלוצי שפעל להגנתן ולשיפור חייהן של נשים יהודיות באשר הן. בשנת 1902 נשלחה מטעמו לגליציה ברטה פפנהיים, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית, כדי לבדוק את המצב החברתי באזור מוכה הפוגרומים. שם נחשפה לראשונה לתעשיית סרסרות בנשים, שבמסגרתה עשרות אלפי נערות ונשים יהודיות נמכרו לזנות בידי סרסורים יהודים שהונו אותן בהבטחות שווא לעבודה ראויה בדרום אמריקה.

בעקבות פעילותה בנושא הייתה פפנהיים לאישה הראשונה בעולם היהודי שקראה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך לנשים ולגברים, והראשונה שפעלה לשילוב נשים בלימוד ותורה ובחיי הקהילה. לתפיסתה, הבורות העצומה של הנערות היהודיות ממזרח אירופה – שנבעה מהיעדר החינוך שגזרו עליהן קהילותיהן – הייתה גורם מכריע שאפשר לסוחרי אדם לנצל ולשעבד אותן.

ברטה פפנהיים בגיל 22. התמונה מתוך ארכיון Sanatorium Bellevue בגרמניה

 

ארכיון הארגון החלוצי "עזרת נשים" שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. על הסיפור הטראגי של סרסור הפליטות היהודיות ממזרח אירופה תוכלו לשמוע בפרק זה בהסכת "הספרנים" שלנו.

מול שלל ניסיונות ההדרה מהשתתפות פעילה בתפילה, לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות מצאו דרכים אחרות להנכיח את עצמן בבית הכנסת: בתרומות לבניית בתי כנסת ושיפוצם, במלאכות כמו תפירת וילונות וכיסויים או באספקת נרות. וכמו שהזכרנו, מהמאה ה־13 ועד המאה ה־20 נשים הנחו את התפילה הנשית בגרמניה, מזרח אירופה ואיטליה, ונשים אחרות חיברו המנונות ופיוטים לתפילת הנשים.

כל סקירה שעוסקת במקומן של נשים בבית הכנסת, וביהדות בכלל, תיתקל בקושי מרכזי ובולט: חייהן של נשים יהודיות זכו לרוב להתעלמות מצד הגברים שעל כתביהם אנחנו מסתמכים כמקורות היסטוריים עיקריים. ועם זאת, אם יש קול ברור שעולה מהמקורות זהו קולן של הנשים היהודיות שהתייחסו אל בית הכנסת כמקום מפגש חשוב לחייהן הדתיים והקהילתיים.

 

לקריאה נוספת

עדי אוסט, מעמד האישה בתלמוד, מתוך "הפרוטוקולים של צעירי בצלאל", 2010

רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018

ש. ד. גויטיין, יציע נשים בבנין בית הכנסת בתקופת הגאונים, תרביץ לג (תשכ"ד)

בטחה הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1350-1050 בין הלכה למנהג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשס"ב

ורד מדר, שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2011

שמואל ספראי, האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה, תרביץ לב (תשכ"ג)

מרגלית שילה, נסיכה או שבויה? החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים 1914-1840, (זמורה-ביתן, 2001)

Women and the Synagogue, Edited by Susan Grossman & Rivka Haut (The Jewish Publication Society, 1992)

 

מי העלים את רבי יהודה הלוי משכונת רחביה בירושלים?

מנחם אוסישקין, איש הברזל של התנועה הציונית, שינה את שמו של הרחוב בו הוא גר כך שיקרא על שמו עוד בחייו. לפי אגדה אורבנית ירושלמית, השינוי נעשה על חשבון רבי יהודה הלוי, שלכאורה הרחוב נקרא על שמו לפני כן. האם האגדה נכונה? ואיך קשורים יצחק בן צבי וזלמן שז"ר?

