הקלאסיקות הספרותיות לא ידעו שיבוא יום ומילת הגנאי שמתייחסת לבעלי צבע עור כהה, תימחק - ובצדק - מדפי ההיסטוריה. אז איך נכון להתייחס אליהן עשרות שנים אחר כך? האם הן יהיו מוקצות לנצח? ומה משותף לגבינת "אושי" ול"קרמבו"?
מסכן הכלב הקט. לא מספיק שהוא נאבק בשועלים ושומר על הבית, הוא גם הפך למוקצה. לא פעם אחת. פעמיים. פעם אחת בסוף שנות ה-50, כאשר משרד החוץ ביקש מ"קול ישראל" שלא לשדרו כדי לא לפגוע ביחסים השבריריים עם יבשת אפריקה; ופעם נוספת לפני מספר שנים, כששוב הוסר מערוצי הילדים. והכל בגלל שם החיבה שבחרה לו המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד אי שם באמצע שנות ה-40.
את הסרטון הזה, ילדיכם כבר לא יראו בערוצי הפעוטות.
האם שיר כל כך תמים ומתוק ראוי להימחק מדפי ההיסטוריה? ואולי מה שמדהים הוא שהשיר הזה הצליח לשרוד כל כך הרבה שנים מלכתחילה?
אבל זו לא רק אנדה פינקרפלד-עמיר שאבדה בפוליטיקלי קורקט. מה צריך להיות היחס לחתולה מ"דירה להשכיר" של לאה גולדברג?
ומה נעשה עם שורה של קלאסיקות אחרות מהתרבות העברית, שלא הבינו בשעתו כי הן משתמשות במילה פוגענית? חלק מהספרים, דרך אגב, נחשבים לנדירים ממש:
וכמובן שאי אפשר בלי לדבר על הממתק החורפי המושלם. במשך שנים רבות הוא נקרא בעולם, וגם בארץ ישראל, "ראש כושי" או "כושי". עד כדי כך השם הזה היה פופולרי, שגם כאשר הוא זכה לשמות חדשים, עדיין היה צורך להציג איור שממחיש את השם הישן במודעות הפרסומת.
ומי מכם זוכר את הגבינה המותכת הזו? בשלב מסויים, הבינו גם שם, כי הם חייבים למצוא שם חדש לגבינה. אז הם החליפו את שם הגבינה הישן ל"אושי", אבל לא טרחו גם לעדכן את האיור שבפרסומת…
כבר ב-1975 גיחכו על כך:
ולסיום. אין לנו ממש מילים לומר על בית הקפה הפופולרי הזה:
חשוב לקרוא יצירות בקונטקסט שבה הם נכתבו, וכך גם לגבי פרסומות ושמות של מוצרים שונים. אבל מה שהיה אולי מותר פעם (וגם זה לא בטוח), בוודאי אסור היום, וטוב שכך.
דוברי השפה ההונגרית בארץ – האם זאת אגדה?
חדש על המדף, והפעם: רבים מאיתנו מכירים דוברי הונגרית בארץ, אבל האם אי פעם הכרנו את הסיפור שלהם? טומי לפיד, קסטנר, קישון – הם השמות הבולטים של ישראלים שמוכרים גם כהונגרים. הם ועוד רבים, דוברי הונגרית בארץ, כמו המלט בבנין, אחד מחומרי היסוד המחזיקים הבלתי נראים ברשת של החברה
ינה ריטה, לא קל למות, מהדורה שנייה, הסיפור הראשון שפרסמה ההוצאה "הרומן הזעיר" בארץ ע"י ישראל ואברהם פרגו, 1949
הספר "מאגן הקרפטים ועד הים התיכון. סיפוריהם של דוברי ההונגרית בישראל" מנסה לתת תשובה כוללת לשאלה: מי הם דוברי ההונגרית בארץ, ומה תרומתם לחברה הישראלית?
