וולטר טרייר: היהודי שצייר את גרמניה במיטבה

אתם כנראה מכירים את איוריו של וולטר טרייר, גם אם נתקלתם כעת לראשונה בשמו. למעשה, קרוב לוודאי שהדמויות והנופים שאייר נחרטו בליבכם אחרי קריאות חוזרות ונשנות ב"אמיל והבלשים", "אורה הכפולה" או "הכיתה המעופפת". זהו סיפורו של המאייר המוכשר שהפיח חיים בדמויותיו של אריך קסטנר

Hp

משמאל: וולטר טרייר בעבודתו. מימין: האיור על כריכת הספר "פצפונת ואנטון"

לא היו לו חיים טרגיים. 

"חיים טרגיים מעוררים אצל עיתונאים ומבקרים את בלוטות הכתיבה והופכים את האמן למעניין ואפילו לחשוב". המשפט הזה הופיע ברשומה של דני קרמן שהוקדשה לוולטר טרייר, וביטא, שחור על גבי לבן, את מה שרבים כל כך בעולמות האומנות והתקשורת חושבים ויודעים. 

והנה בכל זאת, עשרות שנים אחרי מותו, מיליוני ילדים ברחבי העולם עדיין נהנים מאיוריו שמודפסים מחדש שוב ושוב, ואשר גורמים למבוגרים רבים להתרפק על זכרונות ילדותם. 

אבל האם היינו מכירים אותו בכלל לולא מפגש אחד מסוים שהתרחש בשנת 1929? כנראה שלא. 

Whatsapp Image 2025 01 28 At 17.21.12
האם מכירים אתם את רמות-ים? את רמות-ים על ים-הרמות? האמנם? – האיור על כריכת הספר "אורה הכפולה", תמונות ילדות של מיליוני ילדים ברחבי העולם

וולטר טרייר נולד בפראג האלגנטית שלפני מלחמת העולם הראשונה, למשפחה יהודית משכילה שלא סבלה מעוני, אבל גם לא השתייכה ל"אצולה" היהודית של העיר. אביו היה עובד כפיים שהצליח בעבודתו מספיק כדי לשלוח את הבן, שהתגלה כבר בגיל צעיר מאד כאמן מוכשר, למוסדות שיקדמו את כשרונו – בתחילה לבית הספר לאומנות שימושית בעיר הולדתו, ואחר כך לאקדמיה לאומנות במינכן. 

Screenshot 2025 01 29 071724
ילדי משפחת טרייר, 1899: האחים ואלטר, גאורג, אוסקר ופאול. התמונה מתוך ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית

מי שהיה שכן קרוב של משפחת טרייר בפראג הוא מקס ברוד, שיתפרסם בהמשך בזכות קשריו עם פרנץ קפקא. ילדי משפחות ברוד וטרייר היו חברים קרובים, ואף יצאו לחופשות משותפות, עד שוולטר טרייר נסע ללמוד אומנות בגרמניה. 

בזכות הקשר הזה, שמורות בספרייה הלאומית, בארכיונו של מקס ברוד, תמונות נדירות של טרייר כילד, משחק בכדור או רוחץ באגם. 

Screenshot 2025 01 28 075918
בני משפחת טרייר, יחד עם מקס ברוד וחברים, רוחצים באגם. הגלויה מתוך ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית

במינכן עשה טרייר חיל בלימודיו, ודי מהר החלו להתפרסם קריקטורות ואיורים שלו במגזיני אומנות ותרבות שונים. כשהיה בן 20, עבודתו צדה את עינו של מו"ל מברלין, והוצעה לו משרה קבועה כקריקטוריסט. האומן היהודי הצעיר עבר לבירת המדינה שעוד תקיא אותו ואת כל בני עמו. 

בתחילת דרכו בברלין הוא פגש את הלן מתיוס, נשא אותה לאישה ושנה אחר כך הזוג הצעיר חבק את בתם – מרגרט. בהמשך, התינוקת הזו תמשוך אותם לארץ רחוקה. אבל בינתיים, במשך שני עשורים, חייו של טרייר התנהלו על מי מנוחות. הייתה לו עבודה קבועה ותהילה אומנותית צנועה. הקריקטורות והאיורים (הרבים מאד) שפירסם התמקדו בנושאים שעניינו את הברלינאים של תחילת המאה ה-20: חיי היום יום בעיר הגדולה, קורטוב של לעג למעמדות העליונים, ופטריוטיות גרמנית שהתעצמה עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה. 

כבר אז הוא בלט בקו שיאפיין את איוריו בהמשך, ולאט לאט הפך להיות אומן שעבודתו מזוהה בקלות, וזאת מבלי שהדמויות שהוא מצייר דומות זו לזו. הוא צייר בקווים עגולים, שנראו במבט ראשון כמעט פשוטים, אבל היו מלאי הבעה ועומק.

Whatsapp Image 2025 01 28 At 17.21.15 (1)
קווים "פשוטים" אבל מלאי אופי. סבתא של אמיל טישביין, איור: וולטר טרייר

אבל רק ב-1929 התקיים המפגש שהפך אותו ממאייר גרמני מוערך ככל שיהיה, למי שאיוריו מוכרים בכל רחבי העולם, מי שגם בישראל של המאה ה-21 עדיין מכירים ואוהבים את יצירתו. 

באותה שנה סיים עיתונאי גרמני אחד, אריך קסטנר שמו, לכתוב את ספר הילדים הראשון שלו – "אמיל והבלשים", וההוצאה לאור שעמדה לפרסם את הספר חיפשה לו מאייר.

הם הפגישו בין הכותב הרציני, בעל הגישה הצינית לחיים (שלא באה לידי ביטוי ביצירתו לילדים, אבל לא בזה עוסק סיפורנו), לבין המאייר שהפיץ, לדבריו של קסטנר עצמו, קצת יותר מדי אור ושמחה מסביבו. 

למרות ההבדלים הניכרים באישיותם, ולמרות שקסטנר לא תמיד הסכים עם פרשנותו של טרייר לדמויות הספרותיות שיצר, ההסכם הראשון נחתם, וטרייר הפך לאיש שיאייר את רוב ספרי הילדים של קסטנר שיצאו לאור לפני מותו של טרייר עצמו. 

ספריו של קסטנר הפכו באופן מיידי לרבי מכר היסטריים בגרמניה ובעולם. זה היה בעיקר בזכות הדמויות, העלילה והגישה הפתוחה והישירה לליבם של הילדים, אבל גם בזכות האיורים שובי הלב של טרייר, שהצליחו להיות גם הומוריסטיים וגם מלאי אופי והבעה. הכריכה שאייר, למשל, עבור אמיל והבלשים, זאת עם המדרכה הצהובה הגדולה, הפכה לאחת מכריכות הספרים הזכורות והאייקוניות ביותר, ואף הונצחה בבול שיצא בגרמניה. 

