מכתבים מאב חג המולד: סיפורי טולקין לילדים (שגם למבוגרים כדאי לקרוא) 

לפני שג'ון רולנד רעואל טולקין ברא עולמות במחי עטו, הוא היה אבא שסיפר סיפורים נהדרים לילדיו. סדרת סיפורים אחת כזו נוצרה על ידו בצורה יוצאת דופן, ובסופו של דבר הונצחה בדפוס. זהו סיפורה של חליפת מכתבים בת יותר מעשרים שנה בין הקוטב הצפוני לערי האוניברסיטאות לידס ואוקספורד בבריטניה

Hpt

אב חג המולד. איור של טולקין מתוך "Letters from Father Christmas"

הוא אדם מכובד, כפי שאתם ככל הנראה יודעים, פרופסור בפקולטה יוקרתית לבלשנות, פילולוג מומחה ללשונות עתיקות שבזמנו החופשי ממציא שפות וכותב סיפורים. אבל עכשיו, הוא יושב ליד שולחן הכתיבה שלו, בחדר העמוס לעייפה בספרים ובדפים כתובים, ולצידו קופסת עפרונות צבעוניים. הוא מצייר. 

מתחת אצבעותיו המיומנות מתעצב מה שנראה כמו… בול דואר. על ה"בול" מאויירת שמש אדומה, נוף ארקטי קפוא ועמוד קרח גדול במרכז. את הבול המצויר הוא מדביק בזהירות על צידה האחורי של מעטפה מרובעת גדולה, וחותם עליה משהו. אם תתקרבו תוכלו לראות את החותמת, שנראית כמו חותמת דואר בריטית רגילה, אבל שם הסניף מעט מוזר: "Chimney Post" [דואר ארובה – מ.ז.]. 

כשלרגליו גרביים בלבד, הוא לוקח את המעטפה ויורד חרש לקומה התחתונה של הבית. הוא פונה אל הדלת האחורית, ובדרך אליה מושך את הערדליים שעמדו בכניסה לבית. הוא מטביע אותם בשלג, מטשטש את השקע שנוצר ואז מכניס אותם הביתה. על השטיח בסלון, בכיוונה של האח הגדולה, הוא מטביע עקבות מושלגים, גדולים. לבסוף, הוא מניח את המעטפה במקום בולט על אדן האח, שם ימצאו אותה הילדים כשיקומו מחר בבוקר, בוקר חג המולד, והולך סוף סוף לישון. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.04
אחד הבולים שצוירו על ידי טולקין, מתוך "Letters from Father Christmas"
Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.03 (1)
חותמת הדואר המיוחדת שעיצב טולקין, "דואר ארובה". מתוך "Letters from Father Christmas"

ג'ון רונלד רעואל טולקין החזיק במספר כובעים בו זמנית. עבור הסטודנטים שלו, הוא היה המרצה המבריק שדיבר מהר מידי ועדיין היה אנושי הרבה יותר ממרבית המרצים האחרים. עבור העולם הוא היה הסופר הנערץ, האיש שברא את הארץ התיכונה, זה שכתב את "ההוביט", ואת "שר הטבעות".

אבל עבור ג'ון, מייקל, כריסטופר ופרסיליה הוא היה פשוט 'אבא'. 

ואיזה אבא הוא היה. הוא היה נוסע איתם באופניים למיסת הבוקר בכנסיה הקרובה, ולוקח אותם לתחנת רכבת רחוקה כדי שהבנים (שהיו בשיאה של תקופה שטולקין כינה "טירוף הרכבות הזה"), יוכלו לראות במו עיניהם את הרכבת המהירה של צ'לטנהם ולשמוע את צפירותיה. הוא היה מסייע להם בשיעורי הבית, יוצא לטיולים רגליים בשדות הבוציים שמסביב לבית ועובד איתם בגינה. 

אבל הדבר המיוחד ביותר שעשה עבורם היה כתיבת סיפורים. 

אותו אדם שהמציא את ז'אנר הפנטזיה מחדש וכתב את "הסילמריליון" כבד-הראש, המציא עבור ג'ון הפעוט, שהתקשה להרדם, את "קרוטס" [גזרים – מ.ז.] – סדרת סיפורים מסמרת שיער על ילד אדום שיער שטיפס לתוך שעון קוקיה ומשם יצא להרפתקאות מסעירות. 

הוא גילה, באמצעות ילדיו, שהוא נהנה להיות קצת ילד בעצמו. גם בחברת מבוגרים היה לו חוש הומור עדין, אבל בחברת ילדים – ובעיקר בחברת ילדיו שלו – הוא נתן לו דרור. 

הם היו משחקים ביחד משחקים פרועים, וכמעט כל אחד מילדיו קיבל סדרת סיפורים משל עצמו, בהתאם לצורך. כשלמייקל היו סיוטים – נולד "ביל סטיקרס", הגולם חסר הרסן שתמיד נחלץ מהצרות אותן הביא על עצמו, וכשהילדים איבדו את כלב הצעצוע שלהם בחוף הים, נולד הקוסם פסמתוס פסמתידס שיכול היה להפיח חיים בצעצועים מתים. 

הפסגה היצירתית של מערכת היחסים הסיפורית הזו היה כמובן הספר שכתב בלילות להנאת ילדיו, כשאלה גדלו מעט – "ההוביט". אבל הפסגה האבהית של מערכת היחסים הזו התגלמה בסיפור אחר, או בעצם בסדרת סיפורים אחרת שיצירתה התמשכה על פני למעלה משני עשורים. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.01 (2)
מכתבים צבעוניים כתובים ביד, בכתב יד בלתי ניתן לזיהוי. מתוך "Letters from Father Christmas"

חג המולד של שנת 1920 מצא את משפחת טולקין הצעירה בתקופה מאתגרת. טולקין קיבל אז משרה באוניברסיטת לידס, אבל אידית בדיוק ילדה את בנם השני, מייקל, והמעבר מאוקספורד בה התגוררו ללידס הצפונית והמפוייחת, היה מסובך מדי, והם רצו לוודא שטולקין אכן מתבסס במשרה החדשה לפני שהם עושים צעדים משמעותיים. אז בינתיים טולקין התגורר במהלך השבוע בדירת חדר קטנטנה וחשוכה ליד האוניברסיטה, ורק בסופי שבוע הגיע הביתה, לאוקספורד, לאידית, לתינוק מייקל ולג'ון הפעוט. 

באותו ערב חג המולד קיבל ג'ון בן השלוש את מה שהיה ככל הנראה המכתב הראשון בחייו. 

"בית חג המולד, הקוטב הצפוני" היה כתוב בראש הדף, ובהמשך פנה הכותב ישירות אליו: 

"ג'ון היקר", כתב מי שהזדהה בשולי הדף כ"אב חג המולד", "שמעתי ששאלת את אביך איך אני נראה, ואיפה אני גר. אז ציירתי עבורך את ביתי, בבקשה תשמור על התמונה". 

זו הייתה תחילתה של חליפת מכתבים ארוכה ומופלאה. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.02
אחד האיורים בספר, מתוך "Letters from Father Christmas"

מצד משפחת טולקין, הצטרפו בהמשך לקהל הקוראים של אב חג המולד גם מייקל (ואז מוענו המכתבים ל"ג'ון ומייקל היקרים"), כריסטופר (ואז מוענו המכתבים ל"ילדים יקרים") ואז גם אחותם הקטנה, הבת שאמא אידית חיכתה לה כל כך – פריסילה (ואז מוענו המכתבים ל"בנים ובת יקרים"). 

