חוות חפציבה – חווה חקלאית שפעלה משנת 1906 ועד לפירוקה בשנת 1929, צפונית מערבית לחדרה. אגודת נטעים הקימה את החווה על מנת לספק לחלוצים מקום עבודה חקלאית מבוסס. האגודה שמה לנגד עיניה עקרון 'עבודה עברית' והעסיקה רבים מבני העליה השניה, אך בצידו דגלה גם בעבודה מעורבת והעסיקה גם עובדים ערבים בצד רוב של יהודים. בחפציבה ניטעו פרדסי הדרים, מטעי שקדים וגידולים אחרים.

במפת קונדר וקיצ'ינר, 1918, גליון 7, מסומנת חפציבה כ'מושבה יהודית'. ממזרח לה ניתן לזהות את בריכת החורף 'בריכת בטיח'.

העתונות היהודית בת התקופה עקבה אחר התפתחות החווה וביסוסה:

במאמר "נסיעה דרך המושבות היהודיות" שהתפרסם בעתון 'יידישעס טאגעבלאט' בניו-יורק, בתאריך  25 באוקטובר 1907, מתוארת התייחסות חיובית מאוד לחוות חפציבה ולמטעים שבה:

"הנטיעות הרבות יגרשו את האוויר הרע ויכניסו חיים ואוויר טוב. הערבים אפילו כבר יודעים שחפציבה היא תרופה לכל החולים.  העובדים שם בריאים ויציבים. ובגלל זה גם הערבים מבקשים שיעבדו שם. מצאנו שם גם עצי קיקון, כולם בני 8 חודשים וכבר מוכנים לקטיף." [=עצי קיקיון שימשו להפקת שמן קיק].  (תרגום מיידיש של הידיעה המופיעה באתר עיתונות יהודית היסטורית).

14 שנה מאוחר יותר, ב-25 באפריל 1921 ידיעה מארכיון המוסדות הלאומיים:

"אגודת נטעים שלחה לארגונים הציונים באמריקה רשימת מטעים לרכישה בארץ ישראל, ביניהם מטעים בסג'רה, חדרה, חפציבה ורחובות" (תרגום מאנגלית של הידיעה המופיעה באתר עיתונות יהודית היסטורית).

החווה דעכה בהדרגה עקב גורמים הקשורים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, קשיים כספיים של אגודת נטעים ואף מכת ארבה שפגעה בחווה. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים הועברו בהדרגה שטחי החווה לבנק אפ"ק, לחברת הכשרת היישוב ולארגון 'הנוטע' והמתיישבים עזבוה. במקום בו שכנה פועל כיום מרכז מבקרים של חברת החשמל.

חוות חולדה

ייעודה של החווה היה הכשרת פועלי חקלאות יהודיים, מתן אפשרות להתנסות בעבודה חקלאית תוך שימוש בשפה העברית, ופיתוח שיטות עבודה בחקלאות כתחנת נסיונות.

בשנת 1909 הוקמה באזור הכפר ח'ולדה חווה לנטיעת עצי זית, ונבנה הבית המפואר שנקרא על שם הרצל. החווה נוהלה על ידי האגרונום בריש, שהתגורר בקומה השנייה של הבית. לפועלים הותיר את קומת המרתף הצפופה. חוסר נסיון ומיעוט ידע על תנאי האיזור הקשו על עבודת הנטיעות. מתוך 12,000 שתילי הזית, נקלטו רק 3000, האווירה היתה עכורה, והיחסים בין המנהל לפועלים לא הבטיחו טובות.

תחת מחליפו, האגרונום יצחק וילקנסקי [=על שמו מכון וולקני], שינתה חולדה את פניה והפכה לחוות לימוד. לכרמי הזיתים נוספו עצי בוסתן, חורש ויער, וביניהם שקדים, אורנים, שיטים, ברושים וחרובים, יחד עם לול, רפת, שדות פלחה ותעשייה חקלאית מקומית שהפכו את המקום למשק מעורב.