11 3
הבול הגרמני שהנציח את שיתוף הפעולה בין קסטנר לטרייר, עם כריכת הספר "אמיל והבלשים"

איוריו של טרייר לספריו של קסטנר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהם, והופיעו בכל עשרות התרגומים שיצאו ברחבי העולם. אמיל טישביין שהכירו ילדי העולם, הוא אותו אמיל שצייר וולטר טרייר עבור המהדורה הגרמנית הראשונה של הספר.

אבל למרות ההצלחה המטאורית של השניים, שנים מעטות לאחר תחילת שיתוף הפעולה הפורה הזה, דרכיהם נפרדו. 

הנאצים עלו לשלטון. 

נושאי צלב הקרס לא אהבו את יצירותיהם של קסטנר ההומניסט וטרייר היהודי. קסטנר היה "רכרוכי" וליברלי מדי, והקריקטורות הפוליטיות של טרייר לא הותירו מקום לדמיון בנוגע לשאלה מה הוא חושב על המשטר החדש. 

273
הקריקטורות הפוליטיות של טרייר לא השאירו לעיתים הרבה מקום לפרשנות אחרת. איור: וולטר טרייר

ובכל זאת היה, כמובן, הבדל משמעותי בין השניים:

קסטנר היה גרמני. בכל רמ"ח אבריו ובעמקי בליבו. שיא הדרמה בינו לבין המשטר הייתה שריפת ספריו כבר ב-1933. אבל הוא נשאר בגרמניה, לכל אורך המלחמה וכמובן גם אחריה. 

טרייר, לעומתו, היה יהודי. וככזה, לא ציפה לו שום עתיד באותה ארץ, שאפילו לא הייתה המולדת שלו. 

כשבשנת 1933 יצא לאור הספר "הכיתה המעופפת", זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, נמחק לחלוטין שמו של טרייר מהקרדיטים בספר ומהאיורים עצמם. האם הייתה זו החלטה שיווקית או שהנאצים הכריחו את ההוצאה לאור לעשות זאת? כך או כך, היה ברור שזו סוף דרכו המקצועית של טרייר בגרמניה. 

Whatsapp Image 2025 01 28 At 17.21.14 (2)
איור הכריכה של "הכיתה המעופפת", כאן מהמהדורה העברית, בה כמובן מוצג הקרדיט המתאים למאייר

ב-1936 הוא לקח את הלן ואת מרגרט, השאיר מאחוריו את המוניטין המקצועי שצבר ואת כל זכויות היוצרים על איוריו וברח ללונדון. 

בבריטניה לא הייתה לטרייר כוונה להפוך למהגר עלום שם. ברגע שהגיע ללונדון הוא החל לבנות מחדש את דמותו כאמן, כשהוא מציע לשלל עיתונים וכתבי עת את איוריו, שנעו בטווח רחב בין עולמות הבידור והספרות לעולמות הפוליטיים והתעמולתיים. 

בשנים הבאות הוא רתם את עבודתו לטובת תעמולת מלחמה אנטי פשיסטית ויצירותיו נגד המשטר הנאצי אף הופצו ככרוזים שפוזרו על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי ברחבי גרמניה עצמה. 

במקביל, הוא הפך להיות מאייר השער הקבוע של הירחון "ליליפוט", ירחון שבזמנו היה בידורי וספרותי, ובהמשך הפך להיות ירחון לגברים בלבד. 

כמו איוריו לספרי אריך קסטנר, שערי המגזין שאייר הפכו לאייקונים. טרייר הקפיד לכלול בכל אחד מהם איור של גבר ואשה עם כלב קטן. זו הייתה דרכו להנציח את זוגיותו עם הלן, ואת כלבם הקטן. 

עיצוב ללא שם
שערי המגזין "ליליפוט" של טרייר – איש, אישה וכלב.

לאחר המלחמה, חזר טרייר לעבוד עם קסטנר, בהסדר עבודה-מרחוק שהקדים את זמנו, ואייר עבורו את עצרת החיות, אורה הכפולה ועוד. 

הוא כמובן אייר גם ספרים אחרים שהצליחו לא פחות, כמו מהדורות שונות של תום סוייר והקלברי פין מאת מרק טווין, ואף הוציא בעצמו ספרי משחק מאוירים. 

אחד מהם הוא הספר "פרצופות", שעותק נדיר מהגרסה העברית שלו, משנת 1955, נמצא אצלנו בספרייה הלאומית. 

ספר המשחק הזה מתהדר בכותרת "8192 דמיות אדם בספר אחד – בשביל ילדים מגיל 5 (ומטה) עד גיל 75 (ומעלה)", והוא מספק הצצה נהדרת לצד השובבי באופיו של טרייר, זה שמתגלה במלוא הדרו דווקא ביצירות העצמאיות שלו. 

Whatsapp Image 2025 01 28 At 17.24.36 (2)
"פרצפות", העותק שמור במחסן הספרים הנדירים בספרייה הלאומית

אבל בסופו של דבר, בין אם הוא שמח מכך ובין אם לא, איוריו לספריו של קסטנר הם אלה שהפכו לדבר שבגללו זוכרים אותו. טביעת האצבע שלו עליהם הייתה חזקה כל כך, עד כדי כך שכאשר הקומיקסאית איזבל קריץ הוציאה לאור גרסאות קומיקס לספריו של אריך קסטנר, היא הדגישה שהיא מעריצה מושבעת של טרייר וכי היא עשתה מאמצים רבים שאיורי הקומיקס יהיו "ברוחם" של איוריו המוכרים של טרייר. 

בשנת 1947 קיבלה משפחת טרייר סוף סוף אזרחות בריטית, אבל דווקא באותה שנה הם החליטו לעזוב את בריטניה ולעבור לגור ליד בתם, מרגרט, שנסעה לקנדה הרחוקה והקפואה. 

אם היו עיתותיו בידיו, טרייר מן הסתם היה ממציא את עצמו מחדש גם ביבשת החדשה, ואולי היינו זוכים לשמוע על חיבור חדש בינו לבין סופרים קנדים או אמריקאיים, אבל הוא לא הספיק. פחות מארבע שנים לאחר שהגיע לקנדה הוא מת בפתאומיות בחדר העבודה שלו. 

Whatsapp Image 2025 01 28 At 17.21.09
מהדורת הקומיקס המחודשת של "פצפונת ואנטון". איורים "ברוחו" של וולטר טרייר.

הגרמני הטוב? כשאריך קסטנר בחר להישאר בגרמניה הנאצית

ספריו, שנשרפו על ידי הנאצים, התקבלו בזרועות פתוחות בבתי ישראל כשכל דבר גרמני אחר היה מוקצה מחמת מיאוס, ובכל זאת את ימי מלחמת העולם השניה בילה אריך קסטנר בליבה של גרמניה הנאצית, ולא במחתרת. האם זהו סיפור על אהבה וחושך?

אריך קסטנר בחדר העבודה שלו

ב-10 במאי 1933 עמד אדם בפינת כיכר האופרה בברלין והביט בספריו עולים בלהבות. הוא המתין בקצה הכיכר, נותן לצללי המבנים ההדורים להסתיר אותו מפני המון הסטודנטים המשולהב. מולו, על דוכן הנואמים, הוכרזו כתביו כ"מנוונים מוסרית" ו"לא-גרמניים". 

