דוברי השפה ההונגרית בארץ – האם זאת אגדה?

חדש על המדף, והפעם: רבים מאיתנו מכירים דוברי הונגרית בארץ, אבל האם אי פעם הכרנו את הסיפור שלהם? טומי לפיד, קסטנר, קישון – הם השמות הבולטים של ישראלים שמוכרים גם כהונגרים. הם ועוד רבים, דוברי הונגרית בארץ, כמו המלט בבנין, אחד מחומרי היסוד המחזיקים הבלתי נראים ברשת של החברה

ינה ריטה, לא קל למות, מהדורה שנייה, הסיפור הראשון שפרסמה ההוצאה "הרומן הזעיר" בארץ ע"י ישראל ואברהם פרגו, 1949

הספר "מאגן הקרפטים ועד הים התיכון. סיפוריהם של דוברי ההונגרית בישראל" מנסה לתת תשובה כוללת לשאלה: מי הם דוברי ההונגרית בארץ, ומה תרומתם לחברה הישראלית?

הנושא, בדומה לאופי ההונגרי – למי שמכיר אותו, הוא מורכב ודורש הסבר מעמיק. מה שהוגדר כ"כור ההיתוך" הישראלי, למעשה המפעל הציוני, ביחד עם קשיי החיים בארץ ישראל ואחר כך במדינה החדשה, לא השאירו מקום לנוסטלגיה. העולים לא טיפחו את הזהות של ארצותיהם הקודמות, עדות המזרח ועדות אשכנז כאחת. בנוסף לכך, ההונגרים עצמם לא פעלו כקבוצה ולכן לא יצרו לעצמם זהות קולקטיבית (כמו הפולנים לדוגמה) לטוב ולרע. ולמה זה קרה? יש לכך הרבה סיבות שעליהן אפשר אולי לקרוא בספר המשובח שלפנינו, בין השורות.

בן חמישים! סיפור המדינה הציונית – כריכה של ספרו של הקריקטוריסט והמאייר הנודע קריאל דוש גרדוש, 1998

הספר שיצא לאור בעריכת אנה סלאי הוא תערובת של ספר מחקר עם ספר אנקדוטות: הוא גם קובץ מאמרים מעמיק וגם מבחר רב של מכתבים ומסמכים אישיים. אפשר לקרוא אותו כאנציקלופדיה, ולקפוץ בין תקופות ובין נושאים. נקודת ההתחלה בסדר הכרונולוגי היא היישובים הראשונים של שנות השבעים של המאה התשע עשרה והשכונה החרדית "בתי אונגרין" בירושלים שנוסדה בשנת 1891 והסיום הוא בתיאור מפעל חייהם של העולים שהגיעו בין שתי המלחמות העולם ואחרי השואה.

עורכת הספר, אנה סלאי הצליחה לגרום לעשרות אנשים, אנשי מחקר וקרובי משפחה כאחד לאסוף את השברים וליצור מהם מארג של תולדות דוברי השפה ההונגרית בארץ. הספר הוליד את הנושא שלו, מהווה השראה ונותן לגיטימציה למחקרים נוספים מסוג זה. עורכת הספר הציגה לפני המשתתפים בפרויקט אתגר: ליצור את תחום המחקר שלהם. להגיע לחומרים ארכיוניים ולספריות ולאסוף את החומר על יוצרים, אמנים, מדענים ואנשי חברה בולטים אחרים שלרוב אפילו לא זוהו כהונגרים. מהסיבה הזו הפרויקט הגדיר את הנושא שלו לפי שפת האם ולא לפי ההגדרה הלא ברורה של זהות. ובנוסף, אחרי 1920 מיליוני דוברי הונגרית חיו במדינות השכנות להונגריה – בעיקר בסלובקיה, אוקראינה, רומניה וסרביה – אחרי חתימת חוזה טריאנון שצמצם את שטח הונגריה לשליש הן בשטחה והן באוכלוסייתה. אנשים שגדלו על השפה והתרבות ההונגרית באזורים נספחים אלה גם הם כלולים בספר הזה.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון ורעייתו פולה ביום הולדתו ה-75, שדה בוקר, צלם פאול גולדמן (יליד הונגריה), 1961

אז מה זה הונגריות ובמה זה מתבטא?

