זָר יש – על הקובץ "כרטיסים לסמי דיוויס" מאת יהודית הנדל
עינת יקיר
.
יהודית הנדל היא סופרת מכאיבה. היא ננעצת בבשר בכוח. היא מבקשת להינעץ בכוח. במשך שנות כתיבה ארוכות היא ננעצה בליבם של מי שיכלו לשאת אותה. לרבים היה גם קשה. הריטואל הוא מילה מרכזית להבנת הפואטיקה הזו. הריטואל הפעיל אותה כסופרת. הריטואל של החיים; הריטואל של הטקסים; הריטואל של השפה, שאצל הנדל מתניידת בין קוטב לירי־אקספרסיבי לקוטב פרוזאי־מינימלי. היא מרחיבה ונוסקת אל דימויים בורקים, קשים, מדירי שִכחה, ומצטמצמת ונוחתת אל המעט שבמעט, שהיסוד הדיאלוגי החזרתי שבו הוא קו מנחה. ויש ריטואל של מוות. ויש גם ריטואל של המוות שאחרי המוות – מלאכת עיבוד האבל, מלאכת השכול. הנדל התבוננה בכל זה בעיניים הפקוחות והבהירות ביותר. בדיוק ברגע שבו אדם, באופן אינסטינקטיבי, מסיט את פניו הצידה – שמה היא נשארה, מתבוננת עד לזרא, יוצרת עולם היפר־ריאליסטי שכולו רוחות רפאים. בעולמה, מי שנותר כאן, ולא נלקח לעבר השני, נידון לשאת ולתת לנצח עם רוחות הרפאים הללו; בעולמה, משעה שאדם מאבד – ואצל הנדל אדם תמיד מאבד – הופכים חייו למשא ומתן מתמשך עם רוחות הרפאים של האובדן, יחסים בלתי נגמרים של תן וקח (כי גם המת נותן), ומרכז החיים נודד להיות מה שעבור החיים הוא צל, שמועה רחוקה. כזה הוא גם גיבורה חסר השם של הנובלה "כרטיסים לסמי דיוויס" (כרטיסים לסמי דיוויס, קיבץ והוסיף אחרית דבר: גיא ארליך, הקיבוץ המאוחד, 2024, עמ' 64-9), המתרחשת בתקופת מלחמת ההתשה. משעה שהוא מאבד בפעילות מבצעית את יוחי, חברו לצלילה בקומנדו הימי, מקבלים חייו מעין ממד נוסף, מקביל לכאורה, ובולעני בפועל. מרגע זה, שבו גם מתחילה הנובלה, האפשרות לחיות את החיים, ללכת להופעה של סמי דיוויס בהיכל התרבות, להשתכר בבר, לבלות עם שתי כרמלות בדירה בתל אביב, אינה אלא התגלמות הבולען הזה שהוא יוחי.
אבל שוב מתערבבים לו הזמנים. כרגיל, מתערבבים לו הזמנים. הזיכרון משטה בו, כרגיל. הוא מדבר אל עצמו כאל אדם שהוא לא מבין את שפתו. (עמ' 25)
משעה שיוחי מת, אין הגיבור אלא מעין בובה על חוט בשירותו. ואפשר לומר "בובת וודו במהופך": המת נועץ את מחטיו בגוף החי. ברגעי הפתיחה של הנובלה, כאשר הגיבור יושב במופע של סמי דיוויס הניחת עליו מכורח המפקד, הוא נחשף אל בחור היושב לידו:
הוא הסתובב אליו ובמקום פנים היתה לו פקעת של צלקות חרוכות … פתאום היה נדמה לו שהוא מכיר את הבחור הזה, שהוא פגש אותו פעם, כשעוד היו לו פנים, עוד נושם ושפתיים סמוקות. המחשבה הזו היתה כה מענה, שהוא התחיל למחוא כפיים כמטורף. (עמ' 14)
משעה שיוחי מת, העולם הוא מערכת בולענים בדמותו. הפנים הם צלקות חרוכות. הזמנים נטרפים. ההליכה קדימה היא הליכה אחורה־אחורה. פעם היו פנים, עור נושם ושפתיים סמוקות. פעם. עכשיו הכול חוזר אל יוחי. ונדמה שהתנועה היחידה הנושאת את הגיבור קדימה, אל מירה, אלמנתו של יוחי, גם היא אינה נשלטת, גם היא פעולה בשליחות המת המרקיד מכאן ואילך את החוטים או נועץ מחטים. גיבור הנובלה נתבע שוב ושוב אל מירה, מוצא עצמו הולך אליה שוב ושוב, משאיר אצלה רשמקול עם הקלטה של יוחי: יוחי מדבר; יוחי שר; יוחי מתוודה בשעשוע על בוגדנותו, מכנה את מירה "עכברה" – ומירה בולעת אליה את הקול שוב ושוב ועכשיו גם היא הפכה לבובה: ישובה כמעט תמיד על אותו כיסא, עומדת או שוכבת קפואה ומקשיבה לרשמקול. כך, אין תנועה המתאפשרת בטקסט הזה למעט תנועת האיחוד בין האלמנה לחבר האובד/מאבד/אבוד ברוח חתונת המתים.