כשכמה סטודנטים זיהו אותו, הוא מיהר להסתלק מהמקום בטרם ייפגע. 

אריך קסטנר, אחד מסופרי הילדים הרגישים והאהובים ביותר בעולם המערבי, היה היחיד מבין 200 היוצרים אשר כתביהם הושלכו לאש באותו ערב, שנכח במקום וששמו הוזכר בנאומי הנאצה. 

סטודנטים מצדיעים במועל יד ליוזף גבלס, במהלך שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין, 1933

כיוצר, הוא היה בחברה טובה. למדורה שבערה בכיכר הושלכו כתביהם של ענקי רוח ופורצי דרך בתחומם: סופרים ומשוררים, מדענים ופילוסופים, אמנים ועיתונאים. כשני שליש מהם יהודים, השאר קומוניסטים, ליברלים, מתנגדי המשטר הנאצי ו"סתם גרמנים" שכתביהם נחשבו ל"מעוותים מוסרית". ביניהם אפשר למנות את זיגמונד פרויד, אלברט אינשטיין, אריך מריה רמרק, שטפן צוויג, ברתולד ברכט, קרל מרקס ועוד רבים אחרים. שמות שכיכבו ברשימות של קריאת-חובה בכל מקום אחר בעולם. 

לכאורה, הוקעתו הפומבית על ידי בני עמו, שכללה גם זימון לחקירה בגסטאפו כשנה לאחר מכן, הציבה אותו במקום מכובד בצד "הנכון" של ההיסטוריה. בצד של הטובים. 

ולמעשה, כך גם התייחסו אליו בני דורו. הוא התקבל בחיבוק בקהילה היהודית בעולם, ושנים אחרי המלחמה תרגומי ספריו לעברית הפכו לרבי מכר ברגע שהודפסו בישראל. יוצרים עבריים כמו יהודה אטלס ואוריאל אופק כתבו אודותיו בחום, ואמיל ואנטון קיבלו מקום של כבוד במדף הספרים הביתי, בתקופה שבה מכונות כביסה גרמניות היו טאבו מוחלט, יחד עם כל פריט מותרות אחר שהריח שמץ של "גרמניות". 

אמיל והבלשים, כריכת התרגום העברי.

אבל האמת היא שסיפורו של קסטנר מורכב קצת יותר. 

מצד אחד, אריך קסטנר אכן היה הומניסט ופציפיסט נלהב. כל מי שקרא ולו פסקה אחת שכתב לא יכול שיהיה לו ספק בכך. בכתיבתו טרום המלחמה, בעיקר זו שכוונה למבוגרים, הוא הרבה לבקר את התהום המוסרית אליה הידרדרה גרמניה, ולהזהיר מפני הבאות. 

"גברת ולר היקרה", כך הוא עונה במכתב להילדה ולר היהודייה שכתבה לו ב-1930, בתגובה לתסכית רדיו בו הוא ניבא שחורות: "הנני משוכנע שהשיטות הפסימיות שלי הן המועילות היחידות, אם יש לצפות בכלל לתועלת מן הספרות, ואשאר עימן. אינני רוצה לכתוב חרוזים לאלבום שירה, ואינני רוצה לספק נחמה במקום שבו אינני רואה כזאת."

מכתבו לנערה הילדה ולר, מתוך הספר "קיבוץ געגועים" שכתבה ביתה.

בכלל, יחסו ליהודים היה רחוק מאד מתורת הגזע הנאצית, והוא גם לא הראה אף סימן לאנטישמיות אירופאית "רגילה". אחד מידידיה הקרובים של משפחתו היה רופא הילדים היהודי שלהם, אמיל צימרמן (הוא היה ידיד קרוב במידה כזו שאף הופצו שמועות על כך שהוא אביו האמיתי של אריך). בתחילת שנות השלושים, כשעלתה בברלין ההצגה "פצפונת ואנטון", הוא בחר בעצמו את השחקנית הראשית – הילדה היהודיה חנהל'ה מאירצ'ק (מי שלימים תתפרסם בישראל כשחקנית חנה מרון), ואף אחרי המלחמה – כאשר הוקמה מדינת ישראל הוא היה אחד מתומכיה הנלהבים. 

ובכל זאת, היה גם הצד השני: כשעמדה בפניו האפשרות לברוח מגרמניה ולהתקבל באהדה בבריטניה או בשוויץ, הוא בחר להישאר בגרמניה. 

יותר מכך, הוא נשאר שם כגרמני מן השורה, ואף עשה מאמצים להיות אזרח לגיטימי בעיני השלטונות. הוא ניסה להתקבל לאיגוד הסופרים, נדחה, אבל קיבל אישור שקט להפיץ את ספריו בשוויץ, בשם בדוי. הוא לא עשה דבר כדי להתנגד לנאצים בפועל, גם אם היה ברור שהוא סולד ממעשיהם.

שמונה שנים אחרי אותה שריפת הספרים, הוא אף כותב תסריט לסרט על הברון מינכהאוזן. סרט שהפקתו הוזמנה על ידי  אדם בשם פריץ היפלר, שהיה אחד הנואמים בכיכר האופרה באותו יום.

אלא שב 1941 היפלר כבר אינו מנהיג סטודנטים עני ומשולהב אלא במאי סרטים מפורסם, אחראי על מחלקת הקולנוע במשרד התעמולה הנאצי. ברקורד העשיר שלו נמצא כבר הסרט האנטישמי ביותר שיצא מעולם: "היהודי הנצחי".

איך יכול קסטנר לכתוב עבורו? מדוע בחר הכותב ההומניסט, הליברל הרגיש, זה שספריו התקבלו בחיבוק אוהב בארץ ישראל, להישאר בגרמניה הנאצית, זו שהעלתה את ספריו באש? מדוע אפשר לו הממסד הנאצי להישאר, חופשי ופעיל? האם מי שהתקבל כ"יהודי של כבוד" היה בעצם משתף פעולה, או לכל הפחות פחדן שחשב רק על נוחותו האישית?

אריך קסטנר עם ספריו. בביתו בברלין הייתה ספריה ובה כ 4,000 ספרים, כולם נשרפו בהפצצות בעלות הברית.

 

כשקוראים את זכרונותיו מהחודשים האחרונים של המלחמה, אי אפשר שלא לנוע בחוסר נוחות (ואף יותר מכך). הוא מספר על רכבות מהן מושלכים תינוקות קפואים, אבל אלה לא הרכבות שהובילו את האמהות היהודיות אל מותן אלא רכבות שפינו פליטות גרמניות שברחו מהצבא הרוסי המתקדם. כשהוא משתמש בכינוי "כצאן לטבח" הוא מדבר על האזרחים הגרמניים שיושבים במקלטים ונתונים לחסדיהם של מפציצי בעלות הברית. 

הוא מספר על פנייתו לרשויות לקבלת פיצוי על ספרייתו שנהרסה בהפצצות ומספר על התנדבותו לפלוגות הסער העממיות שהיו אמורות לסייע בהגנה על ברלין. 