הנושא, בדומה לאופי ההונגרי – למי שמכיר אותו, הוא מורכב ודורש הסבר מעמיק. מה שהוגדר כ"כור ההיתוך" הישראלי, למעשה המפעל הציוני, ביחד עם קשיי החיים בארץ ישראל ואחר כך במדינה החדשה, לא השאירו מקום לנוסטלגיה. העולים לא טיפחו את הזהות של ארצותיהם הקודמות, עדות המזרח ועדות אשכנז כאחת. בנוסף לכך, ההונגרים עצמם לא פעלו כקבוצה ולכן לא יצרו לעצמם זהות קולקטיבית (כמו הפולנים לדוגמה) לטוב ולרע. ולמה זה קרה? יש לכך הרבה סיבות שעליהן אפשר אולי לקרוא בספר המשובח שלפנינו, בין השורות.
הספר שיצא לאור בעריכת אנה סלאי הוא תערובת של ספר מחקר עם ספר אנקדוטות: הוא גם קובץ מאמרים מעמיק וגם מבחר רב של מכתבים ומסמכים אישיים. אפשר לקרוא אותו כאנציקלופדיה, ולקפוץ בין תקופות ובין נושאים. נקודת ההתחלה בסדר הכרונולוגי היא היישובים הראשונים של שנות השבעים של המאה התשע עשרה והשכונה החרדית "בתי אונגרין" בירושלים שנוסדה בשנת 1891 והסיום הוא בתיאור מפעל חייהם של העולים שהגיעו בין שתי המלחמות העולם ואחרי השואה.
עורכת הספר, אנה סלאי הצליחה לגרום לעשרות אנשים, אנשי מחקר וקרובי משפחה כאחד לאסוף את השברים וליצור מהם מארג של תולדות דוברי השפה ההונגרית בארץ. הספר הוליד את הנושא שלו, מהווה השראה ונותן לגיטימציה למחקרים נוספים מסוג זה. עורכת הספר הציגה לפני המשתתפים בפרויקט אתגר: ליצור את תחום המחקר שלהם. להגיע לחומרים ארכיוניים ולספריות ולאסוף את החומר על יוצרים, אמנים, מדענים ואנשי חברה בולטים אחרים שלרוב אפילו לא זוהו כהונגרים. מהסיבה הזו הפרויקט הגדיר את הנושא שלו לפי שפת האם ולא לפי ההגדרה הלא ברורה של זהות. ובנוסף, אחרי 1920 מיליוני דוברי הונגרית חיו במדינות השכנות להונגריה – בעיקר בסלובקיה, אוקראינה, רומניה וסרביה – אחרי חתימת חוזה טריאנון שצמצם את שטח הונגריה לשליש הן בשטחה והן באוכלוסייתה. אנשים שגדלו על השפה והתרבות ההונגרית באזורים נספחים אלה גם הם כלולים בספר הזה.
אז מה זה הונגריות ובמה זה מתבטא?
בקשר לסופרים, במאים ואנשי תרבות אחרים שהחומר שהם עובדים איתו היא השפה, הקשר למולדת יותר ברור. צורת החשיבה והשפעת שפת האם בכתיבה של אביגדור המאירי או אפרים קישון לדוגמא, הוא בולט. מי שיודע הונגרית, מזהה את השפה מאחורי הפרוזה העברית של המאירי, ומי שמכיר את ההומור שנוצר בפשט, ואת עולם בתי הקפה והספרות הקצרה שנכתבה ליד השולחנות של בתי בקפה הרבים בבודפשט בין שתי מלחמות העולם, מזהה את שורשי ההומור של אפרים קישון מיד.
היכולת להסתכל על העולם מבחוץ ולנתח אותו בצורה מקורית – היא כישרון של אנשים שבאים מבחוץ. השכלה וידע וכן רצון ליצור ולחדש, הן לא תכונות שקשורות למגזר ומוצא. לכן, הספר של אנה סלאי מעניק ערך נוסף להבנה שלנו כישראלים בנוגע לנושאים כגון: תרומתן של הגלויות השונות לבניית החברה הישראלית, היחס של החברה לעולים חדשים, הדחף החברתי לטשטש את הזהות המקורית למען ההשתלבות המוצלחת כביכול בחברה הישראלית, קשיי הסתגלות בארץ ושיטות השונות של ההתמודדות. כל אלה מסופרים בספר הזה ומלמדים לקח חשוב לא רק בקשר לסיפור ההונגרי. לפיכך, הספר עוסק בהיסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל כולה בכמאה וחמישים שנים האחרונות.
