חדש על המדף, והפעם: במסגרת שירותו בצבא הקנדי הוצב אביה של טניה לשנה כקצין או"ם בגבול בין ישראל ללבנון. בסוף אוגוסט 1982 הגיע עם משפחתו לשהות בישראל ובלבנון. טניה, שהיתה בת 12 כשהגיעו למזרח התיכון, מספרת בזיכרונותיה (המבוססים על יומן שכתבה בחודשים שחייתה בישראל ובלבנון) על חוויותיה מאותה תקופה, ומביאה מבט יוצא דופן על התקופה של מלחמת שלום הגליל ואחריה, מלחמת האזרחים בלבנון, והסכסוכים במזרח התיכון באופן כללי
'טבריה נמצאת במרחק נסיעה במדבר של חצי יום בלבד מירושלים' אבי פתח את בקבוק המרלו ומזג לעצמו כוס , פניו מוארות באור הנרות שדלקו במרכז השולחן, מחוץ לחלון חדר האוכל שלנו ייללה הרוח הארקטית. השמיים היו כהים משעה שתיים בצהריים. עננים נמוכים ושלג כבד הקשו על הראות. בשלוש השנים האחרונות גרנו בילונייף, מקום שירותו של אבי כקצין לוגיסטי בצבא הקנדי.
'ארץ הקודש…' אמרה אמא. 'מקום של פלאות. 3 מחזורי יבולים של תותים בשנה. תאנים טריות. תמרים. זיתים'. כל הדברים האלו עלו הון בילונייף.
כך נפתח ספרה של טניה בלהומאר-אללאט המתאר את השנה המטלטלת שחוותה משפחתה במזרח התיכון. הספר, המבוסס על היומן שכתבה טניה ב1982, מתאר את המעבר החד מחיים רגועים בבסיס הצבאי בעיר ילונייף הקטנה והקפואה למזרח התיכון התוסס והלוהט – תרתי משמע.
אביה של טניה כבר שירת בגבולה הצפוני של ישראל בעבר, והרגיע את חששות שאר בני המשפחה שמדובר באזור רגוע ושיהיה להם הרבה זמן לטיולים. אלא שהפעם המצב היה שונה. כשבועיים וחצי אחרי הגעתם – נחיתתם בישראל היתה בסוף אוגוסט – נרצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, הפלנגות הנוצריות נכנסו למחנות סברה- ושתילה, והאירועים השפיעו עליהם בדרכים שלא יכלו לשער.
נראה שהחוויה המטלטלת שעברו בימים הראשונים בארץ, כשהגיעו לסיור בירושלים, סימלה את העתיד לבוא: שוד של האב באיומי סכין על ידי המדריך הערבי שליווה אותם בסיור זה.
טניה ואחיה אטיין מרגישים שהגיעו עם משפחתם למקום זר, שהכל בו מרגיש ונראה מוזר ושונה: האירועים ברחוב, הריחות, הצבעים, ורעשי הסביבה. הם מגיעים לדירה ששכר אביהם בטבריה – שכונה שרוב דייריה יהודים דתיים (כנראה חרדים), דירת שיכון צפופה השונה מאוד מביתם הקודם. המשפחה בקשר עם שאר חיילי האו"ם הגרים בטבריה, וטניה ואטיין אינם יוצרים קשרים עם ילדי השכונה.
המשפחה והרכב בטבריה
טבריה של טניה היא סוג של "יקום מקביל" לטבריה המוכרת היטב לישראלים. אווירה של קהילה סגורה, עם חגים, מנהגים ותרבות משלה. המבט של טניה מחדד אירועים שחלפים על פנינו בלי שנבין עד כמה אינם מובנים מאליהם: למשל היעדר תחבורה ציבורית ביום הכיפורים, או העובדה שאטיין נדרש להתלוות לטניה ואמא שלהם בביקורם בשוק בבגדד – כי הרי ברור שנשים לא מסתובבות ללא ליווי של גבר (גם אם מדובר בנער בן 14).
המשפחה יוצאת לחופשות בבגדד ובדמשק, ומהתיאור האגבי של טניה ניתן לראות עד כמה היו סוריה ועיראק שונות בעיניה מישראל, ואיך תקריות קטנות עם כוחות השיטור והצבא שם הכניסו אותה לחרדות.
לקראת סוף שנת 1982 הסכים אביה של טניה לשנות את מקום שירותו, ובמקום ברמת הגולן קיבל הצבה בביירות. לילדים הוצג המהלך כשיפור מבחינה משפחתית: במקום לראות את האב רק אחת לשבועיים או שלושה, הוא יגור בבית ויצא משם לביצוע המשימות שיקבל. טניה חוזרת על השאלה – האם לא מסוכן בביירות, והתשובה שהיא מקבלת היא שההורים מחפשים דירה ברובע המוסלמי, רחוק מאזור הקרבות.
אבא בגולן
את ליל כניסתה של 1983, יום לפני המעבר לביירות, המשפחה מציינת בבילוי במסעדה צרפתית בדמשק. אלא ששיחת החולין בדרך למסעדה מלמדת עד כמה המצב הזוי: האמא מספרת על הפעם הראשונה שביקרה בדמשק ואז ראתה בכיכר המרכזית, בה הם צועדים, גופות של אנשים שנתלו שם יום קודם. הדיון גולש לעונשים החמורים המוטלים על פושעים בסוריה – מה שמביא את טניה למחשבות על העימות בין המעצמות הגדולות ("המלחמה הקרה"), ועל החשש להילכד באמצע בזמן מלחמה גרעינית בין ישראל וסוריה.
הארוחה עצמה, שהיתה מפוארת ומרשימה, מסתיימת במטח יריות מחוץ למסעדה. עם הגעתם למלון מתברר שרשת החשמל קרסה בגלל הביקוש הרב לרגל החג – וכך, מבלי להגיד זאת במפורש, מודגם הכאוס הקיים בדמשק.
הנסיעה מדמשק לביירות מהווה רמז לעתיד הצפוי למשפחה בהמשך השנה: מחסומי דרכים בדרך הראשית, עיקוף ענק דרך טריפולי – תוך כדי "איבוד" ג'יפ האו"ם שהיה אמור לאבטח אותם ברכבם הפרטי – ומחסום נוסף בכניסה לטריפולי המופגזת בדיוק כשהם מגיעים אליה.
ההגעה לביירות מסמנת את הבאות: העיר שרויה בהאפלה, הבתים והחנויות מוארים במנורות נפט ובנרות, והתחושה הכללית היא של הזנחה. קצין המודיעין של האו"ם פוגש אותם ליד הדירה ששכר עבורם, "מציאה אמיתית" לפי דבריו: 3 חדרי שינה, 3 חדרי אמבטיה ומטבח מרווח. הוא משבח את האוכל בביירות, ואת החנויות ומה שניתן לקנות בהן. אלא שדבריו נקטעים ברעש עז של פיצוץ המרעיד את כל החפצים בבית. הנסיונות להרגיע את המשפחה שמדובר בהפגזות מרוחקות לא ממש מצליחים, והפחד והחשש ילוו את החיים הנוחים (מן הבחינה החומרית) בביירות.
ביירות של טניה היא עיר קודרת, הרוסה ומפחידה. גלי הריסות ובורות מהפצצות מכבידות על התנועה, מכרים נעלמים – חלקם בורחים בגלל איומים על חייהם וחלקם נחטפים למטרות כופר ומיקוח. הכיתות בבית הספר קטנות והרבה משפחות של דיפלומטים ואנשי או"ם עוזבים את לבנון. אין אפילו את הנחמה שבהליכה לתפילה בכנסייה. האו"ם אסר על הגעה למקומות הומי אדם – כי אתרים שהכילו קהל רב היו יעד מועדף על המחבלים. עם ירידת הערב הסתגרו טניה ומשפחתה בבית, כשהם מגיפים את תריסי המתכת הכבדים על החלונות. כי עם רדת החשיכה החלו ההפגזות, שנשמעו היטב בעיר גם אם הקרב התחולל מעבר להרים שמצפון לעיר. הפסקות חשמל היו נפוצות מאוד, ופעמים רבות נאלצה המשפחה לסעוד את ארוחת הערב ולנהל את שאר הפעילות לאורם העמום של נרות.