הוא מבכה ערים גרמניות שנכבשו על ידי בעלות הברית: "קניגסברג נפלה". והוא מיילל מצער על חורבן דרזדן, עיר הולדתו האהובה. 

במקביל, הוא גם מבקר קשות את התנהלות מפקדי הצבא, את ההרג של כל מי שנחשד כמתנגד המשטר ואת היוהרה העצומה של ההנהגה הנאצית. אבל איכשהו, מול הזוועות שלמדנו כולנו להכיר, זה לא נראה מספיק. 

גם לפי אמות המידה הפרטיות שלו, או לפחות אלה שהוא שם בפי גיבוריו, בחירותיו לכל הפחות תמוהות מאד, ואינן נטולות אשמה. 

"בכל תעלול" נוזפת דמותו של הפרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת", "אשמים לא רק אלה המעוללים אותו, אלא גם אלה שלא מנעו אותו". והוא מצווה על כל הכיתה לכתוב את המשפט הזה חמש פעמים עד לשיעור הבא. האם השיעור לא היה מיועד לאזניו של קסטנר עצמו? 

באינספור ראיונות בהם הוא נשאל על הבחירה הזו, הוא ענה מגוון תשובות אשר שתיים מהן בולטות יותר מכולן: אמא שלו (שהייתה האישה החשובה בחייו עד מותו), שכבר הייתה מבוגרת מכדי לצאת מגרמניה, והעובדה שראה את עצמו כגרמני ולא היה מסוגל לחשוב על חיים ויצירה במקום אחר. 

לפני הכל, ולמרות הכל, קסטנר היה גרמני. 

הוא נולד ככזה, והתגאה מאד בגרמניותו, הרבה לפני שמישהו יכול היה לדמיין בכלל לאן יובילו הנאצים את העם הגרמני. הוא אהב את גרמניה אהבת נפש. הוא ראה בעיני רוחו, וניסה לברוא בכתביו – גרמניה אחרת. גרמניה ליברלית והומניסטית, שבה ערכי כבוד האדם וחרותו הם הראשונים במעלה. 

על אובדנה של אותה גרמניה חלומית, גם אם הייתה קיימת בזמנו רק בעיני רוחו, הוא מתאבל. 

"הרייך השלישי", הוא כותב לקראת סוף המלחמה, "מתאבד. אולם הגוויה היא גרמניה". גרמניה כפי שהוא חשב שצריכה הייתה להיות. גרמניה כפי שהוא ראה אותה פעם בעבר, כשהיה ילד תמים. 

מימין: אריך קסטנר הילד, מתוך "ראוי לציון". משמאל – כריכת ספרו האוטובגיורפי לילדים, כאשר הייתי נער קטן.

"מוכרחים אתם להאמין לי!" הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי כשהוא מתאר כמה נהדרת הייתה עירו לשעבר: "איש מכם, ויהא אביו עשיר כקרח, לא יוכל ברכבת לנסוע לשם להיוכח אם צדקתי. כי העיר דרזדן איננה עוד". 

לא לחינם הנאצים בחרו לשרוף את כתביו, שכן יותר מספרים אחרים שתקפו את התורה הנאצית באופן ישיר – הם היו המסוכנים ביותר לגרמני מן השורה. הם ציירו תמונה חליפית. הם אמרו בעיקר איך ועד כמה גרמניה יכולה להיות אחרת. וכמה אריך קסטנר בעצמו היה רוצה שהיא תהיה אחרת. שגיבוריה יהיו אחרים. 

אמיל טישביין, איור של וולטר טרייר ל "אמיל והבלשים". האם אכן גרמניה האחרת הייתה בת דמותו?

"חושש אני, שמא יקומו הילדים שקראו את ספרי "אמיל והבלשים" ויאמרו: – שמע חביבי, הרי אנטון שלך דומה לאמיל שלך בכל דבר! למה לא כתבת בספרך החדש על נער שונה ממנו תכלית השינוי? 

וכיון ששאלה זו מוצדקת, ברצוני לענות עליה בטרם אכתוב "תם ונשלם". סיפרתי על אנטון, אף על פי שהוא דומה כל כך לאמיל טישביין, מפני שסבור אני, שכל המרבה לספר על נערים כגון אלה הרי זה משובח. אנו זקוקים לבחורים מעין אמיל ואנטון – כן ירבו!

אולי תגמרו בדעתכם להיות כמותם? אולי, אם אמנם מצאו חן בעיניכם, תקחו אותם לדוגמא לכם ותהיו גם אתם חרוצים, הגונים, אמיצים וישרים? וזה היה חלקי מכל עמלי." (מתוך האחרית דבר בספר פצפונת ואנטון)

האם אמיל ואנטון היו גדלים ומצטרפים ל"היטלריוגנד"? האם היו יכולים להפוך לחיילי אס.אס? 

קסטנר האמין שלא. ההיסטוריה, לעומת זאת, הוכיחה שרבים מידי מבני דורם בחרו אחרת. 

אחי הדוב: ובו נספר על ההשראה האמיתית לסיפורי פו הדוב של א.א. מילן

אלן אלכסנדר מילן השתמש בדמותו של בנו, בדוב הצעצוע שלו וביער הסמוך לביתם כמודל לאחד מספרי הילדים האהובים ביותר בהיסטוריה. אבל האם הילד ודובו אכן היו ההשראה האמיתית לדמויותיהם של פו וחבריו? יצאנו למסע בעקבות עברו של האיש שיצר את פו הדוב

אלן מילן יחד עם בנו, כריסטופר רובין ודובון הצעצוע המפורסם

"פו, תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפילו כשאני אהיה בן מאה."

פו חשב רגע קט. "בן כמה אני אהיה אז?"

"תשעים ותשע."

פו הינהן. "אני מבטיח," אמר.

עיניו של כריסטופר רובין עדין הביטו בעולם, אבל ידו גיששה עתה אחר כפתו של פו.

גם אם לא קראתם בעצמכם מעולם את הדיאלוג הזה (כי אמא שלכם הקריאה לכם אותו וזה הספיק, או שגדלתם על כוכב לכת אחר), אתם בוודאי מזהים את הדמויות. 

פו הוא כנראה דוב הצעצוע המפורסם והאהוב בעולם. אומנם הוא דובון טיפשון שאין לו הרבה מוח בקודקודו, אבל מידות ליבו מפצות על כך לחלוטין. אנחנו מכירים אותו בזכות סיפוריו הנפלאים של אלן א. מילן שיצאו לאור בבריטניה שבין שתי מלחמות העולם בשני ספרים: "פו הדב" והמשכו "הבית בקרן פו". 

כריסטופר רובין, לעומתו, היה ילד אמיתי לחלוטין. שמו המלא היה כריסטופר רובין מילן, והוא היה בנו היחיד של אלן מילן והבעלים המאושר של פו "האמיתי" – דב הצעצוע שהיה המודל לסיפורי ההרפתקאות הקסומים, מלאי הדמיון, שטווה אביו.

