מלחמת יום כיפור פרצה בהפתעה ותוך שעות ספורות הרחובות התרוקנו. מובן שהמלחמה השפיעה עמוקות על מי שהשתתף בה, אך היא שינתה גם את מי שנשארו בבית, דואגים ליקיריהם שבחזית.

הנערים והנערות של אז מצאו עצמם בין לבין: צעירים מכדי להתגייס אך בוגרים מספיק להבין את גודל האירוע. המשק הישראלי נאלץ להתמודד עם היעדרם הפתאומי של עובדים רבים שגויסו. ובני הנוער נרתמו. חלקם סייעו בעסקים, בתעשייה או במשקים. אחרים התנדבו היכן שנדרשו ידיים עובדות, גם במקומות שבני נוער לא אמורים להיות בהם כמו חדרי המתים בבתי חולים. רבים חוו חוויות שלא יימחו והתבגרו באחת בלי שהתכוונו לכך. יש שנושאים את הצלקות עד היום, אבל יש גם מי שהמלחמה הכניסה אהבה לחייהם.

בחקלאות: חייבים להספיק לקטוף את הפרחים

בימי המלחמה בני נוער סייעו להוריהם ככל יכולתם בכל ענפי המשק. אבל בחקלאות הצורך הורגש במיוחד – הגידולים ובעלי החיים לא יכלו להישאר ללא טיפול. יוסי רוז'ני היה בן 16 כשפרצה המלחמה ואביו גויס. במשק המשפחתי, הסמוך לירושלים בה למד, היו בין היתר פרות חולבות ותרנגולות. יוסי, שהתרגל לעזור מילדות, נותר פחות או יותר לבדו לדאוג למשק כולו, עם שגרה הכוללת חליבה פעמיים ביום, האכלה שלוש פעמים ביום ועוד. כך ללא הפסקה. יוסי נזכר בחיוך איך דאג אז שחבריו העירוניים, שהתנדבו באריזת מנות קרב, יחשבו שהוא משתמט מאחריות. הוא אומר שהתקופה ההיא נתנה לו תחושת הצלחה וביטחון ביכולות שלו. בכל מקרה היא לא המאיסה עליו את העבודה בחקלאות כי גם כשפנה לקריירה שונה המשיך להחזיק במשק פעיל, עד היום.

בבית הספר החקלאי בפרדס חנה המצב היה דומה. אילנה אייזנשטט זוכרת שאחיה, בן 17 בלבד, ניהל לבדו במשך שלושה חודשים רפת שכללה 300 פרות, כולל המלטות, טיפול רפואי וכמובן חליבות והאכלות יומיומיות.

לא רחוק משם, במדרשיית נעם בפרדס חנה, אבי דסקל למד בכיתה י'. אל השבט שלו בבני עקיבא פנתה אחות של חייל מגויס (שהתגלה בהמשך כי נפל בשבי) וביקשה עזרה: החייל החזיק משק פרחים במושב סמוך. למיטב זכרונו של אבי, גדלו שם ורדים שהיה צריך לקטוף בהקדם לפני שההשקעה בהם תרד לטמיון. חניכי השבט יצאו מדי יום ברגל למושב וסייעו בגיזום, אריזה וכל מה שנדרש. שם הרגישו משמעותיים. חוויותיו כנער השפיעו עליו עמוקות – עד היום אבי לא מפסיק לעסוק במלחמה ההיא וללמוד אותה, ואפשר להניח שתרמה להפיכתו למרצה למדע המדינה שמלמד גם קורסים העוסקים בה.

בקיבוצים: "על הטרקטורים, לבדנו, היה מותר לבכות"

בקיבוצים בני הנוער לקחו על עצמם תפקיד חשוב בשמירה על התוצרת החקלאית. אמוץ זרטל, בן קיבוץ עין שמר, היה רק בן 13. באותה שנה הוא שובץ לעבודה במטע האבוקדו. המלחמה הוציאה ממנו אומץ וביטחון שלא הכיר בעצמו.