בקשר לסופרים, במאים ואנשי תרבות אחרים שהחומר שהם עובדים איתו היא השפה, הקשר למולדת יותר ברור. צורת החשיבה והשפעת שפת האם בכתיבה של אביגדור המאירי או אפרים קישון לדוגמא, הוא בולט. מי שיודע הונגרית, מזהה את השפה מאחורי הפרוזה העברית של המאירי, ומי שמכיר את ההומור שנוצר בפשט, ואת עולם בתי הקפה והספרות הקצרה שנכתבה ליד השולחנות של בתי בקפה הרבים בבודפשט בין שתי מלחמות העולם, מזהה את שורשי ההומור של אפרים קישון מיד.

חיים טופול ושחקנים נוספיםבצילום מהסרט סאלח שבתי שנכתב ע"י אפרים קישון, 1964

היכולת להסתכל על העולם מבחוץ ולנתח אותו בצורה מקורית – היא כישרון של אנשים שבאים מבחוץ. השכלה וידע וכן רצון ליצור ולחדש, הן לא תכונות שקשורות למגזר ומוצא. לכן, הספר של אנה סלאי מעניק ערך נוסף להבנה שלנו כישראלים בנוגע לנושאים כגון: תרומתן של הגלויות השונות לבניית החברה הישראלית, היחס של החברה לעולים חדשים, הדחף החברתי לטשטש את הזהות המקורית למען ההשתלבות המוצלחת כביכול בחברה הישראלית, קשיי הסתגלות בארץ ושיטות השונות של ההתמודדות. כל אלה מסופרים בספר הזה ומלמדים לקח חשוב לא רק בקשר לסיפור ההונגרי. לפיכך, הספר עוסק בהיסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל כולה בכמאה וחמישים שנים האחרונות.

סופי פולגר ב'ימי הונגריה בארץ', משחק סימולטני עם ילדים, 2016

הספר שהוצא לאור בשתי השפות – הונגרית ועברית – החל את דרכו כפרויקט בשם "דוברי הונגרית בישראל" בקיץ 2017, ויצא לאור לרגל מאה שנה לעליית המהנדסים 1920/1921 בהוצאת "גונדולט" בבודפשט. בהונגרית:
Szalai Anna, szerk., A Kárpát-medencétől a Földközi-tengerig. A magyar anyanyelvű izraeliek története (Budapest: Gondolat Kiadó, 2021)

רגע של הולדת

הטיוטות הראשונות: חלון הצצה ל'פס הייצור' של השירים

מתוך ארכיון שאול טשרניחובסקי. הספרייה הלאומית

באחד מימי הפסח של שנת תשל"ג פנה נער בן 17 בשם מיכאל לוין למשורר אורי צבי גרינברג בבקשה די שגרתית אשר כמותה מוצאים בארכיונים לא מעט: הוא סיפר למשורר שהוא בעל אוסף יפה של אוטוגרפים (כתבי־יד) של אנשי־שם, יוצרים וכותבים, ובמכתבו ביקש מגרינברג שישלח לו את חתימתו לצד אחת מטיוטותיו לאוסף.בתגובה ענה לו אורי צבי:

מתוך עזבונו של המשורר אורי צבי גרינברג. הספרייה הלאומית

…הרינני שולח לך בזה את חתימתי על המעטפה ששלחת לי עם חתימות שאר הסופרים. אין אני יכול לשלוח לך שום כתב יד של יצירה מכיון שהטיוטות משמשות אצלי במשך כל הזמן לשמור על שינויים שונים שאני מעלה מדי פעם בזמן, אף לאחר פירסומם של דברי שירה. סבורני שתבין לי…

המבקר בארכיונו של אצ"ג שבספרייה הלאומית יודע כי תשובתו של אצ"ג לבחור הצעיר איננה תשובה מתחמקת. אלפי התיקיות בארכיונו העצום מלמדות על החשיבות והרצינות שייחס המשורר לטיוטותיו. פעמים רבות ניתן למצוא בהן עשרות רבות של טיוטות לשיר אחד. מהן כתובות ברישול על גבי קרעי דפים, קבלות ומברקים, מהן מועתקות לדף נקי ומשובח מרובבות בתיקונים, ומהן – "טיוטות" שעל גבי הספרים שנדפסו – תיקונים לצד הדף לקראת מהדורות נוספות.