(תאור חוות חולדה באתר קק"ל – יער חולדה)

בעתון 'הפועל הצעיר' מתפרסמת בשנת 1912 כתבה אוהדת במיוחד על החווה:

 "שתי חוות יש לנו ביהודה: בן-שמן וחולדה. הראשונה מפורסמת, אורחים רבים מבקרים אותה ונשאת היא על כל פה ולשון; והשניה, אין דורש ואין מבקר לה, אין מזכיר את שמה ואין מתעניין בה. שמא תאמרו: עולה היא הראשונה על השניה בהדר הטבע שבסביבותיה, אינכם אלא טועים. אדרבא, בנידון זה יפה כח השניה מהראשונה. הטבע שבסביבות חולדה יפה להפליא. ממש לא תשבע עין מראות. וכדאית היא חולדה שלנו, שיזכר גם שמה בעתונות ושהקהל יתן דעתו עליה במידה הראויה לה"

הכתבה מתארת נטיעות של זיתים, עצי פרי שונים, שקדים, גפנים משתלת 10,000 עצי זית, משתלת עציצים, שדרות אקליפטוס, תחנת נסיון וכן מצוין: "הפרינציפ של עבודה עברית משתמר בחוה בכל תוקף". הפועלים מתעניינים בעיקר ב"'התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה… בעת האחרונה התחיל מבקר אותנו א' וילקנסקי [=יצחק אביגדור וולקני, על שמו מכון וולקני] בכל שבוע ומקריא לפנינו קריאות פופולריות בהלכות עבודת האדמה. הקריאות מעניינות מאד ומושכות את לב הפועלים".

הכתב מציין בצער כי לא הוקם עדיין בית ספר עברי בחולדה "אמנם מספר התלמידים קטן, אך במה חטאו אלה הצאן שיגדלו פראים?" כן הוא מתייחס לרצון לבסס את השפה העברית: "בחוותנו מתחילים מתגלים ניצני ההשפעה של הסביבה הנכרית. ביחוד הם בולטים אצל המשפחה הגורז'ית [=יוצאי גאורגיה] העובדת בחווה. גם אשכנזי אחד כבר נכוה בגחלתה של ההשפעה הנזכרת… בבטחון גמור אפשר להחליט שהשירים העבריים של ביה"ס היו מגרשים את השירים הערביים, השפה העברית היתה דוחקת את הערבית"

כתבה "חולדה" בעתון 'הפועל הצעיר' 11 בפברואר 1912, עמ' 25-26 , באתר עיתונות יהודית היסטורית.

סופר 'השילוח' המתאר ביקור ביישובי הארץ מוסיף אף הוא דברי התפעלות:

"עגלתנו פנתה ללכת אל החווה של הקרן הקיימת חולדה, דרך שתי שעות מעקרון… החווה חולדה, היא לא רק אחוזה לאומית שיש לה זכות גדולה שהרגילה את האיכרים העבריים להשתמש בעבודה עברית, אלא אף תחנת-נסיון ובית לימוד לעובדי-האדמה. נתנסו בה כל מיני מזרע וכל מיני נטיעה שארץ-ישראל מסוגלת להם. בחולדה נזדמן לנו מר ווילקאנסקי, האגרונום הצעיר של שתי החוות שביהודה, חולדה ולוד.. הלכנו עמו לראות את שתילי הזיתים הצעירים. באדמת טרשים הם שתולים, ואף על פי כן גדלים הם יפה. עוד מעט וחורשה תהא כאן, חלק מיער-הרצל". פועל עברי חורש השדה "ונפלאתי לשמוע איך הוא מזרז את סוסו בקריאות עבריות במקום הקריאות הערביות, שאפילו העגלונים והאיכרים היותר עבריים שבארץ ישראל רגילים להשתמש בהן, שהרי הסוסים נקנו מן הערבים והם רגילים בקריאות זרוז ערביות דווקא… ביקרתי את החדרים המיועדים להפועלים ומצאתים… ערוכים בטוב טעם. נודע לי, שגם עלמות-פועלות דרות כאן והן משגיחות גם על הנקיון והסדר… הן חרוצות מאד ומצטיינות בכל דבר. סיירתי גם את הרפת-האורווה. מצאתי בה סוסים שקשה למצוא כמותם ליופי וחוזק בכל ארץ-יהודה". גם שאר בעלי החיים "יכולים לשמש מופת לבהמתם של בני המושבות". ניכר שיש יד מטפחת אותם ועין משגחת עליהם תמיד. ריח ההתקרבות אל הטבע מורגש בחווה אולי יותר מבמושבות היותר טובות. וביחד עם זה מתנסה כאן הפועל העברי בכל הנסיונות האפשרייים של עבודת-האדמה. מסיבה זו בעל כורחן מפסידות החוות כסף לא מעט. כל לימוד עולה בשכר-לימוד אבל הפסד כזה אולי הוא השכר היותר גדול שיוצא להאומה כולה"

