בב' בניסן 1955 התקיימה חתונה במושב פטיש הסמוך לגבול עזה. המושב כולו לבש חג. "לוקסים" האירו את רחבת הריקודים המאולתרת בחצר משפחת קלימי, מטילים את אורם על פניהם הצעירות והיפות של החוגגים.
אלא שאז הצטרפו לחגיגה אורחים לא קרואים. חוליית פדאיון מרצועת עזה פרצה לחתונה, השליכה רימונים לכל עבר ופתחה באש לעבר התושבים ואורחיהם.
19 בני אדם נפגעו, וורדה פרידמן בת ה 22, צעירה שהגיעה לסייע לתושבי פטיש כעובדת סוציאלית, נרצחה.
כשהגיע דוד בן-גוריון יומיים אחר כך לביקור תמיכה במושב, הוא הזדעזע לראות חלק מהתושבים אורזים את חפציהם, בכוונה ברורה לעזוב את ביתם שכבר לא הרגיש בטוח.
הוא חזר אז משנתיים של פרישה מהחיים הפוליטיים לתפקיד שר הביטחון, ועדיין היה, בעיני עצמו כבעיני העם, מנהיגה של המדינה הצעירה.
מול העולים החדשים שהיו תושבי פטיש הוא הרגיש אחראי, והוא ידע והבין שהמדינה אחראית.
"הבט על היהודים הללו." הוא אמר אז לעיתונאי משה זק,
"הם באים מעיראק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה… הם באים מארצות, שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאווה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם".
בסביבתו של בן-גוריון סיפרו כי הרצח הזה היה קו פרשת מים עבורו. האם היה זה הקש ששבר את גבו של "הזקן"? האם הייתה זו העובדה שהוא עצמו התגורר בשנתיים האחרונות בקיבוץ בנגב והבין טוב יותר את משמעות ההסתננויות הללו על חיי המתיישבים? או שהייתה זו ורדה פרידמן עצמה – הסמלת המוערכת שבחרה בעבודת המשק על פני קריירה צבאית, ולא היססה כשנקראה לבוא לעזרתם של העולים החדשים בפטיש, שמותה נגע לליבו?
כמה ימים אחר כך, בירושלים, הוא עבד במרץ לקדם תכנית שמבחינתו הייתה הפתרון ההגיוני היחיד למצב: כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל, בלי להתחשב בדעת המעצמות או הארגונים הבינלאומים ובראשם האו"ם. לעזרתו התגייסו הרמטכ"ל, משה דיין, ורבים מחברי מפא"י.
ראש הממשלה שרת, לעומתם, התנגד נחרצות.
שרת, ועימו מרבית חברי הממשלה, חששו מזעם העולם. הם חששו מסנקציות כלכליות, מפגיעה בלגיטימיות המדינית של ישראל ומבידוד מדיני. הם האמינו כי בלעדי החלטת האו"ם, לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל כלל.
בן-גוריון סבר אחרת.
הוא לא היה בעד בידוד מדיני בשום שלב. כשהאו"ם שלח ב-1947 ועדת חקירה לאזור "לעניין הסוגיה הארצישראלית" – הוא התייצב לדבר מולם. במילותיו הביע כבוד והערכה לגוף הזה, לצד להט היסטורי ולאומי.
יחד עם זאת, כשהאינטרסים הישראלים התנגשו באינטרסים הלאומים או הבינלאומיים של מעצמות אחרות, הוא גרס שעל הישראלים ללמוד לעבוד בשביל עצמם. אף אחד אחר לא יילחם עבורם.
לאחר הרצח בפטיש, בישיבת ממשלה שהתקיימה ב-29 לחודש, נטל בן גוריון את רשות הדיבור ופרש את משנתו בפירוט רב. אפשר להבין את הלך רוחו של שרת ואת רמת שביעות הרצון שלו משר הביטחון לפי הדברים שכתב ביומנו:
"(בן-גוריון) דיבר כשעה. במידה שגולל יריעת ניתוחו כן גבר המתח מסביב עד שבהשמיעו את ההצעה לגרש את המצרים מרצועת עזה לא נפל כבר הדבר כפצצה אלא בא כפתרון חידה שרוב המסובים כבר ניחשוהו. הביסוס היה נוקב ועשה רושם רב אך אותי שוב הבהיל בצרותו – כאילו גמר אומר לנעוץ עיניו רק בנקודה אחת ולא לראות את רחבי השטח שמסביב – ובקוצר־ראותו – כאילו החליט לגרוס את המיבצע עצמו כמטרה סופית ולא להעמיק חדור לתוצאות המשתלשלות ממנו."
לאחר נאומו של בן-גוריון התפתח ויכוח נוקב בין ראש הממשלה שרת ושר הביטחון שלו. ויכוח ששיקף לא רק את חילוקי הדעות על נושא הישיבה עצמה, אלא בעצם ייצג את הפער בין תפיסות העולם של חלקים רבים בציבור – האם מדינת ישראל, בהיותה כמעט "תינוקת" חסרת אונים מול מעצמות העולם, צריכה להיות אסירת תודה לעולם באופן כללי ולארגון האומות המאוחדות בפרט על הזכות שניתנה לה לחיות ולמשול בחבל הארץ הזה, או שעליה להתעלם מכל רעשי הרקע ולהשליך יהבה אך ורק על כוחה שלה?
כעבור חודש בן-גוריון ינאם ברהיטות מול מצעד צה"ל, ויציע לנו ביטוי להשקפת עולמו שנשאר עימנו שנים אחר כך:
"לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד… אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"
אבל עכשיו, באותה ישיבת ממשלה ארוכה ואמוציונלית, רגשותיו העזים טבעו עבורנו מטבע לשון אחר – אלגנטי מעט פחות, וקליט הרבה יותר:
"לא ולא," הוא התפרץ כנגד שרת, שדיבר על חלקו של האו"ם בהקמת המדינה,
"רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת אותו 'אוּם-שמוּם'".
יותר מזלזול, הוא ביטא במילים אלה את האכזבה הגדולה מארגון האומות המאוחדות. הוא האמין תמיד כי שיתוף פעולה בין הדמוקרטיות הגדולות הוא המפתח לשגשוג – ישראלי ועולמי גם יחד.
"כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא יכון בטחוננו, אלא על כוחנו אנו… אין עם אדוק יותר מאתנו בעקרונות המונחים ביסודו של או"ם – אבל או"ם שאנו רוצים ביקרו ובסמכותו הוא לפי-שעה רק אידיאל. ומועצת-הבטחון פועלת מתוך משוא-פנים והפליה בולטת… בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי-רצח וחבלה, שוד והסגת-גבול על ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם, – גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת."
כמעט 70 שנה אחר כך, מילותיו של בן-גוריון מהדהדות את אותה שאלה שמלווה אותנו עד היום, ואולי אפילו ביתר שאת: כיצד אנחנו אמורים להגן באופן הטוב ביותר על בטחון המדינה שלנו ואזרחיה, ברקע הלחצים הדיפלומטיים הבינלאומיים. כשגם היום אנחנו ניצבים מול משוא פנים, הפליה ואנטישמיות במוסדות בינלאומיים, בקמפוסי האוניברסיטאות וברשתות החברתיות, תוך כדי שאנחנו נדרשים להגן על עצמנו גם מפני האיום המיידי של אוייבנו.
–
התמונות בכתבה נמצאות בארכיון בית בן-גוריון בתל אביב וזמינות דיגטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון , משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