אמרת כנף ידועה המיוחסת להמינגווי (ארנולד סמואלסון – תלמידו ובן חסותו, ציטט אותה משמו) גורסת כי: ”The first draft of anything is shit.”

כפי שקורה בדרך כלל באמרות כנף מסוג זה, אפשר להרהר ולערער על תוקפה של כל מילה ומילה בקביעה הזו.

ראשית: מהי בכלל "The first draft" – הטיוטה הראשונה? האם טיוטה ראשונה היא הניסוח הראשוני של יצירה שעלתה בדעתו של הכותב? ושמא הטיוטה הראשונה היא אותו דף מלא ברעיונות ושברי רעיונות גולמיים – והיא בגדר חץ תועה במדבר – ללא מטרה מוגדרת? או שטיוטה ראשונה היא כתב יד שלם ומוגמר לפני גלגולי העריכה שלו?

ומה בדבר ה"anything"?

האם טיוטה היא עניין המוגבל לכתיבה בלבד או שמא אנו יוצרים 'טיוטות' לקראת 'הדבר האמיתי' גם בתחומים אחרים בחיינו?

ולגבי מסקנתו העגמומית של המשפט: האם האימאז' של סל מלא בכדורי נייר קמוטים או צבר דפים מקושקשים מלאים במחיקות עט גסות הוא הכרחי או שמא יש ערך עצמי לאותו חומר גלם שמצדיק לשמור אותו מחוץ לפח הזבל?

ממלכת הדפוס הנקייה והאלגנטית משכיחה באופן יעיל את כל אותם גלגולים מוקדמים של היצירות. האותיות הערוכות, הסדורות והמעומדות, לא מותירות זכר לדרמה שחוללה אותן. ייסורי היצירה, הלבטים, הקונפליקטים, כל ניסיונות הנפל, הכישלונות המפוארים והכישלונות המכוערים, ההצלחות החלקיות וההצלחות הכמעט־מושלמות. כל אלה אינן מעניינו של הדף המודפס השואף לשלמות אסתטית, לשונית ורעיונית.

והטיוטה – כל מהותה היא הפך הדפוס: פעמים רבות נכתבת הטיוטה על נייר לא משובח, בכתב יד רעוע, חסר הקפדה, יש בה קשקושים ומחיקות ולעיתים גם קרעים – היא כולה כאוטית, לא מהוגנת ולא אלגנטית. על פי רוב היא כלל איננה נשמרת. קיומה מוגבל לשעת היצירה בלבד, ולאחר מכן היא נגרסת או נזרקת. אם התמזל מזלה, היא נשמרת במגירתו של היוצר לפרק חיים מסוים ונזרקת אחר כבוד על ידי ילדיו של הכותב או על ידי נכדיו בחלוף השנים.

אבל לאמיתו של דבר הטיוטה מחזיקה את כל הדרמה של תהליך היצירה. ויש בה חותם אישי וחלון הצצה מרתק לרבדים העמוקים של היצירה.

טיוטות שהתמזל מזלן, ומזל כותביהן מגיעות לשכון במוסד ארכיוני. ממלכת הטיוטות בארכיון היא גן עדן לחוקרי ספרות. ממנה ניתן להתבונן על היצירה תוך כדי שנוצרה, ולדלות תובנות והארות ביחס לתהליך היצירה. הטיוטות מתעדות את מסכת הלבטים של הכותב בינו לבין עצמו, את הדרך שעשה עד להכרעות שהובילו לגיבוש הטקסט השלם.

על תהליך היצירה ולבטי הכתיבה אפשר ללמוד לעיתים באמצעות השינויים שהכניס המשורר במבנה השיר ובכותרת השיר. הנה למשל שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" שנכתב בתרס"ב (1902). כאן נוכל לראות שתי טיוטות שונות. המוקדמת, השמורה בארכיון המשורר בבית ביאליק, נכתבה על גזיר דף, ויש בה את הבית האחרון של השיר הנדפס לצד פרגמנט משיר אחר המתחיל במילים "חבר אחד קטן שלי", אך המעיין בטיוטה זו יראה כי בתחתית הדף שרבט המשורר בית נוסף: "לי בארי ואנכי עשיתיו/ ואנכי שאבתי בכדי/ וביבוש מקור אורי אל תבכו/ הבה אדעך לבדי".