אנקדוטה מעניינת מציין הכותב לגבי התחרות בין שכירת פועלים ערבים לפועלים יהודים – והפתרון שנמצא לה – גיוס פועלים תימנים "שאף צרכיהם מועטים ודומים הם בהרבה דברים לערביים, אבל יהודים גמורים הם בעצם" שהגיעו לחולדה ביוזמת פועל יהודי רוסי שנסע לתימן, "גידל את פאותיו ואת זקנו"  לבש בגדים כבגדי 'חכם', "סכן את נפשו, סבל עינויים גופניים ורוחניים, הסיר מעליו צלם-דמותו של יהודי-אירופי" ושכנע משפחות רבות לעלות מתימן לארץ ישראל "יציאת מצרים במיניאטורה", ולישב את "ארץ-עתידותינו על ידי יהודים נתיני-טורקיה [=יהודי תימן] שמסתגלים בנקל לאקלים… ומסתפקים במועט!"

עתון השילוח, 1 במאי 1913 "עולם מתהוה" עמ' 443-445

עדות נוספת על תפקיד חוות חולדה נמצא בדבריו של המנהיג הציוני ארתור רופין:

            "המטרה היתה הכשרה, כלומר להכין חומר אנושי הגון בעד ההתיישבות הבאה ולברוא על ידי נסיונות איזו שיטה מהוגנת להתיישבות" בין היתר נוסדה כך חוות חולדה "לעבודת מחלבה מודרנית ונטיעת זיתים".

העולם, 11 באוגוסט 1921, עמ' 5. אתר עיתונות יהודית היסטורית

בימי מלחמת העולם הראשונה עזבו את חולדה מרבית הפועלים או גורשו, והחווה שממה. הפועלים המעטים שנותרו בחווה התמודדו עם מחסור קשה במים ועם הארבה שפשט בארץ וכילה את הנטיעות. בתום המלחמה התיישבו בחולדה קבוצות של חלוצים שהביאו עימהם את רעיון הייעור לשם כיסוי שטחים חשופים. "נייער את ההר, נחייה אותו וגם ניישב", הם אמרו. ביער ניטעו בעיקר אורנים, שגידולם עלה יפה. הקבוצות שהו בחולדה פרקי זמן שונים, במהלכם קיבלו הכשרה מקצועית וטיפחו את החווה וענפי החקלאות והייעור שבה.

בעקבות מאורעות הדמים ששטפו את הארץ בקיץ של שנת תרפ"ט (1929) נהרסה החווה.

(אתר קק"ל – יער חולדה)

כפי שתואר, מטרת החוות היתה הכשרת פועלים ובחירת שיטות חקלאיות מיטביות, עידוד עבודה עברית, טיפוח השפה העברית והנחלתה לרבים. הנה קטע נוסף מן העתונות המסכם עקרונות אלו:

"רבים הם פועלי החוות הלאומיות אשר היו אחר כך בין הבונים את משקי העובדים הראשונים… החוות האלה היו בית-יוצר למשק עבודה ולראשית הוי פועלי עצמאי… בהן גם נתגבשה לראשונה שפתו האחת של הפועל – השפה העברית. בימים ההם עוד התהלך בליל-השפות בקרב פזורי הפועלים בארץ – עד שבא לפני שערי החוות החדשות ולא הוסיף. כאן חלה לידת השפה העברית בפי הפועלים ומפה נפוצה על פני כל הארץ."

