תשליך בגלוית שנה טובה, ניו יורק 1910

מה פשרן של אותן שיירות אנשים ונשים, אשר מהלכים להם אחרי הצהריים אל מקורות מים דווקא בראש השנה?

התשליך בגלוית "שנה טובה", 1910. אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן.

אחד המנהגים המעניינים בראש השנה הוא "התשליך", שהחל ככל הנראה במאה ה-15, באיזור גרמניה. מקור המנהג מבוסס על אגדה המספרת, כי כאשר הלך אברהם אבינו לעקוד את בנו יצחק, פגש אותו השטן וביקש להכשילו מלקיים את מצוות העקידה. לשם כך, העמיד לו בדרך נהר גדול. כשנכנסו אברהם ויצחק לנהר הגיעו המים לצווארם. אז פנה אברהם לריבונו של עולם: אתה שהתגלית אלי ובחרת בי, כדי שאפיץ את שמך בעולמך, ועכשיו באו מים עד נפש. אם אני או יצחק טובעים איך יתייחד שמך? שמע זאת הקדוש ברוך הוא, גער בנהר, וכך ניצלו אברהם ויצחק.

 

המשניות של גרשם שלום חזרו הביתה

לפני כשנה זכינו לקבל את סט תלמוד הבבלי של גרשם שלום שחזר לאוסף שלום לאחר נידודים רבים ומשונים. כעת, סט המשניות של שלום חזר הביתה לאוסף שלום.

כשגרשם שלום עלה ארצה מברלין ב-1923 הוא הקליד את רשימת הספרים שהביא אתו (יותר מ-1700) במחברת מיוחדת, הנמצא כיום בארכיון גרשם שלום בספרייה.

 

אם נבקש לאתר את המשניות ברשימה, נמצא אותן במספרים 10, 11 בקטגוריה של “Hebraische Literatur” (ספרות עברית). מתברר שכמו בתלמוד הבבלי שלו (מספרים 2-6), שלום לא החזיק סט שלם מהוצאה אחת. היו ברשותו שלושה כרכים (שלום לא ציין באלו כרכים מדובר מתוך ששת הכרכים של הסט השלם) ממהדורת אמשטרדם 1685. בנוסף הוא הביא גם סדר קודשים (כרך ה') ממהדורת פיורדא (Furth) גרמניה 1814 (שהודפס על פי דפוס אמשטרדם). סך הכל שלום הגיע ארצה עם ארבעה מתוך ששה סדרי המשנה.

 

מכאן ואילך העניינים מסתבכים. שנים רבות לא היה ידוע מה עלה בגורל סט המשניות של שלום. הסט לא נמצא באוסף שתרם לספרייה לאחר מותו, ובמקומו עמדו באולם שלום סטים אחרים שהובאו ממחסן הספרייה. ככל הנראה, לאחר פטירתו ב-1982 הסט נשאר בדירתאלמנתו פניה בירושלים, יחד עם ספרים רבים אחרים, שלא כולם הגיעו לספרייה בסופו של דבר.

לפני כמה חודשים קיבלתי פנייה מהנהלת המדרשה לבנות מדרשת באר שבירוחם, עם שאלה מפתיעה. המדרשה קיבלה תרומה של ספרי קודש וביניהם סט ישן של משניות עם אקס ליברס של גרשם שלום – האם אנחנו מעוניינים לקלוט את הסט? כמובן שהשבתי בחיוב.

 

מהנהלת מדרשת באר התברר חלק מהסיפור: המשניות הגיעו אל המדרשהכחלק מתרומת ספרים מביתו של זוג קשיש בקיבוץ סעד שבנגב המערבי. לאחר שבני הזוג הלכו לעולמם, החליטו ילדיהם, שפינו את הבית, להעביר את כל תכולת ספריתם למדרשה. ביתם של בני הזוג, עימה דיברתי, לא ידעה כיצד הגיעו הספרים לספריית הוריהם. לדעתה לא היה להם כל קשר עם הזוג שלום. ייתכן שבכל זאת פניה כן הכירה אותם ונתנה להם את המשניות במתנה, או שמא הספרים עברו עוד תחנה (תחנות?) בדרך…

בכל אופן מדובר בסט שלם (ששה כרכים) של משניות פיורדא 1814, במצב מעולה. ניכר שלא כל הכרכים עברו דרך אותם הבעלים. אני מעריך שכששלום הגיע לארץ הוא מכר את שלושה הכרכים היקרים של משנה מהדורת אמשטרדם שהביא איתו, והשלים את הסט של פיורדא. מן הסתם נשאר לו עודף לקניית כמה ספרי קבלה מהצד….

