יש אנשים שנולדים עם שם המנבא את הסיפור שלהם. כזה היה סמ"ר אור בלומוביץ ז"ל. את השם 'אור' בחר אביו בהשראת הדמות אור (Orr) מספרו של ג'וזף הלר "מלכוד 22" – חייל חכם ובעל תושייה. אצל אור, זה לא היה רק שם – זה היה אופי. הוא נמשך מגיל צעיר לעולמות של ספרים, מילים וידע בלתי נגמר. ספרי היסטוריה צבאית היו אהובים עליו במיוחד והוא גדל להיות נער ששני עולמות לכאורה רחוקים – טנקים וספרים – היו אהובים עליו במיוחד, וגיבשו אותו להיות האדם שהיה. הם ליוו אותו מילדותו ועד לרגע שבו נפל באסון הנמר"ה (נגמ"ש מרכבה הנדסי). אבל לפני זה הוא הספיק לעשות כל כך הרבה.
כשהיה אור תלמיד בבית ספר יסודי, בת דודתו, שהתגוררה בארצות הברית, המליצה לו על ספר חדש: הארי פוטר. כשנפגשו שוב שבועיים לאחר מכן, היא שאלה אותו אם כבר הספיק לקרוא את הספר. אור כבר הספיק לסיים את הסדרה כולה. זו הייתה אמנם הפעם הראשונה שאור קרא את הסדרה, אך לא האחרונה – סדרת "הארי פוטר" הפכה לאחת האהובות עליו, והוא קרא אותה כמה וכמה פעמים.
לפני כמה שנים המשפחה של אור נסעה לאיטליה לתערוכה מיוחד על הארי פוטר. אור היה המדריך של המשפחה. "הוא היה שם בעננים", מספרת אמו, רוני. "פשוט עבר ממקום למקום, ממיצג למיצג, וידע לספר לנו על מה כל מיצג מדבר, ומאיזה ספרים ואיזה פרק הם. הוא ממש הכניס אותנו לעניינים", מספרת רוני.
אור נהג לקרוא בקצב מסחרר ומכל הבא ליד, אך במיוחד אהב לקרוא על היסטוריה ובעיקר – היסטוריה צבאית. "מה שעניין אותו יותר מהכול היה צבא", משתפת אמו. "ביום העצמאות, הוא תמיד ביקש שנלך לאתר ההנצחה של חיל השריון. הוא היה מטפס על הטנקים, בודק איך הם בנויים, מתבונן בכל הפרטים. יש תמונות שלו כילד עם האוזניות של הטנק, עומד עליו ובודק את המבנה".
את האהבה להיסטוריה צבאית ספג אור בבית: שני סביו ואביו לחמו במלחמות ישראל. כשהיה ביסודי אחד מסביו, שלחם בקרבות בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, העניק לו ספר עבר כרס על תולדות המלחמה וגם מפה עם הסברים בכתב יד על מהלך הקרב. אור קרא את כל הספר כולו – מתחילתו ועד סופו, ושמר את המפה עם הסימונים של סבו.
לצד מלחמות ישראל, אור גילה עניין רב גם בתולדות מלחמת העולם השנייה. הוא התעניין במיוחד בשאיפה של היטלר – שנכשלה, למרבה המזל – לבנות סופר-טנק. "הוא למד על הטנק הזה ברמת הברגים שהיו לו", מספרת רוני.
יום אחד, כשהיה בכיתה ה', אור הגיע הביתה כועס במיוחד. "אני זוכרת את זה טוב, כי הוא אמר לי משהו שהיה מאוד חזק. הוא חזר מבית הספר נורא עצבני. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר שזה נורא מרגיז אותו שבבית הספר מלמדים רק על שואת היהודים. על כל שאר המיליונים האחרים שנרצחו בשואה – לא מספרים כלום. הוא אמר שזו אפליה ושזה לא בסדר ושצריך לדבר על כל מה שהיה שם ולא רק על היהודים", מספרת אמו.