באדיבות ארכיון ח.נ ביאליק, בית ביאליק

בטיוטה השנייה, השמורה בארכיון הספרייה הלאומית, כבר הועתק השיר בכתיבה נקייה וזכה לניקוד. הבית מן הטיוטה המוקדמת נשמט ונקבעה לשיר הכותרת "ניצוצי", אך כותרת זו לא נקבעה בדפוס, והשיר נותר ללא שם (ובדפוסים מאוחרים יותר ניתנה לו ככותרת השורה הראשונה).

מתוך אוסף שבדרון: הספרייה הלאומית

מעניין לבחון את אחת מטיוטות מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" שכתבה גולדברג והתפרסם לראשונה ב'אורלוגין' בשנת 1951.

המשפט המתנגן לנו מן הבית האחרון: "מחורבן חומותיך כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת" היה בגלגולו המוקדם רק: "ללקט (לאסוף) את אבני חורבנך (הפזורות)". וכך, עם שינוי המשפט וסיומו במילה "מזכרת", במקום הקלישאה "לספר תהילתך" או האוקסימורון החיוור "לתנות את שבחי יגונך" זכינו לאוקסימורון הנפלא והמקורי המסיים את השיר: "לתנות דלותך הזוהרת".

מתוך ארכיון לאה גולדברג. באדיבות מכון גנזים

*

ישנן טיוטות המלמדות על תהליך העריכה של היצירה, תהליך שיסודו בקשר המתרקם בין הכותב לעורך, ובמהלכו נחשפת היצירה לראשונה לעיניים זרות וביקורתיות. בשירה העברית ישנן כמה וכמה דוגמאות מעניינות לטיוטות ספרים המלמדות על מערכת היחסים המורכבת שבין משורר לעורכו. הנה למשל טיוטת כתב היד של ספרו של טשרניחובסקי "חזיונות ומנגינות". רישומי העיפרון הכחול, עפרונו של העורך יוסף קלוזנר, מלמדים אותנו כיצד ניסה קלוזנר להשפיע על שיריו של טשרניחובסקי בדרכים שונות. הוא התערב בבחירת המילים, בסידור השירים בסדר מסוים, ואפילו את שמו של הספר ביקש לשנות. אלא שבניגוד למקרה הידוע של ט.ס אליוט אשר קיבל את רוב תיקוניו של עזרא פאונד על 'ארץ השממה' שלו, השוואה לנוסח הנדפס של "חזיונות ומנגינות" תגלה כי טשרניחובסקי החליט להתעלם כמעט מכל הערותיו של קלוזנר.

מתוך ארכיון שאול טשרניחובסקי. הספרייה הלאומית

אפשר, כאמור, ללמוד מן הטיוטות הרבה מאד, ועיון מדוקדק בגלגולי טיוטות תמיד נושא עמו תובנות מרגשות ביחס לתהליך היצירה, אך הרגעים היפים ביותר שמזמן העיון בטיוטות, הם הרגעים שבהם מתגלה הקסם שמחוץ לטקסט הספרותי. הנה למשל טיוטת השיר "בגני נטעתיך" שכתבה רחל על מיטת חוליה בשנת תר"ץ. ותחתיו:
"השלום לך?"
שתי מילים מוצנעות בשוליים. בתחתית הדף הצהוב, מחוץ לשורות השיר, אבל כל כך עמוק בתוכו. פתק קטן: דיו שחורה על נייר מחוספס. ויש בו גן מלבלב, והולם לב. ואלפי ציפורים מצייצות. ולמשמרת עולם בארכיון הספריה, גם לאחר שהשיר נכלא באותיות הדפוס המרובעות:

"השלום לך?".

ובעיפרון זהיר, הערת הארכיונאי: כסלו. תרצ"ג. מתנת מר ז. רובשוב.

מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

ד"ר יהושבע סמט שינברג, תרצה על טיוטות ראשונות של גדולי היוצרים וכן תקיים סיור מקוון בארכיון אצ"ג שבספרייה הלאומית במסגרת אירועי חודש הקריאה של הספרייה הלאומית. לפרטים ולהרשמה

 

כשהעורך אמר לאתגר קרת: "תתמקד במה שאתה טוב בו"

אם אתגר קרת היה מקשיב לעצתו של עורך הלילה בעיתון, ספרו הראשון "צינורות" לא היה רואה אור וקרת היה הופך לדוקטור למדעים מדוייקים. אם קרת היה מקשיב לעצמו, יכול להיות שהסיפורים שלו לעולם לא היו יוצאים לאור בארצות הברית ומעניקים לו הצלחה בינלאומית. למרות הכל, קרת התעקש והלך על האינסטינקט, והרי לכם סיפור חדש שאתגר קרת עוד לא כתב - אבל חולק עם קוראי הספרייה הלאומית

1

אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

מאז שנות התשעים אי אפשר לדמיין את עולם הספרות הישראלי ללא אתגר קרת. אבל מתברר שבמציאות אלטרנטיבית היה סיכוי שזה יקרה. לרגל חודש הקריאה, ביקשנו לשמוע מסופרות ומסופרים על קשיים שחוו בניסיון להוציא ספר לאור. כששאלנו את קרת האם נתקל במקרה כזה, הוא חייך ושאל: "מאיפה להתחיל? מזה שניסיתי לכתוב רומן וגנבו לי אותו? שרוב הדברים שכתבתי בחיי נדחו? שלפני שהספר הראשון שלי התפרסם, שלחתי שלוש פעמים סיפורים לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' ואף פעם לא נכנסתי לעשירייה הראשונה, למרות שהסיפור 'צינורות' היה אחד מהם? כמספר סיפורים טוב, אני לא באמת חושב שסיפורי הדחייה האלה הם סיפורים טובים – יש בהם משהו כמעט בנאלי".

ואז קרת ניגש לספר לנו את הסיפורים הלא בנאליים מתהליך ההוצאה לאור של ספריו.

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

הסיפור שכמעט נגנז והחבר שביקש טובה

"פעם כתבתי סיפור על החבר הכי טוב שלי, חבר מגיל שלוש", מספר קרת. "לסיפור קוראים 'הג'ננה של נמרוד' (יצא בתוך "הקייטנה של קנלר" – ק.ה.), והיו בו הרבה אלמנטים ביוגרפיים. כשגמרתי לכתוב את הסיפור אמרתי לעצמי 'זה נכון שהרבה דברים שם קרו, זה משמעותי בשבילי כי חלק מהאנשים שהיו שם יקרים לי וחלקם כבר מתו, אבל אני צריך לנסות איכשהו להתרחק ולראות את הדברים בעיניים של קורא אובייקטיבי'. בקריאה הזו הסיפור נראה לי כבר פחות מעניין. גם עורך הספר נתן לי את אותה תשובה – זה באמת מרגיש מאוד אמיתי, אבל זה נורא ספציפי ולא יעניין אנשים אחרים. החלטתי להוריד את הסיפור מהספר. כשהספר כבר היה בהגהות, אמרתי לחבר שלי, 'אתה יודע, עוד חודשיים יצא הספר', והוא ענה 'יופי, ויש את הסיפור עליי'. עניתי לו שלא, שהסיפור הזה לא נכנס לספר כי חשבנו שהוא לא נורא מעניין והוא אמר 'מה פתאום?! זה סופר מעניין, זה הכי מעניין'. עניתי לו 'זה היה מעניין לך כי זה היה עליך, אבל אני לא בטוח שהוא יעניין את הקורא'. ואז הוא אמר לי, 'אתה מכיר אותי מהגנון וכל הזמן הזה שאנחנו מכירים, כמה פעמים ביקשתי ממך משהו?'. הופתעתי מזה ועניתי שבאמת הוא אף פעם לא ביקש והוא אמר: 'אז פעם בשלושים שנה מותר? אני מבקש ממך להכניס את הסיפור לספר, גם אם אתה לא חושב שהוא יעניין את הקוראים. תכניס את הסיפור הפעם כי חבר שלך מהגן ביקש'. חשבתי על זה קצת ואמרתי לו בסדר".