דבר, 22 ביוני 1937, עמ' 4 "לחולדה המתחדשת" מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית.

חוות שטוק

בשנת 1924 רכש ליונלו שטוק, יהודי איטלקי מייסד מזקקת הברנדי המפורסם, קרקע באזור רמת ישי לשם הקמת חווה חקלאית. שנה לאחר מכן נבנה בית בן שתי קומות הידוע בשם "בית חוות שטוק". מבנה זה שימש מבנה מרכזי של החווה וסביבו הוקמו צריפי עץ וגדר. החווה, אשר כללה בין השאר פלחה, מטעים ולול תרנגולות, הוקמה ונוהלה על ידי קרובי משפחת שטוק, ובראשם יהודה אלטמן. כמו כן נבנה בשטחה מגדל מים שסיפק מים לשדות ולבעלי חיים.

בעתונות תוארה הגעתו לארץ באניה 'גליל', של מר שטוק, בעל 'חוות העופות על יד [הכפר] ג'דה'

במשך 13 שנים יושבה החווה בידי משפחות פועלים, אך בשל המצב הביטחוני הירוד וחוסר הצלחתה הכלכלית הוחכרה יחד עם האדמות שסביבה במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20 לערך לתנועת המושבים לשם הכשרת גרעיני עליית נוער לקראת עלייתם להתיישבות ביישובים השונים. בחוות שטוק שהו ועבדו מאות חלוצים לקראת יסוד יישובים באזור עמק יזרעאל וגם מחוצה לו.

החווה שימשה להכשרת חלוצים לעבודת חקלאות וטיפוח משק חיות. לאחר סיום הכשרת קבוצה, היא עזבה וקבוצת הכשרה חדשה החלה לפעול באתר.

תאור מפורט יותר של החווה פורסם בעתונות בראשית 1947:

חוות שטוק מול בית-שערים

מן הכביש לא תראה את החווה המוצנעת יפה בתוך חורשת זיתים… זוהי חוות שטוק. בצהריים אין כמעט איש בבית… את ארוחת הצהריים סעדנו בחברה מיוחדת: חבר אחד, שהיה לו חופש, ואני. שאר החברים לוקחים עמהם ארוחותיהם לעבודה. החווה נוסדה על ידי יהודי ושמו שטוק בראשית ההתיישבות בעמק. בתחילה ישבו בה שתי משפחות, אלא שבימי מהומות הדמים נמסרה כחוות-הכשרה לתנועת המושבים. לפני בוא ארגון 'החורש' ישב בה ארגון 'שדות' שחבריו בוגרי עלית הנוער בנהלל. רוב חבריו התגייסו לצבא ואז נמסרה החווה לארגון 'החורש' שנוסד אף הוא מבין בוגרי חברת נוער אוסטרית בנהלל.

בבואם לחוות שטוק מצאו החברים משק עזוב. עבודות החוץ היו במקומות מרוחקים כגון שדה התעופה ברמת-דוד. אחרי כן עבדו בהפיכת המושבות הגרמניות למחנות מעצר לתושביהן. כשנה אחרי העליה לחווה התגייסו רובם הגדול של הבחורים לצבא ולשרותי הבטחון. בחווה נשארה פלוגה קטנה בת 8 אנשים… בינתיים הצטרפו לארגון חברים מחברת הנוער ממרחביה ובית שערים ואחדים מבוגרים מקוה ישראל. השאלה הקשה היתה – שאלת ה חָבֵרָות. היו רק חברות  מעטות בארגון, אך בקרבתנו יש ביה"ס החקלאי לצעירות בנהלל,… וגרעין בין הבוגרות הצטרף ל"החורש".

