למה התכוון דוד בן-גוריון כשצעק בפעם הראשונה "או"ם שמום"? האם צמד המילים הזה מבטא את השקפת עולמו המדינית? זהו סיפורם של האירועים שהולידו את מטבע הלשון השנויה במחלוקת, סיפור שהוא הצצה קטנה לשאלה גדולה
בן-גוריון נואם בקונגרס הציוני הכ"ה. התמונה מתוך ארכיון בית בן-גוריון.
בב' בניסן 1955 התקיימה חתונה במושב פטיש הסמוך לגבול עזה. המושב כולו לבש חג. "לוקסים" האירו את רחבת הריקודים המאולתרת בחצר משפחת קלימי, מטילים את אורם על פניהם הצעירות והיפות של החוגגים.
אלא שאז הצטרפו לחגיגה אורחים לא קרואים. חוליית פדאיון מרצועת עזה פרצה לחתונה, השליכה רימונים לכל עבר ופתחה באש לעבר התושבים ואורחיהם.
19 בני אדם נפגעו, וורדה פרידמן בת ה 22, צעירה שהגיעה לסייע לתושבי פטיש כעובדת סוציאלית, נרצחה.
ורדה פרידמן ז"ל
כשהגיע דוד בן-גוריון יומיים אחר כך לביקור תמיכה במושב, הוא הזדעזע לראות חלק מהתושבים אורזים את חפציהם, בכוונה ברורה לעזוב את ביתם שכבר לא הרגיש בטוח.
הוא חזר אז משנתיים של פרישה מהחיים הפוליטיים לתפקיד שר הביטחון, ועדיין היה, בעיני עצמו כבעיני העם, מנהיגה של המדינה הצעירה.
מול העולים החדשים שהיו תושבי פטיש הוא הרגיש אחראי, והוא ידע והבין שהמדינה אחראית.
"הבט על היהודים הללו." הוא אמר אז לעיתונאי משה זק,
"הם באים מעיראק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה… הם באים מארצות, שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאווה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם".
בסביבתו של בן-גוריון סיפרו כי הרצח הזה היה קו פרשת מים עבורו. האם היה זה הקש ששבר את גבו של "הזקן"? האם הייתה זו העובדה שהוא עצמו התגורר בשנתיים האחרונות בקיבוץ בנגב והבין טוב יותר את משמעות ההסתננויות הללו על חיי המתיישבים? או שהייתה זו ורדה פרידמן עצמה – הסמלת המוערכת שבחרה בעבודת המשק על פני קריירה צבאית, ולא היססה כשנקראה לבוא לעזרתם של העולים החדשים בפטיש, שמותה נגע לליבו?
בן-גוריון בנגב, חבל הארץ שהוא האמין כי ההתיישבות בו קריטית לביטחונה של המדינה. התמונה מתוך ארכיון בית בן-גוריון (סימול IL-BTBG-PH-066)
כמה ימים אחר כך, בירושלים, הוא עבד במרץ לקדם תכנית שמבחינתו הייתה הפתרון ההגיוני היחיד למצב: כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל, בלי להתחשב בדעת המעצמות או הארגונים הבינלאומים ובראשם האו"ם. לעזרתו התגייסו הרמטכ"ל, משה דיין, ורבים מחברי מפא"י.
ראש הממשלה שרת, לעומתם, התנגד נחרצות.
שרת, ועימו מרבית חברי הממשלה, חששו מזעם העולם. הם חששו מסנקציות כלכליות, מפגיעה בלגיטימיות המדינית של ישראל ומבידוד מדיני. הם האמינו כי בלעדי החלטת האו"ם, לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל כלל.
בן-גוריון סבר אחרת.
הוא לא היה בעד בידוד מדיני בשום שלב. כשהאו"ם שלח ב-1947 ועדת חקירה לאזור "לעניין הסוגיה הארצישראלית" – הוא התייצב לדבר מולם. במילותיו הביע כבוד והערכה לגוף הזה, לצד להט היסטורי ולאומי.
יחד עם זאת, כשהאינטרסים הישראלים התנגשו באינטרסים הלאומים או הבינלאומיים של מעצמות אחרות, הוא גרס שעל הישראלים ללמוד לעבוד בשביל עצמם. אף אחד אחר לא יילחם עבורם.
אף פעם לא רצה בבידוד מדיני, אבל לא היסס לעמוד על שלו כשהיה צריך. בן-גוריון סוקר את משמר כבוד בקריה לקראת הגשת כתב האמנה של השגריר האמריקאי גימס מקדונלד. התמונה מתוך ארכיון בית בן-גוריון (סימול IL-BTBG-PH-044)
לאחר הרצח בפטיש, בישיבת ממשלה שהתקיימה ב-29 לחודש, נטל בן גוריון את רשות הדיבור ופרש את משנתו בפירוט רב. אפשר להבין את הלך רוחו של שרת ואת רמת שביעות הרצון שלו משר הביטחון לפי הדברים שכתב ביומנו:
"(בן-גוריון) דיבר כשעה. במידה שגולל יריעת ניתוחו כן גבר המתח מסביב עד שבהשמיעו את ההצעה לגרש את המצרים מרצועת עזה לא נפל כבר הדבר כפצצה אלא בא כפתרון חידה שרוב המסובים כבר ניחשוהו. הביסוס היה נוקב ועשה רושם רב אך אותי שוב הבהיל בצרותו – כאילו גמר אומר לנעוץ עיניו רק בנקודה אחת ולא לראות את רחבי השטח שמסביב – ובקוצר־ראותו – כאילו החליט לגרוס את המיבצע עצמו כמטרה סופית ולא להעמיק חדור לתוצאות המשתלשלות ממנו."
דוד בן-גוריון עם משה שרת. ויכוחים נוקבים. התמונה מתוך ארכיון בית בן גוריון (סימול IL-BTBG-PH-028)
לאחר נאומו של בן-גוריון התפתח ויכוח נוקב בין ראש הממשלה שרת ושר הביטחון שלו. ויכוח ששיקף לא רק את חילוקי הדעות על נושא הישיבה עצמה, אלא בעצם ייצג את הפער בין תפיסות העולם של חלקים רבים בציבור – האם מדינת ישראל, בהיותה כמעט "תינוקת" חסרת אונים מול מעצמות העולם, צריכה להיות אסירת תודה לעולם באופן כללי ולארגון האומות המאוחדות בפרט על הזכות שניתנה לה לחיות ולמשול בחבל הארץ הזה, או שעליה להתעלם מכל רעשי הרקע ולהשליך יהבה אך ורק על כוחה שלה?
כעבור חודש בן-גוריון ינאם ברהיטות מול מצעד צה"ל, ויציע לנו ביטוי להשקפת עולמו שנשאר עימנו שנים אחר כך:
"לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד… אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"
בן-גוריון נואם בצעדת צהל, התמונה מתוך ארכיון בית בן-גוריון (סימול IL-BTBG-PH-110)
אבל עכשיו, באותה ישיבת ממשלה ארוכה ואמוציונלית, רגשותיו העזים טבעו עבורנו מטבע לשון אחר – אלגנטי מעט פחות, וקליט הרבה יותר:
"לא ולא," הוא התפרץ כנגד שרת, שדיבר על חלקו של האו"ם בהקמת המדינה,
"רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת אותו 'אוּם-שמוּם'".
יותר מזלזול, הוא ביטא במילים אלה את האכזבה הגדולה מארגון האומות המאוחדות. הוא האמין תמיד כי שיתוף פעולה בין הדמוקרטיות הגדולות הוא המפתח לשגשוג – ישראלי ועולמי גם יחד.
"כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא יכון בטחוננו, אלא על כוחנו אנו… אין עם אדוק יותר מאתנו בעקרונות המונחים ביסודו של או"ם – אבל או"ם שאנו רוצים ביקרו ובסמכותו הוא לפי-שעה רק אידיאל. ומועצת-הבטחון פועלת מתוך משוא-פנים והפליה בולטת… בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי-רצח וחבלה, שוד והסגת-גבול על ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם, – גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת."
כמעט 70 שנה אחר כך, מילותיו של בן-גוריון מהדהדות את אותה שאלה שמלווה אותנו עד היום, ואולי אפילו ביתר שאת: כיצד אנחנו אמורים להגן באופן הטוב ביותר על בטחון המדינה שלנו ואזרחיה, ברקע הלחצים הדיפלומטיים הבינלאומיים. כשגם היום אנחנו ניצבים מול משוא פנים, הפליה ואנטישמיות במוסדות בינלאומיים, בקמפוסי האוניברסיטאות וברשתות החברתיות, תוך כדי שאנחנו נדרשים להגן על עצמנו גם מפני האיום המיידי של אוייבנו. –
התמונות בכתבה נמצאות בארכיון בית בן-גוריון בתל אביב וזמינות דיגטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון , משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
שלום ביירות. שלום ולא להתראות
חדש על המדף, והפעם: במסגרת שירותו בצבא הקנדי הוצב אביה של טניה לשנה כקצין או"ם בגבול בין ישראל ללבנון. בסוף אוגוסט 1982 הגיע עם משפחתו לשהות בישראל ובלבנון. טניה, שהיתה בת 12 כשהגיעו למזרח התיכון, מספרת בזיכרונותיה (המבוססים על יומן שכתבה בחודשים שחייתה בישראל ובלבנון) על חוויותיה מאותה תקופה, ומביאה מבט יוצא דופן על התקופה של מלחמת שלום הגליל ואחריה, מלחמת האזרחים בלבנון, והסכסוכים במזרח התיכון באופן כללי
'טבריה נמצאת במרחק נסיעה במדבר של חצי יום בלבד מירושלים' אבי פתח את בקבוק המרלו ומזג לעצמו כוס , פניו מוארות באור הנרות שדלקו במרכז השולחן, מחוץ לחלון חדר האוכל שלנו ייללה הרוח הארקטית. השמיים היו כהים משעה שתיים בצהריים. עננים נמוכים ושלג כבד הקשו על הראות. בשלוש השנים האחרונות גרנו בילונייף, מקום שירותו של אבי כקצין לוגיסטי בצבא הקנדי.