פיגוע מכונית התופת בשגרירות האמריקנית בביירות (18/4/1983) מהווה נקודת ציון היסטורית בסיום מעורבות הכוחות הרב-לאומיים, בעיקר אנשי האו"ם והאמריקנים, במלחמת האזרחים הלבנונית. וזו גם נקודת מפנה משפחתית. טניה מתארת מכלי ראשון את הפיצוץ והשעות שאחריו, במתחם בית הספר האמריקני הסמוך לשגרירות. אלא שהיא מתייחסת ביומנה למורים שניסו להמשיך שגרת לימודים (תוך שימוש בנרות, כי מערכת החשמל כמובן קרסה). בדרך הביתה הם נאלצו לעבור בדיקה בטחונית – גם גופנית וגם של חפציהם – שלוש פעמים, הכל בתוך המתחם האמריקני המאובטח והסגור. אחיה אטיין עבר חוויה גרועה בהרבה, כשהגיע עם כיתתו למתחם השגרירות הפגוע. בעלה של מורתו עבד בשגרירות והיא לקחה איתה את תלמידיה בחיפוש אחריו. אטיין מתאר לטניה מעט מהזוועות שחזה בהן, אבל אחרי שהוא מתעורר מסיוט בצרחות באותו הלילה מחליט האב לצאת לחופשה משפחתית בקפריסין. ובתוך כל הכאוס מתארת טניה את אכזבתה מכך שהיא מפסידה את נשף הריקודים הראשון שלה בחטיבת הביניים – זה שלקראתו קנו לה חצאית מיני סגולה וגרביון תואם…
השהייה בביירות אליה חוזרת המשפחה מקפריסין קשה אפילו יותר מכפי שהיתה בתחילה. לאחר שבעה חודשי שירות בלבנון מבקש אביה של טניה לסיים את הצבתו ולחזור לקנדה. כשהם סוגרים אחריהם בפעם האחרונה את הדלת חסינת הכדורים של הדירה שגרו בה, מסכמים דבריה של טניה את תחושותיה מביירות:
Goodbye, Beirut, I said to the buildings and streets as she passed. I never want to see you again
ספרה של טניה שונה מרוב האוטוביוגרפיות הנכתבות על האירועים במזרח התיכון בכלל, וההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי ומלחמת האזרחים הלבנונית. התיאורים מטבריה מביאים חוויות צפויות של ילדים בארץ חדשה, חיי יום יום במציאות שונה מזו השגורה והמוכרת. התאהבות ביוהאן – חברו של אחיה, לימודים בבית הספר, התנסות במאכלים לא מוכרים ועוד. עם המעבר לביירות משתנה נימת הדברים. הקושי האישי והפחד הקיומי גדלים, והרצון לחזור לקנדה גובר והולך ככל שהשהייה בביירות מתארכת.
עץ חג המולד בטבריה
הסכסוך הים-תיכוני המדמם נוכח ברקע, והשפעתו על היומיום גוברת והולכת. אבל הילדה הקנדית בת השתים עשרה מתייחסת לכך כסוג של מציאות חיים, ואינה נכנסת למסקנות או תומכת בטענותיו של צד זה או אחר. עם זאת, בין השיטין ניתן להבין שגם כנערה בגיל העשרה ההבדל התרבותי בין מזרח ומערב הציק לה, בעיקר השוביניזם המובנה בחברה הערבית והזילות בחיי אדם. טניה בהחלט מתאימה לביטוי "אני מהאו"ם!", מטבע לשון המסמל את מי שאינו מעורב ורק צופה מהצד. אבל לדעתי דווקא היבט זה הוא ייחודו של הספר. מנקודת מבט ישראלית תיאוריה של טניה על מקומות ואירועים היסטוריים המוכרים לנו הם מיוחדים ומסקרנים.
האם הבריטים גזלו את אוצרות בית המקדש?
לפני יותר ממאה שנה הופיעה בירושלים קבוצה של ציידי אוצרות אנגלים עם מטרה שאפתנית ביותר: למצוא את אוצרות בית המקדש ומלכי ישראל הקדומים. האם הם הצליחו?
תמונה: הר הבית, קפטן מונטגיו בראונלו פארקר ודגם של ארון הברית, קרדיט: Abraham Gracier, The National Trust, Mary Harrsch
השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים ברחבי העיר.
הפשעים שדובר אודותיהם היו בלתי מתקבלים על הדעת. הם נדמו לא הגיוניים ולא אמינים. ובכל זאת רבים האמינו.
בחודש אפריל של שנת 1911, צוות ציידי אוצרות אנגלי היה בעיצומה של עבודה קשה ומפרכת בירושלים. אנשי הצוות היה עסוקים בחפירה מתחת לכיפת הסלע, שבהר הבית, מהאתרים הקדושים והרגישים בעולם. הם אפילו קיבלו אישור ממשלתי מסוים לעשות זאת, אבל העובדה הזו לא הפכה את האירוע לפחות שערורייתי.
כיפת הסלע, בהר הבית, או אל-חראם א-שריף כפי שהוא מוכר למוסלמים. צילום גבי לרון, 2008, ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית
בליל ה-12 באפריל הסתיימה החפירה בפתאומיות: האדם הלא נכון גילה מה מתרחש באתר הקדוש. לאנשי הצוות היה ברור שהישארות בירושלים תהיה מסוכנת מדי עבורם. הם ארזו את הציוד והממצאים ועזבו בחיפזון. כשרק החלה להתפשט בעיר השמועה על כך שהרפתקנים בריטים הסתלקו עם אוצרות בית המקדש והמלכים הקדומים – הם כבר היו רחוקים משם.
העולם התקשורתי התמלא בדיווחים היסטריים על האירוע: עיתונים מכובדים הכריזו כי החפצים הגנובים כללו את כתרו של שלמה המלך, חרבו וטבעתו המלכותית, וכן כתב יד עתיק של התנ"ך (וזאת הרבה לפני גילוי מגילות ים המלח). בניו יורק טיימס פורסמה הכותרת: "נעלמו עם אוצרות שלמה". חלק מהדיווחים אף הזכירו את גילוי ארון הברית עצמו.
"לגנוב את החוק" – ג'ון בול, המקבילה הבריטית לדוד סם, יוצא לדרך עם עשרת הדיברות ואוצרות עתיקים אחרים. קריקטורה זו של פרשת פארקר הופיעה ב-13 במאי 1911, בגיליון של The Warheiht ("האמת"), עיתון ביידיש שיצא בניו יורק. לחצו על התמונה להגדלה.
"ההערכה היא שהחוקרים מצאו את הכתר של שלמה, את חרבו ואת הטבעת שלו וכתב יד עתיק של התנ"ך", מתוך גיליון ה-20 במאי 1911 של The Reform Advocate
"שחדו את שומרי המסגד בכסף מלא ולקחו אתם חפצים עתיקים שונים", מתוך גיליון ה-4 במאי 1911 של הצפירה
התקרית הובילה עד מהרה לכאוס. מהומות התעוררו בירושלים, אזרחים מקומיים החליטו לשבות ופרקו את זעמם על הממשלה העות'מאנית שאפשרה לשערורייה שכזו להתרחש. היה ברור לכל שהרשויות היו בסוד העניינים. רק התפטרותו של מושל המחוז הרגיעה בסופו של דבר את ההמונים.