אבל זה לא סוף הסיפור?
"לא זה לא. באיזשהו שלב מישהו שקרא את הספר ואהב אותו, תרגם אותו לאנגלית", נזכר קרת. "כשהספר יצא בארה"ב הוא נקרא על שם הסיפור שלא רציתי להכניס לספר, כי זה הסיפור שהם הכי אהבו. זה בעיקר סיפור על זה שאנשים שכותבים לא באמת יודעים בדיוק מה רלוונטי לעולם, ומה באמת ירגש אנשים. צריך להבין שהקריאה בסיפורים במקומות שונים בעולם היא מאוד-מאוד שונה. בקוריאה, למשל, הסיפורים הכי בולטים שלי הם הריאליסטיים, בגרמניה מתעניינים יותר בסיפורים גרוטסקיים ופנטסטיים ואפילו התשובה לשאלה מה נתפש כריאליסטי ומה כפנטסטי יכולה להשתנות בין תרבויות".

גם אחרי שהיה כבר סופר מוכר ואהוב בישראל, ואפילו אחרי שכבר רשם הצלחה מסוימת מעבר לים, התלאות שבתהליך ההוצאה לאור לא נגמרו. הן רק עברו למקום אחר.

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

"אחרי שיצא הספר 'אניהו' בארץ, הסוכן שלי בארצות הברית ניסה למצוא לו מו"ל בקדחתנות אך ללא הצלחה", אומר קרת. "באיזשהו שלב הצעתי שיראה לי את הדחיות כדי שאני אבין מה הבעיה ואולי אלמד מזה. הוא שלח לי משהו כמו 60 מיילים מכל מיני הוצאות לאור די אזוטריות שכתבו שהסיפורים קצרים מדי, תהו על השימוש בקללות – רשימה ארוכה. באיזשהו שלב חשבתי אפילו שכנראה הסיפורים שלי לא מתאימים לקורא האמריקאי ואמרתי לסוכן שירד מזה. שבוע אחרי פנה אליי עורך בהוצאת ספרים מאוד נחשבת ואמר שהוא קרא כמה סיפורים מתורגמים שלי איפשהו והם פוצצו לו את הראש. תוך יומיים חתמתי אצלו על חוזה. זה עולם משונה, כבר הרמתי ידיים לגבי הספר הזה ופתאום בא אדם אחד ומשנה את הכל. זה מצב מוזר שבו הוצאה אוניברסיטאית קטנטנה מסבירה לי שאני לא מעניין ובמקום אחר מישהו קרא סיפור שלך ואומר שזה בעצם כן מעניין. כנראה שבכתיבה יש משהו מאוד דיאלוגי והמון פעמים זה דורש מזל, בערך כמו אדם שאיבד את כל הונו ואז מוצא כרטיס פיס על הרצפה וזוכה בפרס בגדול".

חבל שתבזבז את הזמן שלך על סיפורים

גם בשלב הזה מספר הסיפורים קרת עדיין לא מרוצה מהסיפורים שהוא נותן לי.

אז מה בעיניך יהיה סיפור טוב לקוראים?
"או, תשמעי סיפור", הוא מחייך.