מצידו של אב חג המולד, הצטרפו לסיפוריו הנהדרים, בעלי הניחוח הקסום שהלכו והתארכו ככל שגדלו הילדים, שלל דמויות, עוזרים או אויבים. חלקן היו מבוססות היטב במסורות עתיקות של החג, וחלקן שאולות ממיתולוגיות ואגדות שונות (כמו שדוני השלג, הגובלינים והגנומים). 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.02 (1)
היו גם "כותבים אורחים" מידי פעם, כמו למשל דוב הקוטב כאן. לכל אחד מהם היה כתב יד אחר וסגנון כתיבה אחר. מתוך "Letters from Father Christmas"

ילדי משפחת טולקין היו מקבלים מדי שנה, כמה ימים לפני, או ביום החג עצמו, מכתב שגולל את קורותיהם המלהיבות ואת מעלליהם הקסומים של יושבי הקוטב הצפוני בשנה החולפת. בתחילה הסיפורים לא היו מורכבים: האיש שגר על הירח נפל שנה אחת, כתוצאה מפיצוץ עז של זיקוקין די נור מפלצתיים, לתוך גנו של אב חג המולד, שם הוא כובד בשוקולד עד שהרגיש טוב יותר וחזר למעלה, לסדר מחדש את הכוכבים. אבל בהמשך, העלילות הפכו מורכבות יותר וכללו אחיינים שהגיעו מרחוק ונשארו לתקופות ארוכות, מלחמות גובלינים, מערות מסתוריות עם ציורי קיר, עלפים ועוד שלל יצורים קסומים. למכתבים צורפו איורים צבעוניים, מוקפדים. הילדים ענו במכתבים משלהם, שאליהם התייחס אב חג המולד, שנה לאחר מכן, בתחילת המכתב הבא בדרך כלל. 

טולקין עשה מאמצים כבירים כדי להסוות את זהותו ולהחזיק את האשלייה שנים רבות ככל האפשר. הוא שינה את כתב ידו ("אב חג המולד" טען כי הקור גורם לכתב ידו לרעוד), ויצר "בולים" של הקוטב הצפוני וחותמת דואר שעיטרו את המעטפות ושיוו להן מראה זר, מסתורי. הוא היה יוצא מהבית להניח את המכתב השנתי בתיבת הדואר, ואז עובר ומטשטש את עקבותיו, או שהיה מניח את המכתב על האח, ואז מלכלך בטביעות רגליים את הדרך אליה. בשלב מסוים הוא עשה עסקה כלשהי עם הדוור, וזה החל לדפוק על דלת ביתם של הטולקינים ולהניח את המכתבים בידיהם הנרגשות של הילדים עצמם. 

Whatsapp Image 2024 12 18 At 04.16.01
האם חשבתם שטולקין יכול לכתוב ספר בלי להמציא שפה או לפחות כתב סתרים על הדרך? מתוך "Letters from Father Christmas"

יותר מעשרים שנה נשמרה המסורת הזו, החל מחג המולד של 1920, ועד לחגי המולד של מלחמת העולם השניה, בהם הופנו המכתבים כבר רק לפריסילה הקטנה, שכן אחיה הגדולים עזבו את הבית זה לא מכבר (ובכל מקרה כנראה כבר ידעו מי הוא זה ששולח את המכתבים). 

במהלך חייו פרסם טולקין, מעבר לשר הטבעות ולהוביט, גם סיפורים אחרים, קצרים יותר, שרובם סופרו גם הם קודם לילדיו. הרפתקאות טום בומבדיל, למשל, או עלילותיו של האיכר גיילס בן הם. אבל הסיפורים האלו, מפיו של אב חג המולד, נשארו בחיק המשפחה. הם היו המתנה הפרטית שלו לילדיו.   

איש לא היה קורא אותם, לולא כלתו של ג'ון רונלד רעואל טולקין. 

לאחר מותו של טולקין, הפך בנו הצעיר כריסטופר את פרסום כתבי היד של אביו למשימת חייו. (האם למסירותו של של טולקין כאב היה חלק בהחלטה הזו?). בתחילה הוא הוציא לאור את "הסילמריליון", מה שהיה בעצם הספר הראשון שעליו החל לעבוד טולקין עוד ב-1917 והיווה רקע מיתולוגי והיסטורי לעולם של שר הטבעות, ואחריו הגיעו עוד רבים אחרים. 

Silmarilion Press
העיתונות העברית מספרת על תרגומו של הסילמריליון לעברית, מעריב, 28 באוקטובר, 1977. מתוך ארכיון העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית

אשתו של כריסטופר היא זו שטיפלה במכתבי אב חג המולד. היא אספה את הדפים הכתובים ואת האיורים, ושלחה אותם להוצאת הספרים הוותיקה "אלן את אנווין", זו שהוציאה את שאר ספריו של טולקין. 

בשנת 1976, כשלוש שנים לאחר מותו, פורסמו רוב המכתבים כספר – "Letters from Father Christmas". הספר התקבל בחום על ידי העם הבריטי, שעדיין קצת התאבל על הסופר האהוב. מאוחר יותר יצאה גם מהדורה שניה, שכללה מכתבים נוספים שהושמטו מהמהדורה הראשונה ויצאה לאור גם בארה"ב ובמדינות אחרות. 

אפשר היה לצפות שזו תהיה אנקדוטה קצרה, שימכרו כך וכך עותקים אבל אז יישכח הספר הזה, האישי כל כך, מן העולם. אבל לא זה מה שקרה. לאורך השנים, אנשים המשיכו לקנות אותו ולהתרגש ממנו. במקומות מסוימים הוא הפך לחלק ממסורות החג. בשנה שעברה, למשל, הוקרא אחד הסיפורים בטקס חג המולד המלכותי בכנסיית ווסטמינסטר, לקהל שכלל, בין השאר את הנסיכים הצעירים ג'ורג', שרלוט ולואי.

תמונה ראשית
מהדורות שונות בצבע שכולן עדיין נמכרות היום

מעריצי טולקין, ימצאו בסיפורים הדים ורסיסי התחלות לעולם האחר, הגדול, שבנה. במכתבים המאוחרים יותר ניתן למצוא עלפים, ומזכירה עלפית אחת, שכותבת כמה פעמים לילדים בעצמה, ונקראת בשם "אילברת'".  

עד היום, מהדורות צבעוניות ויפהפיות של "Letters from Father Christmas" ממשיכות לצאת לאור ולהימכר בתפוצה בינלאומית באתרים כדוגמת אמזון. 

האם הסיפורים האלה מצליחים בשם עצמם, או שהמעריצים פשוט נהנים מהצצה לחייו המשפחתיים של מושא הערצתם? ואולי מעל הכל, סיפורם של הסיפורים האלה מלמד אותנו על טולקין עצמו, שלמרות שיצר עולם אפי במהותו, מלא ביצורים קסומים, מפלצות וגיבורים, בסופו של דבר, החשיב ביותר דווקא את חלקת האלוקים הקטנה והביתית שלו. את האח שלידו יושבת המשפחה.

"חזרתי הביתה", אומר סם במילים האחרונות של שר הטבעות, ומזכיר לנו בעצם מה היה הדבר הזה, שעבורו ממלכות וגיבורים יוצאים למלחמות. 

Letters From Father Christmas Japan
ויש אפילו גרסה ביפנית, למה לא בעברית?

לתרגם את ההוביט בשבי

השנה היא 1970 ועשרת השבויים הישראליים של מלחמת ההתשה מנצלים את זמנם הפנוי למלאכה משונה: תרגום הספר הראשון של ג'.ר.ר טולקין לעברית

ליל הסדר תשל"ב בשבי המצרי. עשרת שבויי ישראל במצרים מסובים לשולחן ערוך לסדר פסח בחדר המעצר בכלא 'עבאסייה'. בראש השולחן מי שהיה רבה הראשי של הקהילה היהודית בקאהיר, הרב דואק, שעזב את מצרים בראשית שנת 1972. לימינו של הרב דואק: דן אבידן, מרדכי בבלר, אבינועם קלדס, דוד לוי, עמוס לויטוב. לשמאלו: רמי הרפז, מרדכי כהן, מנחם עיני, יצחק פיר, עמוס זמיר. ברקע, מאחורי גבו של הרב דואק, הספרייה העברית של השבויים במצרים. את המדפים בנו הבחורים בעצמם.