לקראת סוף שנת 2007 התארגנה בשכונת רחביה בירושלים יוזמה יוצאת דופן: קבוצת משוררים ואנשי רוח תכננו "לפשוט" על רחוב בשכונה כדי לבצע "פעולת תגמול היסטורית". המשוררים, רובם מזוהים עם כתב העת "משיב הרוח", תכננו להחליף את כל השלטים ברחוב אוסישקין בשלטים הנושאים את שמו של המשורר היהודי בן תור הזהב בספרד, ר' יהודה הלוי. הפעולה יצאה לבסוף לפועל בצורה שונה ומעודנת יותר, ועל כך נרחיב בהמשך; אולם אנשי "משיב הרוח" לא היו הראשונים שניסו להביע מחאה ברחוב אוסישקין.

מה שהביא חבורת משוררים ואנשי רוח לתכנן פעולה כה "חתרנית" ברחביה השלווה הייתה אגדה אורבנית מוכרת שמסעירה את השכונה כבר שנים רבות. לפי המיתוס, מנחם אוסישקין – מראשי התנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט, יו"ר הקרן הקיימת ואיש רב-פעלים בהקמת המדינה – שינה את שם הרחוב בו התגורר בשכונת רחביה. הרחוב נקרא בעבר על-שמו של ר' יהודה הלוי, ואוסישקין החליט לכאורה, לכבוד יום הולדתו ה-70, לנשל את המשורר היהודי ולקרוא לרחוב "אוסישקין" במקום, וכן שינה את שם הרחוב הסמוך וקרא לו "קרן קיימת לישראל", על חשבון שמואל הנגיד. רבים ניצלו את המיתוס לקידום פוליטיקת זהויות.

מפת רחביה לפני שינוי השמות. במרכז: רחוב ר' יהודה הלוי. המפה מסוף שנות ה-20, מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

במציאות הסיפור מורכב יותר, ונראה שלמרות שאוסישקין אכן דאג שיקראו רחוב על שמו בעודו בחיים – יוזמה יומרנית אפילו עבור אדם רב-פעלים ועתיר-זכויות כמו אוסישקין – אין לו חלק בנישולו של ר' יהודה הלוי מרחביה. כדי להבין מה קרה ואיך התגלגל הסיפור, יש להתקדם עם ההיסטוריה של רחביה וירושלים.

מג'נזריה לרחביה: שכונת הגנים ממערב לחומות

שכונת רחביה הוקמה בשלבים בשנות ה-20 של המאה ה-20, על אדמות שנקראו "ג'נזריה אל-פוקא" (ג'נזריה העליונה) ונרכשו על-ידי החברה להכשרת היישוב מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית. רחביה א' תוכננה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן כשכונת גנים, בה בתים נמוכים וכמה רחובות מרכזיים וירוקים. ועד השכונה החליט לקרוא את שמות הרחובות על-שם חכמי יהדות ספרד בתור הזהב, וכך קיבלו את השמות רמב"ן, ר' יהודה הלוי, ר' אבן עזרא, ר' אבן גבירול ור' שמואל הנגיד. השדרה המרכזית שתכנן קאופמן נקראה על שם יהודה הלוי והיא הובילה מהמבנה בו לימים תשכון גימנסיה רחביה עד לגן ע"ש אליעזר ילין, שכיום מכונה "גן הג'ירפה" (על שם הפסל שהציב בו אברהם יכין ז"ל).