'ארץ הקודש…' אמרה אמא. 'מקום של פלאות. 3 מחזורי יבולים של תותים בשנה. תאנים טריות. תמרים. זיתים'. כל הדברים האלו עלו הון בילונייף.
כך נפתח ספרה של טניה בלהומאר-אללאט המתאר את השנה המטלטלת שחוותה משפחתה במזרח התיכון. הספר, המבוסס על היומן שכתבה טניה ב1982, מתאר את המעבר החד מחיים רגועים בבסיס הצבאי בעיר ילונייף הקטנה והקפואה למזרח התיכון התוסס והלוהט – תרתי משמע.
אביה של טניה כבר שירת בגבולה הצפוני של ישראל בעבר, והרגיע את חששות שאר בני המשפחה שמדובר באזור רגוע ושיהיה להם הרבה זמן לטיולים. אלא שהפעם המצב היה שונה. כשבועיים וחצי אחרי הגעתם – נחיתתם בישראל היתה בסוף אוגוסט – נרצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, הפלנגות הנוצריות נכנסו למחנות סברה- ושתילה, והאירועים השפיעו עליהם בדרכים שלא יכלו לשער.
נראה שהחוויה המטלטלת שעברו בימים הראשונים בארץ, כשהגיעו לסיור בירושלים, סימלה את העתיד לבוא: שוד של האב באיומי סכין על ידי המדריך הערבי שליווה אותם בסיור זה.
טניה ואחיה אטיין מרגישים שהגיעו עם משפחתם למקום זר, שהכל בו מרגיש ונראה מוזר ושונה: האירועים ברחוב, הריחות, הצבעים, ורעשי הסביבה. הם מגיעים לדירה ששכר אביהם בטבריה – שכונה שרוב דייריה יהודים דתיים (כנראה חרדים), דירת שיכון צפופה השונה מאוד מביתם הקודם. המשפחה בקשר עם שאר חיילי האו"ם הגרים בטבריה, וטניה ואטיין אינם יוצרים קשרים עם ילדי השכונה.
המשפחה והרכב בטבריה
טבריה של טניה היא סוג של "יקום מקביל" לטבריה המוכרת היטב לישראלים. אווירה של קהילה סגורה, עם חגים, מנהגים ותרבות משלה. המבט של טניה מחדד אירועים שחלפים על פנינו בלי שנבין עד כמה אינם מובנים מאליהם: למשל היעדר תחבורה ציבורית ביום הכיפורים, או העובדה שאטיין נדרש להתלוות לטניה ואמא שלהם בביקורם בשוק בבגדד – כי הרי ברור שנשים לא מסתובבות ללא ליווי של גבר (גם אם מדובר בנער בן 14).
המשפחה יוצאת לחופשות בבגדד ובדמשק, ומהתיאור האגבי של טניה ניתן לראות עד כמה היו סוריה ועיראק שונות בעיניה מישראל, ואיך תקריות קטנות עם כוחות השיטור והצבא שם הכניסו אותה לחרדות.
לקראת סוף שנת 1982 הסכים אביה של טניה לשנות את מקום שירותו, ובמקום ברמת הגולן קיבל הצבה בביירות. לילדים הוצג המהלך כשיפור מבחינה משפחתית: במקום לראות את האב רק אחת לשבועיים או שלושה, הוא יגור בבית ויצא משם לביצוע המשימות שיקבל. טניה חוזרת על השאלה – האם לא מסוכן בביירות, והתשובה שהיא מקבלת היא שההורים מחפשים דירה ברובע המוסלמי, רחוק מאזור הקרבות.
אבא בגולן
את ליל כניסתה של 1983, יום לפני המעבר לביירות, המשפחה מציינת בבילוי במסעדה צרפתית בדמשק. אלא ששיחת החולין בדרך למסעדה מלמדת עד כמה המצב הזוי: האמא מספרת על הפעם הראשונה שביקרה בדמשק ואז ראתה בכיכר המרכזית, בה הם צועדים, גופות של אנשים שנתלו שם יום קודם. הדיון גולש לעונשים החמורים המוטלים על פושעים בסוריה – מה שמביא את טניה למחשבות על העימות בין המעצמות הגדולות ("המלחמה הקרה"), ועל החשש להילכד באמצע בזמן מלחמה גרעינית בין ישראל וסוריה.
הארוחה עצמה, שהיתה מפוארת ומרשימה, מסתיימת במטח יריות מחוץ למסעדה. עם הגעתם למלון מתברר שרשת החשמל קרסה בגלל הביקוש הרב לרגל החג – וכך, מבלי להגיד זאת במפורש, מודגם הכאוס הקיים בדמשק.
הנסיעה מדמשק לביירות מהווה רמז לעתיד הצפוי למשפחה בהמשך השנה: מחסומי דרכים בדרך הראשית, עיקוף ענק דרך טריפולי – תוך כדי "איבוד" ג'יפ האו"ם שהיה אמור לאבטח אותם ברכבם הפרטי – ומחסום נוסף בכניסה לטריפולי המופגזת בדיוק כשהם מגיעים אליה.
ההגעה לביירות מסמנת את הבאות: העיר שרויה בהאפלה, הבתים והחנויות מוארים במנורות נפט ובנרות, והתחושה הכללית היא של הזנחה. קצין המודיעין של האו"ם פוגש אותם ליד הדירה ששכר עבורם, "מציאה אמיתית" לפי דבריו: 3 חדרי שינה, 3 חדרי אמבטיה ומטבח מרווח. הוא משבח את האוכל בביירות, ואת החנויות ומה שניתן לקנות בהן. אלא שדבריו נקטעים ברעש עז של פיצוץ המרעיד את כל החפצים בבית. הנסיונות להרגיע את המשפחה שמדובר בהפגזות מרוחקות לא ממש מצליחים, והפחד והחשש ילוו את החיים הנוחים (מן הבחינה החומרית) בביירות.
ביירות של טניה היא עיר קודרת, הרוסה ומפחידה. גלי הריסות ובורות מהפצצות מכבידות על התנועה, מכרים נעלמים – חלקם בורחים בגלל איומים על חייהם וחלקם נחטפים למטרות כופר ומיקוח. הכיתות בבית הספר קטנות והרבה משפחות של דיפלומטים ואנשי או"ם עוזבים את לבנון. אין אפילו את הנחמה שבהליכה לתפילה בכנסייה. האו"ם אסר על הגעה למקומות הומי אדם – כי אתרים שהכילו קהל רב היו יעד מועדף על המחבלים. עם ירידת הערב הסתגרו טניה ומשפחתה בבית, כשהם מגיפים את תריסי המתכת הכבדים על החלונות. כי עם רדת החשיכה החלו ההפגזות, שנשמעו היטב בעיר גם אם הקרב התחולל מעבר להרים שמצפון לעיר. הפסקות חשמל היו נפוצות מאוד, ופעמים רבות נאלצה המשפחה לסעוד את ארוחת הערב ולנהל את שאר הפעילות לאורם העמום של נרות.
פיגוע מכונית התופת בשגרירות האמריקנית בביירות (18/4/1983) מהווה נקודת ציון היסטורית בסיום מעורבות הכוחות הרב-לאומיים, בעיקר אנשי האו"ם והאמריקנים, במלחמת האזרחים הלבנונית. וזו גם נקודת מפנה משפחתית. טניה מתארת מכלי ראשון את הפיצוץ והשעות שאחריו, במתחם בית הספר האמריקני הסמוך לשגרירות. אלא שהיא מתייחסת ביומנה למורים שניסו להמשיך שגרת לימודים (תוך שימוש בנרות, כי מערכת החשמל כמובן קרסה). בדרך הביתה הם נאלצו לעבור בדיקה בטחונית – גם גופנית וגם של חפציהם – שלוש פעמים, הכל בתוך המתחם האמריקני המאובטח והסגור. אחיה אטיין עבר חוויה גרועה בהרבה, כשהגיע עם כיתתו למתחם השגרירות הפגוע. בעלה של מורתו עבד בשגרירות והיא לקחה איתה את תלמידיה בחיפוש אחריו. אטיין מתאר לטניה מעט מהזוועות שחזה בהן, אבל אחרי שהוא מתעורר מסיוט בצרחות באותו הלילה מחליט האב לצאת לחופשה משפחתית בקפריסין. ובתוך כל הכאוס מתארת טניה את אכזבתה מכך שהיא מפסידה את נשף הריקודים הראשון שלה בחטיבת הביניים – זה שלקראתו קנו לה חצאית מיני סגולה וגרביון תואם…
השהייה בביירות אליה חוזרת המשפחה מקפריסין קשה אפילו יותר מכפי שהיתה בתחילה. לאחר שבעה חודשי שירות בלבנון מבקש אביה של טניה לסיים את הצבתו ולחזור לקנדה. כשהם סוגרים אחריהם בפעם האחרונה את הדלת חסינת הכדורים של הדירה שגרו בה, מסכמים דבריה של טניה את תחושותיה מביירות:
Goodbye, Beirut, I said to the buildings and streets as she passed. I never want to see you again
ספרה של טניה שונה מרוב האוטוביוגרפיות הנכתבות על האירועים במזרח התיכון בכלל, וההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי ומלחמת האזרחים הלבנונית. התיאורים מטבריה מביאים חוויות צפויות של ילדים בארץ חדשה, חיי יום יום במציאות שונה מזו השגורה והמוכרת. התאהבות ביוהאן – חברו של אחיה, לימודים בבית הספר, התנסות במאכלים לא מוכרים ועוד. עם המעבר לביירות משתנה נימת הדברים. הקושי האישי והפחד הקיומי גדלים, והרצון לחזור לקנדה גובר והולך ככל שהשהייה בביירות מתארכת.
