סקירה על הספר:
Peacekeeper's daughter : a Middle East memoir
Tanya Bellehumeur-Allatt.
'טבריה נמצאת במרחק נסיעה במדבר של חצי יום בלבד מירושלים' אבי פתח את בקבוק המרלו ומזג לעצמו כוס , פניו מוארות באור הנרות שדלקו במרכז השולחן, מחוץ לחלון חדר האוכל שלנו ייללה הרוח הארקטית. השמיים היו כהים משעה שתיים בצהריים. עננים נמוכים ושלג כבד הקשו על הראות. בשלוש השנים האחרונות גרנו בילונייף, מקום שירותו של אבי כקצין לוגיסטי בצבא הקנדי.
'ארץ הקודש…' אמרה אמא. 'מקום של פלאות. 3 מחזורי יבולים של תותים בשנה. תאנים טריות. תמרים. זיתים'. כל הדברים האלו עלו הון בילונייף.
כך נפתח ספרה של טניה בלהומאר-אללאט המתאר את השנה המטלטלת שחוותה משפחתה במזרח התיכון. הספר, המבוסס על היומן שכתבה טניה ב1982, מתאר את המעבר החד מחיים רגועים בבסיס הצבאי בעיר ילונייף הקטנה והקפואה למזרח התיכון התוסס והלוהט – תרתי משמע.
אביה של טניה כבר שירת בגבולה הצפוני של ישראל בעבר, והרגיע את חששות שאר בני המשפחה שמדובר באזור רגוע ושיהיה להם הרבה זמן לטיולים. אלא שהפעם המצב היה שונה. כשבועיים וחצי אחרי הגעתם – נחיתתם בישראל היתה בסוף אוגוסט – נרצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, הפלנגות הנוצריות נכנסו למחנות סברה- ושתילה, והאירועים השפיעו עליהם בדרכים שלא יכלו לשער.
נראה שהחוויה המטלטלת שעברו בימים הראשונים בארץ, כשהגיעו לסיור בירושלים, סימלה את העתיד לבוא: שוד של האב באיומי סכין על ידי המדריך הערבי שליווה אותם בסיור זה.
טניה ואחיה אטיין מרגישים שהגיעו עם משפחתם למקום זר, שהכל בו מרגיש ונראה מוזר ושונה: האירועים ברחוב, הריחות, הצבעים, ורעשי הסביבה. הם מגיעים לדירה ששכר אביהם בטבריה – שכונה שרוב דייריה יהודים דתיים (כנראה חרדים), דירת שיכון צפופה השונה מאוד מביתם הקודם. המשפחה בקשר עם שאר חיילי האו"ם הגרים בטבריה, וטניה ואטיין אינם יוצרים קשרים עם ילדי השכונה.
טבריה של טניה היא סוג של "יקום מקביל" לטבריה המוכרת היטב לישראלים. אווירה של קהילה סגורה, עם חגים, מנהגים ותרבות משלה. המבט של טניה מחדד אירועים שחלפים על פנינו בלי שנבין עד כמה אינם מובנים מאליהם: למשל היעדר תחבורה ציבורית ביום הכיפורים, או העובדה שאטיין נדרש להתלוות לטניה ואמא שלהם בביקורם בשוק בבגדד – כי הרי ברור שנשים לא מסתובבות ללא ליווי של גבר (גם אם מדובר בנער בן 14).
המשפחה יוצאת לחופשות בבגדד ובדמשק, ומהתיאור האגבי של טניה ניתן לראות עד כמה היו סוריה ועיראק שונות בעיניה מישראל, ואיך תקריות קטנות עם כוחות השיטור והצבא שם הכניסו אותה לחרדות.
לקראת סוף שנת 1982 הסכים אביה של טניה לשנות את מקום שירותו, ובמקום ברמת הגולן קיבל הצבה בביירות. לילדים הוצג המהלך כשיפור מבחינה משפחתית: במקום לראות את האב רק אחת לשבועיים או שלושה, הוא יגור בבית ויצא משם לביצוע המשימות שיקבל. טניה חוזרת על השאלה – האם לא מסוכן בביירות, והתשובה שהיא מקבלת היא שההורים מחפשים דירה ברובע המוסלמי, רחוק מאזור הקרבות.
את ליל כניסתה של 1983, יום לפני המעבר לביירות, המשפחה מציינת בבילוי במסעדה צרפתית בדמשק. אלא ששיחת החולין בדרך למסעדה מלמדת עד כמה המצב הזוי: האמא מספרת על הפעם הראשונה שביקרה בדמשק ואז ראתה בכיכר המרכזית, בה הם צועדים, גופות של אנשים שנתלו שם יום קודם. הדיון גולש לעונשים החמורים המוטלים על פושעים בסוריה – מה שמביא את טניה למחשבות על העימות בין המעצמות הגדולות ("המלחמה הקרה"), ועל החשש להילכד באמצע בזמן מלחמה גרעינית בין ישראל וסוריה.
הארוחה עצמה, שהיתה מפוארת ומרשימה, מסתיימת במטח יריות מחוץ למסעדה. עם הגעתם למלון מתברר שרשת החשמל קרסה בגלל הביקוש הרב לרגל החג – וכך, מבלי להגיד זאת במפורש, מודגם הכאוס הקיים בדמשק.
הנסיעה מדמשק לביירות מהווה רמז לעתיד הצפוי למשפחה בהמשך השנה: מחסומי דרכים בדרך הראשית, עיקוף ענק דרך טריפולי – תוך כדי "איבוד" ג'יפ האו"ם שהיה אמור לאבטח אותם ברכבם הפרטי – ומחסום נוסף בכניסה לטריפולי המופגזת בדיוק כשהם מגיעים אליה.