רבים מבכירי התנועה הציונית רכשו מגרשים בשכונה החדשה, וביניהם גם מנחם מנדל אוסישקין, שעלה לארץ עם משפחתו בשנת 1919. בתחילה התגורר אוסישקין ב"בית מחנים" – בניין מפואר ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל, שהוקם על-ידי בנקאי שוויצרי באמצע המאה ה-19 – אך הוא פונה משם נגד רצונו על ידי הנציב הבריטי, לורד פלומר. הנציב התגורר בזמנו במתחם אוגסטה ויקטוריה בהר הצופים, אולם אחרי שהמבנה נפגע ברעידת אדמה, החליט לעבור לבית מחנים עד שהושלמה בניית ארמון הנציב. אוסישקין, פגוע וכועס לאחר שסולק ממקום משכנו (שלימים הפך ללשכת שר החינוך), עבר להתגורר זמנית באחת הווילות של איש העסקים הערבי-נוצרי קונסטנטין סלאמה, ובמקביל החל לבנות את ביתו ברחביה. את הבית תכנן אותו אדריכל, ריכרד קאופמן, בסגנון באוהאוס אירופאי. לאחר השלמת הבנייה עבר לגור ברחביה בבית שנודע בתור "בית אוסישקין". בחזית הבית הציב שלט בו נכתב בעברית "בית מחנים", כזיכרון מתריס למשכנו הקודם.

רחוב אסישקין, 1934. מבט צפונה, בקדמת התמונה בית בסן (מימין, עם אגף מעוגל ולידו פרגולה). באמצע הרחוב פונה אוטובוס אל רחוב רמב"ן, ומשמאלו בית מנחם אוסישקין

פרשת "ואלה שמות"

מיד עם מינויו לתפקיד יו"ר קרן קיימת לישראל, פעל אוסישקין בקדחתנות לקידום מעמדה והפיכתה למוסד הציוני החשוב ביותר. בשנת 1926, עוד בטרם עבר לשכונה ובעקבות לחצים רבים שהפעיל, קיבל הרחוב ברחביה בו אוסישקין רכש שטח את השם "קרן קיימת לישראל". השם מתועד במפות מהתקופה, ובעצם חיבר בין רחביה לבין נחלת אחים, שהיום מוכרת כחלק משכונת נחלאות. עם הגיעו לגיל שבעים שונה שם הרחוב בו גר והפך מקק"ל לרחוב אוסישקין. ההודעה על כך פורסמה בעיתון "הארץ" ב-29 בינואר 1934. טור סאטירי שפורסם ב⁨⁨עיתון "דאר היום" ב-16 אפריל 1933, לצד עדותו של דניאל אוסטר, ממייסדי רחביה ויו"ר ועד השכונה, כי אוסישקין "עמד על כך שהרחוב בו נמצא ביתו יקרא על שמו" (⁨⁨מעריב⁩⁩, 21 בינואר 1963) מעידים על האופן בו התקבלה ההחלטה על שינוי השם.

בהמשך לכך, עברה הקרן הקיימת לרחוב הסמוך, שנקרא עד אז שמואל הנגיד. אותו רחוב הוביל לחצר המוסדות הלאומיים, בה ישבו משרדי קק"ל, ולמעשה חיבר בין ביתו של אוסישקין לבין משרדו. שמואל הנגיד "הועבר" צפונה, וכך המשיכו שינויי השמות. אמנם נעשו עוד כמה שינויים בשמות הרחובות מאז, אבל ברור כי שמו של הרחוב ששונה לאוסישקין היה במקור "קרן קיימת לישראל" ולא יהודה הלוי.

בבחינה של מפת הרחובות ברחביה כיום אכן לא ניתן למצוא את שמו של ר' יהודה הלוי בשכונה, ועולה השאלה לאן הוא נעלם. השריד היחיד שנותר לחכם היהודי הוא "גן הכוזרי" בשכונה. עם השנים נפוצה השמועה לפיה שמו של רחוב אוסישקין היה בעבר רחוב ר' יהודה הלוי, וה"עסקן הציוני-אשכנזי" נישל את החכם הספרדי על-מנת לקרוא לרחוב על-שמו בעודו בחיים. דוד אוסישקין, נכדו של מנחם אוסישקין, כתב סקירה מקיפה של תולדות משפחתו והתייחס בין היתר לאותה אגדה אורבנית. לדבריו, מקור השמועות הוא ככל הנראה בסיפוריו של העיתונאי דב גנחובסקי, ששמע את הסיפור הבלתי-מבוסס והנציח אותו בכתביו.

פנקס כתובות של תושבי רחביה עם תכנית השכונה, תרצ"ה

השמועה תועדה גם בספרו המצוין של אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר", אולם רמון היה זהיר יותר וציין בסוגריים ששמו הקודם של הרחוב "כנראה" היה ר' יהודה הלוי. במבוא לספרו רמון אכן מציין כי השתמש בספריו של גנחובסקי בתור חלק ממקורותיו. לאורך השנים הפכה האגדה האורבנית למוכרת וניתן למצוא אותה בגרסאות רבות, שכן היא מתאימה מאוד לשימוש פוליטי ולעיסוק בפוליטיקת זהויות; רבים רצו להאמין שהציוני האשכנזי אכן לא כיבד את ר' יהודה הלוי ובחר לנשלו על מנת להנציח את עצמו בשכונה. הדיון המשיך להתקיים עשרות שנים. דמותו התקיפה של אוסישקין, שכונה "איש הברזל של התנועה הציונית" וכן בכינויים מחמיאים פחות כמו "צאר מנחם" ו"ביסמארק היהודי", גם תרמה לקידום המיתוס. אוסישקין אכן כאמור התעקש על הנצחתו, ולפי השמועה אפילו התעקש כי ברחוב הנושא את שמו לא יהיה בית מספר 13, מאחר ומספר זה מביא מזל רע. במקום זה היה בניין 11B.

צילום: שיר אהרון ברם

ולשאלה הגדולה – מה קרה לרחוב ר' יהודה הלוי ברחביה?

בהיסטוריה של רחביה כתוב שחור על גבי לבן שאחד הרחובות בשכונה נקרא על-שם ר' יהודה הלוי. אם אוסישקין לא אחראי להעלמותו, עולה התהיה מה קרה לאותו רחוב, ונראה שדווקא האחראים לנישולו – אם היה כזה – הם שניים מנשיאי ישראל, בן-צבי ושז"ר, וגם לחיים ויצמן היה חלק שולי. כאמור, הציר המרכזי בשכונת הגנים רחביה א' נקרא על שמו. בהתאמה בין המפות משנות ה-20 לבין מפת השכונה כיום אפשר לראות בבירור שרחוב יהודה הלוי הפך להיות "גן הכוזרי". בזמן שעבר מאז הקמתה רחביה כבר מזמן אינה שכונת גנים, והרחוב המרכזי – הפך ל"גן". אופי השכונה שהשתנה הוריד מחשיבות שדרת הגנים המרכזית, וכך הפך הרחוב הראשי לעוד אחד מגני השכונה. בשנת 1952 נבחר יצחק בן צבי לנשיאות המדינה, והוא ואשתו סירבו לעזוב את רחביה. עקב כך רכשה המדינה עבורו את בית ולירו ברחוב אלחריזי, הסמוך לשדרת יהודה הלוי / גן הכוזרי. סידורי אבטחה שונים הביאו לכך שמעון הנשיא "נגס" בחלק גדול מהשדרה המרכזית-לשעבר של רחביה א', והגן הצטמצם מאוד. בהמשך נבנה בחלקו העליון גם מקלט ציבורי ששינה את אופי השדרה. בספרו "עיר אבן ושמיים" מתאר יהודה האזרחי את "תולדות לידה, חייה ומותה של שדרת יהודה הלוי", ומספר איך הפכה עקב השינויים והבנייה ל"מנהרה צרה בין שני טורי עצים".