הספר שהוצא לאור בשתי השפות – הונגרית ועברית – החל את דרכו כפרויקט בשם "דוברי הונגרית בישראל" בקיץ 2017, ויצא לאור לרגל מאה שנה לעליית המהנדסים 1920/1921 בהוצאת "גונדולט" בבודפשט. בהונגרית:
Szalai Anna, szerk., A Kárpát-medencétől a Földközi-tengerig. A magyar anyanyelvű izraeliek története (Budapest: Gondolat Kiadó, 2021)
קוראן ערבי, זהות פרסית
השפה הפרסית כפי שאנו מכירים אותה היום נולדה לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-8 לספירה. כתב יד מאוצרות הספריה הלאומית חושף את ההופעה הראשונה של הפרסית החדשה על בימת ההיסטוריה
לא יודעים הרבה על אחמד חיקאני. הוא חי במאה ה-9 לספירה, כנראה באזור חוראסאן במזרח איראן, מקורם של מלומדים רבים בראשית האסלאם. מה שבטוח, הוא היה בעל ידע מספיק נרחב בערבית על מנת לנקד טקסט בשפה ההיא—ולא רק טקסט סתם, אלא הקוראן עצמו.
אבל למרות חוסר המידע עליו, אחמד חיקאני דמות מרכזית בהיסטוריה של איראן: שמו כרוך במהפך שעבר על השפה הפרסית בימי הביניים.
סיפורנו מתחיל עם כתב יד של הקוראן שקנה האספן המפורסם אברהם שלום יהודה. כתב יד זה, שכולל רק חלק מהקוראן, סורות אלנח'ל (הדקלים, מספר 17) עד אלכהפ (המערה, מספר 18), הועתק על קלף, עם עיטורי זהב שמסמנים את תחילתו של פרק, ונקודות שמסמנות את תנועות הניקוד של כל מילה. סימונים אלה, בנוסף לכתב הערבי המרובע, הידוע כ"כתב כופי", מרמזים כי זהו קוראן עתיק מאוד.
כמה עתיק? בסוף הקוראן ישנה הערה בכתב ידו של מי שתיקן את הניקוד בכתב היד המגלה כי קוראן זה הועתק ב-905. המיוחד בהערה זו, שנקראת קולופון, היא שהיא כתובה פרסית באותיות ערביות. זו ההופעה הראשונה הידועה של הפרסית החדשה בכתב ערבי על בימת ההיסטוריה.
בהערה זו נכתב כך:
این جزء سی پاره جمله درست بکرد بعجم ونقط وتشدید احمد خیقانی نصره الله فی الدین بمنه سنه اثنی وتسعین واثنی مایه
"אחמד ח'יקאני, ישמרו האל בחיק הדת בחסדו, הגיה את החלק הזה מתוך 30 החלקים (של הקוראן) על-ידי הוספת נקודות (דיאקריטיות), סימני תנועות וסימן השַדַּה (=הכפלת עיצור), בשנת 292 (להג'רה =905)."
הייחוד בפרסית החדשה הוא מצד אחד שימור של מאפיינים של השפה הפרסית ה"בינונית", זו שקדמה לכיבושי האסלאם, ומצד שני המרה של הכתב הפרסי הקדום לאותיות ערביות וכניסתו של אוצר מלים לשפה הפרסית. מהלך זה מאותת על הזהות העצמאית הפרסית, הנבדלת מזו של הערבים שהגיעו לאיראן עם הכיבושים של הצבא המוסלמי בשנים הראשונות לאסלאם.
כאשר האסלאם התפשט מחוץ לחצי האי ערב במאות הראשונות לאחר הופעתו, הוא נתקל בשתי תרבויות שהיו עמודי התווך של העולם העתיק: פרס ויוון. התרבות היוונית, או בגלגולה המאוחר, הביזנטית, הייתה נפוצה באגן המזרחי של הים התיכון, ושפתה הייתה יוונית. הדת השלטת הייתה הנצרות. מנגד, התרבות הפרסית שהייתה נפוצה במרכז אסיה הייתה דוברת פרסית והדת השלטת הייתה הדת הזורואסטרית.