אבל מה היה טיבה של אותה חפירה? מי היו ציידי האוצרות האלה? מה הם חיפשו ומה הם באמת מצאו?
ראשיתה של משלחת פארקר
הסיפור מתחיל כמה שנים קודם לכן, עם אדם בשם וולטר הנריך יובליוס.
יובליוס היה משורר פיני, איש מעט תימהוני בעל תחומי עניין משונים, דוקטור לפילוסופיה שהוקסם מהנומרולוגיה, הקבלה והכרונולוגיה היהודית. בנקודה מסוימת בתחילת המאה העשרים, טען יובליוס שעלה על תגלית מרעישה: צופן סודי ומסתורי, שגילה במהלך מחקריו על ההיסטוריה העתיקה של עם ישראל (לפי דיווח אחד הצופן התגלה בספריית סופיה הקדושה בקונסטנטינופול).
לטענת יובליוס, הצופן אפשר לגלות סודות ורמזים החבויים בתנ"ך ובטקסטים יהודיים עתיקים אחרים. בין הסודות ש"התגלו" ליובליוס: מיקומם של אוצרות בית המקדש הראשון, לרבות ארון הברית.
אם לא די בכך, דובר באותו הקשר גם על מסמכים עתיקים שנחשפו באירלנד(!) שהצביעו גם הם על אוצר עתיק שנקבר בירושלים.
"הצופן סופק על ידי מסמכים שנחשפו לאחרונה באירלנד", מתוך גיליון ה-25 באוגוסט 1911 של The Hebrew Standard
כשבידיו גילויים אלו, יובליוס הגיע ללונדון, שם פגש את קפטן מונטגיו בראונלו פארקר – קצין בריטי מעוטר שלחם במלחמת הבורים השנייה. פארקר בן ה-30 היה גם אריסטוקרט מיוחס – אחיו היה הרוזן הרביעי ממורלי. פארקר שמע את תכניתו של יובליוס לאתר את האוצרות העתיקים בירושלים, ונשבה בקסמה. הוא מיד החל בגיוס כספים ואנשים, משימה די פשוטה עבור האנגלי המקושר: תוך זמן קצר פארקר הצליח לגייס כ-25,000 ליש"ט ממספר פטרונים בריטים ואמריקאים עשירים (שווה ערך ליותר מ-3.7 מיליון ליש"ט כיום), ושכנע בקלות כמה מחבריו לצבא להצטרף אליו ואל יובליוס למסע לארץ הקודש.
קפטן מונטגיו בראונלו פארקר, מנהיג המשלחת, במדי צבא. מאוחר יותר בחייו הוא ירש את אחיו והפך לרוזן החמישי ממורלי, צילום: The National Trust
אתם ודאי שואלים את עצמכם – מה בדיוק שכנע את כל האנשים המכובדים האלה? מדוע שבר-דעת כלשהו יסכים לתמוך בתוכנית חפירה שאפתנית כל כך המבוססת על ראיות כה קלושות? התשובה ודאי קשורה להערכת שוויו של האוצר על פי יובליוס: כ-200 מיליון דולר (שווה ערך למעל 6.4 מיליארד דולר כיום) בהתחשב בכמויות הזהב והכסף האדירות שרק חיכו להם אי שם מתחת לאדמה, לצד אוצרות המקדש, כמובן.
ראוי להזכיר גם שזו הייתה תקופה בה תנועת הספיריטואליזם (מדיומים, תקשור עם רוחות וכו') עדיין הייתה פופולרית למדי במעמדות הגבוהים של החברה הבריטית והאמריקנית. קודים תנ"כיים נסתרים? חפצים מיסטיים שאבדו מזמן? אוצר קבור עתיק? שילוב מנצח וטרנדי! איפה נרשמים?
בשנת 1908, עוד לפני תחילת החפירה, פארקר עצר בקונסטנטינופול. אמנם הצוות שלו היה לא שגרתי (הוא כלל שחקן קריקט לשעבר, מדיום שוויצרי ואפס ארכיאולוגים) והמניעים שלו היו אולי מעט מפוקפקים, אבל הקצין האנגלי היה נחוש בדעתו לעשות את הדברים נכון ולקבל את ההיתרים החוקיים המתאימים מהממשל העות'מאני. לאחר משא ומתן מהיר, פקידים מהממשלה הטורקית החדשה סיפקו את ההיתר הנכסף בסוף נובמבר באותה השנה, בתמורה לסכום הפעוט של 500 פאונד והבטחה לקבל מחצית מכל אוצר עתידי שיימצא.
חברי משלחת פארקר בירושלים. משמאל לימין: רובין דאף, האביפ ביי, מונטגיו פארקר, סיריל פולי, האגופ מקסדר, סיריל וורד, עבדול עזיז מקדי אפנדי, קלרנס ווילסון. עותק של צילום זה מופיע במאמר של נירית שלו כליפא, "בעקבות אוצרות המקדש – סיפורה של משלחת פארקר שחפרה בעיר דויד בשנים 1911-1909, "קדמוניות, 116 (תשנ"ט) עמ' 126–133
בשלב זה פארקר ויובלוס כבר ערכו סיור הכנה בירושלים במטרה לאתר מיקומים מדויקים בהם כדאי לחפור. יובליוס האמין שהאוצר נמצא מתחת לאדמה, אי שם באזור הר הבית – מתחת לרחבת האבן המסיבית מימי הורדוס, שנחשבת למקום הימצאם של שני המקדשים היהודיים, המקום בו ניצבת כיפת הסלע לצד מסגד אל אקצא.
רחבת הר הבית משויכת לתקופת ההרודיאנית. האזור המכונה העופל נמצא בפינה הימנית התחתונה, מתחת לחומה העתיקה. צילום: Abraham Gracier
מתחילים בחפירות
מכיוון שחפירה מתחת להר הבית עצמו לא באה בחשבון (בשלב זה של המבצע) בשל הרגישויות הדתיות הכרוכות בכך, יובליוס תכנן להגיע לאזור באמצעות מעברים תת-קרקעיים עתיקים שכבר היו קיימים. הכניסה אליהם הייתה מאיזור שהיה ידוע כ"גבעת העופל", הממוקם דרומית להר הבית והמסגדים. המעברים התת-קרקעיים היו אמורים להוביל בתקווה לחדר האוצר הסודי, שיובליוס היה משוכנע בקיומו, מתחת לרחבת הר הבית.
הצוות הבריטי בא לעבוד: הם אפילו רכשו את הקרקע באזור אתר החפירה בסיוע גורמים מהממשל העות'מאני. הטורקים הצליחו להתגבר על ההתנגדות המקומית למכירה כשהכריזו שהקרקע אמורה לשמש להקמת בית חולים (זה לא יצא אל הפועל). לבסוף, כשהמכשול הטכני הוסר, אפשר היה להתחיל במלאכה.
מבט על מסגד אל אקצא והר הבית מהבית בו שהו פארקר ואנשיו, מדרום לחומות העיר העתיקה. צילום זה מופיע ב-Underground Jerusalem: Discoveries on the Hill of Ophel, הספר שכתב לואי-איג ונסן, חודשים ספורים לאחר שמשלחת פארקר סיימה את פעילותה, אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית
באוגוסט 1909 התארגן הצוות בווילה מבודדת בצד הדרומי של חומות העיר העתיקה, אתר החפירה גודר וההכנות לחפירה החלו. המבקרים האירופים היו חריגים בנוף הירושלמי של תחילת המאה העשרים והתנהגותם החשאית עוררה תשומת לב וסקרנות רבה. באופן בלתי נמנע, למרות המאמצים להעמיד פנים שלא כך הדבר, מסביב רחשה השמועה שמדובר בציידי אוצרות.