עץ חג המולד בטבריה
הסכסוך הים-תיכוני המדמם נוכח ברקע, והשפעתו על היומיום גוברת והולכת. אבל הילדה הקנדית בת השתים עשרה מתייחסת לכך כסוג של מציאות חיים, ואינה נכנסת למסקנות או תומכת בטענותיו של צד זה או אחר. עם זאת, בין השיטין ניתן להבין שגם כנערה בגיל העשרה ההבדל התרבותי בין מזרח ומערב הציק לה, בעיקר השוביניזם המובנה בחברה הערבית והזילות בחיי אדם. טניה בהחלט מתאימה לביטוי "אני מהאו"ם!", מטבע לשון המסמל את מי שאינו מעורב ורק צופה מהצד. אבל לדעתי דווקא היבט זה הוא ייחודו של הספר. מנקודת מבט ישראלית תיאוריה של טניה על מקומות ואירועים היסטוריים המוכרים לנו הם מיוחדים ומסקרנים.
להתבגר בן רגע: הנוער שהתגייס לשמור על העורף
"הבנו שהעולם שלנו לא יחזור להיות מה שהיה": כשכל מי שהיה כשיר גויס בבהלה, בני הנוער היו אלו נותרו בעורף והתנדבו לשלל משימות. הם ניהלו משקים חקלאיים, טיפלו בפצועים שהובאו מהחזית ואפילו פינו גופות בבית החולים. בני הנוער של מלחמת יום כיפור מספרים על הימים שלעולם לא ישכחו. על הסיפוק, החוויות ואפילו אהבה שנבטה, וגם על המראות שלא מרפים. פרויקט מיוחד
דני ירדני, נער בכיתה יב', מקיבוץ בית השיטה, מחליף מגוייסים בעבודה בחקלאות בזמן מלחמת יום כיפור, 1973, ארכיון בית השיטה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
מלחמת יום כיפור פרצה בהפתעה ותוך שעות ספורות הרחובות התרוקנו. מובן שהמלחמה השפיעה עמוקות על מי שהשתתף בה, אך היא שינתה גם את מי שנשארו בבית, דואגים ליקיריהם שבחזית.
הנערים והנערות של אז מצאו עצמם בין לבין: צעירים מכדי להתגייס אך בוגרים מספיק להבין את גודל האירוע. המשק הישראלי נאלץ להתמודד עם היעדרם הפתאומי של עובדים רבים שגויסו. ובני הנוער נרתמו. חלקם סייעו בעסקים, בתעשייה או במשקים. אחרים התנדבו היכן שנדרשו ידיים עובדות, גם במקומות שבני נוער לא אמורים להיות בהם כמו חדרי המתים בבתי חולים. רבים חוו חוויות שלא יימחו והתבגרו באחת בלי שהתכוונו לכך. יש שנושאים את הצלקות עד היום, אבל יש גם מי שהמלחמה הכניסה אהבה לחייהם.
נערות מתנדבות מחלקות דואר במהלך מלחמת יום כיפור. פורסם בעיתון פתח תקוה, גליון 46, 1973. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
בחקלאות: חייבים להספיק לקטוף את הפרחים
בימי המלחמה בני נוער סייעו להוריהם ככל יכולתם בכל ענפי המשק. אבל בחקלאות הצורך הורגש במיוחד – הגידולים ובעלי החיים לא יכלו להישאר ללא טיפול. יוסי רוז'ני היה בן 16 כשפרצה המלחמה ואביו גויס. במשק המשפחתי, הסמוך לירושלים בה למד, היו בין היתר פרות חולבות ותרנגולות. יוסי, שהתרגל לעזור מילדות, נותר פחות או יותר לבדו לדאוג למשק כולו, עם שגרה הכוללת חליבה פעמיים ביום, האכלה שלוש פעמים ביום ועוד. כך ללא הפסקה. יוסי נזכר בחיוך איך דאג אז שחבריו העירוניים, שהתנדבו באריזת מנות קרב, יחשבו שהוא משתמט מאחריות. הוא אומר שהתקופה ההיא נתנה לו תחושת הצלחה וביטחון ביכולות שלו. בכל מקרה היא לא המאיסה עליו את העבודה בחקלאות כי גם כשפנה לקריירה שונה המשיך להחזיק במשק פעיל, עד היום.
בבית הספר החקלאי בפרדס חנה המצב היה דומה. אילנה אייזנשטט זוכרת שאחיה, בן 17 בלבד, ניהל לבדו במשך שלושה חודשים רפת שכללה 300 פרות, כולל המלטות, טיפול רפואי וכמובן חליבות והאכלות יומיומיות.
לא רחוק משם, במדרשיית נעם בפרדס חנה, אבי דסקל למד בכיתה י'. אל השבט שלו בבני עקיבא פנתה אחות של חייל מגויס (שהתגלה בהמשך כי נפל בשבי) וביקשה עזרה: החייל החזיק משק פרחים במושב סמוך. למיטב זכרונו של אבי, גדלו שם ורדים שהיה צריך לקטוף בהקדם לפני שההשקעה בהם תרד לטמיון. חניכי השבט יצאו מדי יום ברגל למושב וסייעו בגיזום, אריזה וכל מה שנדרש. שם הרגישו משמעותיים. חוויותיו כנער השפיעו עליו עמוקות – עד היום אבי לא מפסיק לעסוק במלחמה ההיא וללמוד אותה, ואפשר להניח שתרמה להפיכתו למרצה למדע המדינה שמלמד גם קורסים העוסקים בה.
תלמיד מתנדב במשק חקלאי בזמן מלחמת יום כיפור. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
בקיבוצים: "על הטרקטורים, לבדנו, היה מותר לבכות"
בקיבוצים בני הנוער לקחו על עצמם תפקיד חשוב בשמירה על התוצרת החקלאית. אמוץ זרטל, בן קיבוץ עין שמר, היה רק בן 13. באותה שנה הוא שובץ לעבודה במטע האבוקדו. המלחמה הוציאה ממנו אומץ וביטחון שלא הכיר בעצמו.
"באותו יום ראשון בבוקר עמדו כמה מתנדבים ליד חדר האוכל בקיבוץ והיו אובדי עצות", הוא נזכר. "בלי להתבלבל ניגשתי ללוח שעליו היו תלויים מפתחות רכבי הקיבוץ, לקחתי את המפתח של הטנדר, נסעתי לחדר האוכל, אספתי את העובדים ונסעתי למטע האבוקדו. למוחרת אותו הדבר, אלא שכשיצאתי לכביש ראיתי ניידת משטרה. השוטר מסמן לי לעצור בצד ובדמיוני אני כבר בכלא מאחורי הסורגים. הייתי בן 13 עם טנדר מלא עובדים! להפתעתי השוטר אמר: 'בחורצ'יק, כשפונים שמאלה מאותתים שמאלה ולא ימינה. יאללה סע לעבודה'. וכך המשכתי להסיע יום יום את העובדים למטע".
אמוץ זרטל, אז והיום (עם אימו). מתוך אלבום משפחתי.
זהר רוזן מקיבוץ שריד היה אז בן 15, ואת זיכרונותיו מהמלחמה העלה על הכתב. וכך תיאר איך הרגיש בקהילה שמתרוקנת ברגע מהגברים שלה:
"כל הלילה אוטובוסים וג'יפים באו ואספו את הגברים. למחרת נולד כפר תלוש וקרוע והמום כאילו התרוקן. פתאום נשארנו אנחנו, כמה זקנים והנשים לנהל את הקיבוץ. כבמטה קסם, כל הצעירים התבגרו בדקה, כל הקשישים הצעירו, שריריהם נמתחו, נשים יצאו ומילאו הכול בעשייה וכך הכול שהתרוקן בחטף באותה המהירות התמלא. אנחנו, בני הנוער הגדולים, פנינו לממלכת השדות לשדוד את משמרות קטיף הכותנה, הקצירה והחריש. הרגשנו שהפקידו בידינו צעצוע זמני וקסום, הטרקטור, שבטוח תכף ייקחו לנו. שם, בשדות, שלוות השגרה ניצחה. לא היו אזעקות ולא פחד.