"בחור באדמה גר לו הוביט. לא חור מזוהם וטחוב, המלא שלשולים וריחות שופכין, גם לא מחילה חשופה חסרת כל ריהוט לשבת עליו, או דבר-מאכל לטעום ממנו. מחילה של הוביט היתה זו ופירושו-של-דבר – נוחיות."

(פתיחת הספר "הוביט" בתרגום הטייסים וחבריהם לשבי)

 

כל מי ששמע משהו על טולקין ועלילות הפנטזיה גדושות הקרבות, ההיסטוריה הענפה והמומצאת והאקשן הסוחף שנמצא בספריו, יגש בוודאי אל ספר ההרפתקאות הראשון שחיבר הבלשן והסופר האנגלי "הוביט או לשם ובחזרה". בספר זה בוודאי ימצא הקורא קרבות והרפתקאות, אך בניגוד לטרילוגיית שר הטבעות, בהוביט נמצא גם ספר ילדים חביב ומענג.

ספר שבכוחו לרתק ולהנעים את חייהם של קוראיו (ומתרגמיו) גם בנוראיים שבזמנים.

זהו לא סיפור חיבורו של הספר, אלא סיפור אחד מתרגומיו לעברית: סיפורה של המהדורה המיוחדת "בתרגומם של טייסי חיל האוויר וחבריהם בשבי המצרי בכלא עבסייה, קהיר (1973-1970)", אשר נפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה.

 

סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב

גם למצב הנורא אליו נקלעו עשרת השבויים שנדחסו לתא אחד בכלא עבסייה שבמצרים, לאחר שעברו (ועוד יעברו) שורת חקירות ועינויים היה פן חיובי, אור קטנטן ומהבהב בקצה המנהרה. ראשית, אחרי מספר חודשים שהושמו בתאים נפרדים ומרוחקים, הורשו השבויים להצטופף בתא אחד ולהתנחם בחברת ישראלים נוספים הנמצאים במצבם. שנית, העובדה שלא כל השבויים שלטו בשפה האנגלית בצורה מספקת התגלתה כמהותית להמשך שהותם בשבי.

לא כל יושבי התא הצליחו ליהנות מהמתנה שקיבל יצחק פיר, אחד מארבעת הטייסים שבשבי, מאחיו שבארה"ב. היה זה "ספר בכריכה רכה ובו סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב, שוחר-שלום וחיים טובים ונוחים שנקלע כמעט בעל-כרחו להרפתקאות מסמרות-שיער במלחמה למען עולם שלו וירוק יותר" (מתוך פתח הדבר של הספר הוביט בתרגום טייסי חיל האוויר).

ארבעת הטייסים שבתא – אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, החליטו "לתרגם עבור המתקשים את ה'הוביט'". תחילה תרגמו הטייסים מילים וביטויים ספציפיים. מהר מאוד, משנוכחו שהמלאכה משכיחה מהם את מציאות החיים בשבי, מצאו את עצמם עובדים יום יום, במשך שעות ארוכות, על תרגום היצירה כולה.

העבודה התנהלה בזוגות – אחד קורא את הטקסט באנגלית ומתרגם בו במקום לעברית. תפקידו של בן זוגו הוא להפוך את התרגום העברי למלוטש יותר ולראוי יותר לרמה הגבוהה שבה כתב טולקין עצמו. השירים הרבים המופיעים בספר התגלו כאגוז קשה יותר לפיצוח, וכדי לתרגם אותם נעזרו הארבעה בשאר חבריהם לתא הדחוס. לימים סיפרו כי "בעניין השירים בספר קצת נכשלנו". למעשה, התרגום נוצר מתוך ידיעה ברורה שהם אינם מתרגמים מקצועיים, אך בנסיבות הנוכחיות תרגום לא מקצועי – יספיק. ארבעה חודשים ארכה המלאכה כולה. ספק אם האמינו שהתרגום שהם שוקדים עליו יזכה לחשיפה מעבר לכותלי התא בו נדחסו עשרת השבויים.

 

'הוביט', תרגום הטייסים וחבריהם לשבי. מעניין שה' הידיעה נמחקה מהכותרת של הספר, וכך גם כותרת המשנה 'או לשם ובחזרה'. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הם שוחררו מהשבי רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהם נושאים עותק משומש של ההוביט, ולצידו – שבע מחברות עמוסות. בשנת 1977 התפרסם התרגום העברי של הטייסים וחבריהם לתא בהוצאת זמורה-ביתן ובמימון חיל האוויר.

 

המילים הראשונות של השבויים הישראלים עם חזרתם ארצה. מתוך כתבה בעיתון מעריב שהתפרסמה ב-18 בנובמבר 1973

 

נכון להיום תורגם ההוביט שלוש פעמים. שנה לפני הוצאת תרגום הטייסים וחבריהם לשבי יצא התרגום של משה הנעמי בהוצאת זמורה-ביתן מודן. לקראת צאת החלק הראשון בטרילוגיית ההוביט שביים פיטר ג'קסון יצא תרגום נוסף מאת יעל אכמון, גם הפעם בהוצאת זמורה-ביתן. תרגום הטייסים וחבריהם נחשב לתרגום הפחות טוב מבין השלושה, אך זה התרגום שעליו גדלתי, ולו אני שומר חסד נעורים ממושקפים, עתירי הורמונים וחיבה לפנטסטי.

 

https://www.youtube.com/watch?v=gHzdmhLyTAA

 

פרופ' עמיה ליבליך תיעדה את סיפור נפילתם וחייהם של עשרת השבויים הישראלי במצרים בספר "חוץ מציפורים", שיצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 1989.

***

כתבות נוספות:

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה




בין פנטזיה למציאות: אהבתם האסורה של אידית וג'.ר.ר. טולקין

"כי היא הייתה, וידעה שהיא הייתה, לותיין שלי" - זה ההסבר שנתן טולקין לבנו, כשסיפר לו על בחירתו לכתוב משהו לא מסורתי על מצבת קברה של האשה שאהב כל כך. מה היה הקשר בין לותיין - דמות האישה המושלמת המיתולוגית שיצר טולקין, לאידית אשתו? ומה גרם להם לנתק של שלוש שנים, שכמעט הסתיימו בנישואיה לאדם אחר?

Tokin832

מימין: רונלד טולקין הצעיר, 1911. משמאל: אדית טולקין עם בנה הבכור, ג'ון. 1918.

 

על העשב הירוק הבהיר בחלקה הקתולית בבית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד, בין מצבות מצועצעות הנושאות בעיקר שמות של מהגרים פולנים, עומדת מצבת סלע גרניט אפור פשוטה אחת, עליה חרוטים בצניעות שמותיהן של שתי דמויות מאחד מספרי הפנטזיה הנקראים ביותר בעולם. 

ברן ולותיין. 

"כאשר שוטט (ברן) לעת קיץ ביער נלדורת פגש עם ערב, תחת הירח העולה, בלותיין, שעה שרקדה על הדשא הירוק תמיד באחו.. אז נטש אותו זכר כל מכאוביו, וחבלי קסם ירדו עליו… כי לותיין הייתה היפה בכל ילדי אילובטר. כחול היה מלבושה כשמים ללא ענן, ועיניה היו אפורות כערב שטוף אור הכוכבים. גלימתה נארגה בפרחי זהב ושערה היה כהה כצללי דמדומים. כאור בעלי העצים, כקול המים הצלולים, ככוכבים מעל ערפילי העולם, כאלה היו תפארתה וחמדתה. ובפניה נגה אור."

(הסילמריליון, ג'.ר.ר. טולקין)
קברם המשותף של בני הזוג טולקין עם הכתובות "לותיין" ו"ברן", בית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד.
קברם המשותף של בני הזוג טולקין עם הכתובות "לותיין" ו"ברן", בית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד.

אבל בני הזוג שקבורים שם היו בני אדם אמיתיים, גם אם סיפורם יכול היה להילקח מספרי אגדות. הוא היה סופר, משורר ובלשן, אחד מיוצרי הפנטזיה החשובים ביותר בעידן המודרני, שזכה (ועדיין זוכה) להערצה חסרת תקדים בכל העולם, והיא הייתה אשתו האהובה שהסתפקה (נאלצה להסתפק?) בהערצת בני משפחתה. 