לאחר שוב החיילים… חיים בחווה בצורה שיתופית. רוב עובד עבודות-חוץ בסביבה הקרובה. כן הוקם משק המתרחב מיום ליום. 300 דונם אדמה, רפת בת 6 ראש ו-400 תרנגולות. עד עתה היה הקיץ מחוסר מים. אפילו מי שתיה היו מביאים בחביות מבית שערים. כעת הקימה חברת "מקורות" משאבה המשמשת ללא הפרעות את החווה. בחווה קיימים חוגים שונים וכל ליל שבת יש מסיבות. הוועד למען החייל נתן לחווה ספריה ומקלט רדיו… ומכאן אנו עוזבים את הארגונים המכשירים עצמם לחיי מושב ואת מקומות הישיבה הארעיים שלהם וחוזרים אל העמק הוותיק…

כתבה מאת ש. נוסע, 'הכשרה למושבים' שהתפרסמה בעתון הארץ, 10 בינואר 1947 (עמ' 3). מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית

 עם הקמת המדינה החליטו יורשי משפחת שטוק למסור את החווה למדינה במחיר סמלי. במקום המשרדים והמחסנים של חוות שטוק, הופעלה באתר תחנת הניסיונות והמחקר החקלאי "נווה יער", וכך ב- 1951 סיימה 'חוות שטוק' את תפקידה בהכשרה חקלאית.

חוות שלם

חווה חקלאית לייצור זרעים, אשר מוקמה באדמות הכפר אל-ח'ירייה, החלה לפעול ב- 1952, וכללה חמישה בתי מגורים דו-משפחתיים. עשר המשפחות שהגיעו למקום היו משפחותיהם של מומחים חקלאיים שמייסד חברת 'הזרע' והחווה, צדוק רוזנטל, קיבץ מכל רחבי הארץ. הם לא שילמו בעבור המגורים, אך זכות זו הותנתה בכך שיעבדו בחווה.

חברת 'הזרע' ייסדה עוד מספר חוות באזורים שונים בארץ. עקב בעייתיות מיקום בתי מגורים סמוך למזבלת חיריה, 'חוות שלם' נעזבה מתושביה בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים.

נזכיר גם חווה יוצאת דופן, והמוקדמת מכולן, היא חוות פין, שהוקמה על ידי הקונסול הבריטי ג'יימס פין בירושלים, בסמוך למתחם שנלר.

החווה היתה אחת מתוך כמה שהקים עוד לפני תחילת העליות הציוניות הגדולות. הקונסול פין נודע ביחסו החיובי כלפי היישוב היהודי. מטרתו היתה לספק מקום לעבודה חקלאית ליהודי ירושלים.

המבנה הוקם על ידי כחמישים פועלים יהודים בשנת 1855. פין ורעייתו הפעילו את החווה שנקראה "כרם אברהם" על שם אברהם אבינו. סביב הבית זרעו תבואה ועצי פרי, בהם זית וגפן, ומהם הצליחו הפועלים לייצר מעט שמן ויין. כיום פועלת במקום עמותה חינוכית של קהילת חסידי קרלין סטולין. מוצגת בו תצוגה קטנה על אודות ההיסטוריה של המבנה.

ניתן להמשיך ולמנות חוות נוספות, לדוגמא 'חוות כנרת' – חוות לימוד שנוסדה ביוזמת ארתור רופין, 1908, או 'חוות העלמות' שנוסדה ב- 1911, בה הוכשרו נערות לעבודה חקלאית בחווה שמוקמה על חוף הכנרת, חוות קלמניה שהוקמה ב- 1927 (כיום חלק ממכללת בית ברל) ועוד ועוד. המתעניינים יכולים להגיע לחומר בן התקופה עליהן באתר עיתונות יהודית היסטורית וכן לאתרן במפות ההיסטוריות מאוסף ערן לאור.

צורת ההתיישבות 'חווה' זכתה לתחיה מחודשת במדינת ישראל בסוף המאה ה- 20 ותחילת המאה ה- 21 עם ייסוד 'חוות הבודדים', שלהן אופי עצמאי וייחודי.

לקריאה נוספת:

חוות חקלאיות בארץ ישראל (ויקיפדיה)

פין, ג'יימס. עתות סופה

יהודה גור–גרזובסקי נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1862. לאחר עלייתו ארצה היה חלוץ בהוראת העברית בעברית ועבד בין השאר במזכרת בתיה, זכרון יעקב, בבית הספר העברי של ישראל בלקינד ביפו ובמקוה ישראל. ב-1892 היה שותף בהוצאה לאור של עיתון לילדים 'עולם קטון' והיה פעיל בתרגום ספרי ילדים ובכתיבת ספרי לימוד. כן הוציא לאור 'מילון שימושי לשפה העברית'.