בעוד שהשפה היוונית, שהייתה השפה השלטת באגן הים התיכון, נעלמה לאט-לאט ככל שהשלטון הערבי-המוסלמי קבע שורשים באזור זה של העולם, תושביה של האימפריה הפרסית, שכעת הייתה תחת שלטון ערבי-מוסלמי, נטו לכיוון אחר. במקום אימוץ הערבית כשפה שלטת, הם אמצו את הכתב הערבי לתוך השפה הפרסית ויצרו שפה חדשה: הפרסית החדשה.
השינוי לא היה מיידי: בין המאות השביעית לעשירית הפרסית הבינונית נעלמת ומופיעה בצורתה החדשה, הפרסית החדשה, במאה העשירית. את השינויים שהשפה עברה: מה נזנח, מה אומץ מהערבית ומה השתמר מהפרסית הבינונית, ניתן לראות בכתבים בפרסית יהודית מן התקופה. הפרסית היהודית, כלומר פרסית חדשה כתובה באותיות עבריות, חשובה לחקר התפתחות השפה הפרסית החדשה, משום שחלק מהטקסטים בפרסית-יהודית קדומה שימרו מאפיינים לשוניים של פרסית אמצעית.
הבידול בין הזהות הפרסית לזו הערבית אין משמעו דחייה של האסלאם או של הערבית כשפה חשובה. בימי הביניים מלומדים פרסים נסעו ללמוד וללמד במוקדים של ידע בעולם דובר הערבית. הם אף כתבו בערבית על נושאים רבים ומגוונים, החל ממדעי ההלכה האסלאמית וכלה בהיסטוריה ובגיאוגרפיה.
הקוראן שהצגנו בפניכם בתחילת הכתבה הוא דוגמה לשילוב בין הזהות הפרסית לבין קבלה של הערבית כשפה חשובה. הקוראן הועתק בערבית, משום שזוהי שפתו של הקוראן. הקולופון, כביטוי אישי של המעתיק, אחמד חיקאני, מביא לידי ביטוי את הזהות הפרסית שלו.
הזהות הפרסית, שהתעצבה לצד, בצל ולעיתים אף בניגוד לזו הערבית, הלכה והתחדדה לאורך השנים. כיום זהות נבדלת זו באה לידי ביטוי אף בזהות לאומית ודתית נבדלת מזו של העולם הערבי.
תודה לד"ר אופיר חיים על תרגום הקולופון
רגע של הולדת
הטיוטות הראשונות: חלון הצצה ל'פס הייצור' של השירים
באחד מימי הפסח של שנת תשל"ג פנה נער בן 17 בשם מיכאל לוין למשורר אורי צבי גרינברג בבקשה די שגרתית אשר כמותה מוצאים בארכיונים לא מעט: הוא סיפר למשורר שהוא בעל אוסף יפה של אוטוגרפים (כתבי־יד) של אנשי־שם, יוצרים וכותבים, ובמכתבו ביקש מגרינברג שישלח לו את חתימתו לצד אחת מטיוטותיו לאוסף.בתגובה ענה לו אורי צבי:
…הרינני שולח לך בזה את חתימתי על המעטפה ששלחת לי עם חתימות שאר הסופרים. אין אני יכול לשלוח לך שום כתב יד של יצירה מכיון שהטיוטות משמשות אצלי במשך כל הזמן לשמור על שינויים שונים שאני מעלה מדי פעם בזמן, אף לאחר פירסומם של דברי שירה. סבורני שתבין לי…
המבקר בארכיונו של אצ"ג שבספרייה הלאומית יודע כי תשובתו של אצ"ג לבחור הצעיר איננה תשובה מתחמקת. אלפי התיקיות בארכיונו העצום מלמדות על החשיבות והרצינות שייחס המשורר לטיוטותיו. פעמים רבות ניתן למצוא בהן עשרות רבות של טיוטות לשיר אחד. מהן כתובות ברישול על גבי קרעי דפים, קבלות ומברקים, מהן מועתקות לדף נקי ומשובח מרובבות בתיקונים, ומהן – "טיוטות" שעל גבי הספרים שנדפסו – תיקונים לצד הדף לקראת מהדורות נוספות.