ג'ון רונלד רעואל טולקין נולד בבלומפונטיין שבדרום אפריקה, אבל גדל כילד יתום באנגליה של סוף המאה ה-19. הוא איבד את אביו כשהיה בן ארבע בלבד, ואת אמו כשהיה בן 12. כשארתור טולקין מת, מייבל האלמנה עשתה הכל כדי לרפד את חייהם של שני בניה – רונלד (מתוך שלושת שמותיו, זה היה השם בו קראו לו בני משפחתו ומכריו הקרובים) הבכור, והילרי הצעיר שהיה רק בן שנה. 

מייבל, שהייתה אישה משכילה מעבר למקובל בזמן ההוא, גידלה אותם בעוני ובאושר בסביבה ירוקה בפרברי בירמינגהם, והעניקה להם חינוך ביתי מעולה. רונלד למד לאהוב את הדברים הגדולים שמילאו את נוף ילדותו: עצים ירוקים ונוף כפרי, אמו מייבל, והחל מגיל ארבע – מילים ושפות. 

מהיום שבו למד לקרוא, וככל שהתקדם בלימודיו, הוא הוקסם מהמילים שהרכיבו את השפה. בזמן שחבריו נאבקו באיות נכון של אנגלית מודרנית, הוא חקר את מקורותיה והתפעם מספרי לימוד בשפות עתיקות כמו יוונית, וולשית וגותית. 

כשאמו מייבל מתה מסכרת היא הייתה רק בת 34. אינסולין, שהיה יכול להציל את חייה, עמד להתגלות רק כשני עשורים לאחר מותה. הילדים, שיחד איתה איבדו גם את הסביבה הנפלאה שגדלו בה, התאבלו מרה. בצוואתה היא מינתה את האב פרנסיס מורגן לאפוטרופוס שלהם, והם נאלצו לעבור לגור בבירמינגהם עצמה. 

האב פרנסיס מורגן היה הכומר של הקהילה הקתולית הקטנה שמייבל והילדים הצטרפו אליה רק ארבע שנים קודם לכן, למרות מחאות משפחתה ומשפחת בעלה המנוח, שהפסיקו בעקבות זאת לתמוך בה כלכלית. ביקוריו של האב פרנסיס בבית משפחת טולקין התחילו כחלק מתפקידו ככומר קהילתי מסור אבל מהר מאד הוא הפך לידיד קרוב למייבל הבודדה ולמעין "דוד" שופע חביבות והומור לשני בניה. הוא היה עבורם – כפי שכתב טולקין עצמו לבניו בהמשך חייו – נוכח ומשמעותי יותר מאבות "אמיתיים" רבים. 

אחרי כמה שנים עצובות למדי בהן הילדים גרו בביתה של קרובת משפחה חשוכת ילדים, החליט האב פרנסיס להעבירם למגורים בביתה של גברת פוקנר שבדרך דאצ'ס, סמוך מאד למרכז הקהילה הקתולית שלו. 

בבית בן שתי הקומות התגוררו, מלבד הגברת פוקנר עצמה, גם לואיס בעלה השתיין, ביתם הלן, המשרתת אנני ודיירת נוספת ששכרה את החדר שהיה בדיוק מתחת לחדרם של הבנים – נערה צעירה ושמה אידית בראט. 

גם אידית הייתה יתומה מאב ואם, אבל בזה הסתיים הדמיון בינה לבין האחים טולקין שעמדו לחלוק איתה את המרחב הביתי בשנים הבאות. בעוד שהבנים יכלו להתפאר בשושלת בריטית מכובדת ובהשכלה משובחת, היא הייתה בתה הלא חוקית של פרנסס בראט מגלוסטר. היא הייתה מבוגרת מרונלד בקצת יותר משלוש שנים, עסקה במוזיקה ובתפירה והייתה – שומו שמים, פרוטסטנטית. 

אידית בראט, בשנים הראשונות להיכרותה עם טולקין.
אידית בראט, בשנים הראשונות להיכרותה עם טולקין.

אבל היא גם הייתה חביבה להפליא, יפהפייה אפורת עיניים ומשועממת. כשהאפוטרופוס שלה בחר עבורה את החדר בביתה של גברת פוקנר, כוונתו הייתה שבת חסותו, שלמדה מוזיקה בבית הספר לבנות, תוכל להשתמש בפסנתר שבחדר הראשי של הבית כדי להתאמן. הוא קיווה שבבוא הזמן תוכל לשמש מוזיקאית מקצועית. אבל גברת פוקנר, הגם שנהנתה מהעובדה שאידית ליוותה בנגינתה את ערבי השירה שהיא נהגה לארח, לא הייתה נדיבה כל כך כשאידית הייתה מתיישבת מול הפסנתר כדי להתאמן. "אידית יקירתי" היא הייתה אומרת בחמיצות, "אני חושבת שזה מספיק לעכשיו". 

הגעתם של הבנים לבית הקודר שהיה עטוף בצמחים מטפסים ווילונות תחרה עגמומיים, הייתה משב רוח רענן עבור אידית. היא חיבבה במיוחד את רונלד, הצעיר הרציני והמוכשר. היא גילתה שהוא יודע להיות מנומס להפליא כשנדרש לכך, אבל גם להשתטות בעליצות בזמנים אחרים. 

למרות פער השנים הלא קטן בין רונלד ואידית, הם התיידדו במהירות. הוא היה מבוגר לגילו, היא הייתה צעירה לגילה. יחד עם הילרי, אחיו השובב, הם קשרו קשר נגד "הגברת הזקנה" שניהלה את הבית ביד רמה: הם היו עורכים מסיבות סודיות בחדרה של אידית, ויוצאים לטיולים רגליים ארוכים. ככל שעבר הזמן, אידית ורונלד התקרבו יותר ויותר, והקשר שהתחיל כידידות פרח לאהבה צעירה. 

אידית לא גילתה עניין באהבתו הגדולה הראשונה של רונלד (חקר שפות עתיקות והמצאת שפות חדשות), וקיבלה למעשה חינוך פשוט בהרבה מזה שלו. ובכל זאת הם מצאו נושאי שיחה משותפים שהספיקו לשעות ארוכות של שיטוט ברחובותיה ובבתי התה של העיר בירמינגהם. 

הם אפילו המציאו שריקה פרטית, רק שלהם. "כשרונלד שמע אותה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה", מספר הביוגרף של טולקין, המפרי קרפנטר, "הוא היה נשען על אדן החלון וצופה באידית שהמתינה לו בחלון הקומה הראשונה". 

במכתב לאידית שנים אחר כך, טולקין נזכר בערגה ב"נשיקה הראשונה שנישקתי אותך, והנשיקה הראשונה שנישקת אותי (כמעט בטעות) – בברכות הלילה טוב שהחלפנו, כשלפעמים לבשת את כותונת הלילה שלך, ובשיחות החלון הארוכות והמגוחכות שלנו, ואיך צפינו בזריחת השמש מבעד לערפילים שכיסו את העיר, ובצלצול הביג בן שעה אחר שעה, והעשים שכמעט ברחת מפניהם מרוב פחד – והשריקות שלנו – והשיחות ליד האח – ושלוש הנשיקות המופלאות".

אבל איזה מין סיפור אהבה זה אם אין משהו שמונע מהזוג לממש את אהבתו?

רונלד היה אמור ללמוד לבחינות לקבלת מלגה שתאפשר לו ללמוד במוסד שיהפוך להיות החשוב בחייו – אוקספורד. אבל בין המחשבות על אידית להמצאת שפה חדשה – הוא קצת התקשה להתרכז, ולא עבר את הבחינה. 