בשנת 1903 יוצא לאור בורשה, בהוצאת תושיה, ספרו 'ארץ ישראל'. יש לזכור כי בשנה זו רק בחמישית מבתי הספר המאורגנים בארץ ישראל לימדו בעברית, ועבודתו של יהודה גור ביצירת חומרי הוראה, ספרי לימוד וספרי קריאה לתלמידים בעברית היתה פורצת דרך.

כידוע, העברית המקראית נשתמרה כשפה כתובה אלפי שנים. אך המעבר למעמד שפה חיה שעושים בה שימוש ביום-יום התרחש רק בסוף המאה התשע עשרה. קיום בתי ספר עבריים והוראה בעברית לא היו דבר מובן מאליו בתחילת ימי הציונות. ניתן לעמוד על כך מדבריו של הסופר והפעיל הציוני זלמן אפשטיין, במאמרו על בית הספר העברי ביפו שהתפרסם ב- 1910:

"הגמנסיה העברית ביפו הוא חזיון לאומי חדש בחיי הרוח של ישראל… במשך כל גלותנו הארוכה רגילים היינו לצמצם את מוסדינו החינוכיים והלימודיים במסגרת הדת והמסתעף ממנה. והיה כי חפץ איש מאתנו להנות מעולם המדע וכשרון המעשה של האנושיות הכללית, היה צריך להכנס דוקא לבתי-ספר של שאר העמים. בעיניים דולפות מתוגה אנו מביטים על המדבר הגדול של הגלות הממארת בת אלפים השנים – ואין אנו מוצאים לישראל אף מוסד חינוכי… שיהיה מכוון להמדע האנושי הכללי…

והדברים הגיעו לידי כך, שהיה כדבר מובן מאליו… שלא רק כדי ללמוד אחת מן החכמות השימושיות הלכה למעשה, אלא גם כדי להיות אינטליגנט במובן האנושי הכללי צריך דוקא להסתופף במוסד חנוכי-למודי של הגויים, או … לקנות מתוך ספריהם את כל הנלמד שם, בלשונם ובסגנונם וברוחם… ובכן, לא נגזים אם נאמר, שהגמנסיה העברית ביפו הוא צעד לאומי גדול לשחרר את הרוח הישראלי משעבוד גלויות של כל מיני קולטורות נכריות… הגמנסיה [העברית] צריכה לתת לנו אינטליגנט עברי טפוסי, כולו שלנו ומשלנו… והכל דרך הצנור של הלשון הלאומית… והכל ברוח עברי ובסביבה עברית….

הגדילו לעשות… המורים… וחן-חן צריך לומר להם על מפעלם הכביר… לקחת… לשון עתיקה ומזרחית… ולהכניסה בתור לשון הלמוד והדבור החי, להורות בה… שעורים ממשיים בתולדות-הטבע… כמה מסירות נפש לרעיון התחיה… כמה לילות עמל ויגיעה המפרכים את הגוף והנפש כאחד… הבו גודל להם!"

מתוך מאמרו של זלמן אפשטיין: הגמנסיה העברית ביפו אודסה, 1910-1911.

גור גרזובסקי במעשיו גילם הלכה למעשה את חזון מאמר זה. דמותו המיוחדת אף מופיעה בשמה ברומן ההיסטורי בערבה שחיבר משה סמילנסקי, המנהיג הציוני איש העליה הראשונה, לצד דמויות חשובות נוספות כישראל בלקינד חלוץ הבילויים מייסד בית הספר העברי ביפו וממייסדי גדרה וזאב טיומקין ממייסדי 'חובבי ציון'. בנוסף על פועלו כמורה וכסופר יהודה גור נמנה עם מייסדי הסתדרות המורים.