ההגעה לביירות מסמנת את הבאות: העיר שרויה בהאפלה, הבתים והחנויות מוארים במנורות נפט ובנרות, והתחושה הכללית היא של הזנחה. קצין המודיעין של האו"ם פוגש אותם ליד הדירה ששכר עבורם, "מציאה אמיתית" לפי דבריו: 3 חדרי שינה, 3 חדרי אמבטיה ומטבח מרווח. הוא משבח את האוכל בביירות, ואת החנויות ומה שניתן לקנות בהן. אלא שדבריו נקטעים ברעש עז של פיצוץ המרעיד את כל החפצים בבית. הנסיונות להרגיע את המשפחה שמדובר בהפגזות מרוחקות לא ממש מצליחים, והפחד והחשש ילוו את החיים הנוחים (מן הבחינה החומרית) בביירות.
ביירות של טניה היא עיר קודרת, הרוסה ומפחידה. גלי הריסות ובורות מהפצצות מכבידות על התנועה, מכרים נעלמים – חלקם בורחים בגלל איומים על חייהם וחלקם נחטפים למטרות כופר ומיקוח. הכיתות בבית הספר קטנות והרבה משפחות של דיפלומטים ואנשי או"ם עוזבים את לבנון. אין אפילו את הנחמה שבהליכה לתפילה בכנסייה. האו"ם אסר על הגעה למקומות הומי אדם – כי אתרים שהכילו קהל רב היו יעד מועדף על המחבלים. עם ירידת הערב הסתגרו טניה ומשפחתה בבית, כשהם מגיפים את תריסי המתכת הכבדים על החלונות. כי עם רדת החשיכה החלו ההפגזות, שנשמעו היטב בעיר גם אם הקרב התחולל מעבר להרים שמצפון לעיר. הפסקות חשמל היו נפוצות מאוד, ופעמים רבות נאלצה המשפחה לסעוד את ארוחת הערב ולנהל את שאר הפעילות לאורם העמום של נרות.
פיגוע מכונית התופת בשגרירות האמריקנית בביירות (18/4/1983) מהווה נקודת ציון היסטורית בסיום מעורבות הכוחות הרב-לאומיים, בעיקר אנשי האו"ם והאמריקנים, במלחמת האזרחים הלבנונית. וזו גם נקודת מפנה משפחתית. טניה מתארת מכלי ראשון את הפיצוץ והשעות שאחריו, במתחם בית הספר האמריקני הסמוך לשגרירות. אלא שהיא מתייחסת ביומנה למורים שניסו להמשיך שגרת לימודים (תוך שימוש בנרות, כי מערכת החשמל כמובן קרסה). בדרך הביתה הם נאלצו לעבור בדיקה בטחונית – גם גופנית וגם של חפציהם – שלוש פעמים, הכל בתוך המתחם האמריקני המאובטח והסגור. אחיה אטיין עבר חוויה גרועה בהרבה, כשהגיע עם כיתתו למתחם השגרירות הפגוע. בעלה של מורתו עבד בשגרירות והיא לקחה איתה את תלמידיה בחיפוש אחריו. אטיין מתאר לטניה מעט מהזוועות שחזה בהן, אבל אחרי שהוא מתעורר מסיוט בצרחות באותו הלילה מחליט האב לצאת לחופשה משפחתית בקפריסין. ובתוך כל הכאוס מתארת טניה את אכזבתה מכך שהיא מפסידה את נשף הריקודים הראשון שלה בחטיבת הביניים – זה שלקראתו קנו לה חצאית מיני סגולה וגרביון תואם…
השהייה בביירות אליה חוזרת המשפחה מקפריסין קשה אפילו יותר מכפי שהיתה בתחילה. לאחר שבעה חודשי שירות בלבנון מבקש אביה של טניה לסיים את הצבתו ולחזור לקנדה. כשהם סוגרים אחריהם בפעם האחרונה את הדלת חסינת הכדורים של הדירה שגרו בה, מסכמים דבריה של טניה את תחושותיה מביירות:
Goodbye, Beirut, I said to the buildings and streets as she passed. I never want to see you again
ספרה של טניה שונה מרוב האוטוביוגרפיות הנכתבות על האירועים במזרח התיכון בכלל, וההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי ומלחמת האזרחים הלבנונית. התיאורים מטבריה מביאים חוויות צפויות של ילדים בארץ חדשה, חיי יום יום במציאות שונה מזו השגורה והמוכרת. התאהבות ביוהאן – חברו של אחיה, לימודים בבית הספר, התנסות במאכלים לא מוכרים ועוד. עם המעבר לביירות משתנה נימת הדברים. הקושי האישי והפחד הקיומי גדלים, והרצון לחזור לקנדה גובר והולך ככל שהשהייה בביירות מתארכת.
הסכסוך הים-תיכוני המדמם נוכח ברקע, והשפעתו על היומיום גוברת והולכת. אבל הילדה הקנדית בת השתים עשרה מתייחסת לכך כסוג של מציאות חיים, ואינה נכנסת למסקנות או תומכת בטענותיו של צד זה או אחר. עם זאת, בין השיטין ניתן להבין שגם כנערה בגיל העשרה ההבדל התרבותי בין מזרח ומערב הציק לה, בעיקר השוביניזם המובנה בחברה הערבית והזילות בחיי אדם. טניה בהחלט מתאימה לביטוי "אני מהאו"ם!", מטבע לשון המסמל את מי שאינו מעורב ורק צופה מהצד. אבל לדעתי דווקא היבט זה הוא ייחודו של הספר. מנקודת מבט ישראלית תיאוריה של טניה על מקומות ואירועים היסטוריים המוכרים לנו הם מיוחדים ומסקרנים.