האב פרנסיס, האפוטרופוס הטוב והמיטיב, לא היה שבע רצון מהקשר המתפתח בין בן חסותו המבטיח לבין הצעירה הפרוטסטנטית שהייתה מבוגרת ממנו. עוד לפני שהוא הביע בקול את התנגדותו, החלו השניים להסתיר את מפגשיהם – "חשבנו שארגנו הכל בחכמה" כתב טולקין לימים, אבל הרכילות הקהילתית הייתה חזקה מתחבולותיהם הנאיביות. 

האב פרנסיס דרש מרונלד במפגיע לסיים את הקשר ה"לא ראוי" עם אידית, ומייד. הוא גם דאג להעביר את רונלד והילרי למגורים בבית אחר. במקביל, אידית קיבלה הזמנה לחיות בצ'לטנהם עם פרקליט זקן ורעייתו, ונענתה לה. 

בתקופה שלפני נסיעתה של אידית, הם המשיכו להיפגש בסתר פה ושם, כשהם נתקלים "במקרה" זה בזו. אידית קנתה לו עט ליום הולדתו ה 18, והוא קנה לה שעון יד ליום הולדתה ה -21. 

אבל כשהאב פרנסיס שמע שנפגשו שוב, הוא זעם. הוא אף איים להפסיק את התמיכה בקריירה האקדמאית של רונלד אם ייפגש, ידבר או יכתוב שוב לאידית – עד שיגיע לגיל 21, אז רונלד יצא מתחום אחריותו. 

המשמעות הייתה שלוש שנים ארוכות של פרידה מאולצת. בעיניו של טולקין הצעיר גזר הדין הזה היה נורא ואיום. 

אידית, למרות געגועיה לרונלד שלה, אהבה את חייה החדשים בצ'לטנהם, שהיו טובים יותר מכל מה שידעה עד אז. בינתיים, רונלד שנשאר בבירמינגהם, הפך את בית הספר למרכז חייו. היו לו חברים קרובים (שהקימו יחד אגודה סודית), הוא קרא המון, התחיל לכתוב מעט, למד במרץ, שיחק רוגבי והמשיך לעבוד על שפות – היסטוריות או מומצאות. 

ב 1911, אחרי שעבר סוף סוף בהצלחה את בחינות הקבלה, הוא נסע ללמוד באוקספורד, והחליט שלמרות הכל, הוא עומד להיות מאושר שם. 

זה לא היה קשה. אוקספורד הפכה מהר מאד להיות הבית האמיתי הראשון שהיה לו מאז מותה של אמו. 

אקסטר קולג', אוקספורד. מקום הלימודים שהיה לבית לטולקין הצעיר.
אקסטר קולג', אוקספורד. מקום הלימודים שהיה לבית לטולקין הצעיר.

אבל הוא לא שכח את אידית. הוא חשב עליה מדי יום. שלוש שנים אחרי שנפרדו, בחצות הלילה בו ה-2 בינואר 1913 הפך ל-3 בינואר ורונלד טולקין הפך לאדם ברשות עצמו, הוא ישב על המיטה בחדרו באוקספורד וכתב לאידית הבטחת אהבה מחודשת, כשהוא מסיים את המכתב בשאלה: "עד מתי נחכה לפני שנוכל להתאחד בפני האל והעולם?" 

אבל כשהוא קיבל את מכתב התשובה של אהובתו, חשכו עיניו. היא, שלא הייתה בטוחה שהוא עדיין זוכר אותה או רוצה בה, הייתה מאורסת לג'ורג' פילד, אח של חברתה לספסל הלימודים. 

אבל אידית הייתה חשובה לטולקין יותר מדי מכדי שיוותר עליה ללא מאבק. 

הוא נסע לצ'לטנהם, לדבר על ליבה. כשירד מהרכבת, אידית חיכתה לו על הרציף. מה הם אמרו זה לזו באותו יום אחרי שלוש שנות שתיקה? האם חזרו על אותן "נשיקות מופלאות" מימיהם העליזים בדרך דאצ'ס? טולקין לא טרח להשאיר לנו תיעוד מפורט מהיום הזה, אבל באותו ערב אידית החזירה לג'ורג' פילד את הטבעת שקיבלה ממנו.

סוף סוף, ג'ון רונלד רעואל טולקין ואידית בראט היו לזוג רשמי. בתחילה הם שמרו על סודיות, כשהם מנסים לשחזר את ההתגנבויות המשתוקקות של עברם. הם פחדו (ובצדק) מתגובתם של בני משפחותיהם. אבל בסופו של דבר הם הכריזו בפומבי על אירוסיהם, ובאמצע מלחמת העולם הראשונה הם נישאו בטקס צנוע ביותר בכנסייה קתולית קטנה. 

מאותו רגע מספק של "באושר ואושר" (כי עושר לא היה שם), הם ניהלו חיים משותפים שהיו תערובת נפלאה של אהבה ומסירות לצד אכזבות וויכוחים. נישואים. 

טולקין, שגויס לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה, חזר משדה הקרב בצרפת כשהוא חולה במחלה שכונתה אז "קדחת חפירות". שנתיים ימים הוא נכנס ויצא מבית החולים. בשעות הארוכות עד מאד שבילה במיטה, הוא התחיל לכתוב את מה שיהפוך לימים למיתולוגיה הטולקינאית – הבסיס לעולם שעליו עמדו מאוחר יותר הספרים שהפכו אותו ליוצר שמכר יותר ספרים מכל אחד אחר עד אז. 

אידית, שילדה בינתיים את בנם הבכור כשהיא לבדה, רחוקה מאהובה ומתוסכלת מבדידותה, זכרה את התקופה הזאת כ"חיי נדודים אומללים של חסרי בית". היא נטרה לטולקין, וכתבה לו במרירות "אני חושבת שלעולם לא תהיה עוד עייף, כי כמות הזמן שאתה מבלה במיטה מאז שובך מצרפת לפני שנתיים כמעט, היא עצומה". 

אבל עם סיום המלחמה טולקין קיבל משרה אקדמית ראשונה באוקספורד וחיי הנישואין של משפחת טולקין הצעירה החלו באמת. 

הם ידעו עליות ומורדות. אידית לא הייתה מאושרת בסביבה האקדמית האליטיסטית. היא שנאה את אוקספורד, שנאה את הכנסייה הקתולית אליה נאלצה להצטרף טרם הנישואים, וקינאה בחבריו הגברים של בעלה, שהיו חלק משמעותי מעולם פנימי שלו שאליו היא לא קיבלה כרטיס כניסה. 

אבל למרות הבדלי ההשכלה הבולטים ביניהם, ולמרות הוויכוחים המתועדים והתלונות ההדדיות, איש מקרוביהם או מכריהם לא הטיל ספק באהבתם הגדולה. 

אידית הייתה גאה בבעלה, שהצלחתו האקדמאית והספרותית הפכה עם השנים למטאורית. טולקין מצידו היה בעל ואב אוהב ומסור, שלקח חלק בעבודות הבית, בילה זמן רב עם ילדיו והיה ממציא עבורם סיפורים יחידים במינם. 

מבקרים מודרניים נוטים לבוא בטענות לטולקין על יחסו לנשים. הם מצטטים מכתב שכתב לבנו טרם נישואיו (ובו הזהיר אותו שבעל צריך לדעת לעמוד על שלו), מצביעים על מספרן המועט מאד של דמויות נשיות ביצירתו הספרותית וזוקפים לחובתו את העובדה שאידית הלכה בעקבות הקריירה המקצועית שלו, והתגוררה במשך שנים ארוכות במקומות שלא אהבה ולא הצליחה להשתלב בהם. 

האמת, כתמיד, יותר מורכבת. טולקין העריץ את אידית, והעריך נשים באופן כללי במידה שלא הייתה מובנת מאליה בתקופתו. למעשה, נאום הבכורה שלו במועדון הדיבייט של בית הספר התיכון היה נאום תמיכה בטקטיקה ובמטרות של הסופרג'יסטיות. 