בבוקר יום א', אחד מחברי הקיבוץ שהכרתי גויס. הוא עבר במזכירות וראה אותי מפעיל אזעקה, ואז אמר מחויך: 'או, זהר, כל הכבוד. תשמרו על הקיבוץ, אתה יודע איך זה, נחזור עוד שבועיים'. הוא לא חזר. ימים כבדים נפלו על התודעה של מה זו המלחמה הזו. הקיבוץ שלנו צמוד לבסיס חיל האוויר. ראינו פנטום מקרטע לנחיתה ומתרסק בשדה ליד הפרדס, ראינו שמכל מבנה מטוסים יוצא, חוזרים רק אחד או שניים והבנו המון יותר ממה שהיינו מוכנים להגיד. אנחנו, בממלכתנו האלטרנטיבית בשדות, ישבנו על הטרקטורים ושם לבדנו היה מותר מדי פעם לבכות והבנו שהעולם שלנו לא יחזור להיות מה שהיה. ללמוד כבר לא חזרנו, נשארנו לעבוד ולעזור. רשמו בארכיון – בני קבוצת סנונית נשארו בכיתה י'".
אהבה בזכות המלחמה: השי לחייל הסתיים בחתונה
ההתנדבויות במלחמה זימנו לבני ובנות הנוער מפגשים שלעיתים הובילו לניצוצות שהציתו אהבה. נוני זיוה לוי למדה בכיתה י' בנהריה כשהתבקשה עם חבריה להכין שי לחיילים. על החבילה שהכינה רשמה את שמה וכתובתה עם ברכה לבבית. להפתעתה, כעבור מספר שבועות דפק בדלת ביתה החייל שקיבל את השי וסיפר שהברכה ריגשה אותו ולכן החליט להגיע ולראות מי כתבה אותה. הם המשיכו להתכתב, הקשר התהדק והתפתח לזוגיות שנמשכה שנה וחצי.
ההתנדבות של אורה לוי, אז בת 16 מאשקלון, לקחה אותה כמה צעדים רחוק יותר – להקמת משפחה. היא מספרת:
"כרשג"דית בגדנ"ע קיבלתי ערמה גדולה של 'מכתבים מתוקים לחיילים'. התבקשתי לחלק אותם לתלמידות ולתלמידי ביה"ס ע"ש א. תגר באשקלון כדי שיכתבו כמה מילים לחיילים בחזית. חזרו אליי כארבעים מכתבים ריקים… מה לעשות איתם? משימה זו משימה! ישבתי וכתבתי בכולם! לאחר כמה ימים התחילו להגיע מכתבי תשובה מחיילים. הגיעו כעשרה, עניתי לכולם בשמחה, אבל לאחר כמה שבועות בחרתי להמשיך להתכתב רק עם חייל אחד, שלא היו לו שגיאות כתיב וכתב לי מכתבים ארוכים. אפילו שלחתי לו חבילה מושקעת מאוד: לכל דבר בחבילה הדבקתי פתק עם ברכה, בדיחה או ציור. בחופשה הראשונה שלו התקשר אליי החייל, ששמו היה יוסי צחורי, וביקש שניפגש. הוא הגיע לתחנה המרכזית באשקלון, חייל מזוקן ויפהפה, ומייד התאהבנו. יוסי שירת במסייעת בגולני ומסתבר שהוא ירד בדיוק מהקרב בחרמון והמפגש איתי נתן לו כוחות לחזור להמשך הלחימה והשירות הצבאי בכלל. המשכנו להתכתב, נפגשנו כשהיה אפשרי ואחרי שנתיים וחצי התחתנו ונולדה לנו בת מקסימה".
אחד מהמכתבים לחייל ששלחה אורה לוי במהלך מלחמת יום כיפור. "הכתמים הלבנים הם במקום בו הדביקו ממתקים מטעם האגודה למען החייל". מתוך אלבום משפחתי.
אורה לוי כנערה, מתוך אלבום משפחתי.
נוער בבתי החולים: "שנים אחר כך התחילו הפלאשבקים"
ברחבי הארץ בני נוער נרתמו לעזרה בשלל תפקידים: חלוקת דואר, צביעת פנסי מכוניות בצבע כהה, שמירה על ההאפלה, סריגת כובעים ועוד ועוד. רבים התנדבו במקום שבו נזקקו להם ביותר – בבתי החולים. החוויות שם היו מורכבות והשפיעו על מי שהם בגרו להיות.
כשפרצה המלחמה אלי דרור בן ה־17 מייד חשב איך לעזור. כששמע על המלווה למלחמה, מכר את אופניו היקרים ואת הכסף תרם להלוואה הגדולה שנאספה למימון הוצאות המלחמה. אך זה לא הספיק מבחינתו. כשהוא וחבריו מתיכון ליד"ה בירושלים שמעו שמחפשים מתנדבים לבית החולים הדסה עין כרם, התייצבו מייד. הבנות שובצו במחלקות והבנים בסיוע בהעברת פצועים שהגיעו במסוקים. אלי משחזר:
"היינו ניגשים ארבעה חבר'ה למסוק ומורידים את הפצועים לאלונקה עם גלגלים. משם ממהרים למיון עם כל מה שהיה איתם – אינפוזיות, איברים קטועים, מה שהיה. הרבה פצועי שריון הגיעו עם כוויות קשות, והיה חשוב שנהיה כמה שיותר זהירים כי כל טלטלה קלה, אבן קטנה או בליטה בשביל הייתה מכאיבה להם ביותר.
לפעמים המשכנו איתם לבדיקות, צילומי רנטגן וכל מה שיכולנו לעזור. פעמים רבות ביקשו מאיתנו להודיע למשפחות שלהם היכן הם ועשינו זאת במהירות האפשרית בטלפון שהיה שם. ההתנדבות הזו הייתה לי מאוד משמעותית ברמה האישית, הרגשתי שאני תורם ומשמעותי. בזכותה, כך אני מאמין, המשכתי כאדם בוגר להתנדב שנים ארוכות".
קרוב יותר לחזית שרה אמתי בן משה בת ה־17 מטבריה הבינה שעשייה זו הדרך היחידה להתמודד עם המצב המטלטל. היא נזכרת בהתנדבות שלה בבית החולים פוריה:
"ראינו את כל הרמה בוערת, מטוסים נופלים. החשש היה אמיתי ולא יכולנו פשוט לשבת בבית, חיפשנו כמה חברים מה לעשות. לא ידענו לאן אנחנו מגיעים. לא היה עם מי לדבר. כל הצוות היה באטרף. ביקשו שאעבור בחדרים לראות מי צריך מים, להרטיב עבורם את השפתיים. וכך עשיתי.
בחדר של פצועי הכוויות הייתה אחות שהתעלפה. נכנסתי ועשיתי מה שביקשו ממני, לא יודעת איך אבל הצלחתי להתנתק. אני זוכרת פצוע אחד, מילואימניק, מורה להיסטוריה בתיכון, כרות רגל. הוא היחיד ששם לב שאנחנו צעירים וניסה להצחיק אותנו, להקליל קצת את האווירה.
עבורי זו הייתה שבירה מוחלטת לראות ביום כיפור אנשים רצים, מכוניות נוסעות. לא צמתי יותר בחיים אחרי המלחמה, אבל כל יום כיפור אני מדליקה נר נשמה, בגלל המלחמה. רק שנים אחר כך התחילו לי הפלאשבקים. ריח של בשר שרוף היה מחזיר אותי לשם. תמיד חשבתי, מי אנחנו לעומת מי שלחם ונפצע? אבל כולנו, כל הדור הזה, נושאים את זה איתנו לתמיד. מי פחות מי יותר".
שרה אמיתי בן משה עם חברים בבית החולים פוריה בטבריה. מתוך אלבום משפחתי.
דורית גנון זינגר, ילידת צפת, הייתה רק בכיתה ט' כשהתלמידים התכנסו בחצר התיכון עם המורים שנותרו, ואנשי הג"א (שהיו אחראים על הגנת העורף, י"א) חילקו משימות לתלמידים. "הייתה תחושה שמגייסים אותנו", היא נזכרת, "הגדולים שובצו לסיוע בבית הספר היסודי. אנחנו סייענו בחלוקת דואר ובניקיון וסידור הציוד ב'זיו', בית החולים החדש שרק סיימו לבנות אז.
"חלק מהבנות, ואני ביניהן, הפכו לאלחוטניות, והבנים לאלונקאים. מוקמנו בתחנת מד"א בעיר. ב'זיו' טרם הוקם משטח נחיתה. ההליקופטרים נחתו ברחבה סמוכה, והפצועים פונו אליו באמבולנסים. כחלק מתפקידי עשיתי דברים שהיום נראה לי הזוי לתת לבת 14: הזמנתי מנות דם, שלחתי את הבנים עם אלונקות למשטח הנחיתה, דיברתי עם הטייסים.
לאחר שהוכשר משטח הנחיתה החדש, נשלחנו לסייע במחלקות החדשות. שובצתי במחלקה האורטופדית. החלפתי מצעים, פיניתי סירי לילה ולמעשה עשיתי כל מה שהתבקשתי. זכור לי במיוחד פצוע קטוע ידיים, שביקש להכתיב לי מכתבים לחברה שלו ולמשפחה. האופטימיות שלו הייתה מדבקת, למרות מצבו הקשה. כל התקופה הייתה נוראית. במבט לאחור, ממש חיינו בסרט. אני זוכרת שכשחזרנו לשגרה עם סיום המלחמה הכול היה אחרת. גדלנו. אני בטוחה שהתבגרנו בן רגע".