עד מהרה, הצוות היה נתון ללחץ של מקומיים ומנהיגי קהילה חשדניים. אלה רצו לעמוד בקשר עם "מישהו מבפנים"- חבר בצוות החפירה שהם יוכלו לסמוך עליו, איש מקצוע רציני שעצם נוכחותו תרגיע אותם. פארקר נכנע לבסוף.
בשלב זה לואי-איג ונסן (Louis-Hugues Vincent) נכנס לראשונה לסיפור.
ונסן היה נזיר דומיניקני, אבל גם ארכיאולוג מוערך שעבד ב"אקול ביבליק" – בית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה שנוסד בירושלים. פארקר הסכים לאפשר לו גישה מלאה לאתר החפירה, שלושה ימים בשבוע, בתנאי ששום מידע לא ישותף עם הציבור עד שפארקר ימצא כך לנכון. היה כאן רווח כפול עבור פארקר: מינויו של ונסן השתיק את הביקורת המקומית לעת עתה, ויחד עם זאת צירף לראשונה מומחה רלוונטי לצוות מחפשי האוצר.
הודות לונסן יש לנו תיעוד מפורט של רוב עבודתה של משלחת פארקר בירושלים. למעשה, חודשים ספורים לאחר התקרית השערורייתית בהר הבית, פרסם ונסן ספר שלם, בצרפתית ובאנגלית, העוסק בעבודה התת קרקעית של המשלחת, ומפרט בדיוק מופתי את שיטות העבודה והממצאים שלה. הספר אף כולל מגוון של מפות, ציורים וצילומים מהחפירה. ניתן למצוא עותק נדיר של הספר מ-1911 באוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית.
עם תחילת העבודות, הועסקו כשלוש מאות איש מהכפר הסמוך סילוואן בחפירה. הצוות החל לעבוד באזור מעיין הגיחון, פיר וורן ונקבת השילוח (המכונה גם נקבת חזקיהו). הנקבה והפיר נחקרו כבר במאה ה-19, והיו ידועים כחלק ממערכת המים התת-קרקעית של ירושלים העתיקה. התכנון הכללי היה לחפש מעברים נוספים שטרם התגלו, המסתעפים מהמנהרות המוכרות, בתקווה שהם יובילו את הצוות אל האוצר הסודי מתחת להר הבית.
בתי סילוואן, בתצפית מהר הבית (סוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20), אוסף תצלומי משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
העבודה הייתה מפרכת ומסוכנת, ונמשכה בכל שעות היום, במשמרות של ארבע שעות. העובדים נשאו לפידים ושרו שירים בזמן שעבדו. ונסן כתב שהם "מצאו צורך לנקוט באמצעים אלו בכדי לסתור את העבודה המונוטונית והמשעממת במנהרות האפלות והמסתוריות שהשתרעו אינסופית עד לעומק הקרביים של הסלע".
החפירה של 1909 נמשכה עד הסתיו, כשתנאי מזג האוויר לא אפשרו התקדמות נוספת. הקבוצה התפזרה וגם פארקר ומשלחתו חזרו לבריטניה. הם שבו לירושלים בתחילת אוגוסט 1910, עם ציוד משוכלל יותר ואף נעזרו הפעם במומחים שעבדו על מערכת הרכבת התחתית של לונדון. בעונת החפירה השנייה הצוות המשיך לפנות את המנהרות הקיימות ואף גילה מעברים וחדרים שלא היו ידועים עד אותו זמן. עם זאת, הם עדיין היו רחוקים למדי מרחבת הר הבית, שם האמינו שהאוצר חבוי. פארקר החליט להתחיל לחצוב מנהרות חדשות, שיובילו אותם למטרה, אבל זה היה תהליך איטי ומייגע.
ספרו של ונסן מכיל מספר מפות מפורטות המתארות את רשת המנהרות העתיקות שנתגלו על ידי הצוות, וגם מנהרות שהם עצמם חפרו מתחת לאדמה.
מפה המשרטטת את כלל החפירות של משלחת פארקר באזור שמדרום להר הבית. צילום זה מופיע ב-Underground Jerusalem: Discoveries on the Hill of Ophel, מאת לואי-איג ונסן, אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה.
התנאים היו קשים, גם למי שהיו בעלי ניסיון. ונסן כתב: "במרחק שלושים מטרים מהמעיין הנרות לא דולקים יותר, ונאלצנו להסתמך על פנסים חשמליים ניידים. למרות שימוש בונטילטור וקפסולות חמצן, הצוותים נאלצו להתחלף כל שעה. בזמנים מסוימים לא יכולתי להיות [בחפירה] יותר מרבע שעה”.
במהלך העבודה, היה צורך לפנות מים מנקבת השילוח העתיקה. עבודתה של משלחת פארקר הביאה לתועלת פרקטית מסויימת בכך שנתיבי המים העתיקים נחפרו ופונו מעפר וסחף שהצטברו במשך מאות שנים, כך שהמים יכלו לאחר מכן לזרום ביתר קלות דרך הערוצים השונים. כשעונת החפירות השנייה הגיעה לסיומה, המים הובלו בחזרה ב-11 באוקטובר 1910. ונסן כתב שנפח המים היה כפול ממה שהיה קודם לכן, לשמחתם של תושבי סילוואן: "המים זרמו בהדרגה דרך בריכת השילוח; מסביב חגגו כולם את ההישג, וקולות החוגגים הצוהלים נשמע באוזניי במשך זמן רב".
המאורע הזה אמנם סייע במעט ליחסי הציבור של פארקר ומקורביו, אבל עבור הקבוצה עצמה, שנת 1910 הייתה מלאת תסכול ואכזבה. שתי עונות של עבודת כפיים קשה בחום הקיץ גבו את שלהן, ולציידי האוצרות לא היה למעשה שום אוצר ממשי ביד. יובליוס, איש החזון המקורי, חלה במלריה, ארז את חפציו ועזב הביתה. גשמי החורף שוב עצרו את החפירה ונראה היה שגם המשגיחים העות'מאנים איבדו את האמון בשלב זה. תוקף אישור החפירה של פארקר היה אמור לפוג בסוף 1911, והסיכויים לחידושו נראו קלושים, אבל האנגלי, שנאלץ לספק תשובות למשקיעים, לא היה מוכן לוותר עדיין.
וולטר יובליוס המדוכדך יושב בחדר תת קרקעי שנחפר במהלך המשלחת. התצלום פורסם בספרו של רוני רייך –Excavating the City of David: Where Jerusalem's History Began (Israel Exploration Society, 2011)
מאחר והחפירות מדרום להר הבית לא הניבו אוצרות תנ"כיים, פארקר הנואש החליט שהגיע הזמן לנסות גישה אחרת, ישירה יותר.
העסק מתפרק
פארקר החליט לשחד בדיסקרטיות את השייח' חליל אל-זנאף. אותו שייח' היה אמון על "המתחם הקדוש והמכובד", אל-חראם א-שריף, כינויו של הר הבית בערבית. התשלום אפשר לפארקר ולצוות שלו גישה לאתר העתיק האדיר הזה ששימש, אז כמו היום, מקום פולחן מוסלמי.
זה היה באפריל 1911, ובאותה שנה פסח ופסחא נפלו בסמוך מאוד לחגיגות נבי מוסא. חג זה המוקדש לדמותו של משה מצוין על ידי מוסלמים מקומיים בעלייה לרגל לאתר דתי קרוב ליריחו. השייח' חליל דאג שהשומרים המוצבים בדרך כלל ברחבת הר הבית יקבלו חופשה בתשלום על מנת שיוכלו להשתתף בחגיגות.