בסוף אותה שנה נסעה המשפחה לטיול בצרפת. אור הציע שלצד פריז המשפחה תבקר גם בנורמנדי באתרי הפלישה שפתחו את המבצע לשחרור צרפת. "הוא היה אז ילד קטן, ממש נמוך, עמדנו ליד הים שם – ליד המוזיאון של הפלישה איפה שנשארו כל מיני רכבים של בעלות הברית שננטשו. והוא עמד שם והסביר לנו עליהם, הסביר לנו כל מיני דברים שראינו. הוא ממש נכנס לשם ולקח בעלות וסיפר לנו על כל דבר ודבר – ממש היה המדריך שלנו בביקור הזה", נזכרת אמו.
אחרי שחזרו לארץ, אור החליט להציג לחבריו בכיתה מצגת על הפלישה לנורמנדי – כדי להעביר ידע לתלמידים על מלחמת העולם השנייה באופן כללי ולא רק על שואת היהודים. יחד עם אביו הוא ישב ועבד על המצגת שעות על גבי שעות ואז הציג לילדים בכיתה את הסיפור של הפלישה לנורמנדי. הכיתה היתה מרותקת.
השנים חלפו, אור כבר היה נער שעומד להתגייס.
על אף שלא היה לו פרופיל 97, אור התעקש ללכת לקרבי. "פעם אחת דיברנו סביב הגיוס שלו והמאבק שלו ללכת לשירות קרבי והוא זרק לנו "מה אתם מצפים ממני? סבא אחד שלי היה בפלמ"ח והשני נפצע בששת הימים. אבא שלי היה יחידה ביחידה קרבית. מה אתם חושבים שאני אהיה בצבא?", מספרת רוני.
המאמצים של אור השתלמו ובסופו של דבר הוא גויס כלוחם בהנדסה קרבית.
את הידע ההיסטורי והצבאי הנרחב שלו תיעל אור גם לטובת הסברה עבור מדינת ישראל. בגיל 15 בערך, הצטרף לקבוצת צ'אט בינלאומית ענקית שעסקה באסטרטגיה צבאית. תוך זמן מה הוא קודם להיות אחד ממנהלי הקבוצה: קבוצה מצומצמת של 30 איש מתוך מעל 36,000 משתמשים. אור היה היחיד בין המנהלים שהיה מתחת לגיל 20.
המשפחה של אור גילתה על היקף פעילותו בקבוצה רק לאחר שנפל. "יום אחרי שאור נהרג, קיבלתי הודעה ממישהו שכתב לי שהוא הכיר את אור מהקבוצה, ושהמון אנשים מהקהילה רוצים לבוא להלוויה. אז לא הבנתי ממש למה הוא מתכוון, היינו אז בעיצומה של ההתארגנות ללוויה, ולא הייתי פנויה לחשוב על זה לעומק. כשהיינו בשבעה, התברר שחלקם באמת הגיעו – וחברי קבוצה אחרים צפו בלוויה דרך שידור לווין או הקלטות שהועברו להם", משתפת רוני. בין חברי הקבוצה היו אנשים מכל העולם, איראנים, עיראקים, צרפתים, אמריקאים – וכולם רצו להעביר למשפחה כמה העריכו ואהבו את אור, הידע והסבלנות שלו.
בהמשך גם נערכה פגישה של המשפחה עם חלק מחברי הקבוצה בזום. אחד מאלה שביקש להביע את הערכתו לאור היה קצין אמריקאי בצבא ארצות הברית. "הקצין סיפר שאור שינה לו את החיים. היה ממש אפשר לשמוע את החנק בקולו. הוא סיפר שהוא למד מאור על ספורט, היסטוריה, צבא ובעיקר – על החיים עצמם. הוא אמר לנו שהוא מקווה שהחיילים שלו יהיו כמו אור: לא רק גיבורים בשדה הקרב, אלא גם חכמים, רגישים, עם ידע בלתי רגיל ויכולת להקשיב וללמד", שיתפה אמו רוני.
ב-7 באוקטובר 2023 המשפחה של אור, שהתגוררה בפרדס חנה, אחד האזורים היחידים בארץ שלא זכו למטח טילים, לא התעוררה מאזעקות כמו משפחות אחרות רבות ברחבי הארץ. מה שהעיר את רוני באותו בוקר היה דווקא צליל אחר לגמרי: הרעש של הרובה של אור נדרך.