דורית גנון זינגר, כיום וכנערה. מתוך אלבום משפחתי.
בני 15 בסורוקה: "הפצוע הראשון שליוויתי לא יוצא לי מהראש"
רונן טוכפלד וחנוך רון היו בני 15, תלמידי כיתה י' במקיף ד' בבאר שבע. חנוך מספר שכדי שיוכלו להתנדב לחלק מהמשימות שיקרו לגבי גילם ואמרו שהם תלמידי י"א. וכך הגיעו לבית החולים סורוקה למשימת התנדבות שתשנה את חייהם.
מרבית הנערים שהתנדבו בסורוקה שובצו לכוננות סיוע למסוקים שהגיעו מסיני. אלו היו תורנויות ארוכות, בנות 12 שעות. כשהגיע מסוק היו מזנקים אליו, מסייעים בהעברה מהירה ומסודרת של הפצוע לאלונקה על גלגלים ורצים איתו במהירות האפשרית למיון המאולתר שהוקם בכניסה לבית החולים. עד היום חנוך לא יכול לשכוח את הפצוע הראשון שליווה מהמסוק למיון: "השם שלו לא יוצא לי מהראש: צבי סביטובסקי. הוא, כמו רבים, היה שרוף כולו. עד היום אין לי מושג מה קרה איתו בהמשך. לא משנה כמה ניסיתי לחפש אותו, לא מצאתי".
התפקיד של רונן בסורוקה היה מורכב אפילו יותר. הוא ונער נוסף התבקשו לסייע בחדר המיון המאולתר ובהחלפת הסניטרים, שרובם ככולם גויסו. "משעות הצוהריים היה מתחיל הבלגן", מספר רונן, "מסוקים ואוטובוסים הוסבו כך שיוכלו להכיל פצועים שוכבים או יושבים, כל אוטובוס כזה הגיע אלינו עם 50 עד 100 פצועים. זה מחזה לא פשוט והמון המון עבודה. כולם צריכים עזרה. עברו שם מאות אם לא אלפי פצועים בשבועות האלה. היינו עוזרים להם בדברים הקטנים, לזה מביאים כוס מים, עם זה מדברים קצת, שומרים על הציוד שלהם, מכסים טוב עם השמיכה כדי שלא ירגישו חשופים. הכי חשוב היה לתת להם את ההרגשה שמישהו שם לב אליהם. הצוות היה מתרוצץ בטירוף. לפעמים היינו נקשרים לאחד מהם ונשארים איתו, ההיצמדות יצרה קשר מיוחד".
רונן וחברו גילו שמעבר לעבודה המאומצת וההתרוצצות מפצוע לפצוע, במשימה שלהם היה חלק קשה יותר, שנחרת בנשמתם. רונן מסביר:
"הדבר הראשון שהיה עלינו לעשות בבקרים הוא לקחת את מי שנפטר במהלך הלילה לפתולוגיה. שם, אם היה מקום, היינו מכניסים את הגופות למקררים. כשלא היה מקום, גופות החיילים שלא שרדו את הלילה היו מונחות על אין ספור אלונקות בכניסה למחלקה. הן היו מכוסות בסדין, רגליהן חשופות ועל בהונותיהן תווית קטנה עם שם ומספר אישי. לעיתים דסקית הייתה קשורה לרגלן של גופות חיילים שהגיעו בלילה ישר מסיני לבית החולים, נעליהם מונחות בין רגליהם. ואנחנו עמדנו שם, מסתכלים, לא מבינים איך המוות נראה פתאום כל כך קרוב".
השבועות שבילה רונן בסיוע לפצועים ובפינוי המתים השפיעו על כל חייו: "באותו זמן לא הבנתי כלום ממה שקרה לי אז ובטח שלא דיברתי על זה עם אף אחד. זה לא היה מקובל, כל אחד תרם את מה שהיה יכול. ואני המשכתי בחיי. התגייסתי לצבא, הקמתי משפחה, עבדתי. רק בהסתכלות אחורה, עשרות שנים אחרי המלחמה, יכולתי לחבר את הנקודות ולראות איך התקופה הזו השפיעה עליי: לא יכולתי לראות מחטים, בזריקות או בדיקות דם תמיד אני מסיט את הראש. בלידות של הילדים שלי לא הייתי. רק נכנס לביקור קצר ומייד יוצא, לא יכול להישאר בבית חולים לזמן ארוך. זו טראומה".
בין שלל הרגעים הקשים שליוו את ההתנדבות בבית החולים, זכו הנערים גם לכמה רגעי חסד: אימא של חנוך אושפזה בסורוקה באותה תקופה. יום אחד ניצל הפוגה בעבודתו וביקר אותה. מהחדר הסמוך לה בקעו צלילים מזמינים: "בחדר אחד, שבו שמונה מיטות של חיילים פצועים, עמדו חברי להקת כוורת ונתנו הופעה מכל הלב. ואני עומד שם ומקשיב. גם זו חוויה שלא שכחתי".
יוסי, אמוץ, שרה, דורית, רונן ורבים אחרים – היו כולם נערים ונערות בזמן מלחמת יום הכיפורים. אמנם הם לא שירתו בחזית, אך המלחמה השפיעה על חייהם באופן עמוק, כמו על כל מי שהיה בעורף ונאלץ להתמודד עם מדינה במצב חירום. הסיפור שלהם, גם הוא, חלק מהסיפור של כולנו על המלחמה ההיא.
תמונה: הר הבית, קפטן מונטגיו בראונלו פארקר ודגם של ארון הברית, קרדיט: Abraham Gracier, The National Trust, Mary Harrsch
השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים ברחבי העיר.
הפשעים שדובר אודותיהם היו בלתי מתקבלים על הדעת. הם נדמו לא הגיוניים ולא אמינים. ובכל זאת רבים האמינו.
בחודש אפריל של שנת 1911, צוות ציידי אוצרות אנגלי היה בעיצומה של עבודה קשה ומפרכת בירושלים. אנשי הצוות היה עסוקים בחפירה מתחת לכיפת הסלע, שבהר הבית, מהאתרים הקדושים והרגישים בעולם. הם אפילו קיבלו אישור ממשלתי מסוים לעשות זאת, אבל העובדה הזו לא הפכה את האירוע לפחות שערורייתי.
כיפת הסלע, בהר הבית, או אל-חראם א-שריף כפי שהוא מוכר למוסלמים. צילום גבי לרון, 2008, ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית
בליל ה-12 באפריל הסתיימה החפירה בפתאומיות: האדם הלא נכון גילה מה מתרחש באתר הקדוש. לאנשי הצוות היה ברור שהישארות בירושלים תהיה מסוכנת מדי עבורם. הם ארזו את הציוד והממצאים ועזבו בחיפזון. כשרק החלה להתפשט בעיר השמועה על כך שהרפתקנים בריטים הסתלקו עם אוצרות בית המקדש והמלכים הקדומים – הם כבר היו רחוקים משם.
העולם התקשורתי התמלא בדיווחים היסטריים על האירוע: עיתונים מכובדים הכריזו כי החפצים הגנובים כללו את כתרו של שלמה המלך, חרבו וטבעתו המלכותית, וכן כתב יד עתיק של התנ"ך (וזאת הרבה לפני גילוי מגילות ים המלח). בניו יורק טיימס פורסמה הכותרת: "נעלמו עם אוצרות שלמה". חלק מהדיווחים אף הזכירו את גילוי ארון הברית עצמו.
"לגנוב את החוק" – ג'ון בול, המקבילה הבריטית לדוד סם, יוצא לדרך עם עשרת הדיברות ואוצרות עתיקים אחרים. קריקטורה זו של פרשת פארקר הופיעה ב-13 במאי 1911, בגיליון של The Warheiht ("האמת"), עיתון ביידיש שיצא בניו יורק. לחצו על התמונה להגדלה.
"ההערכה היא שהחוקרים מצאו את הכתר של שלמה, את חרבו ואת הטבעת שלו וכתב יד עתיק של התנ"ך", מתוך גיליון ה-20 במאי 1911 של The Reform Advocate
"שחדו את שומרי המסגד בכסף מלא ולקחו אתם חפצים עתיקים שונים", מתוך גיליון ה-4 במאי 1911 של הצפירה
התקרית הובילה עד מהרה לכאוס. מהומות התעוררו בירושלים, אזרחים מקומיים החליטו לשבות ופרקו את זעמם על הממשלה העות'מאנית שאפשרה לשערורייה שכזו להתרחש. היה ברור לכל שהרשויות היו בסוד העניינים. רק התפטרותו של מושל המחוז הרגיעה בסופו של דבר את ההמונים.
אבל מה היה טיבה של אותה חפירה? מי היו ציידי האוצרות האלה? מה הם חיפשו ומה הם באמת מצאו?
ראשיתה של משלחת פארקר
הסיפור מתחיל כמה שנים קודם לכן, עם אדם בשם וולטר הנריך יובליוס.
יובליוס היה משורר פיני, איש מעט תימהוני בעל תחומי עניין משונים, דוקטור לפילוסופיה שהוקסם מהנומרולוגיה, הקבלה והכרונולוגיה היהודית. בנקודה מסוימת בתחילת המאה העשרים, טען יובליוס שעלה על תגלית מרעישה: צופן סודי ומסתורי, שגילה במהלך מחקריו על ההיסטוריה העתיקה של עם ישראל (לפי דיווח אחד הצופן התגלה בספריית סופיה הקדושה בקונסטנטינופול).