ארכיונו של גור-גרזובסקי נמצא בספרייה הלאומית ואפשר למצוא בו חשבונות שהתקבלו מהוצאות ספרים כ"תושיה" ו"צנטרל" בורשה, מהם ניתן ללמוד על הספרים שחיבר והזמין הדפסת עותקיהם לשימוש בבית הספר לבנות בנווה צדק ובמסגרות נוספות.

ספרו של גרזובסקי מתחיל כסיפור אגדה:

על חוף היָם הגדול, הוּא הַים התיכון אשר בְּמַעָרב אַסִיָה, יושבֶת הָאָרֶץ הנקראת ארץ ישראל, או אֶרֶץ יְהוּדָה. וְהָאָרֶץ טובָה ופוריה, אֶרֶץ מרעה ועצי פרי, ארץ הרים וּבקעות,‏ אֶרֶץ מעינות וּנְחָלִים. (עמ' 5).

ניסוח רומנטי אידאלי זה של הארץ אינו תואם לגמרי למציאות, אך משרת את מטרת המחבר לצייר בעבור ילדים יהודים הגרים במזרח אירופה וגם בארץ תמונה מושכת של ארץ אבותיהם.

בהמשך הספר נמצא תאורים ריאליסטים יותר, של ישובים, ערים ואזורים שונים בארץ:

נְהר אַבוּזַבּוּרָה, נהר קטון ובמקום נופלו אל הים יש מפרץ קטן ועמדוּ שָם בִּימי הקיץ אניות סוחר קטנות לְהוצִיא משם אבַטִיחִים לְמצרים ולארצות אחרות. (עמ' 14)

אבו זבורה הינו הסוחר הערבי איסקנדר אבו זבורה ששלט על סחר האבטיחים.  אלה הוטענו בנמל על ספינות שהוליכו אותם למצרים. ב- 1929 ממשלת מצריים הטילה מכס גבוה על האבטיחים מארץ ישראל, וכך בא הקץ על תחום סחר זה. 'מינת אבו זבורה' -מעגנת אבו זבורה במפרץ מכמורת נמצאת היום בתחום ביה"ס מבואות ים.

הרצון לפאר עד מאוד את כל הנמצא בארץ ממשיך בגוף הספר:

חמי טבריה הם המעיינות החמים הנפלאים אשר על יד העיר טבריה מנגב. וחכמים יודעי דבר אומרים כי מי המעינות האלה דומים למי מעינות קרלסבד המפורסמים, והם אומרים כי לו היו המעינות האלה והמקום אשר מסביב להם בארצות המערב, או לו תיקנו את המקום וישכללוהו, כי עתה היה אחד המקומות היפים בכל כדור הארץ ורבבות אנשים היו באים להרפא במימיו ולהתענג על נועם אוירו והיה למחיה לרבבות אנשים. (עמ' 16) בעמוד 18 עובר המחבר לתאר את האוכלוסיה:

דוגמא  לתעשיית כלי הצדף בבית לחם: פריט אמנות אם הפנינה מסוף המאה ה-19. אמנות עתיקה זו שמשה ליצירת מזכרות לצליינים שהגיעו לארץ הקודש.

יישובים שונים מוזכרים בספר: ארץ צוף – המושבה הרטוב (אדמתה נקנתה מתושבי הכפר הערבי ערטוף):

עמק שושנים – (נסיון תרגום השם הערבי ואדי חנין), הוא נס ציונה:

וכן יישובים נוספים מוזכרים בשמותיהם המקוריים: 'עבדיה ומלחמיה' – מדובר במושבה מנחמיה אשר קמה בשנת פרסום הספר, 1903; 'דליקה' – על אדמות דלייקה תוקם לימים חוות הלימוד של המשרד הארץ ישראלי וחוות כנרת; 'ימה' – מדובר במושבה יבנאל. 'מסחה' – כפר תבור:

בהתייחס לראש פינה, גור מזכיר את תעשיית המשי שהוקמה ביישוב בשנת 1894, וכן את תעשיית הטבק (עמ' 34):

'בית מעשה שמנים נותנים ריח' נמצא במושבה יסוד המעלה (עמ' 35) – זוהי התייחסות לתעשיית הבושם ביישוב:

ובנושא בעלי החיים מוזכרים עדרי התאו (עמ' 38):