"בבוקר של השבעה באוקטובר, אני התעוררתי בסביבות שבע או שבע וחצי, כי שמעתי את אור מתעסק בנשק שלו. בדרך כלל הוא היה מתעסק בנשק לפני יציאה מהבית או אחרי שהוא חוזר, אז ישר ידעתי שמשהו קורה", סיפרה רוני. כשהלכה לשאול את אור לפשר העניין הוא השיב לה בפשטות: "יש מלחמה".
בין אור למ"פ שלו היה קשר מיוחד, וכשפרצו אירועי ה-7 באוקטובר אור קיבל מייד קריאה להתייצב ביחידה. אור ישב אז מול המחשב ועבר על כל הרשימות של החיילים בפלוגה, ועבר לוודא שכולם מקבלים את הקריאות. בערך בעשר בבוקר הגיעו לאסוף את אור לאימון פלוגתי, וכמה ימים לאחר מכן הוא היה בין הכוחות הראשונים שנכנסו לעזה. אור נשאר שם שמונה חודשים, עד שנפל באסון הנמר"ה.
המ"פ של הפלוגה שיבץ אותו למפקדה של הפלוגה, ושם אור מילא תפקידים רבים במפקדה, כולל תפקיד החובש – תפקיד שמעולם לא הוכשר אליו.
"כמה זמן אחרי שנפל, שאלנו חיילים מהפלוגה שלו למה אור קיבל כל כך הרבה תפקידים, ואחד מהם אמר לי "'את לא מבינה, הוא פשוט החזיק את הפלוגה. עד היום אנחנו לא מצליחים לחלק בינינו את כל מה שהוא עשה. אין מישהו שיכול להחליף אותו".
הקשר הקרוב בין אור למ"פ התבטא גם בכך שהמ"פ נהג לקחת את אור לישיבות עם הקצונה הבכירה. בסוף הישיבה המ"פ נהג לפנות אליו ולשאול אותו לדעתו. אור היה מנצל את הידע הרב שלו ונתן תשובות אסטרטגיות, עם נקודות מבט שאחרים לא חשבו עליה.
כמו חיילים רבים אחרים, אור נהג לנצל את הפנקסים הצבאיים לשרבט גם מחשבות והגיגים אישיים. רוב הפנקסים שהיו לו, נשארו איתו בנמר"ה ולא שרדו את הפיצוץ, אך פנקס מחודשי המלחמה הראשונים נמצא לאחר מותו. "בכל דף בפנקס הוא היה כותב למעלה את הנושא, ואז כמה שורות – תמציתיות, אבל חזקות מאוד", אומרת רוני. באחד הדפים הופיעה הכותרת 'אחרי המלחמה' ותחתיה כמה משפטים.
אחת הלהקות האהובות על אור היתה "איפה הילד" ולאחר שנפל פנתה משפחתו לחמי רודנר, שערך את המילים של אור והלחין את השיר, 'אחרי המלחמה', שיפורסם ביום הזכרון השנה.
״אחרי המלחמה
תמיד מדברים, צוחקים
מה נעשה אחרי המלחמה
לדפוק את הראש…
ים, מסיבה
כמו תכניות לחופשה רגילההרגע הזה שאתה מתכנן
להתאפס
לאכול בריא
להיכנס
בראבק של עצמי
בתכל׳ס מה מבטיח לך שתחזורחזרנו לעזה
שלושה ימים בחוץ
גשם סגול
מתגעגע לחומוס של אבא,
בעצם להכל
שורה של קברים, הדור שלי
את כולם – אני מכיר
לא יודע איך חיים עם זה,
אבל מעביררגע הזה שאתה מתכנן
להתאפס
לאכול בריא
להיכנס
בראבק של עצמי
בתכל׳ס מה מבטיח לך שתחזור״
בזמן מלחמת חרבות ברזל ושהותו של אור בעזה, הפלוגה שלו היתה חסרת נגישות לאינטרנט ולפלאפונים. במשך שנים, מדי אביב, נהגו אור ואביו לקום לפנות בוקר לראות ביחד את משחקי הפלייאוף של ה- NBA, ואביו החליט לדאוג לכך שאור יוכל להמשיך להתעדכן במשחקים בכל זאת: הוא התעורר לצפות במשחקים ורשם בפירוט את השתלשלות המשחקים – מהלך אחר מהלך, תמלול מפורט של התגלגלות המשחקים, אליהם הוסיף את הנתונים הסטטיסטיים על כל שחקן. את כל זה הוא שלח לאור כמכתבים – שישב וקרא אותם בשקיקה.