בשנותיה האחרונות של אידית, אחרי שטולקין פרש לגמלאות ולא היו לו עוד חובות אקדמאיות, הוא זה שהלך אחריה. הוא הסכים בשמחה לעזוב את אוקספורד למענה ולהתגורר בעיירת חוף קטנה בה היא הייתה מאושרת. הוא היה שמח באושרה, למרות שהמעבר אילץ אותו לוותר על חלקים גדולים מחייו הקודמים. ובאשר לדמויות הנשיות ביצירתו, גם אם הן היו מעטות – כולן נשים חזקות ומרהיבות, ורובן מרשימות ומוכשרות הרבה יותר מהגבר שלצידן. 

לותיין בת האלמוות, גיבורת "הסימילריון", מצילה את ברן אהובה בה במידה שהוא מציל אותה. 

"לעת שחר אחד, בפרוש האביב, רקדה לותיין על גבעה ירוקה, והחלה לשיר פתאום. חד ונוקב לבבות היה שירה, כזמרת העפרוני העולה משערי הלילה ונמסכת בין הכוכבים הגוועים, למראה השמש העולה בשערי העולם. ושיר לותיין התיר את אזיקי החורף, והמים הקפואים דיברו, ופרחים עלו מן הארץ הקרה כאשר חלפו רגליה. אז נשרו קסמי הדממה מעל ברן, והוא קרא לה בקול, טינוביאל, והיערות הידהדו בשמה. והיא נעצרה בפליאה, ולא נמלטה עוד, וברן בא אליה. ובהביטה בו נפל עליה גורלה, והיא אהבה אותו."

Book
ברן ולותיין. כריכת הספר

אידית הייתה לותיין שלו. היא גם הייתה ההשראה לדמותה. כשנפטרה, שנתיים לפניו, המחיש זאת במחוות אהבה שאין יפה ממנה.

"היא הייתה לותיין שלי, והיא ידעה את זה" הוא כתב בכאב לכריסטופר בנו, כשהוא מבקש להסביר לו את בקשתו לכתוב "לותיין" על מצבת קברה. 

"אני סובל, יותר ויותר, מתחושת שכול שמהממת אותי… אני מקווה שאף אחד (מכם) הילדים לא ירגיש שהשימוש בשם הזה הוא (רק) חיבה סנטימנטלית. זה לא כמו שנוהגים לצטט שמות חיבה בהספדים. מעולם לא קראתי לאידית "לותיין" – אבל היא הייתה המקור לסיפור שעם הזמן הפך לחלק עיקרי בסילמריליון. הוא נולד לראשונה בקרחת יער קטנה מלאה בברושים ברוס שבירוקשייר. הייתי מוצב שם לזמן קצר ב 1917, ואידית יכלה להצטרף אלי. באותם ימים שערה היה שחור כעורב, עורה צלול ועיניה בהירות מכפי שהיכרת. והיא שרה. ורקדה. 
אבל סיפורה התעקם, ואני נשארתי. ואיני יכול לבוא בתחנונים לפני מנדוס חסר הרחמים…
תמיד (ובמיוחד כאשר היינו לבד) המשכנו להיפגש בחורש הירוק והמלבלב, וללכת יד ביד בניסיון להימלט מצלו של המוות המתקרב והמבשר את פרידתנו האחרונה". 

 

רשימה | להגר אל היצירה הספרותית

"חברות הייטק נקראות על שם חפצי קסם מעולמו של טולקין, דוברים אוקראינים רשמיים מכנים את רוסיה 'מורדור' ואת חייליה 'אורקים', והקרמלין מדווח כי פוטין חילק תשע טבעות לבעלי בריתו." דניאל פידלמן על ג׳. ר. ר. טולקין במלאת חמישים שנה למותו

ג׳. ר. ר. טולקין, 1925

ההוביט התקבל בעולם הספרות כספר ילדים מקסים, אך רבים בו התקשו לעכל את שר הטבעות, ועוד יותר – את ההתלהבות ממנו. הסופר והמבקר האמריקאי אדמונד וילסון כתב על שר הטבעות שהוא מעשייה יומרנית, ניסוי פילולוגי. את מעריציו של ג'ון רונלד רעואל טולקין כינה עיוורים, ואת פרשנותם ליצירה – יומרנית.

ביקורתו ביקשה להוציא את האוויר מבלון ההערצה העיוורת הזו. וילסון טען שהפרוזה גרועה, העלילה שטחית וילדותית, הדמויות משעממות ופשטניות, והקונפליקט אף פעם אינו מתעלה על מלודרמה סנטימנטלית. בסופו של דבר, סיכם וילסון, "יש אנשים מסוימים – בייחוד בבריטניה כנראה –  השומרים על תיאבון לזבל ילדותי. הם לא יקבלו זבל של מבוגרים, אבל כאשר ייתקלו בפריט המכוון לילדים לילדים מתחת לגיל ההתבגרות, ישובו אל המצב המנטלי שהתמוגג מלורד פונטלרוי הקטן […] אפשר לראות זאת בטון שאליו הם קורסים כאשר הם מדברים על טולקין בדפוס: הם מקשקשים, הם צווחים, הם פועים; הם מברברים על מאלורי וספנסר – שלשניהם קסם וייחוד שבהם טולקין מעולם לא הצליח לגעת".

הביקורת המצוטטת לעיל פורסמה ב-1956 במגזין האמריקאי The Nation, שלושה חודשים לאחר יציאת הכרך השלישי של שר הטבעות (החלוקה לכרכים הייתה חלוקה שרירותית, שנבעה ממחסור בנייר בתקופת הצנע שלאחר מלחמת העולם השנייה). במבט לאחור, חמישים שנה לאחר פטירתו של ג'ון רונלד רעואל טולקין, ב-2 בספטמבר 1973, קל לראות שידם של המעריצים העיוורים הייתה על העליונה. גם בלי להביא בחשבון את ההצלחה המסחרית והתודעתית של הסרטים שיצאו לאקרנים בשנים 2005-2003, קשה להתעלם מנוכחותו של "הניסוי הפילולוגי" של טולקין בתרבות שלנו. ועדות תכנון עירוניות מתייחסות להוביטים בפרוטוקולים רשמיים (נכחתי פעם בישיבה שבה אגב דיון בתוכנית לסלילת דרך בתוך שמורת טבע עלו ההוביטים והפלך כדוגמה להתנגשות בין אורח חיים מסורתי ותיעוש), חברות הייטק קוראות לעצמן על שם חפצי קסם מעולמו, דוברים אוקראינים רשמיים מכנים את רוסיה "מורדור" ואת חייליה "אורקים", ושירות החדשות של הקרמלין מדווח כי פוטין חילק תשע טבעות לבעלי בריתו.

בסיפורו המפורסם של חורחה לואיס בורחס "טלון, אוקבר, אורביס טרטיס" (שנכתב ב-1940, כאשר טולקין כבר היה שקוע עמוק ביצירת שר הטבעות) מתאר המחבר את האנציקלופדיה של טלון, עולם שלא היה ולא נברא, פרי עטם של אינטלקטואלים ואומנים מראשית המאה העשרים, על הרגישויות התרבותיות, הפילולוגיות האסתטיות והפילוסופיות שלו – השונות לחלוטין משלנו. בסוף הסיפור, שנכתב לכאורה שבע שנים לאחר גילוי טלון עצמה, מתברר שהתרבות האנושית הולכת והופכת את עצמה לטלון; שהקריאה באנציקלופדיה מזמנת טרנספורמציה תודעתית-תרבותית ושואבת אותנו אל עולם שלא היה ולא נברא, שכולו פיקציה תרבותית.