הטקסט הקשה הזה, שנכתב בתחילת שנות השבעים, הוא שער מצמרר לפואטיקה של יהודית הנדל. כל קווי הנרטיב והלשון מתנקזים אל נקודת המגוז של האובדן. ומעניין לראות כיצד גם סיפוריה המוקדמים, שלא ראו אור בספר עד הקובץ הזה ופורסמו בעיתונות בלבד, פועלים מתוך אותה פואטיקה של נקודת מגוז.
ניצולי שואה או מהגרים, חלוצים או אהובות או הורים שהותירו רוחות רפאים מאחור – כולם נידונים מעתה לתנועת המטוטלת של האובדן כממד קיומי שאינו נפרע לעולם. מדהים לחשוב, במיוחד בימים איומים אלה, עד כמה ידעה הנדל את המחיר, ועד כמה סירבה בתוקף, מתוך אתיקה ספרותית־נפשית יחידה במינה, להתנחם ולנחם. באחרית הדבר לספר עומד על כך גיא ארליך:
נדמה כי אין למהר ולהתפתות לסיום 'הטוב', שכמו ממיר את החיים במוות. שהרי, כפי שמעידים ההורים השכולים מהנובלה המאוחרת 'הר הטועים', אי אפשר לקום מן המוות, אי אפשר להיפרד מן הבן, אי אפשר להתנחם בחיים … הסיום 'המפויס', [שמאפיין את חלק מהסיפורים המוקדמים של הנדל – ע.י.] שנשאר צורם ומנותק מהסיפור השלם, מדגיש את מה שיאפיין את יצירת הנדל בכללותה – את חוסר האפשרות 'לסגור' את הסיפורים ואת הסירוב להשלים את תהליך האבל ולהסכין עימו. (עמ' 164)
אפשר שהנחמה המשמעותית היחידה שהנדל מציעה, מראשית כתיבתה ועד אחריתה, היא עצם הבחירה באנשים האלה, לספר עליהם ואותם. ואת העבודה הזו היא יודעת כמו אותה מוכרת סדקית, ניצולת שואה.
בסיפור "מיני סדקית" משוטטת אווה וייסנברג בין בתי קפה למכור את מרכולתה. היא מוכת היסטוריה. מוכת גורל. מוכת חיים. פעם היו לה היסטוריה, בית, רווח שמתוכו התקיימו רגישות ליופי ולחיים. עכשיו היא שורדת ותו לא. מה קורה לה כשמכה בה פתאום משב מן היופי ההוא, השכוח, בדמות ילדה קטנה בהירת שיער היושבת בקפה – התגלמות התום? אווה עוצרת ומעניקה לילדה הזו את הסיכה היפה ביותר שיש לה בלי תשלום. וכשאמהּ של הילדה מזמינה אותה לשבת עימם – היא מסרבת. היא לא יכולה להכניס את שתי הרגליים אל החיים שהיו לה – החיים האלה אינם. היא נידונה לנוד. לא לשבת. להיות חסרת מנוחה, ובלשונה של הנדל: "לחיות עוד שנה, שנתיים. מפני שאי אפשר להעמיד את הלב ומפני שהוא רוצה דווקא לדפוק שוב ושוב. זהו. להתקיים קיום של תולעת. זהו. לעבור בין השולחנות ולא לדלג גם על אחד. זהו." (עמ' 115–116). ה"זהו" הזה, הטבוע בלשונה השבורה של אווה וייסנברג, הוא צופן מכמיר לב אל חוויית־הסופיות שהיא עכשיו לחם חוקה היחיד. "זהו" איום ונורא. "זהו" בלתי נסבל. כי בתוך ראשה של אווה רוחש כל הזמן הבית המת שהיה לה פעם ועורך הדין הזקן שתלה עצמו אמש – "והיא לא. היא דווקא לא. היא רוצה לחיות, אפילו גלמודה. אפילו כמו אבן. אפילו להציע מיני סדקית בבתי קפה. דווקא לחיות. כן. זאת היא רוצה." (עמ' 116). אבל אלה חיים של תולעת, כלשונה של הנדל; כרסום מתמיד בתוך הגיהינום הפרטי של אי־השִכחה.