"כשהתחלתי לכתוב, חיפשתי מישהו שאיכשהו מבין בזה שיאמר לי מה דעתו. הייתי סטודנט למדעים מדויקים, אז זה לא היה טריוויאלי למצוא מישהו כזה. אבל היה תלמיד בתוכנית שלמדתי בה, שסיפרו לי שהוא עורך לילה ב'ידיעות אחרונות', אז אמרתי לעצמי שזה אדם שמבין בעיתונות, הוא קורא טקסטים ומצוי בדברים. פניתי אליו בבקשה שיקרא כמה סיפורים והוא נענה בשמחה. אחרי שקרא הוא אמר בהמון זהירות: 'אני לומד איתך בכמה קורסים ואני אומר לך באמת, לא כדי לדכא אותך – אתה תלמיד מבריק, אתה חכם, אתה יודע לנסח דברים בצורה מאוד טובה ואתה יכול להיות חוקר ומרצה חשוב. חבל שתבזבז את הזמן שלך בסיפורים, אתה לא עושה את זה טוב, זה לא מתחבר לשום דבר וכדאי לעסוק במשהו שאתה יכול לעשות בו שינוי ולהשפיע'. הודיתי לו, אבל הייתי בן 22 וכמו תמיד גם אז לא הקשבתי באמת לאף אחד. אחרי יותר מ-10 שנים ראיתי אותו הולך בדיזנגוף עם הבת שלו ונכנסתי אחריהם כי רציתי לומר לו שלום. רק אחר כך שמתי לב שזו חנות להלבשה תחתונה לנשים. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בחמימות אם הוא זוכר אותי. הוא כמובן זכר ואחרי כמה שניות אמר שהוא נכנס לחנות הזו כי הרגיש לא נוח שניסה לשכנע אותי לא לכתוב. עניתי לו שאם באמת לא הייתי כותב, אולי הייתה לו סיבה להרגיש רע, אבל שהוא האמין אז בנכונות דבריו ואיכשהו אני חשבתי אחרת ויצא לי טוב. לכן אין לו שום סיבה להרגיש לא נוח. היום כשאנחנו נפגשים ברחוב זה כבר לא מביך".

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

אחרי שהקשבת לעצמך והמשכת לכתוב, איך בסוף הצלחת לפרסם?
"באוניברסיטה למדתי בתוכנית נחשבת של תלמידי מלגה. הייתי כותב בלילות, ובגלל זה הייתי מאחר לשיעורי הבוקר. רצו לבטל לי את המלגה. החונך שלי היה עדי אופיר, היום הוא פרופסור, והוא אהב אותי מאוד ושאל למה אני מאחר. כששמע את התשובה, הציע שאביא לו כמה סיפורים והוא יראה אותם לחבר שלו במחלקה לספרות. הוא אמר שאם דעתו תהיה טובה, זה יעזור. הוא פנה לחבר שלו, פרופ' חנן חבר, שכתב מכתב וזה באמת עזר ולא ביטלו לי את המלגה. בערך שנה לאחר מכן, חנן התקשר ושאל אם יש לי עוד סיפורים, כי הוא עובד עם הוצאת 'עם עובד' ומוציא סדרה של טקסטים אלטרנטיביים וככה בסוף גם יצא לי הספר".

יש לך עצה לסיום למי שרוצה להוציא ספר מול כל הקשיים?
"תמיד כששואלים אותי איזו עצה אני יכול לתת כדי שיפרסמו את הספר שלך אני אומר: 'תתעוררו כל בוקר מאוחר ובסוף זה יסתדר'. זו תהיה עצתי גם הפעם".

 

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

"ירושלים – גדולה ויפה להפליא!"

שמחה אופורית, תקווה אופטימית וחרדות פסימיות לעתיד. עיון במכתביה האישיים של תושבת ירושלים, המשוררת לאה גולדברג, שנכתבו בתקופה הסוערת שאחרי איחוד העיר, חושף טפח מהלך הרוח הלאומי באותה עת

1

לאה גולדברג בתצלום מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

שמה של לאה גולדברג מוזכר תכופות יחד עם שורה של מקומות. היא נולדה בקניגסברג, היום קלינינגרד ברוסיה האירופית. היא גדלה בקובנה, ליטא, ועד היום חושבים שאולי עליה כתבה את "משירי ארץ אהבתי". היא התגוררה בתל אביב וכתבה שם על ידידיה מרחוב ארנון. היא אפילו כתבה רומן סמי-אוטוביוגרפי שמתרחש דווקא בברלין. אבל רק לעיתים רחוקות היא מוזכרת יחד עם העיר שבה התגוררה במשך כעשרים שנים – ירושלים.

גולדברג עברה לירושלים יחד עם אמה בשנת 1950, לאחר שקיבלה הצעה ללמד בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. היא גרה בשכונת רחביה, ברחוב אלפסי 16. בבית הזה התגוררה עד יום מותה – בטרם עת – בגיל 59. בבית הזה היא גם שהתה בזמן מלחמת ששת הימים, כשהעיר הופגזה, והקרבות השתוללו בתוכה ומסביבה.