לפי ידיעה מאת מ. אבידן בעיתון "חרות" ב-8 בינואר 1963, בוועדת השמות החליטו "להוציא" את ר' יהודה הלוי מבני דורו שהונצחו ברחביה, ולתת לרחוב את השם "הכוזרי" במקום. המטרה הייתה לקרוא את השדרה בכניסה לעיר על שמו, כראוי למשורר שחלק גדול משירתו עסק בכיסופים לירושלים. לדברי כותב הכתבה, ריה"ל "הפסיד" בסוף לחיים ויצמן, ובעוד השדרה בכניסה לעיר נקראה על-שמו של הנשיא הראשון, רבי יהודה הלוי קיבל את הרחוב בו הוקמו בנייני האומה כמה שנים לפני כן. במקביל, בראשית שנות ה-70 נקראו על שמו של ריה"ל גם מעלות בעיר העתיקה, וכך התקיימו למעשה שני רחובות על-שמו במשך כמה שנים, בנוסף לגן הכוזרי. מצב זה לא נשאר בעינו לאורך זמן ור' יהודה הלוי "עבר מקום" שוב. ידיעה בעיתון "דבר" מיום 29 בספטמבר 1975 מודיעה כי נחנכה בירושלים שדרה על-שם זלמן שז"ר, במקום שדרות יהודה הלוי. כך נותר לבסוף ר' יהודה הלוי מונצח ברובע היהודי, במדרגות בין הכותל לבין הרובע. יש שיגידו שיש בכך היגיון נוכח אגדה אורבנית נוספת (שכנראה גם אינה נכונה) לפיה ריה"ל סיים את חייו בעיר העתיקה בירושלים, כשנדרס על-ידי סוסו של ערבי מקומי.

"מעלות רבי יהודה הלוי" בעיר העתיקה בירושלים. צילום: שיר אהרון ברם

אחרית דבר: תחייתו של גן הכוזרי

נחזור ל-2007: קבוצת המשוררים, שהושפעו מאוד מהאגדה האורבנית, תכננו את "פעולת התגמול" שלהם ללילה שבין י"א בתשרי לבין י"ב בתשרי. במקרה גילו שניים מהמארגנים, אליעז כהן וארז פודולי, כי מדובר בתאריך הפטירה של אוסישקין. צירוף המקרים גרם להם להתעכב ולחשוב שוב. "הרגשנו שיש פה ממד ניסי של ממש, והחלטנו שאין לנו הזכות לבטל כך את זכרו של אוסישקין, גם אם נישל את ריה"ל", מספר אליעז. "במקום זאת עלינו למערת ניקנור (מקום קבורתו של אוסישקין, שא"ב) וקיימנו אזכרה. בהמשך ביצענו את פעולת החלפת השלטים – אבל רק בחצי מהרחוב (הארוך…), כדי לתת מקום לשניהם. הבנו שאוסישקין הוא המגשים והמממש של כיסופי ריה"ל לשיבה לארץ ישראל". כך חזר ר' יהודה הלוי ימים מספר לרחביה, בטרם פקחי העירייה החזירו את המצב לקדמותו.

גן הכוזרי. צילום: שיר אהרון ברם

כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2018, הגיע לשיאו מאבק של תושבי שכונת רחביה ומנהל קהילתי גינות העיר, שדרשו בתוקף ממוסד יד בן-צבי להחזיר את השטח הציבורי שנלקח מגן הכוזרי (אז עדיין שדרות ר' יהודה הלוי) בעת שהמקום שימש כמעון הנשיא. החומה שהוקמה בזמנו נשברה והשדרה קיבלה בחזרה את השטחים שהולאמו ממנה. כך יצא לבסוף שיהודה הלוי הונצח גם בגן הכוזרי וגם ברחוב המוביל לכותל המערבי בעיר העתיקה – במזרח ובמערב יחד, בהמשך לשירו הידוע:

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

לקריאה נוספת:

אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר"
דוד אוסישקין, "על תולדות משפחתנו"
דיונם של אנשיל פפר ותום שגב בנושא, עיתון "הארץ", ספטמבר 2007
יהודה האזרחי, "עיר אבן ושמיים"
דותן גורן, "אביר 'משוררי ציון' מול 'איש הברזל'". כתב-עת עת-מול 247