כריסטופר רובין הילד עם בובת "פו" המקורית

כשכריסטופר הקטן היה בן שנה, הוא קיבל במתנה את "פו" – דובון פרווה חום בעל מראה רגיל למדי. כשכריסטופר היה בן ארבע, רכשו אלן ואשתו את חוות קוצ'פורד במחוז סאסקס. זו הייתה אחוזה כפרית אנגלית טיפוסית שגבלה ביער אשדאון, יער שלימים יהיה ברור כי הוא אביו הרוחני של ביתו של פו – יער ת"ק הפרסאות (או יער מאת האקרים, לצעירים שביניכם שמכירים רק את התרגומים החדשים). 

אז הילד, הדוב והיער היו אמיתיים, ואפילו הקשר ביניהם היה אמיתי: בהיעדר חברה אחרת כמעט בסביבה הכפרית, יער אשדאון אכן היה מגרש המשחקים של כריסטופר, ודובון הפרווה אכן היה כמעט – חבר, ובכל מקרה – הלך עם הילד לכל מקום. 

כאילו כל זה לא היה מספיק כדי להפוך את כריסטופר רובין לכוכב תכנית הריאלטי הראשונה בעידן המודרני – בחר המאייר ארנסט שפארד להנציח את הדמויות האמיתיות באיוריו המקסימים לספרים. לא הייתם צריכים להגיע לחוות קוצ'פורד כדי לדעת איך כריסטופר רובין נראה (ועדיין היו כאלה שטרחו והגיעו), בעמוד הראשון של הספר יכולתם לראות אותו גורר את הדוב המסכן כשראשו נחבט במדרגות.

ראשו של הדוב אדוארד נחבט במדרגות. איור של א. שפרד ל"פו הדוב"

כשפורסם הספר הראשון, "וויני הפו" (או בתרגומו לעברית, פשוט "פו הדוב") ההצלחה הייתה מיידית והמכירות עלו על כל התחזיות. תהילתו של פו יצאה מהר מאד מחוץ לגבולות האיים הבריטיים: הספר תורגם ליותר משלושים שפות, ביניהן אפילו לטינית. 

לעברית תורגם "פו" ארבע פעמים לפחות. הכתיבה העשירה של מילן, גם אם נכתבה בשפה ברורה לילדים, אינה קלה לתרגום. המתרגמים בחרו לתרגם מחדש בכל פעם את המונחים ושמות המקומות, וכך יש לנו יער שפעם קראו לו יער ת"ק הפרסאות, אבל הוא גם יער מאת האקרים, אלף הדונם או אלף הצעדים. 

מהתרגומים הראשונים לספרי א.א. מילן, הוצאת "מחברות לספרות". תרגום: אהרון אמיר.

ההתלהבות מדמותו של הדב חובב הדבש הייתה עצומה, ועוד לפני עידן דיסני שרכשה את הזכויות ויצרה את סדרת הסרטים האייקונית, הסיפור עובד בכל העולם למחזות, הצגות ילדים, ותסיכתי רדיו. (באתר הספרייה אפשר לשמוע את סדרת תסכיתי הרדיו בעברית שערך אוריאל אופק).

כך כריסטופר רובין, הילד עם השיער הארוך שאמו נהגה להלביש כילדה, הפך כמעט בין לילה למפורסם. דמות מוכרת בכל בית בו גדלו ילדים. 

הפקות פו הדוב בארץ: כרזה לקראת הצגת פו הדב, 1979. מתוך הארכיון העירוני, תל אביב יפו.

הפקות פו הדוב בארץ: חג היובל 50 ביום הילד, מירי גל בתפקיד כריסטוף רובין. מתוך ארכיון בית השיטה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אבל האם הוא אכן היה ההשראה האמיתית לסיפורים? האם הקשר בינו לבין פו שאנחנו מכירים היה טכני וחיצוני גרידא או שבאמת הספרים מספרים עליו? 

כדי לענות על השאלה הזו, צריך להכיר קצת יותר לעומק שתי משפחות מילן נפרדות – זו שאלן היה בה ילד בעצמו וזו שאלן היה בה האב. 

אלן היה כבר בן שלושים כשפגש את דורותי זה סלינקור (שכונתה דפני בפי ידידיה הקרובים) ב 1912. הוא התאהב בה מיידית, ולמחרת פגישתם הראשונה, הוא ביקש את ידה. היא נענתה, והם נישאו בשנה שלאחר מכן. אבל נישואיהם לא היו מאושרים. מכרים של בני הזוג נהגו להתלוצץ על כך שאם יש דמות בספרי פו שמבוססת על דפני הרי היא איה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, אלן התנדב לצבא ונפצע בקרב על הסום. הוא לא דיבר הרבה על מה שעבר עליו בזמן שירותו, אבל חזר, כמו רבים אחרים, אדם שקט ומכונס אף יותר ממה שהיה קודם. 

אחוזת קוצ'פורד, ביתם של המילנים בסאסקס.

הם חיו בקוצ'פורד בחדרים נפרדים, זה של אלן תואר על ידי בנו כ "קטן ואפלולי" ואילו זה של דפני היה "מרווח ונאה". אלן לא היה אדם תובעני, ובבדידות הכפרית הוא הרבה לשחק גולף (בעצמו, או עם בנו. אשתו לא הצטרפה למשחק מעולם), להתבודד ולכתוב. 

הוא כן כתב עבורה, בכל עוצמת התשוקה של אהבה שאינה נענית במלואה. כי גם אם לא אהבה אותו כפי שאהב אותה בפגישתם הראשונה, היא העריצה את כתיבתו ותמכה בה. 

"ללא עידודה, ההנאה שהפיקה והצחוק שעורר בה, הוא לא היה מסוגל להמשיך. למי אכפת היה כמה עותקים מכרו בהוצאת מת'ואן?" (כריסטופר מילן, המקומות הקסומים). 

כשכריסטופר הצטרף למעגל המשפחתי, הוא הכניס משהו חדש למערכת היחסים הזו. אבל זה לא היה מספיק. בשנותיו הראשונות הוא היה נתון להשגחתה של "נאני" – האומנת היקרה שלו שאהבה אותו בכל ליבה, והוא השיב לה ככל שיכול לב פעוט להשיב אהבה כזו. את הוריו הוא פגש פעמים מעטות במהלך היום. וכך, גם אם אהב אלן את בנו, הנה לא היו לו הזדמנויות רבות לבלות איתו.

אלן מילן משחק עם בנו כריסטופר ועם "פו הדוב"

קריאה בספריו האוטוביוגרפיים של כריסטופר, מעלה תמונה של ילד בודד שאהב את ילדותו השקטה והמוגנת בקוצ'פורד, והתפעם מהיופי שהיה מוקף בו. נראה כי הוריו עשו מאמצים כלשהם להגן עליו מפני הפרסום, לפחות בשנים הראשונות, אבל כשגדל מעט וכבר לא נשמר תחת סינרה של נאני, איש לא יכול היה להגן עליו מפני נערי בית הספר "גיבס" שלעגו לתספורתו ובגדיו. ומשם רגשותיו לגבי בן דמותו הספרותי הלכו והידרדרו. 

