בשנת 1926 נפטרה בהונג קונג הגברת סימה בליליוס, בגיל קרוב ל-90. סימה הייתה ביתו של דוד יוסף עזרא, מנהיג הקהילה היהודית הבגדדית בקולקטה, הודו. היא נישאה בגיל 20 בקירוב לעמנואל בליליוס, אף הוא ממשפחות האצולה היהודיות של העיר. לאחר מספר שנים עבר עמנואל להונג קונג כדי להשתלב שם במסחר באופיום. בעת שהותו בהונג קונג פגש עמנואל צעירה סינית, התאהב בה ונשא אותה לאישה. כשסימה שמעה על כך, היא החליטה לא לוותר על בעלה. סימה הפליגה אחריו להונג קונג, ושם הגיעו בני הזוג להסכם שעמנואל ימשיך להיות נשוי לשתי הנשים, וכולם יגורו יחדיו באותו בית.
עמנואל נפטר בשנת 1905 וסימה המשיכה לנהל במרץ את עסקיו של בעלה עד מותה, כאשר זקני ירושלים מרננים כי האופיום היה החלק היותר מוסרי בעסקיה. טרם פטירתו, עמנואל החליט להקדיש בצוואתו סכומים נכבדים בתחום החינוך. שני בתי ספר נפתחו על שמו, האחד בקולקטה, שנסגר בינתיים, והשני בהונג קונג, אשר פועל עד ימינו. לעומת בעלה, סימה החליטה להקדיש בצוואתה כספים לטובת עניי ירושלים. ותרמה סכום של 75,000 לירות סטרלינג, סכום אשר שווה בערכים של היום לעשרות מיליוני שקלים. ככל הנראה, סימה הושפעה מפרשה שאירעה מספר שנים קודם לכן, כאשר אליאס כדורי, אף הוא יהודי עשיר מהונג קונג, תרם סכום כסף למען הקמת בית ספר חקלאי בארץ ישראל, אך השלטונות הבריטיים טענו שאין זה מובן מאליו שכוונתו של כדורי היתה דווקא לבית ספר יהודי, ולבסוף הוקמו שני בתי ספר חקלאיים, יהודי ליד כפר תבור, וערבי ליד טול כרם. בליליוס רצתה למנוע מצב דומה ולכן הקדישה בצוואתה את הכסף לעניי ירושלים באמצעות קרן שתנוהל על ידי חבר הנאמנים של בית הכנסת הראשי בירושלים. יחד עם זאת, סימה לא הבהירה במפורש לאיזה בית כנסת התכוונה לתרום.
עם קבלת הידיעה על צוואתה של בליליוס, החל מאבק עז בין העדה האשכנזית, בתמיכתו של הרב הראשי האשכנזי, הרב קוק, אשר טענו שבית הכנסת המרכזי הינו בית הכנסת "בית יעקב", או בשמו הידוע יותר, חורבת רבי יהודה החסיד. לבין ועד העדה הספרדית, בתמיכת הראשון לציון, הרב יעקב מאיר אשר טענו כי בית הכנסת הראשי הינו בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז). גם אנשי ישיבת מאה שערים הצטרפו לפולמוס, וטענו לבעלות על הכסף, אך שום גורם אחר לא קיבל את טענותיהם.
משה דוד גאון, חוקר יהדות המזרח, שארכיונו מופקד בספרייה הלאומית בירושלים, היה מעורב במשפט בתור מזכיר ועד העדה הספרדית וכעד מומחה, אשר העיד בפני בית המשפט על מקומו וחשיבותו של בית הכנסת ריב"ז.
כל עדה הציגה טיעונים שונים, טובים וטובים פחות. למשל, האשכנזים טענו שבית הכנסת החורבה הוא בית הכנסת הגדול ביותר בעיר, ומנגד, הספרדים טענו שמבנה בית הכנסת ריב"ז הינו בית הכנסת העתיק ביותר בעיר. האשכנזים טענו כי גם השלטון הבריטי מכיר בחורבה, ולראיה השתתפותו של הנציב העליון הרברט סמואל בתפילה במקום, אך הספרדים הביאו הוכחות לתפילות בהשתתפות הנציב העליון שהתקיימו בבית הכנסת ריב"ז ,ולתפילות חגיגיות שנערכו בבית הכנסת לציון יום הולדתו של המלך, ולכיבוש ירושלים במלחמת העולם הראשונה.
העדה הספרדית הביאה הוכחה אשר לדעתם הייתה ניצחת: הגברת בליליוס הייתה ממוצא ספרדי ולכן ברור שהתכוונה לתרום לבית הכנסת של עדתה. לעומת זאת, האשכנזים טענו שהשם סימה הינו שם אשכנזי ולפיכך היא בוודאי אשכנזייה. לא ידוע האם האשכנזים טעו בתום לב או בכוונה, אבל שמה הפרטי של הגברת בליליוס היה שמחה. סימה היה רק הכינוי שלה. כך או כך, טענתם של האשכנזים נדחתה לאחר שאחותה של סימה בליליוס העידה כי המשפחה ממוצא ספרדי.