הצבא לא הקהה את אהבתו של אור לקריאה – להיפך. את השעות הארוכות בנמר"ה נהג להעביר אור באמצעות קריאה. יחד עם חברים אחרים מהפלוגה, ייסד אור "ספרייה" בנמר"ה – ספרים שחיילים מהפלוגה היו מביאים מביתם ומחליפים ביניהם. בשעות שהיו תקועים בנמר"ה, כשהם מוקפים מחבלים, הם נהגו למצוא מעט נחמה ומפלט בין דפי הספרים שקראו.
אור היה הרוח החיה מאחורי הספרייה, ולא רק שהוא קרא יותר מכל החיילים האחרים, הוא אף דאג לפיתוחה וקידומה של הספרייה. כל פעם שהיה חוזר הביתה, סיפרה אמו רוני, הוא היה מתייצב בחנויות ספרים כדי לחזור לצבא ולחבריו באגודה עם שלל חדש לספריית הנמר"ה שהקימו.
הנהג של הנמר"ה של אור הביא לספרייה עותק של "פרויקט X" של סופר ספרי המתח גרג הורביץ – ואור התלהב, וכל כך אהב את הספר, שתוך זמן קצר כבר קרא את הסדרה כולה.
למשפחת בלומוביץ
כשהיינו בעזה אז הבאתי את הספר הזה לשם ואור התלהב מהספר
ולאחר מכן קניתי את כל הסדרה
אז זהו הספר הראשון בסדרה
בלומו אני אוהב אותך ולעולם לא אשכח אותך
ב-15 ביוני 2024 נורה טיל נ"ט על הנמר"ה של אור וכל 8 הלוחמים שהיו בה נהרגו מהפיצוץ. יחד עם אור נפלו גם סרן ווסים מחמוד; סמל איתי עמר; סמל אליהו משה צימבליסט; סמ"ר עז ישעיה גרובר; סמ"ר סטניסלב קוסטרב; סמל יקיר יעקב לוי וסמל שלום מנחם זכרונם לברכה.
לאחר שנפל נקראה על שמו ספרייה שהקימה אמו בבית הספר שבו לימדה . את הספרייה היא הקימה, כמה שנים לפני כן, יחד עם תלמיד אותו ליוותה בבית הספר. אור זכה לבקר בספרייה רק פעם אחת במהלך חייו: באחד מביקוריו האחרונים בבית, אמו לקחה אותו לראות את הספרייה. היא שאלה אותו מה דעתו. הוא הסתכל סביב וענה בקצרה: "יפה." "בשביל אור, שבקושי נהג להכביר במילים", אומרת רוני, "זו הייתה מחמאה ענקית".
אור נפל כשהוא מוקף במה שאהב ואת מה שהקדיש לו את חייו: טנקים, חיילים, חברים – וספרים. ואולי זה לא במקרה, שהילד שכל חייו רצה ללמוד ולקרוא עוד ועוד על ההיסטוריה של העולם הזה, נמצא כשעימו שאריות מפויחות מספר שנהג לקרוא שוב ושוב: קיצור תולדות האנושות.
בקבוצת הפייסבוק "הסיפור מאחורי" העלנו בעבר סיפורים על כמה חיילים ואזרחים שנפלו מאז ה-7 באוקטובר, ובדומה לאור, ספרים היו חלק מהחיים שלהם, וכתבנו על ספרים ספציפיים שאהבו במיוחד:
דוד זימל ז"ל – מצרפי המקרים, יואב בלום
מעין קליכמן ז"ל – קציצות – אילן הייטנר
יובל יפה ז"ל – קהלת, הפילוסוף המקראי – חיים שפירא
שיר שלמה ז"ל – הלביאה הלוחמת -שרון חיון גינת
תמיר אדר ז"ל – ימי שלישי עם מורי – מיטש אלבום
גיא שמחי ז"ל – סיירת מטכ"ל – אבנר שור