בורחס נשאל כמה פעמים מה דעתו על יצירתו של פרופ' טולקין, וטען שאינו מצליח להיכנס אליה ושככל הנראה לא נועדה עבורו – אמירה מעניינת כשלעצמה מצד מי שעסק בתכנים דומים הן מבחינת חומרי הגלם (סאגות נורדיות למשל) הן מבחינת עיצוב התאולוגיה הניסיונית והיחס בין הבדיון למציאות. אף שלא הייתה היכרות בין השניים, אפשר לראות בטקסט זה של בורחס תיאור מסוים של מפעל חייו של טולקין. לידתה של הארץ התיכונה (המרחב שבו מתרחשת מרבית יצירתו של טולקין, תרגום המושג הגרמאני "מידגארד", כלומר, הארץ שבמרכז הבריאה, שבה מתקיימת האנושות), התרחשה אף היא, כמו זו של טלון, בקבוצה של אינטלקטואלים. יחד עם שלושה מחבריו בבית הספר התיכון התכוון טולקין ליצור מיתולוגיה רציפה עבור אנגליה, קנון תרבותי ממשי ומגובש להתבסס עליו. אולם מחצית מהחבורה המקורית נפלה במחפורות של המלחמה הגדולה, ובסופו של דבר פנה טולקין למשימה הזו לבדו, וביתר שאת. חוקרים רבים רואים במות חבריו מניע וקריאה לקיים את שבועת הנעורים.

עשייתו האקדמית של טולקין כפילולוג, עניינו בשפות מלאכותיות ומעורבותו העמוקה בדת הקתולית היו לו לכלים שבהם יישם את המפעל הזה. יצירת הארץ התיכונה, הייתה מפעל פואטי אך גם מחקרי ופרשני. עד סוף ימיו התחבט – מתוך תחושת רצינות ואחריות עמוקה – בסוגיות רבות באשר לעולמו המומצא, למשל, באשר לטבעם של האורקים – עבדי הרוע הגסים והכעורים שבספריו. ייתכן שהצורך שלו להציג רוע כזה נבע מן הזוועות שחווה במלחמת העולם הראשונה (באחד ממכתביו המקובצים באסופה  The Letters of J.R.R Tolkien, כתב כי המלחמה הגדולה התרחשה בין שתי קואליציות שבכל אחת מהן היו אורקים, בני אדם והוביטים), אבל הוא מעולם לא הצליח ליישב רוע זה עם אמונתו הקתולית הגורסת כי כל מי שתבונה לו זכאי לגאולה, וכי רק הבורא מעניק תבונה.

הפרויקט השאפתני ליצור מיתולוגיה של אנגליה הלך והשתנה עם השנים, ספג עוד ועוד השפעות, עד שכשל במובן מסוים, אך במובן אחר הצליח מעבר למצופה. הארץ התיכונה, שתוכננה תחילה כעברה המודחק של אנגליה (כמה טיוטות חיברו בין עלילות הארץ התיכונה למשפחות אנגליות מודרניות, ואף לאילן היוחסין של טולקין עצמו), התנתקה ממנה בהדרגה, והפכה למציאות נפרדת – בריאה שניונית על פי התאולוגיה של טולקין, שהאדם בורא בכוח דמיונו, בסמכותו וברצונו של האל ולמען תהילתו הרבה – מציאות שאינה תובעת לה נחלה בהווה שלנו ומוותרת על קשר קונקרטי ומוגדר אליו. כפי שעולה מתוך הפואמה שלו "מיתופואיה" והסיפור הקצר "עץ ועלה": אנחנו כותבים לעצמנו את גן העדן הראוי לנו. אולי גם בזכות הוויתור הזה על הקשר ההכרחי עם המציאות הצליח הלגנדריום – כינוי כללי לגוף הכתבים העוסקים בארץ התיכונה – להפוך לגוף ידע משכנע ומשפיע כל כך.

תחושת העומק של הלגנדריום הייתה גורם נוסף להצלחתו. חוקר הספרות הקנדי נורת'רופ פריי הציע חמישה מודוסים לכתיבה ספרותית, הנקבעים על פי מקומו של הגיבור ביחס לכלל האנושות: המודוס המיתי עוסק באלים; הרומנטי – בגיבורים הגדולים מן החיים; המימטי הגבוה – בדמות האנושית שאליה צריך הקורא לשאוף; המימטי הנמוך – בדמות האנושית שבה מזהה הקורא את חרדותיו; והאירוני – בגיבור המעורר רחמים בקרב הקורא. פריי טוען שהמודוסים מתחלפים בגלגל בין-דורי החוזר על עצמו: בכל דור התרבות משנה פניה, והתנועה היא מהמודוס הגבוה, הנשגב, אל הנמוך, אל הדמות האנושית הפגומה. כשהמהלך מגיע אל המודוס הנמוך ביותר הוא ממצה את עצמו, והאנושות חוזרת לברר לעצמה שוב מהם הכוחות המיתיים שמניעים את העולם.

הלגנדריום של טולקין מציע דרך ייחודית בתוך החלוקה הזו – תחילתה של הדרך ברצון לכתוב מיתולוגיה, ולכן ברובד המיתי; המשכה בשחזורי מסורות שיריות מימי הביניים וביצירת שכבה רומנטית לתלפיות בארץ התיכונה; לאחריה מגיע הזינוק אל ההוביט וכתיבת סיפור אגדה מימטי־נמוך על גיבור בורגני־אנגלי שנשאב לעולם רומנטי, אגדי וגדול, עד אשר הוא מצליח לגדול אל מידותיו ולהשתלב בו; וסופה בשר הטבעות, יצירה בפרוזה בת יותר מאלף עמודים, שאליה תמיד סירב טולקין להתייחס כאל רומן – ובה יצר סימפוניה מסחררת  המעניקה פתחון פה לכלל המנעד המודלי.

כל אחד מהמודוסים של פריי מתבטא אצל טולקין בפואטיקה משל עצמו, וכולל התרחשויות המעידות על מקומו של הגיבור בו. כל אחד מהם כתוב מתוך רגישויות והשקפות וכללי התרחשויות שמאפיינים אותו. נדמה לי שזוהי רגישותו של טולקין, רגישות פילולוגית, דתית ותרבותית להשקפות עולם שונות, אשר מצליחה ליצור את אותה תחושת עומק כובשת ומזמינה שמאפשרת לארץ התיכונה להיראות לפעמים אמיתית יותר מן העולם הממשי.

כבר בההוביט, שראשיתו אגדת ילדים ואחריתו במחוזות רציניים הרבה יותר, מציג טולקין דואט בין המהוגנות הקרתנית של אנגליה הישנה והטובה מחד גיסא, ובין עוז רוחם הגאה והאצילי של הגמדים שכמו בקעו מתוך הסאגות האיסלנדיות מאידך גיסא. הדו-שיח בין העולם שמייצג הגיבור, בילבו בגינס, והעולם הפראי והראשוני שאליו גררו אותו הגמדים, מסתיים בהשגת הרמוניה – שני הצדדים מתיידדים, ועל אף האבדות הקשות מצליחים להשלים זה את זה. המפגש בשר הטבעות מעט פחות חשוף, אבל עמוק ומגוון הרבה יותר. הפוליפוניה מקשה לזהות את מגוון הנרטיבים והיחסים ביניהם. שאלת המפגש בין האני הקטן ובין המיתי והרומנטי כמעט שאינה נשאלת, וכך הקסם פועל בעומק, עומק כמעט אין-סופי, שניחן בגודש המרובד שמאפיין מציאות מוחשית.

על פי המיתוס של טולקין, האל היוצר ברא את העולם באמצעות השירה: סימפוניה קולית של מלאכיו – האלים הזוטרים. ואכן, אם ההוביט הוא דואט, שר הטבעות הוא סימפוניה שבה נפגשים מלאכים ומלכים, גיבורים פגומים וגיבורים שלמים, קצינים בריטים מהמלחמה הגדולה ומשרתיהם האישיים, שברי אדם מרוסקים תחת חטאם – כל אחד פועל וכתוב על פי המודוס הראוי לו, אך כולם פועלים במרחב אחד, משפיעים זה על זה ומלמדים זה את זה, ויוצרים בכך עולם בדיוני שיש בו עומק ותחושת מציאות; עולם המכיל אמיתות אהובות רבות ונותן להן מקום זו לצד זו; עולם אמיתי ומזמין, לפעמים אמיתי ומזמין יותר מהעולם הממשי.