כריסטופר מעולם לא סלח לאביו על שהפך אותו לילד ההוא, שכולם מכירים את הסיפור שלו. עיתונאים ותחקירנים רבים לא היססו לעוט על הכביסה המלוכלכת של המילנים, וכך חזר הנרטיב הזה וסופר שוב ושוב – בעיתונות, בספרים ואף בסרטים. 

אבל האמת הייתה, ככל שניתן להבינה ממרחק השנים, שפרט למעטפת החיצונית, הסיפורים לא היו באמת אודות כריסטופר ומעלליו. הם לא היו יכולים להיות. 

כריסטופר רובין ופו על "גשר כפיסי פו", איור של ארנסט שפארד לפו הדוב

לכריסטופר לא היו אחים, ואף לא היו לו כמעט חברים בני גילו איתם יכול היה לשחק ביער. סיפורי פו וחבורתו עולים על גדותיהם מרוב הערכה לעוצמתה של חברות אמת ואהבת-אחים. הם מלאים בתום ובמשחקיות שקשה לדמיין כשקוראים את תיאורי ילדותו של כריסטופר עצמו, שהיה מוקף במבוגרים והסתדר איתם הרבה יותר מאשר עם ילדים אחרים. 

אלן נדרש למקור אור אחר ממנו הוא שאב את הרעיונות לכתיבתו, מקור שיספק לו את הקסם והרוך שנגעו בקוראים רבים כל כך בכל העולם. 

"לפני שנים רבות, חי אדם, ולו שלשה בנים. כך התחלנו. כך תמיד התחילו סיפורי האגדות." 

במילים אלה פותח אלן מילן את האוטוביוגרפיה שלו, ששני שליש ממנה מוקדשים לימי ילדותו ונערותו. 

"האומנת שלנו, היא שהייתה מקריאה לנו את הסיפורים הללו, ובשעה שעשתה זאת בארי הביט בקן ושניהם הביטו באלן… בעוד רגע, בארי יהפוך לפטריה, וקן לדוב דו ראשי."

אלן גדל במשפחה שונה לחלוטין מזו שגדל בה בנו. היו לו שני אחים גדולים, קרובים זה לזה בגיל,  ויחד הם היו חבורה עליזה להפליא. הם ביימו יחד מחזות פרטיים, המציאו מעשי קונדס ששיגעו את האומנות ובאופן כללי התנהגו כמו שהיינו מצפים מחבורת אחים להתנהג. 

ילדותו של אלן הייתה כל מה שלא הייתה ילדותו של כריסטופר – רועשת וחמימה. מוקפת במגעם התמידי של אחים אוהבים, אב קרוב ואם דואגת. מלאת שמחה והרפתקאות קטנות של יום יום. 

בארי היה האח הגדול אבל את קן, האח השני, אלן אהב והעריץ בכל ליבו ונפשו. הם היו בלתי נפרדים, כילדים וגם מאוחר יותר – כנערים וכגברים צעירים. עד למותו של קן. 

"הדרך היחידה שלי לתאר אותו, למרות שהמילים האלה אינן משקפות היטב את עליונותו על פני, היא שהוא היה טוב יותר ממני. אדיב יותר, בעל לב גדול יותר, סבלן יותר,בעל טבע מתוק יותר, ראוי יותר לאהבה. כל אלה ואף אחד מאלה, מתארים אותו. לו הייתם מכירים את שנינו, הייתם מעדיפים אותו". (אלן מילן, אוטוביוגרפיה). 

כריסטופר רובין וחברו פו, גרסת דיסני

למרות שאלן היה המוכשר מביניהם, הם הלכו יחד ללמוד בקיימברידג', וכתבו יחד ל"גרנטה" – מגזין הסטודנטים, תחת ראשי התבות המשותפים שלהם – א.ק.מ. 

"חזרזיר יקירי" אמרתי, "כל הספר הוא עליך"

"אה, אז הוא על פו" הוא צייץ. 

את פו אנחנו באמת מעדיפים, על זה אין ויכוח, אבל חזרזיר זוכה להרבה דברים טובים שפו לא. כי את פו אי אפשר לקחת לבית הספר בלי שכולם ישימו לב, אבל חזרזיר כזה קטן, שהוא מחליק בקלות לתוך הכיס… וככה הוא מקבל הרבה יותר חינוך והשכלה מאשר פו. אבל לפו לא אכפת. יש כאלה שיש להם שכל, הוא אומר, ויש כאלה שאין להם. ככה זה."

(מתוך ההקדמה ל"פו הדוב") 

את "פו הדוב" הקדיש אלן לדפני אישתו, באחת ההקדשות המפורסמות ביותר בעולם הספרות, אבל את האוטוביוגרפיה שלו, אלן מקדיש לקן, שנפטר כעשור לפני שזו יצאה לאור. 

"לזכרו של קנת ג'ון מילן. מי שנטל את הרע שבי ויצר את הטוב שבי". 

וזהו. כמיטב המסורת חשוקת-השפתיים הבריטית, מותו של קן, שניתן לנחש כי השפיע עמוקות על אלן, לא מתואר בספר, ואיש לא זכה מעולם לשמוע על רגשותיו בנושא זה. 

קן חוזר להופיע באוטוביוגרפיות של כריסטופר רובין. לא כדוד חי או מישהו אהוב שדובר עליו בבית, אלא כדמות עמומה שאביו חיפש תמיד. אם זה היה במשחקיו עם בנו או בבחירת מיני המתיקה בשעת התה – הוא חיפש לגעת שוב ברוחו של אחיו שלא היה עוד איתו. 

אבל היה מקום אחד שבו הוא איפשר לעצמו להשתעשע בזכרונות ולהביא לידי ביטוי את רגשותיו הנוסטלגיים, האמיתיים – וזה היה בכתיבתו. בספרי פו הדוב, הוא הקים לתחייה את הימים התמימים והרחוקים בהם יצאו האחים יחד להרפתקאות בנוף הכפרי האנגלי. גילו קטבים צפוניים ומצאו פילים נפילים. 

פו שלו הוא בן דמותו של האח הזה, שאולי לא היה חכם כשני אחיו האחרים, אבל היה טוב יותר. מבין יותר מהם הדברים החשובים באמת בחיים. אהוב יותר. "פו-הדובי" יותר. ושאליו הוא כל כך התגעגע. 

"והם הלכו להם יחד. אבל לאן שלא ילכו, ומה שלא יקרה להם בדרך, במקום ההוא המכושף במעלה היער ישחקו תמיד ילד קטן ודובו." (הבית בקרן פו).

מכתבים מאב חג המולד: סיפורי טולקין לילדים (שגם למבוגרים כדאי לקרוא) 

לפני שג'ון רולנד רעואל טולקין ברא עולמות במחי עטו, הוא היה אבא שסיפר סיפורים נהדרים לילדיו. סדרת סיפורים אחת כזו נוצרה על ידו בצורה יוצאת דופן, ובסופו של דבר הונצחה בדפוס. זהו סיפורה של חליפת מכתבים בת יותר מעשרים שנה בין הקוטב הצפוני לערי האוניברסיטאות לידס ואוקספורד בבריטניה

Hpt

אב חג המולד. איור של טולקין מתוך "Letters from Father Christmas"

הוא אדם מכובד, כפי שאתם ככל הנראה יודעים, פרופסור בפקולטה יוקרתית לבלשנות, פילולוג מומחה ללשונות עתיקות שבזמנו החופשי ממציא שפות וכותב סיפורים. אבל עכשיו, הוא יושב ליד שולחן הכתיבה שלו, בחדר העמוס לעייפה בספרים ובדפים כתובים, ולצידו קופסת עפרונות צבעוניים. הוא מצייר. 