אני רוצה לסיים בהכרת תודה עמוקה לראשי מדרשת באר על שיזמו את תרומת הספרים לאוסף שלום, דבר שאינו מובן מאליו כלל! תודה גם לגברת מירב ביגמן מצוות הספרייה הלאומית על התיווך בינינו.

סט המשניות של גרשם שלום חזר הביתה

 

ספר התפילה העברי הראשון שהודפס אי פעם

חשיפה: ספר סליחות עתיק הודפס ע"י אישה לפני כ-550 שנים באיטליה, והיה אחר כך בבעלותן של שתי נשים נוספות

ספרי הדפוס הראשונים בשפה העברית, בשלהי המאה ה-15, היו ברובם ספרי לימוד, אולם מדפיס חלוצי אחד החליט ללכת לכיוון אחר ולהדפיס ספרי תפילה. שמו היה ר' משולם קוזי, והוא הצליח להקים בית דפוס קטן בעיירה קטנה איטלקית בשם Piove di Sacco.

הוא חקק בספרים אותיות אשכנזיות מרהיבות ביופיין, וחשב להוציא לאור ספרים רבים, אך בסופו של דבר, בית הדפוס שלו הוציא שני ספרים בלבד – ארבעה טורים וסדר סליחות על פי מנהג אשכנז. ספר הסליחות הזה הוא למעשה ספר התפילה העברי הראשון שהודפס אי פעם, בסביבות שנת 1475.

ומה שעוד מיוחד בספר הזה הוא מקומן המרכזי של נשים בו, דבר שאינו שכיח במאה ה 15. ככל הנראה אישתו של משולם לקחה חלק בהוצאה לאור של הספר. אנחנו יודעים שר' משולם הלך לעולמו תוך כדי העבודה על הוצאת ה"טור" לאור, ואלמנתו דבורה השלימה את העבודה. כיוון שתאריך הדפוס המדויק של אותו ספר הסליחות אינו ברור, ייתכן מאד שאת סיום העבודה על ספר הסליחות השלימה דבורה. גם אם הסליחות יצא לפני הטור, ברור שדבורה הכירה את מלאכת הדפוס, וסביר להניח שעזרה לבעלה במהלך חייו.

בנוסף, בעותק של הספר ששמור בספרייה הלאומית, יש עדות לכך שהוא היה בשימושן של לפחות שתי נשים אשכנזיות נוספות, שהחזיקו בו והתפללו בו, ואף השאירו עדויות כתובות על הבעלות שלהן על הספר. בעמוד הראשון של הספר נמצא משפט מפורט, פרי עטה של "מרת אסתר בת ר' אשר", שנכתב ככל הנראה סמוך להוצאה של הספר לאור: "לעולם יחתום בעל הספר שמו על סיפור כדי שלא יבא אחד מן השוק ויערער עליו ויאמר שלי הוא", היא מסכמת בכתב קליגרפי מקצועי, אולי אפילו כתב ידה.

בסוף הספר ישנה עדות כתובה של אישה נוספת, כמה מאות שנים לאחר מכן. היא חותמת על הספר כך: "ליפהייט בת ר' אשר שליט".

לא יודע לנו דבר על שתי נשים אלו, אך ככל הנראה אמירת הסליחות לפני ראש השנה ויום כיפור הייתה חשובה להן במיוחד. כפי שניתן לראות, הצנזור הנוצרי עבד למחוק משפטים שלעגו או התפלמסו עם הנצרות, אך בשוליים רואים את עבודתן של חזנים ומתפללים יהודים שהוסיפו את המילים שנמחקו בכתב יד בשולי הספר.

הדוגמן היהודי מתוניסיה

רב, חלפן כספים וצורף נפגשים בסטודיו צילום גרמני בתחילת המאה ה-20. לא, זו לא התחלה של בדיחה אלא תחילתה של תעלומה, שכן כל שלוש הדמויות הן למעשה אותו בן אדם

הכול התחיל בשנת 1903 כאשר לתוניסיה מגיע אדם גרמני בשם רודולף פרנץ לנרט. לנרט היה צלם מחונן, אך לא פחות מכך היה איש הרפתקאות של ממש. לאחר שחצה את יבשת אירופה ברגל, הוא מתמקם בתוניסיה ומתחבר עם צלם אירופאי אחר ששמו ארנסט היינריך לנדרוק. השניים מתאהבים בתוניסיה ובקסם של צפון אפריקה ומחליטים להקים יחד סטודיו לצילום בשם Lehnert & Landrock. לנרט חורש את המדבריות ולוכד במצלמתו את מראות צפון אפריקה: נופים, דמויות וגם הרבה מאוד נשים. התצלומים מודפסים בדרכים שונות ומגיעים מצפון אפריקה לכל רחבי העולם. והעולם, כך נדמה, נשבה גם הוא בקסמה האקזוטי של תוניסיה. מאוחר יותר, בשל מלחמת העולם השנייה, ינדדו השניים למצרים ויתעדו גם אותה, ואחר כך ישובו אל אהובתם תוניסיה.

לנדרוק (מימין) ולנרט (משמאל)

אנחנו נתמקד בקבוצה של גלויות שהגיעו לספרייה הלאומית.

כאשר תיעד לנרט במצלמתו את מראות תוניסיה, הוא נתקל גם ביהודים תושבי המקום. היהודים, בעלי הלבוש השונה והמנהגים יוצאי הדופן, בוודאי הקסימו אותו ואת קהל לקוחותיו. הוא הנציח במצלמתו תמונות מגוונות של יהדות תוניסיה, ובעיקר את מנהגי הקהילה ונשות הקהילה. אך הסתכלות קצת יותר מעמיקה מגלה כי יהודי חביב אחד כיכב ברבות מהתמונות ונראה ממש כ"דוגמן הבית" של הסטודיו.

בגלויה שהופקה בשנת 1904, ובראשה הכותרת "רב", אנחנו רואים את המצולם לראשונה בדמותו של רב הרוכן מעל ספר (ייתכן גמרא) ולומד בדקדקנות:

לפריט בקטלוג הספרייה

שנה חולפת והסטודיו מפיק גלויה נוספת, וגם כותרתה היא "רב":

לפריט בקטלוג הספרייה

והינה הוא שוב. הפעם כותרת הגלויה היא "רב מתפלל", ובה האיש מתעטף בטלית, מניח תפילין ומתפלל תפילת "שחרית":

לפריט בקטלוג הספרייה

אנחנו עדיין ב-1905, אבל מגלים פתאום טוויסט בעלילה: בגלויה זו "הרב" המוכר לנו הופך לפתע לחלפן כספים תוניסאי:

לפריט בקטלוג הספרייה

והינה שוב נראית הדמות המוכרת. הפעם האיש מיישיר מבט למצלמה:

לפריט בקטלוג הספרייה

ואולי הרב/חלפן שלנו הוא בכלל צורף?

אז מיהו היהודי המסתורי המצולם, הנראה בעינינו כדוגמן שהתחבב על שני הצלמים האירופאים לצורך עבודתם?

הגולש ויקטור כהן סיפר לנו בפייסבוק כי מדובר ברב יהודה זיתון מהעיר מונסתיר שבתוניסיה. כהן, נינו של הרב זיתון, מספר כי בין שלל עיסוקיו היה הרב גם צורף, סוחר, מוהל ופייטן. אם כך, מתברר, הצילומים השונים פשוט מתעדים את עיסוקיו המגוונים של הרב. כהן מציין כי בנו של הרב זיתון, רבי חי בן יהודה זיתון, היה הרב הראשי של העיר ספקס ואף זכה למדליה על פועלו משליט תוניסיה.

בכל מקרה, פניו של אותו אדם רב פעלים ייצגו נאמנה בפני חלקים נרחבים מהעולם את דמותו של היהודי.