לאחר שהילדים קראו והתוודעו אל תועפות התיאורים החיוביים, פירוט הגידולים החקלאיים, ואל אתרי ארץ מרעה ועצי פרי, ארץ צוף, עמק שושנים ודאי שיתחזק לחיוב הקשר שבליבם כלפי ארץ אבותיהם. ובמיוחד, יותר מ-130 שנה לאחר שהספר יצא לאור, עדיין ניתן להתפעם מן השפה העשירה והיפה בה יהודה גור משתמש כחלק מפועלו האדיר ליצירת חומרי קריאה בעברית לתלמידים במקביל לביסוס הציונות בליבותיהם וכחלק מהשכלתם הכללית בנושאי גיאוגרפיה וטבע.

לקריאה נוספת:

 יהודה גור. ארץ ישראל ספר למוד הגאוגרפיה של ארץ ישראל. ורשה: תושיה, 1903.

זכרון דברים להאספה הראשונה להמורים העוסקים בחינוך ילדי בני ישראל . עתון הצבי, 4 בדצמבר 1891.

זלמן אפשטיין, הגמנסיה העברית ביפו. אודסה, 1910-1911. (מתוך "השלח" כרך כ"ה). 990018300930205171

משה סמילנסקי. בערבה. תל אביב, מסדה, [1940?] (יהודה גור מוזכר בעמוד 207).

עולם קטון – עתון לתלמידים ולתלמידות

• Jacob Norris. Exporting the Holy Land: Artisans and Merchant Migrants in Ottoman-Era Bethlehem. In: Mashriq & Mahjar Journal of Middle East and North African Migration Studies 1(2):14-40, June 2013

במלאת יובל להסתדרות הציונית, יצאה לאור מפה ציורית הסוקרת 50 שנות התישבות ציונית ופיתוח הארץ. המפה יצאה בשלוש מהדורות: עברית, אנגלית ויידיש, בעריכת ארנסט מכנר, וצוירה ע"י ש. לוב S. Loeb.

ההסתדרות הציונית אשר הוקמה בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב- 1897, המשרד הארצישראלי וממשיכתו הסוכנות היהודית, קרן היסוד שריכזה את איסוף התרומות לבנין הארץ והקרן הקימת, כולם סייעו במהלך השנים לרכישת אדמות ולהקמת ישובים יהודים בארץ. במפת סיכום פועלם של הגופים הללו בין 1897 ועד 1947, בוחר העורך להדגיש אתרים מסוימים המהווים לדעתו אבני דרך בציר הזמן של תהליך יישוב הארץ.

לדוגמא, "דגניה 1909 אם הקבוצות"

הכיתוב "עמק יזרעאל ביצות קדחת" טעון בדיקה; אנו יודעים שביצות אפיינו במובהק אזורי התיישבות כמו מדרום לזכרון יעקב (ביצות כבארה) או אזור חדרה, אך לגבי עמק יזרעאל, הביצות היוו בפועל אחוז מזערי מאדמותיו, כפי שאפשר לראות למשל במאמר "ביצות עמק יזרעאל אגדה ומציאות" מאת יורם בר גל ושמואל שמאי. זיהוי הביצות עם עמק יזרעאל העצים את רעיון גאולת האדמה השוממה והפיכתה ליישובים פורחים ונראה שבמפה זו המסר הכללי גבר על הדיוק הגיאוגרפי-היסטורי.

תנאי הכרחי לקיום התיישבות הינו מקורות מים: מאמץ מיוחד הושקע בהנחת צינור המים לנגב שסיפק מים לשתיה ולחקלאות; החלוץ מצויר במפה כנפיל עצום מימדים כהמחשה לפעולה הציונית הכבירה.

המפה כוללת שמונה עשרה דמויות חלוצים, מתוכן שלוש של נשים.

מוטו מאת הרצל מודפס על גב המפה:

חוץ מלשמש סיכום ותיעוד העבר, המפה הצבעונית במהדורה התלת לשונית שימשה את הקרן הקיימת כאמצעי לגיוס תרומות למוסדות הציוניים לצורך המשך גאולת הארץ ובניינה.