מתחת אצבעותיו המיומנות מתעצב מה שנראה כמו… בול דואר. על ה"בול" מאויירת שמש אדומה, נוף ארקטי קפוא ועמוד קרח גדול במרכז. את הבול המצויר הוא מדביק בזהירות על צידה האחורי של מעטפה מרובעת גדולה, וחותם עליה משהו. אם תתקרבו תוכלו לראות את החותמת, שנראית כמו חותמת דואר בריטית רגילה, אבל שם הסניף מעט מוזר: "Chimney Post" [דואר ארובה – מ.ז.]. 

כשלרגליו גרביים בלבד, הוא לוקח את המעטפה ויורד חרש לקומה התחתונה של הבית. הוא פונה אל הדלת האחורית, ובדרך אליה מושך את הערדליים שעמדו בכניסה לבית. הוא מטביע אותם בשלג, מטשטש את השקע שנוצר ואז מכניס אותם הביתה. על השטיח בסלון, בכיוונה של האח הגדולה, הוא מטביע עקבות מושלגים, גדולים. לבסוף, הוא מניח את המעטפה במקום בולט על אדן האח, שם ימצאו אותה הילדים כשיקומו מחר בבוקר, בוקר חג המולד, והולך סוף סוף לישון. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.04
אחד הבולים שצוירו על ידי טולקין, מתוך "Letters from Father Christmas"
Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.03 (1)
חותמת הדואר המיוחדת שעיצב טולקין, "דואר ארובה". מתוך "Letters from Father Christmas"

ג'ון רונלד רעואל טולקין החזיק במספר כובעים בו זמנית. עבור הסטודנטים שלו, הוא היה המרצה המבריק שדיבר מהר מידי ועדיין היה אנושי הרבה יותר ממרבית המרצים האחרים. עבור העולם הוא היה הסופר הנערץ, האיש שברא את הארץ התיכונה, זה שכתב את "ההוביט", ואת "שר הטבעות".

אבל עבור ג'ון, מייקל, כריסטופר ופרסיליה הוא היה פשוט 'אבא'. 

ואיזה אבא הוא היה. הוא היה נוסע איתם באופניים למיסת הבוקר בכנסיה הקרובה, ולוקח אותם לתחנת רכבת רחוקה כדי שהבנים (שהיו בשיאה של תקופה שטולקין כינה "טירוף הרכבות הזה"), יוכלו לראות במו עיניהם את הרכבת המהירה של צ'לטנהם ולשמוע את צפירותיה. הוא היה מסייע להם בשיעורי הבית, יוצא לטיולים רגליים בשדות הבוציים שמסביב לבית ועובד איתם בגינה. 

אבל הדבר המיוחד ביותר שעשה עבורם היה כתיבת סיפורים. 

אותו אדם שהמציא את ז'אנר הפנטזיה מחדש וכתב את "הסילמריליון" כבד-הראש, המציא עבור ג'ון הפעוט, שהתקשה להרדם, את "קרוטס" [גזרים – מ.ז.] – סדרת סיפורים מסמרת שיער על ילד אדום שיער שטיפס לתוך שעון קוקיה ומשם יצא להרפתקאות מסעירות. 

הוא גילה, באמצעות ילדיו, שהוא נהנה להיות קצת ילד בעצמו. גם בחברת מבוגרים היה לו חוש הומור עדין, אבל בחברת ילדים – ובעיקר בחברת ילדיו שלו – הוא נתן לו דרור. 

הם היו משחקים ביחד משחקים פרועים, וכמעט כל אחד מילדיו קיבל סדרת סיפורים משל עצמו, בהתאם לצורך. כשלמייקל היו סיוטים – נולד "ביל סטיקרס", הגולם חסר הרסן שתמיד נחלץ מהצרות אותן הביא על עצמו, וכשהילדים איבדו את כלב הצעצוע שלהם בחוף הים, נולד הקוסם פסמתוס פסמתידס שיכול היה להפיח חיים בצעצועים מתים. 

הפסגה היצירתית של מערכת היחסים הסיפורית הזו היה כמובן הספר שכתב בלילות להנאת ילדיו, כשאלה גדלו מעט – "ההוביט". אבל הפסגה האבהית של מערכת היחסים הזו התגלמה בסיפור אחר, או בעצם בסדרת סיפורים אחרת שיצירתה התמשכה על פני למעלה משני עשורים. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.01 (2)
מכתבים צבעוניים כתובים ביד, בכתב יד בלתי ניתן לזיהוי. מתוך "Letters from Father Christmas"

חג המולד של שנת 1920 מצא את משפחת טולקין הצעירה בתקופה מאתגרת. טולקין קיבל אז משרה באוניברסיטת לידס, אבל אידית בדיוק ילדה את בנם השני, מייקל, והמעבר מאוקספורד בה התגוררו ללידס הצפונית והמפוייחת, היה מסובך מדי, והם רצו לוודא שטולקין אכן מתבסס במשרה החדשה לפני שהם עושים צעדים משמעותיים. אז בינתיים טולקין התגורר במהלך השבוע בדירת חדר קטנטנה וחשוכה ליד האוניברסיטה, ורק בסופי שבוע הגיע הביתה, לאוקספורד, לאידית, לתינוק מייקל ולג'ון הפעוט. 

באותו ערב חג המולד קיבל ג'ון בן השלוש את מה שהיה ככל הנראה המכתב הראשון בחייו. 

"בית חג המולד, הקוטב הצפוני" היה כתוב בראש הדף, ובהמשך פנה הכותב ישירות אליו: 

"ג'ון היקר", כתב מי שהזדהה בשולי הדף כ"אב חג המולד", "שמעתי ששאלת את אביך איך אני נראה, ואיפה אני גר. אז ציירתי עבורך את ביתי, בבקשה תשמור על התמונה". 

זו הייתה תחילתה של חליפת מכתבים ארוכה ומופלאה. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.02
אחד האיורים בספר, מתוך "Letters from Father Christmas"

מצד משפחת טולקין, הצטרפו בהמשך לקהל הקוראים של אב חג המולד גם מייקל (ואז מוענו המכתבים ל"ג'ון ומייקל היקרים"), כריסטופר (ואז מוענו המכתבים ל"ילדים יקרים") ואז גם אחותם הקטנה, הבת שאמא אידית חיכתה לה כל כך – פריסילה (ואז מוענו המכתבים ל"בנים ובת יקרים"). 