עתה עברו הצדדים לדון בשאלה כללית: מה מגדיר את עדתו של היהודי ומהי העדה היהודית המרכזית? ברנרד (דב) יוסף, עורך הדין מטעם בית הכנסת החורבה, ולימים שר בממשלת ישראל, העיד בתצהיר לבית המשפט כי כלל היהודים הינם אשכנזים, אלא אם נולדו בפורטוגל, ספרד, יוון, מרוקו או פרס. בתגובה, הצהיר מאיר חי ג'יניאו, עורך הדין מטעם ועד העדה הספרדית, כי כלל היהודים הינם יהודים ספרדים, למעט אם הם אשכנזים. הצדדים עברו להתווכח מהי העדה המרכזית בירושלים. האשכנזים טענו שהם מהווים 80% מיהודי העיר ואילו הספרדים טענו שרק 55% מיהודי העיר הינם אשכנזים. האשכנזים הוסיפו שכלל מוסדות הציבור בעיר הינם מוסדות אשכנזים, והספרדים מסרו כתגובה רשימה של כלל מוסדות החינוך והחסד של עדתם.
כל עדה ניסתה להפחית מחשיבותה ומרכזיותה של העדה השנייה. האשכנזים טענו שהעדה הספרדית מייצגת לכאורה רק את צאצאי מגורשי ספרד, ואילו יהודי ארצות ערב האחרות מאוגדים בעדות נפרדות, ובית הכנסת ריב"ז לא מייצגם. בתגובה, טענו הספרדים, כי גם העדה האשכנזית איננה מקשה אחת, אלא מחולקת לעשרות כוללים וקבוצות שונות. הספרדים ציינו כי על שער בית כנסת החורבה מופיעה כתובת "בית כנסת לכוללות אשכנזים פרושים בירושלים", וזוהי עדות לכך שבית כנסת זה איננו מייצג את כלל הציבור היהודי בעיר, אלא את האשכנזים הפרושים בלבד.
הטיעונים המשיכו לכאן ולכאן והעיתונאי נחום מליץ, אשר דיווח על הפרשה כתב כדלקמן: "ספרי "לוחות א"י", וכרכי "ירושלים" מאת הרא"י לונץ, "משה וירושלים" מאת השר משה מונטיפיורי, ספרי ר' יוסף שווארץ, בידיקרים (Baedeker, הוצאת מדריכי נסיעות גרמנית ידועה) גרמנים ואנגלים, וכו' כאילו לא נוצרו מלכתחילה, אלא מלשמש "תנא דמסייעה" לצדדים המדיינים בעניין עזבון בליליוס".
בתי המשפט בהונג קונג לא ידעו כיצד לפתור את הסכסוך. השופטים ניסו לבקש סיוע משלטונות המנדט, אולם אלו העדיפו שלא להתערב, והחזירו תשובה שאיננה חד משמעית לפיה "בירושלים ישנם שני בתי כנסת ראשיים". גם שליח מטעם בית הדין שנסע לירושלים, חזר ובפיו אותה תשובה. המשפט המשיך להתנהל ושני הצדדים, הספרדים והאשכנזים, החלו לחשוש שבסופו של דבר הממשלה הבריטית תנצל את הסכסוך, ותפקיע לחזקתה את הכסף.
לבסוף, בתיווכו של עורך הדין היהודי-בריטי נורמן בנטוויץ', הושגה פשרה על הקמת ועד משותף לספרדים ולאשכנזים. הוועד יכלול 12 חברים, 9 ספרדים ו-3 אשכנזים, וינהל את כספי העיזבון שיחולקו בשיעור של 75% לספרדים ו-25% לאשכנזים. כספי הצוואה אמנם התדלדלו עקב הדיונים המשפטיים הארוכים, ונפילת הבורסה במהלך המשבר הכלכלי בשנת 1929, אך מועצת העיזבון הצליחה לקנות מספר בתים ברחבי העיר, כהקדש שהכנסותיו הוקדשו לעניים, ונדמה שהכל בא על מקומו בשלום.
למרות זאת, כ-25 שנה מאוחר יותר, צצה הפרשה מחדש, בשל טענות האשכנזים כי ועד הספרדים מקפח אותם ומעביר אליהם רק חלק קטן מהסכום בו הוא מחויב. הפרשה חזרה להתנהל בבתי דין, הפעם רבניים, וגרמה בעקיפין לפרישתם של שני רבנים ראשיים ספרדיים, הרב יצחק נסים והרב עובדיה יוסף. בסופו של דבר, היא התמוססה לאיטה. כיום, הדבר היחידי המזכיר אותה הוא שלט רחוב צנוע על שם סימה בליליוס, במרכז העיר ירושלים.
ברצוני להודות לסופר סימון צ'ואה ג'ונסטון על סיועו בהכנת הכתבה.
ארכיון משה דוד גאון נמצא בתהליך רישום והנגשה בספרייה הלאומית, הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של שמואל ישראל. אריק קיציס הוא הארכיונאי האחראי על הטיפול בארכיון משה דוד גאון.