אמרת כנף ידועה המיוחסת להמינגווי (ארנולד סמואלסון – תלמידו ובן חסותו, ציטט אותה משמו) גורסת כי: ”The first draft of anything is shit.”
כפי שקורה בדרך כלל באמרות כנף מסוג זה, אפשר להרהר ולערער על תוקפה של כל מילה ומילה בקביעה הזו.
ראשית: מהי בכלל "The first draft" – הטיוטה הראשונה? האם טיוטה ראשונה היא הניסוח הראשוני של יצירה שעלתה בדעתו של הכותב? ושמא הטיוטה הראשונה היא אותו דף מלא ברעיונות ושברי רעיונות גולמיים – והיא בגדר חץ תועה במדבר – ללא מטרה מוגדרת? או שטיוטה ראשונה היא כתב יד שלם ומוגמר לפני גלגולי העריכה שלו?
ומה בדבר ה"anything"?
האם טיוטה היא עניין המוגבל לכתיבה בלבד או שמא אנו יוצרים 'טיוטות' לקראת 'הדבר האמיתי' גם בתחומים אחרים בחיינו?
ולגבי מסקנתו העגמומית של המשפט: האם האימאז' של סל מלא בכדורי נייר קמוטים או צבר דפים מקושקשים מלאים במחיקות עט גסות הוא הכרחי או שמא יש ערך עצמי לאותו חומר גלם שמצדיק לשמור אותו מחוץ לפח הזבל?
ממלכת הדפוס הנקייה והאלגנטית משכיחה באופן יעיל את כל אותם גלגולים מוקדמים של היצירות. האותיות הערוכות, הסדורות והמעומדות, לא מותירות זכר לדרמה שחוללה אותן. ייסורי היצירה, הלבטים, הקונפליקטים, כל ניסיונות הנפל, הכישלונות המפוארים והכישלונות המכוערים, ההצלחות החלקיות וההצלחות הכמעט־מושלמות. כל אלה אינן מעניינו של הדף המודפס השואף לשלמות אסתטית, לשונית ורעיונית.
והטיוטה – כל מהותה היא הפך הדפוס: פעמים רבות נכתבת הטיוטה על נייר לא משובח, בכתב יד רעוע, חסר הקפדה, יש בה קשקושים ומחיקות ולעיתים גם קרעים – היא כולה כאוטית, לא מהוגנת ולא אלגנטית. על פי רוב היא כלל איננה נשמרת. קיומה מוגבל לשעת היצירה בלבד, ולאחר מכן היא נגרסת או נזרקת. אם התמזל מזלה, היא נשמרת במגירתו של היוצר לפרק חיים מסוים ונזרקת אחר כבוד על ידי ילדיו של הכותב או על ידי נכדיו בחלוף השנים.
אבל לאמיתו של דבר הטיוטה מחזיקה את כל הדרמה של תהליך היצירה. ויש בה חותם אישי וחלון הצצה מרתק לרבדים העמוקים של היצירה.
טיוטות שהתמזל מזלן, ומזל כותביהן מגיעות לשכון במוסד ארכיוני. ממלכת הטיוטות בארכיון היא גן עדן לחוקרי ספרות. ממנה ניתן להתבונן על היצירה תוך כדי שנוצרה, ולדלות תובנות והארות ביחס לתהליך היצירה. הטיוטות מתעדות את מסכת הלבטים של הכותב בינו לבין עצמו, את הדרך שעשה עד להכרעות שהובילו לגיבוש הטקסט השלם.
על תהליך היצירה ולבטי הכתיבה אפשר ללמוד לעיתים באמצעות השינויים שהכניס המשורר במבנה השיר ובכותרת השיר. הנה למשל שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" שנכתב בתרס"ב (1902). כאן נוכל לראות שתי טיוטות שונות. המוקדמת, השמורה בארכיון המשורר בבית ביאליק, נכתבה על גזיר דף, ויש בה את הבית האחרון של השיר הנדפס לצד פרגמנט משיר אחר המתחיל במילים "חבר אחד קטן שלי", אך המעיין בטיוטה זו יראה כי בתחתית הדף שרבט המשורר בית נוסף: "לי בארי ואנכי עשיתיו/ ואנכי שאבתי בכדי/ וביבוש מקור אורי אל תבכו/ הבה אדעך לבדי".
בטיוטה השנייה, השמורה בארכיון הספרייה הלאומית, כבר הועתק השיר בכתיבה נקייה וזכה לניקוד. הבית מן הטיוטה המוקדמת נשמט ונקבעה לשיר הכותרת "ניצוצי", אך כותרת זו לא נקבעה בדפוס, והשיר נותר ללא שם (ובדפוסים מאוחרים יותר ניתנה לו ככותרת השורה הראשונה).
מעניין לבחון את אחת מטיוטות מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" שכתבה גולדברג והתפרסם לראשונה ב'אורלוגין' בשנת 1951.
המשפט המתנגן לנו מן הבית האחרון: "מחורבן חומותיך כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת" היה בגלגולו המוקדם רק: "ללקט (לאסוף) את אבני חורבנך (הפזורות)". וכך, עם שינוי המשפט וסיומו במילה "מזכרת", במקום הקלישאה "לספר תהילתך" או האוקסימורון החיוור "לתנות את שבחי יגונך" זכינו לאוקסימורון הנפלא והמקורי המסיים את השיר: "לתנות דלותך הזוהרת".
*
ישנן טיוטות המלמדות על תהליך העריכה של היצירה, תהליך שיסודו בקשר המתרקם בין הכותב לעורך, ובמהלכו נחשפת היצירה לראשונה לעיניים זרות וביקורתיות. בשירה העברית ישנן כמה וכמה דוגמאות מעניינות לטיוטות ספרים המלמדות על מערכת היחסים המורכבת שבין משורר לעורכו. הנה למשל טיוטת כתב היד של ספרו של טשרניחובסקי "חזיונות ומנגינות". רישומי העיפרון הכחול, עפרונו של העורך יוסף קלוזנר, מלמדים אותנו כיצד ניסה קלוזנר להשפיע על שיריו של טשרניחובסקי בדרכים שונות. הוא התערב בבחירת המילים, בסידור השירים בסדר מסוים, ואפילו את שמו של הספר ביקש לשנות. אלא שבניגוד למקרה הידוע של ט.ס אליוט אשר קיבל את רוב תיקוניו של עזרא פאונד על 'ארץ השממה' שלו, השוואה לנוסח הנדפס של "חזיונות ומנגינות" תגלה כי טשרניחובסקי החליט להתעלם כמעט מכל הערותיו של קלוזנר.
אפשר, כאמור, ללמוד מן הטיוטות הרבה מאד, ועיון מדוקדק בגלגולי טיוטות תמיד נושא עמו תובנות מרגשות ביחס לתהליך היצירה, אך הרגעים היפים ביותר שמזמן העיון בטיוטות, הם הרגעים שבהם מתגלה הקסם שמחוץ לטקסט הספרותי. הנה למשל טיוטת השיר "בגני נטעתיך" שכתבה רחל על מיטת חוליה בשנת תר"ץ. ותחתיו:
"השלום לך?"
שתי מילים מוצנעות בשוליים. בתחתית הדף הצהוב, מחוץ לשורות השיר, אבל כל כך עמוק בתוכו. פתק קטן: דיו שחורה על נייר מחוספס. ויש בו גן מלבלב, והולם לב. ואלפי ציפורים מצייצות. ולמשמרת עולם בארכיון הספריה, גם לאחר שהשיר נכלא באותיות הדפוס המרובעות:
"השלום לך?".
ובעיפרון זהיר, הערת הארכיונאי: כסלו. תרצ"ג. מתנת מר ז. רובשוב.
ד"ר יהושבע סמט שינברג, תרצה על טיוטות ראשונות של גדולי היוצרים וכן תקיים סיור מקוון בארכיון אצ"ג שבספרייה הלאומית במסגרת אירועי חודש הקריאה של הספרייה הלאומית. לפרטים ולהרשמה