באישון לילה ובנוכחותו של קצין משטרה, החלו פארקר ומקורביו לחפור בהר הבית. ונסן, הנזיר-ארכיאולוג הצרפתי, לא השתתף בחלק זה של המיזם. ייתכן שהדבר לא היה לרוחו, ייתכן שהעניין הוסתר ממנו, אבל מה שבטוח – בספרו אין כל אזכור לחפירה ברחבת הר הבית. מה שאנו יודעים על האירועים הללו מגיע ממקורות אחרים ומדיווחים בעיתונות.
הר הבית וכיפת הסלע, בסוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20, מבט מצפון. אוסף תצלומי משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
אנשיו של פארקר החלו לחפור בפינה הדרום-מזרחית של הרחבה – האזור שהצלבנים כינו בטעות "אורוות שלמה". גוסטף דלמן כתב מאוחר יותר באותה שנה כי הצוות "כנראה קיווה להצליח לחפור ולהגיע משם לאתר המקדש, אך הם נעצרו על ידי בורות מים, וויתרו על הניסיון". דלמן היה אז מנהל המכון הגרמני האוונגלי למחקר עתיקות ארץ הקודש בירושלים.
"אורוות שלמה" – האולם התת-קרקעי המקומר בפינה הדרום-מזרחית של רחבת הר הבית. תמונה שצולמה בסוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20, אוסף תצלומי משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בשלב זה, פארקר הפסיק ללכת סחור סחור. הוא ואנשיו נכנסו לכיפת הסלע, והחלו לחפור מתחת לאבן השתייה.
הסלע הענק הזה יושב מתחת לכיפה המפורסמת שנבנתה בסוף המאה השביעית לספירה, אך לדעת רבים הוא היה ממוקם פעם בתוך קודש הקודשים, החדר הפנימי של המקדש היהודי העתיק. דלמן כתב שהצוות: "…פתח את מנהרת האבן, המובילה מצפון אל הסלע הקדוש אשר מתחת לכיפת הסלע, ושייתכן והובילה דם מהמזבח של בית המקדש. הם עקבו אחר מנהרה זו למרחק של כשבעה מטרים לכיוון צפון, אך לא התגלה בה שום דבר מיוחד מעבר להגדלה מסוימת [של המנהרה]".
אבן השתייה, השוכנת בתוך כיפת הסלע, סוף המאה ה-19/תחילת המאה ה-20. פריט זה הוא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמין במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית
היו גם דיווחים לפיהם הצוות חפר ברצפת המערה שמתחת לאבן השתייה, מקום המכונה "באר הנשמות". המטרה כביכול הייתה לאתר חדר נסתר שלפי שמועות היה קיים במקום. גוסטף דלמן, הארכיאולוג הגרמני, לא היה משוכנע לחלוטין שאירוע זה אכן התרחש.
בכל מקרה, אנשיו של פארקר חפרו במשך תשעה לילות בהר הבית, עד שהתגלתה העבודה החשאית והם נאלצו להפסיק. דלמן כתב שאחד משומרי המתחם, ש-"לא קיבל שוחד מספק", היה אחראים לכך. על פי גרסה אחרת, במקרה הופיע שומר בלילה, שהתכוון לישון במקום מאחר וביתו היה מלא קרובי משפחה שהשתתפו בחגיגות העלייה לרגל, ולתדהמתו נתקל בחפירות החשאיות.
עד מהרה התפשטה הבשורה, ואז החלו המהומות.
המון זועם השתולל ברחובות עם התפשטות הידיעה על אוצרות עתיקים שנגנבו בידי זרים. כאלפיים מפגינים מוסלמים פרקו את זעמם מול בניין הממשל העות'מאני, בית הסראייה, לא הרחק מהר הבית. הוכרזה שביתה כללית, נערכו צעדות ונקראו קריאות להרוג את הפולשים ואת עזמי ביי, המושל העות'מאני, יחד איתם. המצב המתוח נמשך ימים, ומדי פעם התפרץ לכדי להפגנות פומביות והתפרעויות אלימות. שייח' חליל, האחראי על המתחם המקודש, היווה גם הוא מטרה לזעמם של המפגינים. המוחים אף זכו לתמיכת חלק מהעיתונות העברית המקומית. בעיתון הצפירה נכתב כי "העיתונים האשכנזים מוכיחים, כי התיירים האנגלים והאמריקאים אינם מתייחסים בכבוד הראוי לקדשי המושלמנים".
"העיתונים האשכנזים מוכיחים, כי התיירים האנגלים והאמריקאים אינם מתייחסים בכבוד הראוי לקדשי המושלמנים" – מתוך גיליון ה-4 במאי 1911 של הצפירה.
החוקר לואי פישמן תיאר את האירועים בפירוט רב במאמרו משנת 2005. בכתיבתו על האירועים בהר הבית ובמיוחד המחאות שבאו בעקבותיהם, פישמן טען שקרה כאן דבר משמעותי ומעניין:
"אנו יכולים לזהות את תחילתה של זהות פלסטינית הנבדלת מהזהות העות'מאנית ומהזהות הערבית החופפת של האוכלוסייה המקומית. יש כאן חשיבות מפני שאנו זוכים למבט נדיר על תחילתה של לאומיות מקומית המתבטאת בהתנגדות למדיניות עות'מאנית, הנוגעת לא לציונות אלא לעיר ירושלים".
בחזרה לפארקר – הוא ואנשיו ברחו מהר ליפו לאחר שסודם התגלה. השלטונות העות'מאניים, שכמובן אישרו את כל מפעל החפירות הזה מלכתחילה, ערכו הצגה של חיפוש בספינתם, והכריזו שלא נמצאו אוצרות על הסיפון. האנגלים הורשו אז לעזוב בשקט לביתם, כנראה הודות לקשריו הפוליטיים של פארקר. שייח' חליל נעצר תוך זמן קצר, וכך גם ארמני מקומי בשם האגופ מקסדר, שהועסק על ידי המשלחת כמתרגם צמוד. האגופ המסכן הפך כעת לשעיר לעזאזל נוח למדי.
קפטן פארקר לא הכחיש שחפר מתחת לכיפת הסלע בהצהרה שפורסמה כאן (הוא כינה אותה "מסגד עומר"). ציטוט זה שניתן ל"טיימס" הופיע בגיליון ה-20 במאי 1911 של The Reform Advocate
לאחר מכן, שייח' חליל פוטר מתפקידו, כמו גם מושל המחוז עזמי ביי, במסגרת חקירה פרלמנטרית על הפרשה שהתקיימה בקונסטנטינופול. התקרית עשתה כותרות, במיוחד ברחבי העולם המוסלמי והגיעה אפילו עד הודו. ההמונים רצו שמות, אחראים. נציגי השלטון העות'מאני שוב הכריזו כי לא נגנבו אוצרות עתיקים בעלי חשיבות, תוך שהם גם מצדיקים את תמיכתם המקורית במשלחת, בטענה כי ניתן היה להעלות על הדעת שמדובר במיזם עם פוטנציאל רווחי. בכל מקרה, הבכירים בממסד העות'מאני נוקו מכל אשמה.
במהלך עבודת משלחת פארקר לא נחשפו כתרים של מלכים קדומים, לא שרביטים, לא טבעות, לא חרבות וכמובן לא תיבות עתיקות מעוטרות במלאכים מכונפים. אבל לא סביר שכל המאמץ הזה לא העלה כלום, נכון? הרי השקיעו כאן שנתיים של חפירות מתחת לירושלים העתיקה, תוך שימוש בציוד חדיש ומאות פועלים שחפרו יום ולילה…
אז מה בכל זאת פארקר מצא?