מצידו של אב חג המולד, הצטרפו לסיפוריו הנהדרים, בעלי הניחוח הקסום שהלכו והתארכו ככל שגדלו הילדים, שלל דמויות, עוזרים או אויבים. חלקן היו מבוססות היטב במסורות עתיקות של החג, וחלקן שאולות ממיתולוגיות ואגדות שונות (כמו שדוני השלג, הגובלינים והגנומים). 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.02 (1)
היו גם "כותבים אורחים" מידי פעם, כמו למשל דוב הקוטב כאן. לכל אחד מהם היה כתב יד אחר וסגנון כתיבה אחר. מתוך "Letters from Father Christmas"

ילדי משפחת טולקין היו מקבלים מדי שנה, כמה ימים לפני, או ביום החג עצמו, מכתב שגולל את קורותיהם המלהיבות ואת מעלליהם הקסומים של יושבי הקוטב הצפוני בשנה החולפת. בתחילה הסיפורים לא היו מורכבים: האיש שגר על הירח נפל שנה אחת, כתוצאה מפיצוץ עז של זיקוקין די נור מפלצתיים, לתוך גנו של אב חג המולד, שם הוא כובד בשוקולד עד שהרגיש טוב יותר וחזר למעלה, לסדר מחדש את הכוכבים. אבל בהמשך, העלילות הפכו מורכבות יותר וכללו אחיינים שהגיעו מרחוק ונשארו לתקופות ארוכות, מלחמות גובלינים, מערות מסתוריות עם ציורי קיר, עלפים ועוד שלל יצורים קסומים. למכתבים צורפו איורים צבעוניים, מוקפדים. הילדים ענו במכתבים משלהם, שאליהם התייחס אב חג המולד, שנה לאחר מכן, בתחילת המכתב הבא בדרך כלל. 

טולקין עשה מאמצים כבירים כדי להסוות את זהותו ולהחזיק את האשלייה שנים רבות ככל האפשר. הוא שינה את כתב ידו ("אב חג המולד" טען כי הקור גורם לכתב ידו לרעוד), ויצר "בולים" של הקוטב הצפוני וחותמת דואר שעיטרו את המעטפות ושיוו להן מראה זר, מסתורי. הוא היה יוצא מהבית להניח את המכתב השנתי בתיבת הדואר, ואז עובר ומטשטש את עקבותיו, או שהיה מניח את המכתב על האח, ואז מלכלך בטביעות רגליים את הדרך אליה. בשלב מסוים הוא עשה עסקה כלשהי עם הדוור, וזה החל לדפוק על דלת ביתם של הטולקינים ולהניח את המכתבים בידיהם הנרגשות של הילדים עצמם. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.01
האם חשבתם שטולקין יכול לכתוב ספר בלי להמציא שפה או לפחות כתב סתרים על הדרך? מתוך "Letters from Father Christmas"

יותר מעשרים שנה נשמרה המסורת הזו, החל מחג המולד של 1920, ועד לחגי המולד של מלחמת העולם השניה, בהם הופנו המכתבים כבר רק לפריסילה הקטנה, שכן אחיה הגדולים עזבו את הבית זה לא מכבר (ובכל מקרה כנראה כבר ידעו מי הוא זה ששולח את המכתבים). 

במהלך חייו פרסם טולקין, מעבר לשר הטבעות ולהוביט, גם סיפורים אחרים, קצרים יותר, שרובם סופרו גם הם קודם לילדיו. הרפתקאות טום בומבדיל, למשל, או עלילותיו של האיכר גיילס בן הם. אבל הסיפורים האלו, מפיו של אב חג המולד, נשארו בחיק המשפחה. הם היו המתנה הפרטית שלו לילדיו.   

איש לא היה קורא אותם, לולא כלתו של ג'ון רונלד רעואל טולקין. 

לאחר מותו של טולקין, הפך בנו הצעיר כריסטופר את פרסום כתבי היד של אביו למשימת חייו. (האם למסירותו של של טולקין כאב היה חלק בהחלטה הזו?). בתחילה הוא הוציא לאור את "הסילמריליון", מה שהיה בעצם הספר הראשון שעליו החל לעבוד טולקין עוד ב-1917 והיווה רקע מיתולוגי והיסטורי לעולם של שר הטבעות, ואחריו הגיעו עוד רבים אחרים. 

Silmarilion Press
העיתונות העברית מספרת על תרגומו של הסילמריליון לעברית, מעריב, 28 באוקטובר, 1977. מתוך ארכיון העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית

אשתו של כריסטופר היא זו שטיפלה במכתבי אב חג המולד. היא אספה את הדפים הכתובים ואת האיורים, ושלחה אותם להוצאת הספרים הוותיקה "אלן את אנווין", זו שהוציאה את שאר ספריו של טולקין. 

בשנת 1976, כשלוש שנים לאחר מותו, פורסמו רוב המכתבים כספר – "Letters from Father Christmas". הספר התקבל בחום על ידי העם הבריטי, שעדיין קצת התאבל על הסופר האהוב. מאוחר יותר יצאה גם מהדורה שניה, שכללה מכתבים נוספים שהושמטו מהמהדורה הראשונה ויצאה לאור גם בארה"ב ובמדינות אחרות. 

אפשר היה לצפות שזו תהיה אנקדוטה קצרה, שימכרו כך וכך עותקים אבל אז יישכח הספר הזה, האישי כל כך, מן העולם. אבל לא זה מה שקרה. לאורך השנים, אנשים המשיכו לקנות אותו ולהתרגש ממנו. במקומות מסוימים הוא הפך לחלק ממסורות החג. בשנה שעברה, למשל, הוקרא אחד הסיפורים בטקס חג המולד המלכותי בכנסיית ווסטמינסטר, לקהל שכלל, בין השאר את הנסיכים הצעירים ג'ורג', שרלוט ולואי.

תמונה ראשית
מהדורות שונות בצבע שכולן עדיין נמכרות היום

מעריצי טולקין, ימצאו בסיפורים הדים ורסיסי התחלות לעולם האחר, הגדול, שבנה. במכתבים המאוחרים יותר ניתן למצוא עלפים, ומזכירה עלפית אחת, שכותבת כמה פעמים לילדים בעצמה, ונקראת בשם "אילברת'".  

עד היום, מהדורות צבעוניות ויפהפיות של "Letters from Father Christmas" ממשיכות לצאת לאור ולהימכר בתפוצה בינלאומית באתרים כדוגמת אמזון. 

האם הסיפורים האלה מצליחים בשם עצמם, או שהמעריצים פשוט נהנים מהצצה לחייו המשפחתיים של מושא הערצתם? ואולי מעל הכל, סיפורם של הסיפורים האלה מלמד אותנו על טולקין עצמו, שלמרות שיצר עולם אפי במהותו, מלא ביצורים קסומים, מפלצות וגיבורים, בסופו של דבר, החשיב ביותר דווקא את חלקת האלוקים הקטנה והביתית שלו. את האח שלידו יושבת המשפחה.

"חזרתי הביתה", אומר סם במילים האחרונות של שר הטבעות, ומזכיר לנו בעצם מה היה הדבר הזה, שעבורו ממלכות וגיבורים יוצאים למלחמות. 

Letters From Father Christmas Japan
ויש אפילו גרסה ביפנית, למה לא בעברית?