לטענת יובליוס, הצופן אפשר לגלות סודות ורמזים החבויים בתנ"ך ובטקסטים יהודיים עתיקים אחרים. בין הסודות ש"התגלו" ליובליוס: מיקומם של אוצרות בית המקדש הראשון, לרבות ארון הברית.
אם לא די בכך, דובר באותו הקשר גם על מסמכים עתיקים שנחשפו באירלנד(!) שהצביעו גם הם על אוצר עתיק שנקבר בירושלים.
"הצופן סופק על ידי מסמכים שנחשפו לאחרונה באירלנד", מתוך גיליון ה-25 באוגוסט 1911 של The Hebrew Standard
כשבידיו גילויים אלו, יובליוס הגיע ללונדון, שם פגש את קפטן מונטגיו בראונלו פארקר – קצין בריטי מעוטר שלחם במלחמת הבורים השנייה. פארקר בן ה-30 היה גם אריסטוקרט מיוחס – אחיו היה הרוזן הרביעי ממורלי. פארקר שמע את תכניתו של יובליוס לאתר את האוצרות העתיקים בירושלים, ונשבה בקסמה. הוא מיד החל בגיוס כספים ואנשים, משימה די פשוטה עבור האנגלי המקושר: תוך זמן קצר פארקר הצליח לגייס כ-25,000 ליש"ט ממספר פטרונים בריטים ואמריקאים עשירים (שווה ערך ליותר מ-3.7 מיליון ליש"ט כיום), ושכנע בקלות כמה מחבריו לצבא להצטרף אליו ואל יובליוס למסע לארץ הקודש.
קפטן מונטגיו בראונלו פארקר, מנהיג המשלחת, במדי צבא. מאוחר יותר בחייו הוא ירש את אחיו והפך לרוזן החמישי ממורלי, צילום: The National Trust
אתם ודאי שואלים את עצמכם – מה בדיוק שכנע את כל האנשים המכובדים האלה? מדוע שבר-דעת כלשהו יסכים לתמוך בתוכנית חפירה שאפתנית כל כך המבוססת על ראיות כה קלושות? התשובה ודאי קשורה להערכת שוויו של האוצר על פי יובליוס: כ-200 מיליון דולר (שווה ערך למעל 6.4 מיליארד דולר כיום) בהתחשב בכמויות הזהב והכסף האדירות שרק חיכו להם אי שם מתחת לאדמה, לצד אוצרות המקדש, כמובן.
ראוי להזכיר גם שזו הייתה תקופה בה תנועת הספיריטואליזם (מדיומים, תקשור עם רוחות וכו') עדיין הייתה פופולרית למדי במעמדות הגבוהים של החברה הבריטית והאמריקנית. קודים תנ"כיים נסתרים? חפצים מיסטיים שאבדו מזמן? אוצר קבור עתיק? שילוב מנצח וטרנדי! איפה נרשמים?
בשנת 1908, עוד לפני תחילת החפירה, פארקר עצר בקונסטנטינופול. אמנם הצוות שלו היה לא שגרתי (הוא כלל שחקן קריקט לשעבר, מדיום שוויצרי ואפס ארכיאולוגים) והמניעים שלו היו אולי מעט מפוקפקים, אבל הקצין האנגלי היה נחוש בדעתו לעשות את הדברים נכון ולקבל את ההיתרים החוקיים המתאימים מהממשל העות'מאני. לאחר משא ומתן מהיר, פקידים מהממשלה הטורקית החדשה סיפקו את ההיתר הנכסף בסוף נובמבר באותה השנה, בתמורה לסכום הפעוט של 500 פאונד והבטחה לקבל מחצית מכל אוצר עתידי שיימצא.
חברי משלחת פארקר בירושלים. משמאל לימין: רובין דאף, האביפ ביי, מונטגיו פארקר, סיריל פולי, האגופ מקסדר, סיריל וורד, עבדול עזיז מקדי אפנדי, קלרנס ווילסון. עותק של צילום זה מופיע במאמר של נירית שלו כליפא, "בעקבות אוצרות המקדש – סיפורה של משלחת פארקר שחפרה בעיר דויד בשנים 1911-1909, "קדמוניות, 116 (תשנ"ט) עמ' 126–133
בשלב זה פארקר ויובלוס כבר ערכו סיור הכנה בירושלים במטרה לאתר מיקומים מדויקים בהם כדאי לחפור. יובליוס האמין שהאוצר נמצא מתחת לאדמה, אי שם באזור הר הבית – מתחת לרחבת האבן המסיבית מימי הורדוס, שנחשבת למקום הימצאם של שני המקדשים היהודיים, המקום בו ניצבת כיפת הסלע לצד מסגד אל אקצא.
רחבת הר הבית משויכת לתקופת ההרודיאנית. האזור המכונה העופל נמצא בפינה הימנית התחתונה, מתחת לחומה העתיקה. צילום: Abraham Gracier
מתחילים בחפירות
מכיוון שחפירה מתחת להר הבית עצמו לא באה בחשבון (בשלב זה של המבצע) בשל הרגישויות הדתיות הכרוכות בכך, יובליוס תכנן להגיע לאזור באמצעות מעברים תת-קרקעיים עתיקים שכבר היו קיימים. הכניסה אליהם הייתה מאיזור שהיה ידוע כ"גבעת העופל", הממוקם דרומית להר הבית והמסגדים. המעברים התת-קרקעיים היו אמורים להוביל בתקווה לחדר האוצר הסודי, שיובליוס היה משוכנע בקיומו, מתחת לרחבת הר הבית.
הצוות הבריטי בא לעבוד: הם אפילו רכשו את הקרקע באזור אתר החפירה בסיוע גורמים מהממשל העות'מאני. הטורקים הצליחו להתגבר על ההתנגדות המקומית למכירה כשהכריזו שהקרקע אמורה לשמש להקמת בית חולים (זה לא יצא אל הפועל). לבסוף, כשהמכשול הטכני הוסר, אפשר היה להתחיל במלאכה.
מבט על מסגד אל אקצא והר הבית מהבית בו שהו פארקר ואנשיו, מדרום לחומות העיר העתיקה. צילום זה מופיע ב-Underground Jerusalem: Discoveries on the Hill of Ophel, הספר שכתב לואי-איג ונסן, חודשים ספורים לאחר שמשלחת פארקר סיימה את פעילותה, אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית
באוגוסט 1909 התארגן הצוות בווילה מבודדת בצד הדרומי של חומות העיר העתיקה, אתר החפירה גודר וההכנות לחפירה החלו. המבקרים האירופים היו חריגים בנוף הירושלמי של תחילת המאה העשרים והתנהגותם החשאית עוררה תשומת לב וסקרנות רבה. באופן בלתי נמנע, למרות המאמצים להעמיד פנים שלא כך הדבר, מסביב רחשה השמועה שמדובר בציידי אוצרות.
עד מהרה, הצוות היה נתון ללחץ של מקומיים ומנהיגי קהילה חשדניים. אלה רצו לעמוד בקשר עם "מישהו מבפנים"- חבר בצוות החפירה שהם יוכלו לסמוך עליו, איש מקצוע רציני שעצם נוכחותו תרגיע אותם. פארקר נכנע לבסוף.
בשלב זה לואי-איג ונסן (Louis-Hugues Vincent) נכנס לראשונה לסיפור.
ונסן היה נזיר דומיניקני, אבל גם ארכיאולוג מוערך שעבד ב"אקול ביבליק" – בית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה שנוסד בירושלים. פארקר הסכים לאפשר לו גישה מלאה לאתר החפירה, שלושה ימים בשבוע, בתנאי ששום מידע לא ישותף עם הציבור עד שפארקר ימצא כך לנכון. היה כאן רווח כפול עבור פארקר: מינויו של ונסן השתיק את הביקורת המקומית לעת עתה, ויחד עם זאת צירף לראשונה מומחה רלוונטי לצוות מחפשי האוצר.
הודות לונסן יש לנו תיעוד מפורט של רוב עבודתה של משלחת פארקר בירושלים. למעשה, חודשים ספורים לאחר התקרית השערורייתית בהר הבית, פרסם ונסן ספר שלם, בצרפתית ובאנגלית, העוסק בעבודה התת קרקעית של המשלחת, ומפרט בדיוק מופתי את שיטות העבודה והממצאים שלה. הספר אף כולל מגוון של מפות, ציורים וצילומים מהחפירה. ניתן למצוא עותק נדיר של הספר מ-1911 באוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית.
עם תחילת העבודות, הועסקו כשלוש מאות איש מהכפר הסמוך סילוואן בחפירה. הצוות החל לעבוד באזור מעיין הגיחון, פיר וורן ונקבת השילוח (המכונה גם נקבת חזקיהו). הנקבה והפיר נחקרו כבר במאה ה-19, והיו ידועים כחלק ממערכת המים התת-קרקעית של ירושלים העתיקה. התכנון הכללי היה לחפש מעברים נוספים שטרם התגלו, המסתעפים מהמנהרות המוכרות, בתקווה שהם יובילו את הצוות אל האוצר הסודי מתחת להר הבית.