מה התגלה בחפירות
בחפירות מתחת לגבעת העופל, מדרום להר הבית, נמצאו מספר קברים תת קרקעיים עתיקים. אחד מאלה היה, לדברי ונסן, "קבר מצרי למראה המכיל כלי חרס שמורים להפליא, ביניהם פריטים ברמת האיכות הגבוהה ביותר שנתגלתה עד כה בפלשתינה". ונסן זיהה את כלי החרס כשייכים לתרבות היבוסית והעריך שהם מסביבות 2,400 לפני הספירה, כלומר ממצאים אלה היו עתיקים משמעותית מהאוצרות היהודיים שהמשלחת יצאה לאתר. למרות המאפיינים האמנותיים המצריים, הצרפתי הגיע למסקנה שהקבר שייך ליבוסי עשיר "שייבא או טיפח" סגנון מצרי באיזור.
המשלחת חפרה ומצאה עוד מספר קברים וחדרי קבורה שלדעת ונסן היו "כמעט בדיוק בני תקופת הזוהר של המלכים הישראלים". ונסן עשה מאמצים מרשימים לתעד את כמויות החרס הגדולות שנמצאו בחדרים ובמעברים הרבים שחפרו הפועלים. ממצא החרס כלל "אלפי קנקנים ישראלים". על חלק מהם הייתה תווית שהצביעה על ייעודם או בעליהם. ונסן כתב שרק אחת מהן הייתה קריאה, ושלדעתו, אותיות התווית הספציפית הזו יצרו את המילה "מ-ר-ש-ת". הצרפתי האמין שהקנקן היווה מתנה או תשלום מס מהעיירה הקטנה מורשת גת בגבולה הדרום-מערבי של ממלכת יהודה העתיקה, ושהקנקן נשלח משם אל האוצר המלכותי בירושלים. הוא ראה בממצא הזה ראייה לכך שארמונו של מלך יהודה היה ממוקם לא רחוק מאתר החפירה.
הצוות מצא גם שרידים של שער עתיק, המוחזק על ידי שתי אבנים מונוליטיות, כל אחת מהן בגובה של פחות משני מטרים ובמרחק של פחות ממטר זו מזו. גודלו הקטן של המבנה המוזר הזה הוביל את ונסן למסקנה שזה היה שער מילוט (postern gate), המוביל למעבר סודי לעבר מעיין הגיחון הסמוך, מקור מים קריטי עבור העיר ירושלים בעת העתיקה.
ונסן האמין שהמשלחת מצאה שער מילוט המוביל למעבר סודי למעיין הגיחון. צילום זה מופיע ב-Underground Jerusalem: Discoveries on the Hill of Ophel, מאת לואי-איג ונסן, אוסף המפות על שם ערן לאור בספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה.
ממצא מעניין נוסף היה "כיסא מפואר מאבן 'מלכותית'". הפועלים חשבו תחילה שמדובר בכסאו של שלמה המלך, אבל ונסן לא השתכנע, וכתב מנגד – "אני חושש שהוא שימש לפעולה טבעית והכרחית יותר". מחקר שנערך לאחרונה אישר את הפריט המסוים הזה כשריד של מושב אסלה מתקופת הברזל.
ממצאים נוספים כללו "כמה כדורי מתכת גדולים", כמה מטבעות רומיים בלתי ניתנים לפענוח, פסל קטן, כנראה הרודיאני, קומץ אלילים כנעניים וגילופים של דמויות בעלי חיים, וכן:
"גושי אבן מסוימים שגילינו שיצרו כנראה בסיס של עמודים או פמוטים; החלק התחתון של שולחן פורפיר; עיצובים שונים של אבני שיש נדירות; שרידי עציץ מברונזה. כולם נמצאו בערך באותו מקום, וכולם אישרו את מה שחשבנו – שאנחנו חופרים בשרידי משק בית מפואר ומהודר".
תגלית אחת הייתה תמוהה במקצת. ונסן תיאר "סימן בצורת ראש-חץ החצוב בסלע של המתלול הטבעי". סימנים דומים נמצאו גם בתל א-סאפי ובהר הזיתים. ונסן חשב שהם אולי נעשו בהוראת האדריכל הראשי "כדי לציין את הגבול או את התוכנית של מבנים שונים", אבל הנושא עודנו פתוח לדיון.
כאשר הארכיאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון חפרו מחדש באזור הזה ב-2009, גילוים של עוד כמה מהסימונים המסתוריים האלה בצורת V באזור סמוך עשה כותרות. הם שיערו שייתכן שהחריטות השקועות באבן שימשו כדי להחזיק מכשיר כלשהו במקום, אולי סוג של נול או מכשיר אחר מתחום התעשייה או החקלאות.
חריטות מוזרות בצורת V ברצפת חדר תת קרקעי. תמונה זו מופיעה במאמר "מאה שנה לחפירות פארקר-וינסאן בעיר דוד", מאה רוני רייך ואלי שוקרון, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, כרך 7 (2012)
רייך ושוקרון טענו שעבודתו של ונסן באזור שמדרום להר הבית (שהתאפשרה הודות לקפטן פארקר, כמובן) הייתה חשובה ביותר בהקשר של המחקר הארכיאולוגי של ירושלים.
לפי הטענה, פארקר וונסן הם הראשונים שהוכיחו שאזור זה היה מרכזה של ירושלים העתיקה. רייך ושוקרון מאמינים, כמו ונסן, שעיר דוד נבנתה במקום הזה, שכן רק כאן נמצאו שרידים מראשית ואמצע תקופת הברונזה – כלומר זו הייתה ירושלים הכנענית, העיר שלימים, בתקופת הברזל, תהפוך לירושלים המתוארת בתנ"ך.
הר הבית והעופל, מבט מדרום. צילום גבי לרון, 2021, ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית
לא כולם מסכימים עם התאוריה הזו. ארכיאולוג מוביל אחר, ישראל פינקלשטיין, טוען כי המרכז הקדום של ירושלים היה בהר הבית עצמו, ולא בגבעת העופל השוכנת מדרום. כמובן שקשה לדעת בוודאות מהי האמת, בלי לחפור מתחת לפני השטח, אבל כמו שראינו, העניין הזה יכול להסתבך.
כשהפופ והרוק שטפו את העולם, בארץ שלטו שירי ארץ ישראל ולהקות צבאיות. הניסיונות הראשוניים כאן בארץ לאמץ את הסגנונות ההחדשים היו מגושמים מעט, הומוריסטים או שפנו לילדים. שירי ביטלס וסטונס עברו גיור לחומרה או הגחכה מאולצת, אבל בסופו של דבר הצליחו להיכנס. בואו הביתה
איך מנגישים מוזיקה חדשה מחו"ל לאוזן ישראלית שמרנית?
בבעיה הזו התחבטו מיטב אמני ישראל. באמצע שנות השישים הם שרו עדיין שירי ארץ ישראל, מרביתם היו בוגרי הלהקות הצבאיות, שרו לקול הבללייקה עם מלודיות רוסיות, זימרו עם אקורדיון בהשפעת שנסונים צרפתיים, אבל כבר התאהבו במוזיקה החדישה שהגיעה מארצות הברית ומבריטניה.
אותה מוזיקה חדשה, פופ ורוקנרול, נתפשה בעיני חוגים רבים כמוזיקה נחותה, "סלונית" ולא רצינית. מוזיקה של "פושטקים". במועדוני השוליים ברמלה וברחוב המסגר בתל אביב כבר ניגנו אותה בשפת המקור בהתלהבות עזה, אבל הזרם המרכזי עוד לא עיכל אותה.
אז איך משווקים לציבור הרחב מוזיקה לא רצינית? קודם כל דואגים "לגייר" אותה, להעביר אותה לשפה העברית ולמציאות הישראלית, ואחר כך דואגים לפנות לכיוונים שאפשר להיות בהם פחות רציניים.
הפיתרון הקל ביותר לפתרון הפער הוא הומור. "מזל", האינטרפרטציה הישראלית ל"Do You Want to Know a Secret" של הביטלס הוא אולי הדוגמה הבולטת לכך. שיר אהבה בריטי רומנטי הפך בשנת 1966 עם מילותיו של יורם טהרלב לשיר שאמור להיות משעשע. אריק איינשטיין הצעיר שר במבטא ספק תימני, ספק מזרחי כללי שורות כמו:
מזל, את מותחת את הגרביים
וגם לי ת'עצבים
מזל, בטח שוב אותו דבר
הריצ'רץ' אינו נסגר
אין לי סבלנות.
אין ספק כי יוצרים רציניים כמו טהרלב ואיינשטיין ודאי הצטערו על הנסיון המגושם הזה להתאים את ליברפול של אמצע שנות השישים למזל ויוסף בישראל המרוחקת, אך אולי זו היתה הדרך הנוחה ביותר להכניס את אותן חיפושיות ללב המיינסטרים הישראלי. שנה לאחר מכן, איינשטיין היה כבר חבר בלהקת הרוק הראשונה "החלונות הגבוהים" שזכתה להכרה ולהצלחה רבה. איינשטיין המשיך לעברת שירי חיפושיות גם בהמשך הקריירה (למשל "אוב-לה-די, אוב-לה-דה" ו"היה לנו טוב, נהיה לנו רע"), אך הם כבר היו נאמנים, לפחות ברוחם, למקור.
באותה השנה, חברו של איינשטיין לשלישיית גשר הירקון, יהורם גאון, הגיש לקהל שיר אחר של החיפושיות. "זה נדבק" הוא הגרסה העברית ל I Want to Hold Your Hand. האחראי על התרגום היה יוסי גמזו, האיש שעברת את שיר העם האירי: "Whiskey In The Jar" ל"סימן שאתה צעיר", שנה קודם לכן עבור השלישייה. גמזו, כמו טהרלב, הפך שיר אהבה תמים לשיר אהבה נכזבת משועשע:
הו למה את מעתיקה תמיד אצלי בזמן
בחינות במתמטיקה אם את יוצאת עם דן
אם את יוצאת עם דן, אם את יוצאת עם דן.
המפלט הנוסף, זה שאפשר לשיר בו רוק חדש בלי להיראות רציניים מדי, הוא עולם הילדים. גם פה השירים עברו גיור לחומרה והתאמה מאומצת לחיים בישראל. שעתם היפה של אלבומי הילדים היתה שנות השבעים, איכשהו בין "הכבש השישה עשר" ל"הילד הזה הוא אני" נכנסו לעולם הילדים המלודיות הפופיות של מי? כן, שוב הביטלס.
להקת האחים והאחיות הוציאה אלבום מלא של שירי ביטלס לילדים. ליידי מדונה הפכה "טעם של עוד", גנו של התמנון הפך ל"כל כך נעים", ופטיש הכסף של מקסוול הפך בתרגומו של הד"ר גידי קורן לשיר ילדים נקמני משהו:
בנג בנג, מי שילגלג עליי הוא יקבל,
זבנג בנג שלא יכח עד בוא הליל.
חווה אלברשטיין לקחה את הצוללת הצברית, וחבשה על הפריסקופ שלה כובע טמבל. "צוללת צברית", למילותיה של תלמה אליגון היה אלבום ילדים מצליח שהוציאה אלברשטיין ב-1975.
לא רק שירי הביטלס עברו גיור מואץ. גם האבנים המתגלגלות התגלגלו אל המזרח התיכון. כן, שוב אריק איינשטיין היה מעורב בשיר. הוא זה שעברת את השיר, הפעם ברצינות גדולה והפך אותו ל"פתאום היה לי טוב כל כך".
המבצעת היתה שולה חן, כוכבת להקת הנח"ל המשוחררת, באלבום הבכורה שלה משנת 1969.
אך נראה שהאדפטציה המושלמת, זו שהפכה שיר מחו"ל לישראלי בביצוע שהאפיל על המקור עד שמרבית האנשים כלל לא יודעים שהוא שיר מתורגם, הוא שיר אחר מאותו האלבום.
את השיר "בוא הביתה" כתבה וביצעה מרגו גוריאן האמריקנית. שמו במקור הוא "Sunday Morning", וכך הוא גם תורגם. הפזמונאי אבי קורן, בן זוגה של שולה חן, קרא לשיר "אח, יום א'", שיר הלל לשלוות החופש של יום ראשון. מזל שהוא שם לב שיום א' בישראל איננו יום מנוחה, אלא ההפך המוחלט. פה באמת היה צריך לגייר את השיר, וקורן כתב גרסה חדשה שאין קשר בינה לבין המקור האמריקני. "בוא הביתה" הוא שיר תחינה של אישה נעזבת, שיר עצוב על סיומה של אהבה, שיר שהפך לקלאסיקה, בין היתר בזכות פרסומת לקוטג' מתחילת שנות האלפיים.
צפו בהילה רוח הנפלאה בביצוע חדש ל"בוא הביתה". הביצוע הוא חלק מפרוייקט ״התיבה״ — סדרת הופעות חיות מבית הספרייה הלאומית בשיתוף עם משרד המורשת
אבשלום פיינברג – לא רק גיבור ניל"י
אבשלום פיינברג מוכר כאחד ממייסדי ארגון ניל"י, אולם מסתבר כי עוד לפני הקמת המחתרת הוא כבר עסק בפוליטיקה המקומית וכבש לא רק את לב הבחורות אלא גם את לבבותיהם של אנשי תרבות ומדענים ידועים. מסקרן מי היה הופך להיות לולא מותו הטרגי בגיל 27
אבשלום פיינברג. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
השם אבשלום פיינברג מוכר לרוב בעיקר כמי שהיה גיבור מחתרת ניל"י. ממייסדי ניל"י, הוא היה הצלע הגברית במשולש האהבה הידוע עם רבקה אהרונסון (שטענה כי הם התארסו) ואחותה שרה (ביניהם היה קשר מיוחד) ותואר בידי אהרן אהרנסון כ"אביר לבלי חת ולבלי דופי", אך מייד תגלו כי הוא היה הרבה יותר מכך.
אבל אם היו קיימות בעולם דלתות מסתובבות ופיינברג, שהיה אדם מרשים מאוד, לא היה פוגש את אהרן אהרונסון ולא מצטרף למחתרת ניל"י, יש סיכוי שהקריירה שלו הייתה נוסקת למחוזות אחרים ובסופו של דבר אולי אפילו לתפקיד כמו נשיא המדינה או לפחות לפרסום כאיש תרבות ידוע.
פיינברג נולד בגדרה כבן לשושלת אצולה ביל"ויית משכילה, דור ראשון לילידי הארץ. הוא בורך בכישרון לשפות, שכל טוב, בנפש פיוטית ובאופי מרדן. אביו, שציפיותיו מאבשלום הצעיר היו גבוהות, ותכנן שבנו ילמד משפטים בקונסטנטינופול ביום מן הימים, שלח אותו ללמוד ערבית וקוראן אצל שייח' ביפו. שמו הערבי של אבשלום היה סלים וערביי הסביבה הכירו אותו בשם זה. הוא היה תלמיד מצטיין הן בלימודיו אלו והן בבית הספר. בשנת 1904, סיים את חוק לימודיו בהצטיינות, וקיבל מלגה על כך מטעם בית ספר אליאנס בו למד ונשלח ללמוד בסמינר למורים שלהם בפריז.