"אני לשבת, לא גברת." – היא מסרבת להצעת אמהּ של הילדה להסב עימם אל השולחן – "אני רק ללכת. תמיד רק ללכת. אתם לשבת, לדבר, ואני לא. אני רק ללכת. אתם יש בית. יש אנשים מכירים ויש אנשים זָר. אני הכול זָר והכול מכירים […] ככה גברת, בית אין. משפחה אין. זָר יש. זהו." (עמ' 119).
זהו רגע יוצא דופן, שבו מתגלה צלליתה של הנדל בדמותה של אווה – הדמות המהופכת לה ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל כמה שהנדל היתה בת בית עמוקה ביותר בתוך השפה, נצר למשפחה חסידית שגדלה והתחנכה בארץ, ואחר כך דמות מפתח במרחב האינטלקטואלי־ספרותי־תרבותי־פוליטי – היא עולה כאן בדמות נוודית מחוקה וחסרת כול ששפתה משובשת עד היסוד. דווקא מתוך הכוח העצום שהיה לה כסופרת וכפרסונה מרכזית בעולם הרוח בתקופתה – אישוניה סטו תמיד הצידה, מחפשות לספר את התת־כוח. הנדל היא פרוזאיקונית הולכת – לא יושבת. חוסר המנוחה ואי־הנחת הם הבסיס. היא־היא "זר יש". בתוך הגוף רוחש תמיד זיכרון של רוח רפאים. מכרסמת תולעת. יהיו אלה אמהּ או בעלה הצייר צבי מאירוביץ' באגף הממוארי של כתיבתה, או עורך הדין הזקן או יוחי, המצויים אֵי שם בראשית כתיבתה הבדיונית ומתגלגלים הלאה אל ספריה המאוחרים.
במובן הזה, בימים האלה, לפואטיקה ולאתיקה של הנדל יש נוכחות ורלוונטיות מצמררות ממש. לקרוא אותה צריך מתוך הימים האלה של אחרי שבעה באוקטובר, הימים העלובים האיומים האלה, שבהם יש מאמץ ממשלתי גדול ונמשך ואכזר ובלתי אנושי לחרב ולמחוק, מדינה ואנשים. הנדל לא שוכחת אף פעם, אף פעם, את המחיר. היא תובעת אותו שוב ושוב. והיא יודעת, ידיעה נפשית, שכדי לכתוב ככה יש לבוא כזרה אל מקום שהכול מכירים. והיא תמיד תבוא ככה זרה אל מקום שהכול מכירים. זהו.
.
עינת יקיר היא סופרת ומתרגמת. זוכת פרס ראש הממשלה לספרות 2023 על הרומן "צלם" (כתר, 2022). עורכת הוצאת "נוודים" לספרות מקור. רשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות "המוסך" וביניהם גיליון מתאריך 25.3.21, גיליון אוגוסט 2023 וגיליון נובמבר 2024.
.
יהודית הנדל, כרטיסים לסמי דייוויס, הקיבוץ המאוחד, 2025
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: חנה הרציג עוקבת אחר היחסים העזים שבין הדמויות ברומן "קוּקוּשקה" מאת שרית אלקון
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