בתי סילוואן, בתצפית מהר הבית (סוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20), אוסף תצלומי משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
העבודה הייתה מפרכת ומסוכנת, ונמשכה בכל שעות היום, במשמרות של ארבע שעות. העובדים נשאו לפידים ושרו שירים בזמן שעבדו. ונסן כתב שהם "מצאו צורך לנקוט באמצעים אלו בכדי לסתור את העבודה המונוטונית והמשעממת במנהרות האפלות והמסתוריות שהשתרעו אינסופית עד לעומק הקרביים של הסלע".
החפירה של 1909 נמשכה עד הסתיו, כשתנאי מזג האוויר לא אפשרו התקדמות נוספת. הקבוצה התפזרה וגם פארקר ומשלחתו חזרו לבריטניה. הם שבו לירושלים בתחילת אוגוסט 1910, עם ציוד משוכלל יותר ואף נעזרו הפעם במומחים שעבדו על מערכת הרכבת התחתית של לונדון. בעונת החפירה השנייה הצוות המשיך לפנות את המנהרות הקיימות ואף גילה מעברים וחדרים שלא היו ידועים עד אותו זמן. עם זאת, הם עדיין היו רחוקים למדי מרחבת הר הבית, שם האמינו שהאוצר חבוי. פארקר החליט להתחיל לחצוב מנהרות חדשות, שיובילו אותם למטרה, אבל זה היה תהליך איטי ומייגע.
ספרו של ונסן מכיל מספר מפות מפורטות המתארות את רשת המנהרות העתיקות שנתגלו על ידי הצוות, וגם מנהרות שהם עצמם חפרו מתחת לאדמה.
מפה המשרטטת את כלל החפירות של משלחת פארקר באזור שמדרום להר הבית. צילום זה מופיע ב-Underground Jerusalem: Discoveries on the Hill of Ophel, מאת לואי-איג ונסן, אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה.
התנאים היו קשים, גם למי שהיו בעלי ניסיון. ונסן כתב: "במרחק שלושים מטרים מהמעיין הנרות לא דולקים יותר, ונאלצנו להסתמך על פנסים חשמליים ניידים. למרות שימוש בונטילטור וקפסולות חמצן, הצוותים נאלצו להתחלף כל שעה. בזמנים מסוימים לא יכולתי להיות [בחפירה] יותר מרבע שעה”.
במהלך העבודה, היה צורך לפנות מים מנקבת השילוח העתיקה. עבודתה של משלחת פארקר הביאה לתועלת פרקטית מסויימת בכך שנתיבי המים העתיקים נחפרו ופונו מעפר וסחף שהצטברו במשך מאות שנים, כך שהמים יכלו לאחר מכן לזרום ביתר קלות דרך הערוצים השונים. כשעונת החפירות השנייה הגיעה לסיומה, המים הובלו בחזרה ב-11 באוקטובר 1910. ונסן כתב שנפח המים היה כפול ממה שהיה קודם לכן, לשמחתם של תושבי סילוואן: "המים זרמו בהדרגה דרך בריכת השילוח; מסביב חגגו כולם את ההישג, וקולות החוגגים הצוהלים נשמע באוזניי במשך זמן רב".
המאורע הזה אמנם סייע במעט ליחסי הציבור של פארקר ומקורביו, אבל עבור הקבוצה עצמה, שנת 1910 הייתה מלאת תסכול ואכזבה. שתי עונות של עבודת כפיים קשה בחום הקיץ גבו את שלהן, ולציידי האוצרות לא היה למעשה שום אוצר ממשי ביד. יובליוס, איש החזון המקורי, חלה במלריה, ארז את חפציו ועזב הביתה. גשמי החורף שוב עצרו את החפירה ונראה היה שגם המשגיחים העות'מאנים איבדו את האמון בשלב זה. תוקף אישור החפירה של פארקר היה אמור לפוג בסוף 1911, והסיכויים לחידושו נראו קלושים, אבל האנגלי, שנאלץ לספק תשובות למשקיעים, לא היה מוכן לוותר עדיין.
וולטר יובליוס המדוכדך יושב בחדר תת קרקעי שנחפר במהלך המשלחת. התצלום פורסם בספרו של רוני רייך –Excavating the City of David: Where Jerusalem's History Began (Israel Exploration Society, 2011)
מאחר והחפירות מדרום להר הבית לא הניבו אוצרות תנ"כיים, פארקר הנואש החליט שהגיע הזמן לנסות גישה אחרת, ישירה יותר.
העסק מתפרק
פארקר החליט לשחד בדיסקרטיות את השייח' חליל אל-זנאף. אותו שייח' היה אמון על "המתחם הקדוש והמכובד", אל-חראם א-שריף, כינויו של הר הבית בערבית. התשלום אפשר לפארקר ולצוות שלו גישה לאתר העתיק האדיר הזה ששימש, אז כמו היום, מקום פולחן מוסלמי.
זה היה באפריל 1911, ובאותה שנה פסח ופסחא נפלו בסמוך מאוד לחגיגות נבי מוסא. חג זה המוקדש לדמותו של משה מצוין על ידי מוסלמים מקומיים בעלייה לרגל לאתר דתי קרוב ליריחו. השייח' חליל דאג שהשומרים המוצבים בדרך כלל ברחבת הר הבית יקבלו חופשה בתשלום על מנת שיוכלו להשתתף בחגיגות.
באישון לילה ובנוכחותו של קצין משטרה, החלו פארקר ומקורביו לחפור בהר הבית. ונסן, הנזיר-ארכיאולוג הצרפתי, לא השתתף בחלק זה של המיזם. ייתכן שהדבר לא היה לרוחו, ייתכן שהעניין הוסתר ממנו, אבל מה שבטוח – בספרו אין כל אזכור לחפירה ברחבת הר הבית. מה שאנו יודעים על האירועים הללו מגיע ממקורות אחרים ומדיווחים בעיתונות.
הר הבית וכיפת הסלע, בסוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20, מבט מצפון. אוסף תצלומי משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
אנשיו של פארקר החלו לחפור בפינה הדרום-מזרחית של הרחבה – האזור שהצלבנים כינו בטעות "אורוות שלמה". גוסטף דלמן כתב מאוחר יותר באותה שנה כי הצוות "כנראה קיווה להצליח לחפור ולהגיע משם לאתר המקדש, אך הם נעצרו על ידי בורות מים, וויתרו על הניסיון". דלמן היה אז מנהל המכון הגרמני האוונגלי למחקר עתיקות ארץ הקודש בירושלים.
"אורוות שלמה" – האולם התת-קרקעי המקומר בפינה הדרום-מזרחית של רחבת הר הבית. תמונה שצולמה בסוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20, אוסף תצלומי משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בשלב זה, פארקר הפסיק ללכת סחור סחור. הוא ואנשיו נכנסו לכיפת הסלע, והחלו לחפור מתחת לאבן השתייה.
הסלע הענק הזה יושב מתחת לכיפה המפורסמת שנבנתה בסוף המאה השביעית לספירה, אך לדעת רבים הוא היה ממוקם פעם בתוך קודש הקודשים, החדר הפנימי של המקדש היהודי העתיק. דלמן כתב שהצוות: "…פתח את מנהרת האבן, המובילה מצפון אל הסלע הקדוש אשר מתחת לכיפת הסלע, ושייתכן והובילה דם מהמזבח של בית המקדש. הם עקבו אחר מנהרה זו למרחק של כשבעה מטרים לכיוון צפון, אך לא התגלה בה שום דבר מיוחד מעבר להגדלה מסוימת [של המנהרה]".
אבן השתייה, השוכנת בתוך כיפת הסלע, סוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20. פריט זה הוא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמין במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית
היו גם דיווחים לפיהם הצוות חפר ברצפת המערה שמתחת לאבן השתייה, מקום המכונה "באר הנשמות". המטרה כביכול הייתה לאתר חדר נסתר שלפי שמועות היה קיים במקום. גוסטף דלמן, הארכיאולוג הגרמני, לא היה משוכנע לחלוטין שאירוע זה אכן התרחש.
בכל מקרה, אנשיו של פארקר חפרו במשך תשעה לילות בהר הבית, עד שהתגלתה העבודה החשאית והם נאלצו להפסיק. דלמן כתב שאחד משומרי המתחם, ש-"לא קיבל שוחד מספק", היה אחראים לכך. על פי גרסה אחרת, במקרה הופיע שומר בלילה, שהתכוון לישון במקום מאחר וביתו היה מלא קרובי משפחה שהשתתפו בחגיגות העלייה לרגל, ולתדהמתו נתקל בחפירות החשאיות.
עד מהרה התפשטה הבשורה, ואז החלו המהומות.
המון זועם השתולל ברחובות עם התפשטות הידיעה על אוצרות עתיקים שנגנבו בידי זרים. כאלפיים מפגינים מוסלמים פרקו את זעמם מול בניין הממשל העות'מאני, בית הסראייה, לא הרחק מהר הבית. הוכרזה שביתה כללית, נערכו צעדות ונקראו קריאות להרוג את הפולשים ואת עזמי ביי, המושל העות'מאני, יחד איתם. המצב המתוח נמשך ימים, ומדי פעם התפרץ לכדי להפגנות פומביות והתפרעויות אלימות. שייח' חליל, האחראי על המתחם המקודש, היווה גם הוא מטרה לזעמם של המפגינים. המוחים אף זכו לתמיכת חלק מהעיתונות העברית המקומית. בעיתון הצפירה נכתב כי "העיתונים האשכנזים מוכיחים, כי התיירים האנגלים והאמריקאים אינם מתייחסים בכבוד הראוי לקדשי המושלמנים".
"העיתונים האשכנזים מוכיחים, כי התיירים האנגלים והאמריקאים אינם מתייחסים בכבוד הראוי לקדשי המושלמנים" – מתוך גיליון ה-4 במאי 1911 של הצפירה.
החוקר לואי פישמן תיאר את האירועים בפירוט רב במאמרו משנת 2005. בכתיבתו על האירועים בהר הבית ובמיוחד המחאות שבאו בעקבותיהם, פישמן טען שקרה כאן דבר משמעותי ומעניין:
"אנו יכולים לזהות את תחילתה של זהות פלסטינית הנבדלת מהזהות העות'מאנית ומהזהות הערבית החופפת של האוכלוסייה המקומית. יש כאן חשיבות מפני שאנו זוכים למבט נדיר על תחילתה של לאומיות מקומית המתבטאת בהתנגדות למדיניות עות'מאנית, הנוגעת לא לציונות אלא לעיר ירושלים".
בחזרה לפארקר – הוא ואנשיו ברחו מהר ליפו לאחר שסודם התגלה. השלטונות העות'מאניים, שכמובן אישרו את כל מפעל החפירות הזה מלכתחילה, ערכו הצגה של חיפוש בספינתם, והכריזו שלא נמצאו אוצרות על הסיפון. האנגלים הורשו אז לעזוב בשקט לביתם, כנראה הודות לקשריו הפוליטיים של פארקר. שייח' חליל נעצר תוך זמן קצר, וכך גם ארמני מקומי בשם האגופ מקסדר, שהועסק על ידי המשלחת כמתרגם צמוד. האגופ המסכן הפך כעת לשעיר לעזאזל נוח למדי.
קפטן פארקר לא הכחיש שחפר מתחת לכיפת הסלע בהצהרה שפורסמה כאן (הוא כינה אותה "מסגד עומר"). ציטוט זה שניתן ל"טיימס" הופיע בגיליון ה-20 במאי 1911 של The Reform Advocate
לאחר מכן, שייח' חליל פוטר מתפקידו, כמו גם מושל המחוז עזמי ביי, במסגרת חקירה פרלמנטרית על הפרשה שהתקיימה בקונסטנטינופול. התקרית עשתה כותרות, במיוחד ברחבי העולם המוסלמי והגיעה אפילו עד הודו. ההמונים רצו שמות, אחראים. נציגי השלטון העות'מאני שוב הכריזו כי לא נגנבו אוצרות עתיקים בעלי חשיבות, תוך שהם גם מצדיקים את תמיכתם המקורית במשלחת, בטענה כי ניתן היה להעלות על הדעת שמדובר במיזם עם פוטנציאל רווחי. בכל מקרה, הבכירים בממסד העות'מאני נוקו מכל אשמה.
במהלך עבודת משלחת פארקר לא נחשפו כתרים של מלכים קדומים, לא שרביטים, לא טבעות, לא חרבות וכמובן לא תיבות עתיקות מעוטרות במלאכים מכונפים. אבל לא סביר שכל המאמץ הזה לא העלה כלום, נכון? הרי השקיעו כאן שנתיים של חפירות מתחת לירושלים העתיקה, תוך שימוש בציוד חדיש ומאות פועלים שחפרו יום ולילה…
אז מה בכל זאת פארקר מצא?
מה התגלה בחפירות
בחפירות מתחת לגבעת העופל, מדרום להר הבית, נמצאו מספר קברים תת קרקעיים עתיקים. אחד מאלה היה, לדברי ונסן, "קבר מצרי למראה המכיל כלי חרס שמורים להפליא, ביניהם פריטים ברמת האיכות הגבוהה ביותר שנתגלתה עד כה בפלשתינה". ונסן זיהה את כלי החרס כשייכים לתרבות היבוסית והעריך שהם מסביבות 2,400 לפני הספירה, כלומר ממצאים אלה היו עתיקים משמעותית מהאוצרות היהודיים שהמשלחת יצאה לאתר. למרות המאפיינים האמנותיים המצריים, הצרפתי הגיע למסקנה שהקבר שייך ליבוסי עשיר "שייבא או טיפח" סגנון מצרי באיזור.
המשלחת חפרה ומצאה עוד מספר קברים וחדרי קבורה שלדעת ונסן היו "כמעט בדיוק בני תקופת הזוהר של המלכים הישראלים". ונסן עשה מאמצים מרשימים לתעד את כמויות החרס הגדולות שנמצאו בחדרים ובמעברים הרבים שחפרו הפועלים. ממצא החרס כלל "אלפי קנקנים ישראלים". על חלק מהם הייתה תווית שהצביעה על ייעודם או בעליהם. ונסן כתב שרק אחת מהן הייתה קריאה, ושלדעתו, אותיות התווית הספציפית הזו יצרו את המילה "מ-ר-ש-ת". הצרפתי האמין שהקנקן היווה מתנה או תשלום מס מהעיירה הקטנה מורשת גת בגבולה הדרום-מערבי של ממלכת יהודה העתיקה, ושהקנקן נשלח משם אל האוצר המלכותי בירושלים. הוא ראה בממצא הזה ראייה לכך שארמונו של מלך יהודה היה ממוקם לא רחוק מאתר החפירה.
הצוות מצא גם שרידים של שער עתיק, המוחזק על ידי שתי אבנים מונוליטיות, כל אחת מהן בגובה של פחות משני מטרים ובמרחק של פחות ממטר זו מזו. גודלו הקטן של המבנה המוזר הזה הוביל את ונסן למסקנה שזה היה שער מילוט (postern gate), המוביל למעבר סודי לעבר מעיין הגיחון הסמוך, מקור מים קריטי עבור העיר ירושלים בעת העתיקה.
ונסן האמין שהמשלחת מצאה שער מילוט המוביל למעבר סודי למעיין הגיחון. צילום זה מופיע ב-Underground Jerusalem: Discoveries on the Hill of Ophel, מאת לואי-איג ונסן, אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה.
ממצא מעניין נוסף היה "כיסא מפואר מאבן 'מלכותית'". הפועלים חשבו תחילה שמדובר בכסאו של שלמה המלך, אבל ונסן לא השתכנע, וכתב מנגד – "אני חושש שהוא שימש לפעולה טבעית והכרחית יותר". מחקר שנערך לאחרונה אישר את הפריט המסוים הזה כשריד של מושב אסלה מתקופת הברזל.
ממצאים נוספים כללו "כמה כדורי מתכת גדולים", כמה מטבעות רומיים בלתי ניתנים לפענוח, פסל קטן, כנראה הרודיאני, קומץ אלילים כנעניים וגילופים של דמויות בעלי חיים, וכן:
"גושי אבן מסוימים שגילינו שיצרו כנראה בסיס של עמודים או פמוטים; החלק התחתון של שולחן פורפיר; עיצובים שונים של אבני שיש נדירות; שרידי עציץ מברונזה. כולם נמצאו בערך באותו מקום, וכולם אישרו את מה שחשבנו – שאנחנו חופרים בשרידי משק בית מפואר ומהודר".
תגלית אחת הייתה תמוהה במקצת. ונסן תיאר "סימן בצורת ראש-חץ החצוב בסלע של המתלול הטבעי". סימנים דומים נמצאו גם בתל א-סאפי ובהר הזיתים. ונסן חשב שהם אולי נעשו בהוראת האדריכל הראשי "כדי לציין את הגבול או את התוכנית של מבנים שונים", אבל הנושא עודנו פתוח לדיון.
כאשר הארכיאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון חפרו מחדש באזור הזה ב-2009, גילוים של עוד כמה מהסימונים המסתוריים האלה בצורת V באזור סמוך עשה כותרות. הם שיערו שייתכן שהחריטות השקועות באבן שימשו כדי להחזיק מכשיר כלשהו במקום, אולי סוג של נול או מכשיר אחר מתחום התעשייה או החקלאות.
חריטות מוזרות בצורת V ברצפת חדר תת קרקעי. תמונה זו מופיעה במאמר "מאה שנה לחפירות פארקר-וינסאן בעיר דוד", מאה רוני רייך ואלי שוקרון, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, כרך 7 (2012)
רייך ושוקרון טענו שעבודתו של ונסן באזור שמדרום להר הבית (שהתאפשרה הודות לקפטן פארקר, כמובן) הייתה חשובה ביותר בהקשר של המחקר הארכיאולוגי של ירושלים.
לפי הטענה, פארקר וונסן הם הראשונים שהוכיחו שאזור זה היה מרכזה של ירושלים העתיקה. רייך ושוקרון מאמינים, כמו ונסן, שעיר דוד נבנתה במקום הזה, שכן רק כאן נמצאו שרידים מראשית ואמצע תקופת הברונזה – כלומר זו הייתה ירושלים הכנענית, העיר שלימים, בתקופת הברזל, תהפוך לירושלים המתוארת בתנ"ך.
הר הבית והעופל, מבט מדרום. צילום גבי לרון, 2021, ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית
לא כולם מסכימים עם התאוריה הזו. ארכיאולוג מוביל אחר, ישראל פינקלשטיין, טוען כי המרכז הקדום של ירושלים היה בהר הבית עצמו, ולא בגבעת העופל השוכנת מדרום. כמובן שקשה לדעת בוודאות מהי האמת, בלי לחפור מתחת לפני השטח, אבל כמו שראינו, העניין הזה יכול להסתבך.