אבשלום פיינברג כבן ארבע עשרה, תמונת דיוקן מסטודיו בפריז, צרפת. צילום: Photographie Russe (89 Rue de Renner, Paris) REI-YBZ photographer. תמונה זו נשלחה על ידי אבשלום מפריס אל אחותו צילה לבית פיינברג. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
השנים בצרפת השפיעו עליו עמוקות, הוא אהב את הלשון והתרבות הצרפתית וינק מרעיונות החירות. הוא התחבר לחוגי האינטלקטואלים בפריז ויצר ידידות קרובה עם הפילוסוף הצרפתי ז'אק מריטאן ועם המשורר שארל פאגי אשר מנבאים לו גדולות בעולם הספרות והשירה הצרפתית. לחברות ביניהם היו גם השפעות רחבות יותר בכך שהיא השפיעה על האהדה ליהדות בכלל בצרפת.
בהמשך נסע לשוויץ להתרפא ממחלת העצבים ממנה סבל, והשתכן בסנאטוריום ידוע של פרופסור פון-מונאקוב בציריך. בציריך פגש מדען שיהפוך לאדם מפורסם בהיסטוריה הציונית. במכתב שנמצא בספרייה הלאומית, מאבשלום לדודתו סוניה (מתוך הספר 'אבשלום כתבים ומכתבים'), הוא מתאר שיחה שהייתה לו עם הביוכימאי חיים וייצמן, מי שלימים יהפוך לנשיאה הראשון של מדינת ישראל. ככל הנראה ויצמן ביקש מפיינברג להפוך לעוזר מחקר שלו:
מתוך הספר "מכתבים מאבשלום" מאת אבשלום פיינברג, ערך: אהרון אמיר, הוצאה לאור: חיפה שקמונה, 1971, ע"מ 20.
"ואתה הקשב נא לי! – אמר אליי – שכח את אמריקה, בוא אליי לאנגליה. האם יש לך אמצעים? – לא לי, אבל אוכל לקבלם מאבי, או מאחר. – אין בכך כלום, קחם, ללא שום ויכוחי סרק, כי יבוא יום ותחזיר. רכוש, ריבית פשוטה וריבית דריבית, אני עצמי נוהג כך בימים אלה. בוא לאנגליה… הבחירה בידך: אוקספורד, קיימברידג', לונדון או מנצ'סטר. יתנו לך את כל ההקלות והנחיות האפשריות. שנה אחת כדי להכין את עצמך, וארבע שנות לימודים, זה יותר ממה שדרוש לך. כאשר תהיה מצויד כהלכה תוכל לנסוע לאמריקה לאן שתחפוץ, אבל צריך להתכונן, צריך להצטייד כראוי. הבה נא! הבטח לי זאת. זה זמן רב המחשבה עליך מעסיקה אותי. אני מוצא ענין בך. אבן נגולה עכשיו מעל לבי.
הבטחתי לו רק שאהרהר בדבר.
ולמחרת היום, כשליויתיו לתחנה, ביקש ממני בשעת פרידתנו שאשוב לראותו.
כל זה התרחש בשלושים בדצמבר 1907, בערב."
איננו יודעים מה קרה מעבר לפגישה זו, האם אולי וייצמן הוא זה שהמליץ בסופו שם דבר על אבשלום הצעיר לאהרן אהרנסון? ומה היה קורה אילו בחור צעיר זה היה אכן הולך ללמוד מדעים באוקספורד? דבר אחד בטוח, אבשלום הקסים לא רק את בנות הארץ אלא גם אנשי רוח ומדע.
כאשר כבר שב לארץ הקטנה, לקח חלק בעשייה ציבורית ולא פחד להביע את דעתו בפומבי. בכתבה שלו בעיתון החרות ירושלים מתאריך 05.08.1910 הוא מביע מחאה של אנשי המושבות בארץ כנגד רבני ירושלים בנושא שאלת שנת השמיטה:
"אבשלום פינברג מחדרה קורא בהתרגשות: לא כהנואמים שלפני לקרוא מלחמה על הרבנים אלא לעורר את כל העם. ולמלחמה, איפוא הם צעירי ירושלים? הילחמו? שבט לנו כסילים, אומר המלך החכם, ילחמו עד רדתם לבל יפלגו את ישראל למפלגתם הם ולמפלגת צעירים החפצים לעבוד בכל נפשם ומאדם להחיות העם. ולהאספה הזאת להחליט לקרוא לאספה רבה, בת חמשים אלף בירושלים…"
אבשלום לא היה אדם דתי בכלל ואף סרב להניח תפילין בבר המצווה שלו, אך היה לו ידע רב בתנ"ך בזכות סבו שלימד אותו בילדותו וניתן להיווכח כי היהדות הייתה קרובה לליבו.
כשהוא בן 22 פגש אבשלום את האגרונום אהרן אהרנסון, שהיה מבוגר ממנו ב-13 שנה בלבד. מפגש זה סימן את תחילת התקופה המוכרת ביותר בחייו. לאהרן אהרונסון הייתה תחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית ועוד שלוחה שלה בחדרה. את אבשלום הצעיר, שכאמור הרשים אותו מאוד, הוא מינה בתחילה לאחראי השלוחה בחדרה, ובהמשך למזכירו האישי ויד ימינו, על אף שלא היה לו ידע באגרונומיה.
במהלך שש השנים בהן הכירו השניים, עד מותו המסתורי ורווי התעלומות של פיינברג במדבר ב-1917, היה אבשלום לבן בית אצל משפחת אהרנסון ועל תקופה זו סופר רבות. אהבתו והערכתו לפיינברג תבוטא בדרך הטובה ביותר שאגרונום יכול להביע בה אהבה – אבשלום זכה שזן חדש של שום ייקרא על שמו – "שום פיינברג", זן שאהרנסון גילה במורדות החרמון. בהמשך פיינברג היה בין מקימי המחתרת היהודית הראשונה בארץ – ניל"י.
בזכות כתביו המגוונים שנשמרו של פיינברג הצעיר, אנו מגלים כל פעם צד נוסף באישיותו יוצאת הדופן. ביומן מסעות שכתב בזמן שעבד בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, ב-1911 מתבטא החיבור שלו לטבע ולרוח:
"אל מול יפי הצמחים נאלמתי דום מרב התפעלות. אמרתי רק כי היטב אבין דרך זו לתת כבוד לאלוהים".
החיבור שלו לטבע התבטא גם בסוף חייו. פיינברג נהרג במדבר והוא בן 27 בלבד. פיינברג נעלם בחולות המדבר באזור רפיח שבחצי האי סיני – קו החזית הטורקי-בריטי באותה העת – ב-20 בינואר 1917. הניסיונות לחפש את גופתו בתחילה העלו חרס. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, זוהתה באופן סופי בזכות עץ דקל שצמח במקום, ככל הנראה מזרעים שהיו בכיסו של אבשלום פיינברג כשנהרג.
עץ הדקל שצמח מהזרעים שהיו בכיסו של אבשלום פיינברג, באיזור רפיח. על ידו עומד סא"ל שלמה בן-אלקנה עם ערבים מקומיים. השלד שמצא בן אלקנה זוהה סופית כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
הרבה לפני ג'ים מוריסון או קורט קוביין, אבשלום פיינברג הוא אולי הראשון להיכנס ל"מועדון ה-27" הידוע, מועדון של אומנים, יוצרים ומוזיקאים שמתו בגיל 27. זאת מאחר ופיינברג היה אומן – אומן של מילים, אדם בעל כישרונות, חריף מחשבה, אמיץ ויצירתי. נפשו הפיוטית של האיש החילוני שפעל ללא לאות למען תקומת העם היהודי בישראל מתבטאת ברבים מכתביו. מסקרן לדעת מי היה יכול להיות ומה היה יכול לכתוב וליצור לולא נגדעו חייו אי שם במדבר.