1
לאה גולדברג בביתה בירושלים. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בארכיונו של תלמידה הקרוב של גולדברג, המשורר טוביה ריבנר, יש גלויות ומכתבים שכתבה לו גולדברג סביב אותה תקופה סוערת. ריבנר התגורר בקיבוץ מרחביה הסמוך לעפולה. בגלויה קצרה ששלחה ב-16 ביוני 1967, כמעט שבוע אחרי שתמה המלחמה, עדכנה אותו גולדברג על קורותיה בזמן המלחמה, וכמובן גם על שלום אמה.

"אנחנו שלמות ובריאות, רק קצת עייפות שתינו", כתבה לו גולדברג. "לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול כשלא היינו בו [ההדגשה במקור – ע.נ.]. אמא הייתה אשת חיל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה", סיכמה גולדברג.

עם תום המלחמה הקצרה התרגשו רבים מהאפשרות לשוב ולבקר בעיר העתיקה אחרי הפסקה של 19 שנים, ביניהם גם גולדברג. מכתב שכתבה לריבנר ביולי 1967 מעיד על התקוות הגדולות שהיו לה לגבי האופק המדיני החדש – לפחות לזמן קצר.

1
גלויה ששלחה גולדברג לטוביה ריבנר, זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים. מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

בראש אותו מכתב ציינה גולדברג שהוא נכתב מירושלים, "באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!", הוסיפה בנימה אופטימית. בהמשך סיפרה שאחרי שנפלה למשכב קצר, "לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו הייתה התרופה הטובה ביותר. חוץ מקסמו של המקום היה, כנראה, טוב שהלכתי הרבה בחום והתנועה והחום הצילו את גבי. אבל כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם…נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאושרים מאוד. וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה".

גולדברג אפילו סיימה את המכתב בהזמנה לטיול. "מתי תבואו לראות את העיר העתיקה ואת בית לחם?", שאלה. "לי אין שום רצון לנסוע עכשיו לשום 'חוץ-ארץ'", כתבה שם, "פה מעניין יותר מאשר בכל מקום בעולם".

בסתיו אותה שנה, נשמעה גולדברג כבר קצת אחרת. במכתב ששלחה מפריז באוקטובר 1967 כתבה גולדברג לריבנר כך: "ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידות של השבועות הראשונים, היא שהייתה בעצם לא נורמלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני 'התרשמתי' יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה רבה על הארץ".

1
המכתבים והגלויות ששלחה לאה גולדברג לטוביה ריבנר בחודשים שאחרי מלחמת ששת הימים. מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

כל מי ששהה תקופה ארוכה בחו"ל ודאי חש מתישהו חרדה לעתיד המדינה, במיוחד אם במקביל הארץ סוערת. ככה הרגישה גם לאה גולדברג, והיא אף הפליגה בזכרונותיה אל 20 שנה קודם לכן: "בין כה ובין כה אני כאן איכשהו מנותקת וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרחיק גם מקרב את הפחד, ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947…הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש 'עם פרוץ המדינה'", נזכרה גולדברג.

קשה להבין מהמכתבים הללו אילו תקוות היו לגולדברג בנוגע למצב שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. קשה להבין גם ממה בדיוק חששה. האם מכתבה האחרון היה תגובה להחלטות ועידת ח'רטום המפורסמת, בה התחייבו מדינות ערב לא להכיר בישראל? כנראה שלא נדע בוודאות. לא ניכר שחזתה בדיוק – לפחות לא על פי המכתבים האלו – את המצב הבטחוני והמדיני שילווה את ישראל עוד עשרות שנים קדימה. אבל אין צורך לצפות לזאת ממנה. אין זה בהכרח מתפקידם של המשוררים, להנפיק תחזיות פוליטיות. זוהי רק הזדמנות להיזכר שהדמויות שאנחנו פוגשות ופוגשים היום בשלטי רחובות ועל שטרות כסף היו אנשים אמיתיים, שחיו בעולם הזה, והילכו גם הם מדי פעם בסמטאות השוק.

כל המכתבים שמתוארים בכתבה כונסו ופורסמו גם בספר "אולי רק ציפורי מסע" בעריכת פרופ' גדעון טיקוצקי.

אם תרצו לתקן, להעיר או להוסיף על האמור בכתבה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.