המערב שלאחר מלחמת העולם הראשונה היה עולם שבור, שמפקפק באמיתותיו ומחפש דבר מה שיוכל להאמין בו. טולקין הציע ביצירתו, על העומקים הפילולוגיים וההיסטוריים שבה, עולם שהכיל וסידר מחדש את כל האמיתות. האמונה הקתולית העמוקה שלו, הייתה הקצב השקט שמאחורי הלגנדריום; המורשת האנגלו-סקסית הפראית, שמשמשת אולי בסיס לעמיות האנגלית, נמצאה ברוהן; המורשת הקלאסית – העברית והרומית גם יחד – השתקפה בגונדור ובנומנור; אנגליה (והכפריות) הישנה והטובה – אשר השניאה כל כך את טולקין על מבקריו הרדיקליים, שלא במקרה היו ידועים גם בשנאתם לאנגליות זו ממש – מצאה את מקומה במבט המארגן של הסיפור – בקרב ההוביטים של הפלך, שיוצאים למסע כדי לערוך היכרות מחודשת עם כלל המסורות והאתוסים, ליצור אינטגרציה שלהם, ואולי אף להציל אותם מן האויב הגדול יותר: הרצון של האדם לשלוט בטבע, השאיפה לאובייקטיביזציה וליעילות מקסימלית, על ביטוייו: האימה של מלחמות העולם, אך גם העיור והתיעוש ושבר החברה המסורתית.

הערגה של טולקין לעבר לא הייתה מהזן הריאקציונרי. היה בה געגוע משולב בוויתור לנוכח התהליך שטולקין כינה "התבוסה הארוכה". הוא ידע שעולמות התוכן שבהם התעסק הולכים ונסוגים, מתכסים בשכבות תרבותיות חדשות, ומצא דרך להעביר אותם אל תחומו הפתוח של הדמיון; לשלב את קולותיהם כדי ליצור מיתוס חדש, מודרניסטי והומניסטי להפליא מבחינת ערכיו – שהרי גם אם החומרים שמהם יצר את הארץ התיכונה היו קדומים מאוד, מדובר ביוצר בן המאה העשרים, שעבר את מלחמות העולם וניסה להגיב עליהן וכנגדן מתוך החומרים שבהם עסק ואותם אהב. מה שיצר לא היה רומן בלבד, ומדידתו בכלי ניתוח ספרותיים היאים לרומן יכולה בהחלט לעורר תסכול ואי-הבנה. אותה התקבלות נלהבת של "מעריצים עיוורים" שהרגיזה את וילסון, אותם "קשקוש, צווחה, פעייה", היו תגובה ליצירה מסוג אחר לגמרי.

טולקין ויתר על חזון המיתולוגיה האנגלית שלו כדי ליצור את המיתוס החדש של המערב – של החברה הפוסט-נוצרית שחיפשה דרך לשמר את אמונותיה ואת אמיתותיה במציאות שלאחר מלחמות העולם. הלגנדריום הציע לנו סדר עולם סמלי חדש, וסדר זה הלך והתקבל מאז פרסומו, וביתר שאת – מאז מותו של טולקין. מדובר במיתוס שהוא ספרותי במובהק, שמודע למלאכותיות שלו ומתהדר בה, ודווקא משום כך מותאם היטב לתקופתנו – הוא אינו תובע מאיש להאמין בו, ולפיכך מאפשר לאנשים להאמין לו ולפתוח בפניו את ליבם.

הפוליפוניות שלו מאפשרת למפות מחדש את הדברים החשובים באמת בחיים. היא יוצרת תחושת עומק מזמינה, אשר ניחנת בכריזמה במובנה המקורי – מתת האל, התחושה שכאן שוכנת דרך אל משהו שמעבר למציאות המוחשית, שאליו אי אפשר להגיע בחיי היום-יום.

הלגנדריום של טולקין היה הזמנה לנסות ולהיכנס אליו, ואנשים ניסו. מרגע הפרסום קיבל טולקין מכתבים ממאות קוראים שרצו לברר עוד ועוד פרטים על העולם שברא, והתייחסו אליו כאל מציאות של ממש. היו אומנם תקדימים לתופעה זו (ארץ הבדיון "Poictesme" של ג'יימס ברנץ' קייבל, המוזכרת בביקורת של וילסון המצוטטת לעיל; קורות קונאן הברברי של רוברט הווארד; הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול; מסעי גוליבר של ג'ונתן סוויפט ועוד), אבל סדר הגודל ובייחוד הרצינות שלה היו אחרים בתכלית.

ברמה הספרותית יצרה הזמנה זו מסורת כתיבה חדשה של חיקויים, אך רבים מכותביה לא ניחנו בהיקף וברמת ההשכלה והחוויות של כותב המקור, ולפיכך המירו את תחושת העומק בהעתקים שטחיים, וסופם שיצרו את מה שמכונה "פנטזיה נוסחתית" או "פנטזיה גנרית", עשרות סדרות שבהן יוצא נצר למלך קדום למצוא חפצי פלא ולהציל באמצעותם את ממלכתו משרי אופל חמושים בצבאות דמוניים. אלא שגם יצירות פחותות אלה גילו כי יש להן קהל נאמן ועקבי. עלייתה של הפנטזיה האפית כז'אנר הביאה עימה גם טיפוס חדש של קוראים, המעדיפים שהייה ומעורבות בעולמות רחוקים, מופלאים ומפורטים עד מאוד, על פני רוב שימושיה הקודמים של הספרות.

הזמנה זו פתחה גם דרך חדשה לעסוק בשפה ובסיפורים. בכל תרבות שאליה תורגם שר הטבעות נמצאו מי שניסו לשחק בו: להציב את עצמם בתוך המיתוס הכריזמטי הזה, לפעול ולחדש בו (כשהם נענים אולי להזמנתו של הפרופסור עצמו, שציין כי מדובר במערכת שלא יוכל להשלים אף פעם וכי ישאיר מרחב רב עבור "תודעות אחרות וידיים אחרות, האוחזות בצבע ובמוזיקה ובדרמה"). מגמה זו הגיעה להבשלה מסוימת בפברואר 1974, חצי שנה לאחר מות המחבר, עם צאת המהדורה המקורית של "מבוכים ודרקונים" – מרחב משחקי ששכפל את ההזמנה הטולקינאית מתוך הבנה שטחית מאוד של הלגנדריום, אך נתן לראשונה אפשרות מבנית להגר אל היצירה הספרותית ולעסוק בה כתחביב משותף ומכונן קהילה.

"טלון, אוקבר, אורביס טרטיס" של בורחס נהגה בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. שר הטבעות עמד אז בנקודה מכרעת בהתפתחותו. שניהם הציעו אפשרות של עולם אחר, אסתטי יותר, לחיות בו; של אסקפיזם כחוויה משחררת וטרנספורמטיבית.

אך את מה שהציע בורחס – ביצע טולקין בפועל. הלגנדריום, שהיה מפעל חייו, משמש מרחב הזדהות, אמון ומשמעות עבור רבים, אבל אופן יצירתו התגלה כמשמעותי לא פחות – אותה רצינות מקודשת ולא מתנצלת שבה התייחס טולקין ליצירתו הבדיונית, שכנעה את קוראיו שיש ממש בפנטזיה, שהיא יכולה להכיל את האדם במלואו ולא רק השתקפות חלקית או מעוותת שלו. הלגנדריום שלו, המשלב אגדות נורדיות ואמונות קתוליות, את אימת הקרב וצער האובדן, הולך ומחלחל אל תוך עולמנו אנו, וגם חמישים שנה אחרי מות מחברו ממשיך לשכתב אותו בצלמו ובדמותו, מזמין אותנו לשיחה.

.

דניאל פידלמן הוא יליד ברית המועצות ותושב ירושלים. עובד במרכז זלמן שזר, פעיל בבית המדרש העברי, תאורטיקן של משחקי תפקידים, מרצה בענייני היסטוריה תרבותית וממובילי החבורה הספרותית "שעטנז: יוצרים יהדות פנטסטית".

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: ראיף זריק על פליטות ואמנות בשירתו של מחמוד דרוויש, במלאת חמש עשרה שנים למותו של המשורר.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן