בין אוצרות התרבות השמורים בספרייה הלאומית ישנן מאות מגילות אסתר, כמה מהן עתיקות ונדירות במיוחד. מלבד נוסח המגילה המסורתי, בקהילות רבות בתפוצות ישראל נהגו לחגוג ניסים מקומיים וסיפורים של הצלת יהודים בקריאת "מגילות" המספרות את סיפור הקהילה.
בצל חג פורים, הספרייה חושפת דוגמה לתופעה זו שהתגלתה מספר ימים לפני החג – ״מגילת סרגוסה״, הכתובה בעברית ובסגנון המחקה את נוסח מגילת אסתר. תוכן המגילה שונה ממגילת אסתר, ואינו מספר את קורות חיי היהודים בשושן הבירה, אלא את קורות יהודי סירקוזה (Syracuse) שבסיציליה או בעיר סרגוסה שבספרד לזכר הצלת יהודי העיר והקהילות הסמוכות. המגילה מתוארכת למאה השמונה-עשרה, ונהגו לקוראה בכל שנה לזכר נס ההצלה שהתרחש בשנת 1420.
״ויהי בימי סראגוסנוס מלך אדיר וחזק״, פותחת המגילה, המספרת על הקהילות היהודיות שנהגו לכבד את המלך בהוצאת שלושים ושישה ספרי תורה בטקס רב רושם. ברבות הימים החלו להוציא את מעילי הספרים ללא הגוויל שבתוכו. אולם בשנת שתים-עשרה למלכותו של סראגוסנוס ״נשתמד איש רב ומדון רשע ובליעל״, אשר רכש לו מעמד בבית המלך. לאחר הטקס הקבוע הוציא המשומד לעז על ההילה באומרו כי ספרי התורה שהיהודים מוציאים לכבודו הם למעשה מעילים ריקים. למשמע הדבר קצף ״המלך מאוד וחמתו בערה בו״ ואיים להשמיד את הקהילות. בלילה ההוא ראו כל שמשי הקהילות חיזיון שעליהם למלא את ספרי התורה הריקים, וכאשר עבר המלך בשוק היהודים למחרת עם פמלייתו וביקש לפתוח את מעילי הספרים – היו כולם מלאים בספרי התורה. המלך בירך את אנשי הקהילות, הקל מעליהם את המס, ואת המלשין ״מרקוש הרשע״ תלו על עץ.
בדומה למגילת אסתר, מגילת סרגוסה מסתיימת בקביעה לדורות: ״על כן קיימו וקיבלו היהודים הנמצאים בעיר שארגושא עליהם ועל זרעם ולא יעבור להיות עשים את יום שבעה עשר לחודש שבט בכל שנה ושנה הם ובניהם ובני בניהם עד עולם ששון ושמחה משתה ויום טוב ומשלוח מנות יש לרעהו ומתנות לאביונים ולאין נכון לו״. ואמנם, קהילות רבות באימפריה העות׳מאנית כגון סלוניקי, יאנינה, איסטנבול ואיזמיר, בקרב יהודי תוניס ואף בירושלים, נהגו עד ראשית המאה העשרים לקיים את המנהג ולקרוא את המגילה ביום ״פורים סראגוסא״ שבי״ז שבט.
מגילת סרגוסה מוכיחה את היכולת המיוחדת של העם היהודי לשמר את ההיסטוריה היהודית, תוך הדגשת הניסים והנפלאות שאירעו לעם היהודי בשרשרת הדורות בארץ-ישראל ובגולה. מגילות אלו הן רק חלק קטן מהאוספים השמורים בספרייה הלאומית כחלק מתפקידה בשימור אוצרות התרבות היהודית.
חשיפה: דפוס מוקדם של "ארבעה טורים" – מהנדירים בעולם
הספרייה רכשה 90 דפי אינקונבולה (ספרי הדפוס הראשונים בעולם) לא מוכרים של "ארבעה טורים" שחיבר יעקב בן אשר
הספרייה הלאומית חושפת אינקונבולה (דפוס ערש) מהנדירים ביותר בעולם. ״אינקונבולה״ הוא כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים באירופה שיצאו לאור בין המצאת הדפוס, באמצע המאה החמש-עשרה, ועד לשנת 1500. בתקופה זו הודפסו פחות מ-200 ספרים עבריים, שחלקם לא שרדו.
בשנת רנ"ב לערך (1492) הוציא יהושע שונצינו, ממובילי הדפוס העברי באיטליה במאה החמש-עשרה, מהדורת דפוס של ספר ההלכה החשוב והמשפיע ביותר בתקופה – "ארבעה טורים" של רבי יעקב בן אשר, שנולד ככל הנראה בשנת 1269 ונפטר בשנת 1343. בן אשר היה פוסק הלכה חשוב ומשפיע שכונה "בעל הטורים" על שם ספרו. אף עותק שלם של החיבור במהדורה זו לא שרד בשלמותו, אלא דפים בודדים בלבד. לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית תשעים דפים מן החלקים ״יורה דעה״ ו״אורח חיים״ ממהדורה נדירה זו. דפים אלו אינם קיימים בשום ספרייה בעולם או באוסף פרטי כלשהו.
לדברי אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, מדובר בדפים מן הקובץ ״ארבעה טורים״ (מכונה גם ״הטור״), שכתב רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא״ש, המסכם את ההלכה שהייתה נהוגה לאחר החורבן. ״הטור״ מחולק לארבעה שערים: ״אורח חיים״, ״יורה דעה״, ״אבן העזר״ ו״חושן משפט״, ומקיף את כל תחומי ההלכה.
נוסף על הדפים שנרכשו לאחרונה, הספרייה הלאומית מחזיקה גם בחמישים ותשעה דפים נוספים מן החלק ״יורה דעה״, ובהם דינים הנוגעים להלכות איסור והיתר.
יצוין כי פריטי אינקונבולה הן מקור עשיר וייחודי לחקר תרבות הטקסט העברי, ויש להם גם ערך מוזיאלי וביבליוגרפי. "זהו מקרה נדיר של אינקונבולה של אחד מראשוני ספרי הקודש המודפסים הראשונים בעולם, שאומנם לא שרד במלואו, אך כמה דפים ממנו בכל זאת נשתמרו וכעת מגיעם למקום מבטחים – לספרייה הלאומית. דפים אלו יהוו עבור חוקרים ומלומדים כר פורה ומרתק להיכרות עם אחד מספרי הקודש החשובים ביותר", אומר ד"ר פינקלמן.
מהיכן יגיע סוף העולם? הצצה למפה של ניוטון
זהירות, ספוילר: הכירו את החזון של המדען הדגול אייזק ניוטון על סוף העולם. ואיך קשורה התיאוריה הזו לשיבת היהודים לארצם?
אם כן, ניתן למצוא את הסוד של תחייה מחודשת זו בכל הנביאים: מה שגורם לי לפליאה על שכה מעט מהנוצרים בימינו יכולים למצוא זאת שם. שהרי הם אינם מבינים שהשיבה הסופית של היהודים שהוגלו, כיבוש ארבע המלכויות בידיהם והקמת מלכות צדק פורחת ביום הדין היא היא נבואת הסוד.
(מתוך "על יום הדין והעולם הבא", אייזק ניוטון)
איך מגשרים בין מדע לאמונה? השנה היא 1795 והמשורר והאומן האנגלי ויליאם בלייק מצייר את אחת התמונות האייקוניות ביותר שלו. מושא הציור הוא הפיזיקאי והמתמטיקאי האנגלי אייזק ניוטון (1642–1727), מגדולי המדענים בכל הזמנים. בלייק הגדיר את ניוטון כאחד מאבות המחשבה הרציונלית. אבל שלא תטעו, זאת לא הייתה מחמאה. בציור המפורסם של בלייק נגלה לנו ניוטון בקרקעית האוקיינוס, שקוע במדידות ובחישובים ואפילו לא טורח להביט בעולם שסביבו.
ברוח יחסו הלעגני של בלייק, כך מצטייר ניוטון גם בדמיון המודרני: מדען רציונליסטי שעסוק כל כך בהגיגים התיאורטיים שלו עד שרק תפוח שנופל על ראשו מזכיר לו שיש עולם בחוץ, ושאת החוקים שלו הוא צריך לנסח. אך נראה שבלייק לא הכיר את יומניו של ניוטון ואת כתביו המיסטיים והאזוטריים. אותם כתבים אשר לימים, בשנת 1936, נרכשו בידי האספן אברהם שלום יהודה, וב־1969 הועברו עם האוסף שלו לספרייה הלאומית של ישראל. רבים מהכתבים נגישים לצפייה דיגיטלית דרך אתר הספרייה, ומהם נגלית תמונה אחרת לחלוטין על עולמו של ניוטון.
במסורת היהודית מיעטו לעסוק בסוף העולם. אומנם בכמה מהספרים החיצוניים (ספרים עתיקים שלא הוכנסו לתנ"ך) יום הדין מוזכר בקיצור ובלי פירוט, והנושא אף שב ועלה בתקופות חשוכות בתולדות עמנו שבהן ידענו התעוררות משיחית. אך למרות זאת האמונה בהרס העולם הקיים ובניית עולם חדש תחתיו אינה תופסת מקום מרכזי ביהדות. להפך, אנחנו מצווים לשמור על הקיים. בנצרות, לעומת זאת, נחתמו כתבי הקודש בחזון אפוקליפטי המתאר בדיוק מופלא ומצמרר את אחרית הימים. ב"חזון יוחנן" (הנקרא גם "ספר ההתגלות"), הספר האחרון בברית החדשה, נחשף בפנינו המיקום הגיאוגרפי המדויק שבו תתקיים המלחמה האחרונה והמכריעה בהיסטוריה – הר מגידו. ומתנצלים על הספוילר.
ניוטון האמין במקורו האלוהי הבלתי מעורער של התנ"ך. הוא הקדיש את זמנו לא רק לבירור חוקי הטבע, אלא גם לחיפוש המהות שמאחוריהם. המוטיביציה המדעית להבנה של העולם ושל השליטה בו היא שהניעה אותו גם לחשיפת הסודות האזוטריים והדתיים של המציאות. ואחד החשובים מבין הסודות הללו נגע לחישוב הזמן והמיקום של קץ העולם. בין פרקי התנ"ך והברית החדשה, המעורפלים לכאורה, חיפש ניוטון נבואות מדויקות לעתיד העולם ולגאולת נשמתה של האנושות החיה בתוכו. חשוב להבין שבתקופה שבה ניסח ניוטון את התיאוריות המדעיות הגדולות שלו, המדע המודרני טרם נטש לחלוטין את המקורות האזוטריים והדתיים שמהם צמח.
כבר בחיבוריו התיאולוגיים המוקדמים השקיע ניוטון אנרגיה פרשנית רבה בפענוח חזון יוחנן, בין היתר במטרה לאתר את המיקום המדויק שבו יתחילו המאורעות שיובילו אל סוף העולם. המדען האנגלי לא הסתפק במחקר תיאורטי ובפרשנות כתובה, אלא צירף לאחד מחיבוריו שעסקו ביום הדין מפה המצביעה במדויק על האזור הצפוי לעמוד במוקד ההתרחשות. אנחנו עוד נחזור למפה הזאת, שנוצרה לפני 300 שנה בערך, והעיון בה ובכיתובים הצפופים בשוליה חושף מידע רב־תחומי עשיר ומקורי.
בחזון יוחנן מסופר על שבעה שופרות שכל אחד מהם מבשר על התרחשות אפוקליפטית אחרת. כיוון שניוטון לא האמין שסוף העולם יגיע בימי חייו, לא הגדיר את מיקום השופר השביעי והאחרון. אז מה הוא כן זיהה וסימן על המפה? את האירועים המובילים לקץ העולם, כלומר תקיעות השופרות החמישי והשישי קודם לתקיעת השופר האחרון המכריז על תחילת הסוף (חזון יוחנן ט). את השופר החמישי הבין ניוטון בתור עליית האסלאם הערבי. ואת השופר השישי ייחס לעליית האימפריה העות'מאנית, שאותה שלח האל כדי להעניש את הנצרות הכופרת ולהחריב סופית את שרידי הקיסרות הרומית המושחתת – היא האימפריה הביזנטית.
והיכן מתחוללים אירועי סוף העולם לפי ניוטון? כאן אצלנו, בשכונה החמימה המוכרת בתור המזרח התיכון. ניוטון זיהה במדויק ארבעה מחוזות באסיה (העיר קוניה), סוריה (העיר דמשק), מוסול ומיאפרקין (העיר מרטירופוליס) ושייך אותם לארבעת מלאכי האפוקליפסה היוצאים לחופשי על נהר הפרת במהלך מאורעות השופר השישי (חזון יוחנן ט, יד). לפי חזון יוחנן, יציאתם של ארבעת מלאכי האפוקליפסה לזרוע הרס וחורבן בעולם מקדמת את עליית החיה המסתורית – המוזכרת בספר כאחת ממחוללות יום הדין – ומסמלת את הקרב האחרון.
מול סימון מקום יציאתם של מלאכי האפוקליפסה, אזור אחד בולט בהיעדרו מהמפה של ניוטון. זהו הר מגידו, אשר שיבוש שמו ביוונית הוליד את המושג ארמגדון, שהשתרש ככינוי לאירוע יום הדין על־פי הנצרות. וכן, בהשראת אווירת סוף העולם הפך ארמגדון גם לסרט קולנוע בלתי נשכח. מגידו נזכרת בתנ"ך מספר פעמים, לא פעם בהקשר של קרב חשוב (זוכרים את יעל וסיסרא והחלב? זה קרה שם ליד), אך רק בנצרות היא משולבת בחזון סוף העולם. בהר מגידו, נכתב בחזון יוחנן, ייערך הקרב הסופי בין כוחות הרוע המונהגים בידי החיה המסתורית ובין כוחות הטוב המונהגים בידי האל. בקרב הזה יוכרעו הרעים, ולאחריו תשכון מלכות השמיים על הארץ.
ניוטון מספק ביטוי היסטורי נוסף לקשר שבין כוחות הרוע להשגחה האלוהית. בכיתוב בשולי המפה ששרטט, דן ניוטון בשני מנהיגים צבאיים של כוחות הרוע: המנהיג והמצביא צלאח א־דין (1138–1193), שסילק את שרידי הצלבנים מארץ הקודש, והמנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן (1162–1227), שהופיע מן המזרח כדי לזרוע הרס וחורבן בציביליזציה המוסלמית. עלייתם של שני הכובשים נתפסה בעיני ניוטון כהתערבות של השגחה עליונה.
כתבי היד של ניוטון השמורים בספרייה הלאומית מאפשרים הצצה מסקרנת אל צדדים שעדיין אינם ידועים לציבור הרחב. הגילויים הבולטים נוגעים לעיסוק האלכימי של אחד מגדולי המוחות המדעיים בהיסטוריה ולניסיון השיטתי שלו להשיב את הנבואה האלוהית שאבדה מאז ימי התנ"ך – ניסיון שהתמקד בהבנת הנבואות שהורישו לנו נביאי ישראל. אלברט איינשטיין תיאר זאת טוב מכולם במכתב שכתב ב־1940 לידידו האספן והמזרחן אברהם שלום יהודה. איינשטיין הבהיר ליהודה כי יהיה נפלא אם הכתבים התיאולוגיים והאלכימיים של ניוטון ירוכזו ויועמדו לרשות המחקר, בהדגישו כי דווקא הכתבים הללו הם שפותחים צוהר חסר תקדים לעבודת האיש. כך כתב איינשטיין:
בעוד שבתחום עבודתו הפיזיקלית של ניוטון, דרך ההתפתחות של מחשבתו תישאר עלומה, שכן הוא השמיד כנראה את הטיוטות לעבודתו, הרי שבתחום עבודתו על התנ"ך יש בידינו גרסות ראשוניות ושינויים חוזרים. לכן כתבים אלה, שברובם טרם פורסמו, מעניקים לנו מבט מרתק על הסדנה הרוחנית של הוגה זה, היחיד במינו.
מהכתבים התיאולוגיים השמורים בספרייה עולה בבירור שבדומה למספר פרשנים פרוטסטנטיים מהמאה ה־17, גם ניוטון האמין שקץ העולם מוצפן בתנ"ך. אלפי הדפים הכתובים בקפדנות שהקדיש ניוטון לפענוח חזון אחרית הימים הם עדות למסירותו של אחד מגדולי המוחות בהיסטוריה האנושית לפיצוח האתגר הזה. כפי שנרמז בציטוט הפותח את הכתבה, לשיבת היהודים לציון היה חלק מרכזי בחזון הניוטוני.
כתב יד קראי חושף: תיבת נוח כמו שלא הכרתם
המלומד הקראי בן המאה העשירית שדמיין את תיבת נוח עם טכנולוגיה שלא הייתה קיימת אפילו בתקופתו
צוללת הנאוטילוס בכרזה העברית לסרט "20,000 מיל מתחת למים" מאת ז'ול ורן
שוו בדמיונכם לרגע את תיבת נוח. כמו רבים אחרים, ייתכן שאתם (או אתן) מדמיינים עכשיו תמונה טיפוסית של אונייה קטנה שג'ירפה ופיל מציצים מתוכה.
אבל לפי תפישתו של מלומד קראי מהמאה העשירית לספירה, שחיבר פרשנות בערבית-יהודית לתורה, תיבת נוח היתה הרבה יותר מדימוי פשטני של אונייה ובתוכה חיות.
למרות העובדה שתיאור בניית התיבה מסתכם בשלושה פסוקים מינימליסטיים בספר בראשית (בראשית ו, 14-16), אותו מלומד קראי מקדיש עמודים רבים לתיאור מנגנון הבנייה המורכב והמתוחכם של מה שהוא תפש כתיבת נח. לפי פרשנותו, התיבה כוללת בתוכה חידושים טכנולוגים מתקדמים מאד עבור זמנם, כולל מערכות הפצה ממונעות שמסתובבות באופן אוטונומי (זכרו, מדובר במאה העשירית לספירה, אין חשמל באופק!) שתפקידן למלא את שְׁקָתוֹת בעלי החיים באופן אוטומטי. לפי כתביו, התיבה כוללת גם מערכת מתוחכמת של צינורות מים שהצליחו לספק את צרכיהם המגוונים של כל שוכני התיבה, על שלושת אגפיה. אותו פרשן גם גורס שלתיבה היו דרכים ייחודיות לאפשר לאור להיכנס פנימה, אך בו זמנית למנוע כניסת מים. זאת באמצעות מאות חלונות ודלתות עם זגוגיות מיוחדות שחלקן אפילו אפשרו את כניסת האוויר תוך כדי חסימת המים העזים מלהיכנס.
זוהי רק דוגמה אחת לגישות החדשות המהפכניות לטקסטים יהודיים מסורתיים, שאנו מוצאים ביצירות הערביות-יהודיות של המאה העשירית. בתקופה זו (המדובר בערך במאות התשיעית עד השתים עשרה לספירה) רוב האוכלוסייה היהודית בעולם היתה דוברת ערבית כשפת אם. היהודים הללו דיברו וקראו ערבית כשפת-אם, וחיו בלב הציוויליזציה הגדולה בעולם, מרכז לחדשנות בפילוסופיה, תיאולוגיה, מדע, בלשנות ועוד. בעקבות מיקומם בלב הפועם של עולם מדעי מתפתח, הדרך שבה הסתכלו וכתבו על כתבי הקודש השתנתה בדרכים דרמטיות.