"באותו יום ראשון בבוקר עמדו כמה מתנדבים ליד חדר האוכל בקיבוץ והיו אובדי עצות", הוא נזכר. "בלי להתבלבל ניגשתי ללוח שעליו היו תלויים מפתחות רכבי הקיבוץ, לקחתי את המפתח של הטנדר, נסעתי לחדר האוכל, אספתי את העובדים ונסעתי למטע האבוקדו. למוחרת אותו הדבר, אלא שכשיצאתי לכביש ראיתי ניידת משטרה. השוטר מסמן לי לעצור בצד ובדמיוני אני כבר בכלא מאחורי הסורגים. הייתי בן 13 עם טנדר מלא עובדים! להפתעתי השוטר אמר: 'בחורצ'יק, כשפונים שמאלה מאותתים שמאלה ולא ימינה. יאללה סע לעבודה'. וכך המשכתי להסיע יום יום את העובדים למטע".

זהר רוזן מקיבוץ שריד היה אז בן 15, ואת זיכרונותיו מהמלחמה העלה על הכתב. וכך תיאר איך הרגיש בקהילה שמתרוקנת ברגע מהגברים שלה:

"כל הלילה אוטובוסים וג'יפים באו ואספו את הגברים. למחרת נולד כפר תלוש וקרוע והמום כאילו התרוקן. פתאום נשארנו אנחנו, כמה זקנים והנשים לנהל את הקיבוץ. כבמטה קסם, כל הצעירים התבגרו בדקה, כל הקשישים הצעירו, שריריהם נמתחו, נשים יצאו ומילאו הכול בעשייה וכך הכול שהתרוקן בחטף באותה המהירות התמלא. אנחנו, בני הנוער הגדולים, פנינו לממלכת השדות לשדוד את משמרות קטיף הכותנה, הקצירה והחריש. הרגשנו שהפקידו בידינו צעצוע זמני וקסום, הטרקטור, שבטוח תכף ייקחו לנו. שם, בשדות, שלוות השגרה ניצחה. לא היו אזעקות ולא פחד.

בבוקר יום א', אחד מחברי הקיבוץ שהכרתי גויס. הוא עבר במזכירות וראה אותי מפעיל אזעקה, ואז אמר מחויך: 'או, זהר, כל הכבוד. תשמרו על הקיבוץ, אתה יודע איך זה, נחזור עוד שבועיים'. הוא לא חזר. ימים כבדים נפלו על התודעה של מה זו המלחמה הזו. הקיבוץ שלנו צמוד לבסיס חיל האוויר. ראינו פנטום מקרטע לנחיתה ומתרסק בשדה ליד הפרדס, ראינו שמכל מבנה מטוסים יוצא, חוזרים רק אחד או שניים והבנו המון יותר ממה שהיינו מוכנים להגיד. אנחנו, בממלכתנו האלטרנטיבית בשדות, ישבנו על הטרקטורים ושם לבדנו היה מותר מדי פעם לבכות והבנו שהעולם שלנו לא יחזור להיות מה שהיה. ללמוד כבר לא חזרנו, נשארנו לעבוד ולעזור. רשמו בארכיון – בני קבוצת סנונית נשארו בכיתה י'".

אהבה בזכות המלחמה: השי לחייל הסתיים בחתונה

ההתנדבויות במלחמה זימנו לבני ובנות הנוער מפגשים שלעיתים הובילו לניצוצות שהציתו אהבה. נוני זיוה לוי למדה בכיתה י' בנהריה כשהתבקשה עם חבריה להכין שי לחיילים. על החבילה שהכינה רשמה את שמה וכתובתה עם ברכה לבבית. להפתעתה, כעבור מספר שבועות דפק בדלת ביתה החייל שקיבל את השי וסיפר שהברכה ריגשה אותו ולכן החליט להגיע ולראות מי כתבה אותה. הם המשיכו להתכתב, הקשר התהדק והתפתח לזוגיות שנמשכה שנה וחצי.

ההתנדבות של אורה לוי, אז בת 16 מאשקלון, לקחה אותה כמה צעדים רחוק יותר – להקמת משפחה. היא מספרת:

"כרשג"דית בגדנ"ע קיבלתי ערמה גדולה של 'מכתבים מתוקים לחיילים'. התבקשתי לחלק אותם לתלמידות ולתלמידי ביה"ס ע"ש א. תגר באשקלון כדי שיכתבו כמה מילים לחיילים בחזית. חזרו אליי כארבעים מכתבים ריקים… מה לעשות איתם? משימה זו משימה! ישבתי וכתבתי בכולם! לאחר כמה ימים התחילו להגיע מכתבי תשובה מחיילים. הגיעו כעשרה, עניתי לכולם בשמחה, אבל לאחר כמה שבועות בחרתי להמשיך להתכתב רק עם חייל אחד, שלא היו לו שגיאות כתיב וכתב לי מכתבים ארוכים. אפילו שלחתי לו חבילה מושקעת מאוד: לכל דבר בחבילה הדבקתי פתק עם ברכה, בדיחה או ציור. בחופשה הראשונה שלו התקשר אליי החייל, ששמו היה יוסי צחורי, וביקש שניפגש. הוא הגיע לתחנה המרכזית באשקלון, חייל מזוקן ויפהפה, ומייד התאהבנו. יוסי שירת במסייעת בגולני ומסתבר שהוא ירד בדיוק מהקרב בחרמון והמפגש איתי נתן לו כוחות לחזור להמשך הלחימה והשירות הצבאי בכלל. המשכנו להתכתב, נפגשנו כשהיה אפשרי ואחרי שנתיים וחצי התחתנו ונולדה לנו בת מקסימה".

נוער בבתי החולים: "שנים אחר כך התחילו הפלאשבקים"

ברחבי הארץ בני נוער נרתמו לעזרה בשלל תפקידים: חלוקת דואר, צביעת פנסי מכוניות בצבע כהה, שמירה על ההאפלה, סריגת כובעים ועוד ועוד. רבים התנדבו במקום שבו נזקקו להם ביותר – בבתי החולים. החוויות שם היו מורכבות והשפיעו על מי שהם בגרו להיות.

כשפרצה המלחמה אלי דרור בן ה־17 מייד חשב איך לעזור. כששמע על המלווה למלחמה, מכר את אופניו היקרים ואת הכסף תרם להלוואה הגדולה שנאספה למימון הוצאות המלחמה. אך זה לא הספיק מבחינתו. כשהוא וחבריו מתיכון ליד"ה בירושלים שמעו שמחפשים מתנדבים לבית החולים הדסה עין כרם, התייצבו מייד. הבנות שובצו במחלקות והבנים בסיוע בהעברת פצועים שהגיעו במסוקים. אלי משחזר:

"היינו ניגשים ארבעה חבר'ה למסוק ומורידים את הפצועים לאלונקה עם גלגלים. משם ממהרים למיון עם כל מה שהיה איתם – אינפוזיות, איברים קטועים, מה שהיה. הרבה פצועי שריון הגיעו עם כוויות קשות, והיה חשוב שנהיה כמה שיותר זהירים כי כל טלטלה קלה, אבן קטנה או בליטה בשביל הייתה מכאיבה להם ביותר.

לפעמים המשכנו איתם לבדיקות, צילומי רנטגן וכל מה שיכולנו לעזור. פעמים רבות ביקשו מאיתנו להודיע למשפחות שלהם היכן הם ועשינו זאת במהירות האפשרית בטלפון שהיה שם. ההתנדבות הזו הייתה לי מאוד משמעותית ברמה האישית, הרגשתי שאני תורם ומשמעותי. בזכותה, כך אני מאמין, המשכתי כאדם בוגר להתנדב שנים ארוכות".

קרוב יותר לחזית שרה אמתי בן משה בת ה־17 מטבריה הבינה שעשייה זו הדרך היחידה להתמודד עם המצב המטלטל. היא נזכרת בהתנדבות שלה בבית החולים פוריה:

"ראינו את כל הרמה בוערת, מטוסים נופלים. החשש היה אמיתי ולא יכולנו פשוט לשבת בבית, חיפשנו כמה חברים מה לעשות. לא ידענו לאן אנחנו מגיעים. לא היה עם מי לדבר. כל הצוות היה באטרף. ביקשו שאעבור בחדרים לראות מי צריך מים, להרטיב עבורם את השפתיים. וכך עשיתי.

בחדר של פצועי הכוויות הייתה אחות שהתעלפה. נכנסתי ועשיתי מה שביקשו ממני, לא יודעת איך אבל הצלחתי להתנתק. אני זוכרת פצוע אחד, מילואימניק, מורה להיסטוריה בתיכון, כרות רגל. הוא היחיד ששם לב שאנחנו צעירים וניסה להצחיק אותנו, להקליל קצת את האווירה.

עבורי זו הייתה שבירה מוחלטת לראות ביום כיפור אנשים רצים, מכוניות נוסעות. לא צמתי יותר בחיים אחרי המלחמה, אבל כל יום כיפור אני מדליקה נר נשמה, בגלל המלחמה. רק שנים אחר כך התחילו לי הפלאשבקים. ריח של בשר שרוף היה מחזיר אותי לשם. תמיד חשבתי, מי אנחנו לעומת מי שלחם ונפצע? אבל כולנו, כל הדור הזה, נושאים את זה איתנו לתמיד. מי פחות מי יותר".

דורית גנון זינגר, ילידת צפת, הייתה רק בכיתה ט' כשהתלמידים התכנסו בחצר התיכון עם המורים שנותרו, ואנשי הג"א (שהיו אחראים על הגנת העורף, י"א) חילקו משימות לתלמידים. "הייתה תחושה שמגייסים אותנו", היא נזכרת, "הגדולים שובצו לסיוע בבית הספר היסודי. אנחנו סייענו בחלוקת דואר ובניקיון וסידור הציוד ב'זיו', בית החולים החדש שרק סיימו לבנות אז.

"חלק מהבנות, ואני ביניהן, הפכו לאלחוטניות, והבנים לאלונקאים. מוקמנו בתחנת מד"א בעיר. ב'זיו' טרם הוקם משטח נחיתה. ההליקופטרים נחתו ברחבה סמוכה, והפצועים פונו אליו באמבולנסים. כחלק מתפקידי עשיתי דברים שהיום נראה לי הזוי לתת לבת 14: הזמנתי מנות דם, שלחתי את הבנים עם אלונקות למשטח הנחיתה, דיברתי עם הטייסים.

לאחר שהוכשר משטח הנחיתה החדש, נשלחנו לסייע במחלקות החדשות. שובצתי במחלקה האורטופדית. החלפתי מצעים, פיניתי סירי לילה ולמעשה עשיתי כל מה שהתבקשתי. זכור לי במיוחד פצוע קטוע ידיים, שביקש להכתיב לי מכתבים לחברה שלו ולמשפחה. האופטימיות שלו הייתה מדבקת, למרות מצבו הקשה. כל התקופה הייתה נוראית. במבט לאחור, ממש חיינו בסרט. אני זוכרת שכשחזרנו לשגרה עם סיום המלחמה הכול היה אחרת. גדלנו. אני בטוחה שהתבגרנו בן רגע".

בני 15 בסורוקה: "הפצוע הראשון שליוויתי לא יוצא לי מהראש"

רונן טוכפלד וחנוך רון היו בני 15, תלמידי כיתה י' במקיף ד' בבאר שבע. חנוך מספר שכדי שיוכלו להתנדב לחלק מהמשימות שיקרו לגבי גילם ואמרו שהם תלמידי י"א. וכך הגיעו לבית החולים סורוקה למשימת התנדבות שתשנה את חייהם.

מרבית הנערים שהתנדבו בסורוקה שובצו לכוננות סיוע למסוקים שהגיעו מסיני. אלו היו תורנויות ארוכות, בנות 12 שעות. כשהגיע מסוק היו מזנקים אליו, מסייעים בהעברה מהירה ומסודרת של הפצוע לאלונקה על גלגלים ורצים איתו במהירות האפשרית למיון המאולתר שהוקם בכניסה לבית החולים. עד היום חנוך לא יכול לשכוח את הפצוע הראשון שליווה מהמסוק למיון: "השם שלו לא יוצא לי מהראש: צבי סביטובסקי. הוא, כמו רבים, היה שרוף כולו. עד היום אין לי מושג מה קרה איתו בהמשך. לא משנה כמה ניסיתי לחפש אותו, לא מצאתי".

התפקיד של רונן בסורוקה היה מורכב אפילו יותר. הוא ונער נוסף התבקשו לסייע בחדר המיון המאולתר ובהחלפת הסניטרים, שרובם ככולם גויסו. "משעות הצוהריים היה מתחיל הבלגן", מספר רונן, "מסוקים ואוטובוסים הוסבו כך שיוכלו להכיל פצועים שוכבים או יושבים, כל אוטובוס כזה הגיע אלינו עם 50 עד 100 פצועים. זה מחזה לא פשוט והמון המון עבודה. כולם צריכים עזרה. עברו שם מאות אם לא אלפי פצועים בשבועות האלה. היינו עוזרים להם בדברים הקטנים, לזה מביאים כוס מים, עם זה מדברים קצת, שומרים על הציוד שלהם, מכסים טוב עם השמיכה כדי שלא ירגישו חשופים. הכי חשוב היה לתת להם את ההרגשה שמישהו שם לב אליהם. הצוות היה מתרוצץ בטירוף. לפעמים היינו נקשרים לאחד מהם ונשארים איתו, ההיצמדות יצרה קשר מיוחד".

רונן וחברו גילו שמעבר לעבודה המאומצת וההתרוצצות מפצוע לפצוע, במשימה שלהם היה חלק קשה יותר, שנחרת בנשמתם. רונן מסביר:

"הדבר הראשון שהיה עלינו לעשות בבקרים הוא לקחת את מי שנפטר במהלך הלילה לפתולוגיה. שם, אם היה מקום, היינו מכניסים את הגופות למקררים. כשלא היה מקום, גופות החיילים שלא שרדו את הלילה היו מונחות על אין ספור אלונקות בכניסה למחלקה. הן היו מכוסות בסדין, רגליהן חשופות ועל בהונותיהן תווית קטנה עם שם ומספר אישי. לעיתים דסקית הייתה קשורה לרגלן של גופות חיילים שהגיעו בלילה ישר מסיני לבית החולים, נעליהם מונחות בין רגליהם. ואנחנו עמדנו שם, מסתכלים, לא מבינים איך המוות נראה פתאום כל כך קרוב".

השבועות שבילה רונן בסיוע לפצועים ובפינוי המתים השפיעו על כל חייו: "באותו זמן לא הבנתי כלום ממה שקרה לי אז ובטח שלא דיברתי על זה עם אף אחד. זה לא היה מקובל, כל אחד תרם את מה שהיה יכול. ואני המשכתי בחיי. התגייסתי לצבא, הקמתי משפחה, עבדתי. רק בהסתכלות אחורה, עשרות שנים אחרי המלחמה, יכולתי לחבר את הנקודות ולראות איך התקופה הזו השפיעה עליי: לא יכולתי לראות מחטים, בזריקות או בדיקות דם תמיד אני מסיט את הראש. בלידות של הילדים שלי לא הייתי. רק נכנס לביקור קצר ומייד יוצא, לא יכול להישאר בבית חולים לזמן ארוך. זו טראומה".

בין שלל הרגעים הקשים שליוו את ההתנדבות בבית החולים, זכו הנערים גם לכמה רגעי חסד: אימא של חנוך אושפזה בסורוקה באותה תקופה. יום אחד ניצל הפוגה בעבודתו וביקר אותה. מהחדר הסמוך לה בקעו צלילים מזמינים: "בחדר אחד, שבו שמונה מיטות של חיילים פצועים, עמדו חברי להקת כוורת ונתנו הופעה מכל הלב. ואני עומד שם ומקשיב. גם זו חוויה שלא שכחתי".

יוסי, אמוץ, שרה, דורית, רונן ורבים אחרים – היו כולם נערים ונערות בזמן מלחמת יום הכיפורים. אמנם הם לא שירתו בחזית, אך המלחמה השפיעה על חייהם באופן עמוק, כמו על כל מי שהיה בעורף ונאלץ להתמודד עם מדינה במצב חירום. הסיפור שלהם, גם הוא, חלק מהסיפור של כולנו על המלחמה ההיא.

לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור