מהיכן יגיע סוף העולם? הצצה למפה של ניוטון

זהירות, ספוילר: הכירו את החזון של המדען הדגול אייזק ניוטון על סוף העולם. ואיך קשורה התיאוריה הזו לשיבת היהודים לארצם?

אם כן, ניתן למצוא את הסוד של תחייה מחודשת זו בכל הנביאים: מה שגורם לי לפליאה על שכה מעט מהנוצרים בימינו יכולים למצוא זאת שם. שהרי הם אינם מבינים שהשיבה הסופית של היהודים שהוגלו, כיבוש ארבע המלכויות בידיהם והקמת מלכות צדק פורחת ביום הדין היא היא נבואת הסוד.

(מתוך "על יום הדין והעולם הבא", אייזק ניוטון)

איך מגשרים בין מדע לאמונה? השנה היא 1795 והמשורר והאומן האנגלי ויליאם בלייק מצייר את אחת התמונות האייקוניות ביותר שלו. מושא הציור הוא הפיזיקאי והמתמטיקאי האנגלי אייזק ניוטון (1642–1727), מגדולי המדענים בכל הזמנים. בלייק הגדיר את ניוטון כאחד מאבות המחשבה הרציונלית. אבל שלא תטעו, זאת לא הייתה מחמאה. בציור המפורסם של בלייק נגלה לנו ניוטון בקרקעית האוקיינוס, שקוע במדידות ובחישובים ואפילו לא טורח להביט בעולם שסביבו.

ברוח יחסו הלעגני של בלייק, כך מצטייר ניוטון גם בדמיון המודרני: מדען רציונליסטי שעסוק כל כך בהגיגים התיאורטיים שלו עד שרק תפוח שנופל על ראשו מזכיר לו שיש עולם בחוץ, ושאת החוקים שלו הוא צריך לנסח. אך נראה שבלייק לא הכיר את יומניו של ניוטון ואת כתביו המיסטיים והאזוטריים. אותם כתבים אשר לימים, בשנת 1936, נרכשו בידי האספן אברהם שלום יהודה, וב־1969 הועברו עם האוסף שלו לספרייה הלאומית של ישראל. רבים מהכתבים נגישים לצפייה דיגיטלית דרך אתר הספרייה, ומהם נגלית תמונה אחרת לחלוטין על עולמו של ניוטון.

אייזק ניוטון בתמונה שצייר ויליאם בלייק (1795)

במסורת היהודית מיעטו לעסוק בסוף העולם. אומנם בכמה מהספרים החיצוניים (ספרים עתיקים שלא הוכנסו לתנ"ך) יום הדין מוזכר בקיצור ובלי פירוט, והנושא אף שב ועלה בתקופות חשוכות בתולדות עמנו שבהן ידענו התעוררות משיחית. אך למרות זאת האמונה בהרס העולם הקיים ובניית עולם חדש תחתיו אינה תופסת מקום מרכזי ביהדות. להפך, אנחנו מצווים לשמור על הקיים. בנצרות, לעומת זאת, נחתמו כתבי הקודש בחזון אפוקליפטי המתאר בדיוק מופלא ומצמרר את אחרית הימים. ב"חזון יוחנן" (הנקרא גם "ספר ההתגלות"), הספר האחרון בברית החדשה, נחשף בפנינו המיקום הגיאוגרפי המדויק שבו תתקיים המלחמה האחרונה והמכריעה בהיסטוריה – הר מגידו. ומתנצלים על הספוילר.

ניוטון האמין במקורו האלוהי הבלתי מעורער של התנ"ך. הוא הקדיש את זמנו לא רק לבירור חוקי הטבע, אלא גם לחיפוש המהות שמאחוריהם. המוטיביציה המדעית להבנה של העולם ושל השליטה בו היא שהניעה אותו גם לחשיפת הסודות האזוטריים והדתיים של המציאות. ואחד החשובים מבין הסודות הללו נגע לחישוב הזמן והמיקום של קץ העולם. בין פרקי התנ"ך והברית החדשה, המעורפלים לכאורה, חיפש ניוטון נבואות מדויקות לעתיד העולם ולגאולת נשמתה של האנושות החיה בתוכו. חשוב להבין שבתקופה שבה ניסח ניוטון את התיאוריות המדעיות הגדולות שלו, המדע המודרני טרם נטש לחלוטין את המקורות האזוטריים והדתיים שמהם צמח.

כבר בחיבוריו התיאולוגיים המוקדמים השקיע ניוטון אנרגיה פרשנית רבה בפענוח חזון יוחנן, בין היתר במטרה לאתר את המיקום המדויק שבו יתחילו המאורעות שיובילו אל סוף העולם. המדען האנגלי לא הסתפק במחקר תיאורטי ובפרשנות כתובה, אלא צירף לאחד מחיבוריו שעסקו ביום הדין מפה המצביעה במדויק על האזור הצפוי לעמוד במוקד ההתרחשות. אנחנו עוד נחזור למפה הזאת, שנוצרה לפני 300 שנה בערך, והעיון בה ובכיתובים הצפופים בשוליה חושף מידע רב־תחומי עשיר ומקורי.

מפת האפוקליפסה של ניוטון. לחצו על המפה להגדלה

בחזון יוחנן מסופר על שבעה שופרות שכל אחד מהם מבשר על התרחשות אפוקליפטית אחרת. כיוון שניוטון לא האמין שסוף העולם יגיע בימי חייו, לא הגדיר את מיקום השופר השביעי והאחרון. אז מה הוא כן זיהה וסימן על המפה? את האירועים המובילים לקץ העולם, כלומר תקיעות השופרות החמישי והשישי קודם לתקיעת השופר האחרון המכריז על תחילת הסוף (חזון יוחנן ט). את השופר החמישי הבין ניוטון בתור עליית האסלאם הערבי. ואת השופר השישי ייחס לעליית האימפריה העות'מאנית, שאותה שלח האל כדי להעניש את הנצרות הכופרת ולהחריב סופית את שרידי הקיסרות הרומית המושחתת – היא האימפריה הביזנטית.

והיכן מתחוללים אירועי סוף העולם לפי ניוטון? כאן אצלנו, בשכונה החמימה המוכרת בתור המזרח התיכון. ניוטון זיהה במדויק ארבעה מחוזות באסיה (העיר קוניה), סוריה (העיר דמשק), מוסול ומיאפרקין (העיר מרטירופוליס) ושייך אותם לארבעת מלאכי האפוקליפסה היוצאים לחופשי על נהר הפרת במהלך מאורעות השופר השישי (חזון יוחנן ט, יד). לפי חזון יוחנן, יציאתם של ארבעת מלאכי האפוקליפסה לזרוע הרס וחורבן בעולם מקדמת את עליית החיה המסתורית – המוזכרת בספר כאחת ממחוללות יום הדין – ומסמלת את הקרב האחרון.

מול סימון מקום יציאתם של מלאכי האפוקליפסה, אזור אחד בולט בהיעדרו מהמפה של ניוטון. זהו הר מגידו, אשר שיבוש שמו ביוונית הוליד את המושג ארמגדון, שהשתרש ככינוי לאירוע יום הדין על־פי הנצרות. וכן, בהשראת אווירת סוף העולם הפך ארמגדון גם לסרט קולנוע בלתי נשכח. מגידו נזכרת בתנ"ך מספר פעמים, לא פעם בהקשר של קרב חשוב (זוכרים את יעל וסיסרא והחלב? זה קרה שם ליד), אך רק בנצרות היא משולבת בחזון סוף העולם. בהר מגידו, נכתב בחזון יוחנן, ייערך הקרב הסופי בין כוחות הרוע המונהגים בידי החיה המסתורית ובין כוחות הטוב המונהגים בידי האל. בקרב הזה יוכרעו הרעים, ולאחריו תשכון מלכות השמיים על הארץ.

ניוטון מספק ביטוי היסטורי נוסף לקשר שבין כוחות הרוע להשגחה האלוהית. בכיתוב בשולי המפה ששרטט, דן ניוטון בשני מנהיגים צבאיים של כוחות הרוע: המנהיג והמצביא צלאח א־דין (1138–1193), שסילק את שרידי הצלבנים מארץ הקודש, והמנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן (1162–1227), שהופיע מן המזרח כדי לזרוע הרס וחורבן בציביליזציה המוסלמית. עלייתם של שני הכובשים נתפסה בעיני ניוטון כהתערבות של השגחה עליונה.

פתיחת החיבור של ניוטון שאליו צורפה מפת ההתרחשויות המובילות לקץ העולם

כתבי היד של ניוטון השמורים בספרייה הלאומית מאפשרים הצצה מסקרנת אל צדדים שעדיין אינם ידועים לציבור הרחב. הגילויים הבולטים נוגעים לעיסוק האלכימי של אחד מגדולי המוחות המדעיים בהיסטוריה ולניסיון השיטתי שלו להשיב את הנבואה האלוהית שאבדה מאז ימי התנ"ך – ניסיון שהתמקד בהבנת הנבואות שהורישו לנו נביאי ישראל. אלברט איינשטיין תיאר זאת טוב מכולם במכתב שכתב ב־1940 לידידו האספן והמזרחן אברהם שלום יהודה. איינשטיין הבהיר ליהודה כי יהיה נפלא אם הכתבים התיאולוגיים והאלכימיים של ניוטון ירוכזו ויועמדו לרשות המחקר, בהדגישו כי דווקא הכתבים הללו הם שפותחים צוהר חסר תקדים לעבודת האיש. כך כתב איינשטיין:

בעוד שבתחום עבודתו הפיזיקלית של ניוטון, דרך ההתפתחות של מחשבתו תישאר עלומה, שכן הוא השמיד כנראה את הטיוטות לעבודתו, הרי שבתחום עבודתו על התנ"ך יש בידינו גרסות ראשוניות ושינויים חוזרים. לכן כתבים אלה, שברובם טרם פורסמו, מעניקים לנו מבט מרתק על הסדנה הרוחנית של הוגה זה, היחיד במינו.

מהכתבים התיאולוגיים השמורים בספרייה עולה בבירור שבדומה למספר פרשנים פרוטסטנטיים מהמאה ה־17, גם ניוטון האמין שקץ העולם מוצפן בתנ"ך. אלפי הדפים הכתובים בקפדנות שהקדיש ניוטון לפענוח חזון אחרית הימים הם עדות למסירותו של אחד מגדולי המוחות בהיסטוריה האנושית לפיצוח האתגר הזה. כפי שנרמז בציטוט הפותח את הכתבה, לשיבת היהודים לציון היה חלק מרכזי בחזון הניוטוני.

"לב שבור הוא לב שלם": מאמירה מסתורית של רב סגפן להמנון רוק ישראלי

"אין שלם מלב שבור", קבע רבי מנחם מנדל מקוצק. למה הוא התכוון? ואיך פירש את המילים הללו ברי סחרוף, שיצר בהשראתן את אחד השירים האהובים ברוק הישראלי?

ברי סחרוף. צילום אלדד שושן

כְּשֶׁאַתְּ לְיָדִי אֲנִי הוֹלֵךְ צוֹלֵל
כְּשֶׁאַתְּ רְחוֹקָה אֲנִי מַתְחִיל לָרוּץ
אַתְּ רוֹאָה לְתוֹכִי אֲנִי רוֹאֶה דַּרְכֵּךְ
אַתְּ רוֹצָה נְקֻדּוֹת אֲנִי רוֹצֶה רָצוּף

וּכְשֶׁאֲנִי מִתְפָּרֵק
אַתְּ יוֹתֵר שְׁלֵמָה
גַּלִּים גַּלִּים בָּא הַכְּאֵב
לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם
לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם

לִפְעָמִים אַתְּ אֶצְלִי וַאֲנִי אֵצֶל כֻּלָּם
לִפְעָמִים אֲנִי כָּאן אֲבָל אַתְּ כְּבָר לֹא
אַתְּ רוֹצָה לְחַכּוֹת אֲנִי רוֹצֶה מִיָּד
אַתְּ רוֹצָה קְצָת אֲוִיר אֲנִי רוֹצֶה לִנְשֹׁם

("לב שלם". מילים: ברי סחרוף, לחן: חיים לרוז)

כמה דרכים מובילות אל שיר? לפעמים הדרך מתחילה בתמונה מחלום, ברגש מסוים שנחרט בלב או במילים של פיוט עתיק שהתגלה בספר. ולפעמים, כמו במקרה שלנו, מספיקה אמירה מסתורית אחת כדי להפיח רוח חיים בסיפור אהבה מוכר, כזה שכל כך הרבה מאיתנו חוו ולא בהכרח ידעו לנסח במילים. בטח לא מילים של שיר יפיפה שכזה. האמירה שאנחנו מדברים עליה היא "אין שלם מלב שבור". והשיר הוא כמובן "לב שלם". את האמירה המקורית השמיע רב חסידי נודע ממזרח אירופה. את השיר כתב מי שהוכתר בשנות התשעים בתור "הנסיך של הרוק הישראלי".

מאז ומתמיד נמשך ליבו של רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק (1787–1859) אל ההחמרה במנהגי היהדות ובהלכותיה. הוא ייסד את חסידות קוצק וזכה לכינוי "דער קוצקער רבי". על אף שהשתייך לזרם החסידות, לא הדגיש את אהבת ישראל או את החדווה שבעבודת השם כפי שהדגישו מנהיגים אחרים בחסידות, אלא את הקונפליקט הפנימי שצריך היהודי המאמין לטפח בליבו במטרה להגיע לחקר האמת. תלמידים רבים ביקשו להצטרף לחצרו ולבחור בו לאדמו"רם ומנהיגם הרוחני, אך הוא נהג לדחות את רובם ולדבוק רק באלו שעמדו ביחסו התובעני. רק כך הצדיקו את היותם יחידי סגולה בעיניו של הרב החריף והאליטיסטי. בעשרים שנות חייו האחרונות הסתגר הרב בחדרו בעיר קוצק אשר בפרובינציית לובלין במזרח פולין. ולמרות שכבר יצא שמו למרחוק וחסידים ומאמינים המשיכו להגיע אל ביתו, סירב הרב להיפגש עימם והרשה להכניס אליו רק קומץ מובחר מחסידיו.

הרבי מקוצק לא הותיר אחריו כתבים, ויש מתלמידיו ששיערו שלא כתב אף דף אחד של הגות. כך נותרנו עם סיפורים על המנהיג החסידי בעל האופי העז ועם קובצי אמירותיו. אחת מאותן אמירות קצרצרות ומלאות חוכמה להתפקע היא: "אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה; אין ישר מסולם עקום". את הצלע הראשונה במשולש היפיפה והפרדוקסלי למראה הזה אימץ ברי סחרוף אל שירו "לב שלם" – שיר האהבה־אכזבה שנכלל באלבומו "נגיעות" משנת 1998 והפך ללהיט אהוב.

 

ברי סחרוף, זיו יחזקאל ותזמורת אלמוגרביה בניצוח אוריין שוקרון מבצעים את "לב שלם"
בחזרה לקראת המופע: "אנא לבנטיני", שיפתח את פסטיבל "בסוד קולות רבים" בספרייה הלאומית

 

בשונה מהשיר "הינך יפה רעייתי" – עיבוד של עידן רייכל ל"שיר השירים", שיר האהבה הגדול של התנ"ך – האמירה שהנפיק הרבי מקוצק עוסקת ביחסים מסוג אחר. כבר לפני מאות שנים פירשו חכמינו את "שיר השירים" כסמל לאהבת אלוהים לכנסת ישראל (כינוי מקובל לכלל עם ישראל לדורותיו בעבר, בהווה ובעתיד). בהשוואה לאהבת השולמית והאהוב משיר השירים המקראי, ברור בהחלט שהרבי מקוצק לא התכוון באמירתו ליחסי אהבה זוגיים, אלא לקרבה בין האדם לבוראו. ובעצם הכוונה למצב שבו היחיד המאמין יכול להתקרב אל אלוהיו, כמו שאמר הקוצקר (הרבה כינויים היו לו לרבי מקוצק) בהזדמנות אחרת: "די לו לאדם שיפתח בלבו פתח זעיר של תשובה, כ'חודו של מחט', בתנאי שירגיש כעין דקירה בלב, כצריבה בבשר חי ולא כמחט בבשר המת".

למוטיב הלב השבור באמירה של הרבי מקוצק יש תקדימים. בתהילים לד, יט כתב המשורר כי "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ". וגם רבי נחמן מברסלב, שנולד 15 שנים לפני הרבי מקוצק, הדגיש את חשיבותו של הלב השבור. ואכן רבים מייחסים את האמירה שאין שלם מלב שבור דווקא לרבי נחמן, כנראה בגלל הדמיון בינה לאמירה אחרת שלוקטה בספר "חיי מוהר"ן", פרשת חייו של רבי נחמן שחיבר תלמידו רבי נתן: "אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לְשַׁבֵּר ליבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן, סימן כד). ובמילים אחרות, יש להכיר בלב השבור ולקבל אותו, אבל גם להיעזר בו ולא לאפשר לו להפריע לאדם בחייו.

ובהשראת תפיסותיהם של רבי נחמן והרבי מקוצק, נחזור לשיר המקסים שכתב ברי סחרוף והלחין חיים לרוז. סחרוף שומר על הניגוד בין רצונותיהם של בני הזוג, ובו הוא מוצא את הקונפליקט שמניע את השיר קדימה. היא רוצה נקודות והוא רוצה רצוף. כשהוא כאן היא כבר לא. תורת הקבלה מדברת על "שבירת לב". כשאדם מתפרק – במילותיו העכשוויות של סחרוף – אז הוא נעשה שלם. כי האדם, ממשיכה הקבלה, חייב להיות מודע למורכבות ולהכיר בחסרונות שלו, ברצונות הסותרים המושכים אותו לכיוונים שונים ובניסיון חייו המר –  שם הוא פוגש את האל. חוכמת המזרח מדברת על כך שכשהכוס מתרוקנת, מתפנה מקום להתמלא. כי אין ישר מסולם עקום. ואין שלם מלב שבור.

כך תשתמשו במזמורי תהילים כדי להשיג מבוקשכם

הספר הקדום שמסביר כיצד לגזור מכל מזמור את שמו הנסתר של האל, ומכל שם נסתר להשיג את הסגולה הרצויה

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהילים א, א). רבים מאיתנו מזהים בקלות את מקור האמרה, הפותחת את ספר תהילים. אבל כמה מאיתנו מקשרים בין המזמור הפותח את ספר התהילות ובין רפואה שלמה לאישה ההרה? ואיך בכלל הגענו מצדיק אוהב אלוהים, שהיה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, לאישה העומדת ללדת? פשוט מאוד: המתכון לסגולה לשלום האישה ההרה מבוסס על כתיבת שם סודי ונפלא של האל על קלף צבי, שם הנגלה לנו באותו המזמור. ולמקרה שתהיתם, את השם המדויק מספקת היצירה המאגית הקדומה הידועה בשם שימוש תהילים.

העמוד הפותח של כתב היד שימוש תהלים

שבת אחרי שבת, מפרשת בְּרֵאשִׁית ועד פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה, משלים היהודי המאמין במהלך השנה את קריאת חמשת חומשי תורה בבית הכנסת. אך ללא שום ספק או תחרות, מייד אחרי חמשת ספרי התורה הספר הנקרא ביותר מבין 24 ספרי התנ"ך הוא תהילים. לפי המסורת היהודית מרבית מזמורי תהילים נכתבו בידי דוד המלך. הפופולריות של תהילים היא גם הסיבה לכך שבחנות הספרים הקרובה לביתנו נמכרים מזמורי התהילים גם בכרך קומפקטי נפרד משאר התנ"ך. בעיני חלקים גדולים מהציבור היהודי מיוחסת לקריאת המזמורים איזושהי סגולה, אך לרובנו לא ממש ברור מהי הסגולה ואיך בדיוק מממשים אותה.

למען הדיוק סגולות רבות ומגוונות מיוחסות לקריאת מזמורי תהילים – למשל בריאות, פרנסה והגנה – ויחד עם הסגולות נפוצות גם כל כך הרבה דרכים ושיטות לקרוא במזמורים: יש הקוראים בסדר כרונולוגי, בכל יום מזמור. יש הקוראים את מזמור טו לפני תפילת שחרית או מזמור פד לפני מנחה. בסיומה של סעודה רגילה מזמור קלז, ולעומת זאת בסיומן של סעודות שבת וימים טובים מזמרים מזמור קכו. וכך לכל חג, אירוע מיוחד, תקופה של מכאוב או קושי יש מזמור משלו. וכמובן, יש גם מזמור או צירוף של מזמורים לציון שמחה. הבנתם את העיקרון.

אבל יש גם דרך אחרת, אזוטרית הרבה יותר. ק"נ מזמורים (שהם 150 פרקים) מרכיבים את ספר תהילים, ובספר שימוש תהלים אנחנו מוצאים שיטה מיוחדת במינה לקריאתם. כאן כבר לא מדובר בסגולה מופשטת כמו בריאות או הצלחה, אלא בשימוש פרקטי במיוחד, אבל גם מאגי להפליא. בספר שימוש תהלים הצמיד המחבר האנונימי לכל מזמור בתהילים סגולה מסוימת הקשורה לתוכן המזמור.

כתב היד של שימוש תהילים המוצג בכתבה שייך לאוסף של האספן ביל גרוס ונגיש לצפייה דרך אתר הספרייה הלאומית. אומנם כתב היד האמור מתוארך למאה ה־19 או ה־20, אך הספר מוכר וידוע בעולם היהודי זה מאות שנים. בקרב יהדות תימן היה הספר מוכר במיוחד, ולראיה גם בידי המשורר הנודע ר' שלום שבזי (בן המאה ה־17) היה עותק. כבר במאה ה־13 כתב הרשב"א שהספר מקובל על גדולי ישראל. והיו מי שייחסו את כתיבת הספר כבר לאחרון גאוני בבל, הרב האי גאון, שחי במאות ה־10 וה־11, אך הייחוס הזה שנוי במחלוקת.

שימוש תהילים נפתח בהקדמה המאפשרת לנו להיכנס לראשו של מחבר כתב היד. וכך נכתב בה:

ידוע לכל העמים כי שם יי' נקרא עלינו ממרום קדשו האצילנו תורת אמת נתן לנו והתורה כולה שמותיו של הקב"ה והיא המצלת והמגינה מן המקרים באמרו בשכבך תשמור עליך וכו' גם חמשה ספרי תהלים המכוונים כנגד חמשה חומשי תורה וכמה וכמה סודות נוראות ונפלאות בהם להגן ולהציל האדם מרעתו. ובדורות הראשונים היו משתמשים בשימוש תהלים.

מההקדמה נראה ש"הסודות הנוראות והנפלאות" שמציג כתב היד נסמכים על הקבלה, ואם נדייק – על שיטתו של הרמב"ן. המקובל הספרדי בן המאה ה־13 (תקופת הראשונים) הוא הראשון שהסביר שכל "התורה כולה שמותיו של הקב"ה". משמע שהתנ"ך מורכב משמות האל, שאפשר לפרקם ולהרכיבם באין־ספור דרכים. ואכן אם התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אז כל מזמור בתהילים מורכב משם אחר של האל, ואפשר להשתמש בו להשגת מטרותיו של האדם. אולם חוקר הקבלה משה אידל טוען טענה הפוכה ומשער שהרמב"ן הוא שהושפע משימוש תהלים, וכתוצאה מהשפעה זאת פיתח את תורת השמות של האל הצפונים בספר התורה.

כך או כך, נחזור עכשיו אל הפרקטיקה של הסגולות. נפתח בסגולה הראשונה המוזכרת בספר שימוש תהילים, סגולת רפואה שלמה ליולדת. בספר מוסבר שהמבקש להבטיח את רפואת היולדת יכתוב על קלף את השם "אלחד", המורכב מהאותיות: א' – מהמילה אַשְׁרֵי (מזמור א נפתח במילים: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים); האות ל' מהמילים לֹא כֵן (פסוק ד במזמור: לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ); האות ח' מהמילה יַצְלִיחַ (פסוק ג: וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ); האות ד' מהמילים דֶרֶךְ רְשָׁעִים (פסוק ו: וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד). וכך יברך מבקש הסגולה: "וכתוב: יהיה רצון מלפניך אלחד שתעשה לאשה פלונית בר פלונית שלא תפיל ותרפאנה רפואה שלימה מעתה ועד עולם".

 

מרגע שביססנו את השיטה, הקריאה והבנת הסגולות ברורות למדי. יש רק הסתייגות אחת: נדרשת הבנה בסיסית בארמית מכיוון שכתב היד כתוב בעירוב של עברית וארמית (למזלנו יש בספרייה לא מעט יודעי ארמית ששמחים לעזור לנו). כתב היד הזמין לצפייה באתר הספרייה נכתב בכתיבה תימנית, הנחשבת נוחה לקוראי עברית מודרנית בגלל הדימיון הרב שלה לאותיות הדפוס שלנו.

הסגולה השנייה בספר קשה יותר להבנה, אבל מרשימה לא פחות ורלוונטית למי שמבקש להציל את נפשו מסערה בים. גם במקרה הזה – כמו בכל הסגולות בספר – הסגולה נפתחת במילים הראשונות של המזמור (תהילים ב, א). וכך נכתב בשימוש תהילים:

למה רגשו גוים. להינצל מסערת הים אמור אותו וכתוב אותו על חרס ותשליכהו וישקוט הים מזעפו ואי הוה בר נש חש רישיה כתוב יתיה עד מטי תרו עם בשבט ברזל ותלויהו עליו.

 

הסגולה השלישית מכוונת לסובלים מכאבים בכתפיים ובראש:

ה' מה רבו צרי. למאן דחש כתפיה ורישיה [למי שכואבים לו הכתפיים והראש] אמור על שמן זית ותן מלח וימשיח.

 

לעומת מרבית ספרי המקרא, העוסקים במערכת היחסים שבין אלוהי ישראל לעמו, ספר תהילים מתייחד בהתמקדות באדם היחיד מישראל הפונה לאלוהיו. מנעד הרגשות המובעים בספר רחב, והתהילות שבהן מהלל האדם את ה' נוגעות – כך נראה – בכל נושא אפשרי. בהיותו ספר שימושי ומעשי, הלחשים והסגולות המובאים בין דפי שימוש תהילים מזכירים לחשים וסגולות שנמצא בספרי מאגיה וכישוף יהודיים אחרים. למשל הסגולה המקושרת למזמור ז נועדה לסייע למבצע אותה להרחיק את אויביו כדי שלא יפגעו בו:

שגיון לדוד כו'. הוא טוב שלא יוכלו במאום להזיקך ולהבריח שונאך דאתו בתרך [= שבא אחריו] קח עפר מן הארץ ותאמר עליו זה המזמור ופזר לפני שונאך דאתי בתרך ואינן חוזרים. והשם שלו הוא אל עליון. א מן אשר שר'… שתהפוך לב שונאי כמו שהפכת שונאי אברהם אבינו בהזכירו זה השם. ועוד אם יש לך שונא קח קדרה חדשה ותמלא אותה ממקור המים ואמור ד' פעמים מן קומה ה' באפך עד סוף המזמור ושפוך אותו במקום שונאך ואתה מתגבר עליו ואמור בכל פעם יהי רצון מלפניך אל עליון שתפיל ותכניע פלוני בר פלוני אויבי וקמי…

מעניין לגלות שלא זו בלבד ששימוש תהילים מסייע לאדם להימנע מהצרות שהאויב עשוי להמיט עליו, אלא שהספר אף עוזר להפוך את לב האויב לאוהב. יצירות מאגיה יהודיות אחרות לא תמיד כל כך אדיבות.

 

לא ידוע לנו אם מחבר הספר שמוש תהילים הגה מליבו את הסגולות המגוונות או נסמך על מסורת עשירה של הצמדת סגולה למזמור. ואולי המחבר רק העניק עיבוד חדש לסגולות שכבר היו קיימות. בכל מקרה, לפחות מעלה אחת חשובה אפשר לייחס לספר שימוש תהילים: בזכותו נגלתה לנו דרך נוספת להעשיר את הקריאה בספר תהילים, מפסגות השירה העברית לדורותיה.

אפרופו בירור השפעתו של הספר שימוש תהילים, מסקרנת ההשערה שהוא הותיר רושם גם מחוץ לעולם היהודי. ייתכן שבזכותו אומץ ספר תהילים כספר כישוף עממי גם במסורת הנוצרית האירופית, ומשם הגיע אף לארצות הברית. "הספר השישי והשביעי של משה" הוא דוגמה בולטת לרעיון הזה. זוהי יצירה נוצרית מהמאה ה־18, המוצגת כהדפסה של ספרי המשך לחומש – ספרים שאבדו ועתה מתגלים מחדש. רבים מהלחשים שבספר מתבססים למעשה על מזמורי תהילים ועל שמות האל העברי הנגזרים מהם. רק לנו זה נשמע מוכר עד כדי חשד?

 

בונוס לסיום: עוד כמה לחשים שחשבנו שיסייעו לכם בכל אשר תפנו

 

סגולה למציאת חן, על־פי מזמור ח:

ה' אדונינו. למצוא חן קח שמן זית ואמור עליו במוצאי היום ז"פ [ז' פעמים] ג' ימים ומשח פניך ידיך ורגליך והוא טוב גם כן לנער הבוכה.

 

סגולה להימנעות מלשון הרע, על־פי מזמור יד:

אמר נבל בלבו. טוב לאמרו בזמן שהוא מפחד פן ידברו עליו לשון הרע ובזמן שלא יאמינו לדבריו.

 

סגולה לנופלים בשבי, על־פי מזמור כו:

שפטני. למי שיש לו צרה בין בים בין ביבשה או למי שהוא בשביה ח"ו יאמר אותו וישבו י"ב פסוקים וינצל ושם שלו אלהכי.

 

סגולה נגד רוחות רעות, על־פי מזמור מ:

קוה קויתי. טוב להינצל מרוחות רעות ושם שלו י"ה י מן וישמע שועתי ה מן לעזרתי חושה.

 

סגולה לבעלי עבירות, על־פי מזמור מט:

הושיעני אלהים כי באו. אם אתה חמדן וזנאי בעל עבירות תאמר אותו על מים ותשתה.

 

סגולה בעזרת שלושת המלאכים השומרים סנוי, סנסנוי וסמנגלף, על־פי מזמור קכו:

שיר המעלות בשוב יי'. טוב לאשה שמתים ילדיה. כתוב בקמיע שירה זאת וכתוב ג"כ [גם כן] סנוי וסנסני וסמנגלף בשיטה אחרונה ותשים אותה בארבע רוחות הבית.

 

ונסיים עם שתי סגולות להעברת שנאה ולריפוי כאב לב, על־פי מזמורים קמ ו־קמא:

חלצני יי' מאדם. לשנאה אשר בין איש לאשתו להעבירה.

ה' קראתיך חושה לי. טוב לאומרו לכאב הלב.

 

תודה ליעקב פוקס, גיל גייר וגל סופר על עזרתם בחיבור הכתבה.

 

לקריאה נוספת

Moshe Idel, “The Magical and Neoplatonic Interpretations,” 120–21. On the same concept, see also Moshe Idel, “The Concept of the Torah in Heikhalot Literature and Its Metamorphoses in Kabbalah,” Jerusalem Studies in Jewish Thought 1 (1981): 23–84, esp. 52–55

 

500 פילים שיכורים: סיפור אחר לחנוכה

קהילה יהודית מפוארת, ניסיון השמדה, הצלה פלאית והרבה מאוד פילים. כל אלה ועוד מרכיבים את הספר החיצוני "מקבים ג'", ספר בעל מקורות מפוקפקים שהושמט מהזיכרון התרבותי היהודי. לכבוד החג, אנחנו מביאים סיפור גאולה קצת אחר מהרודנות ההלניסטית

הפילים תוקפים את אדוניהם. תחריט מאת הצייר ההולנדי יאן לאוקן, 1700, באדיבות רייקסמוזיאום

אנטיוכוס והפילים שלו עזבו את עזה מובסים.

אחד מהקרבות הגדולים בעת העתיקה נגמר זה עתה. זה היה קרב היסטורי ברמה אפית – ככל הנראה הפעם הראשונה אי פעם בה נלחמו פילים אפריקניים מול פילים אסיאתיים – על אף שעל פי הסיפורים, עדר הפילים של המנצח נמלט משדה הקרב במנוסת בהלה מוטרפת.

אנטיוכוס שהובס בקרב הזה לא היה אנטיוכוס המוכר לנו מסיפורי חנוכה. אנטיוכוס "שלנו" הוא אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, וזהו אנטיוכוס השלישי, שנקרא גם אנטיוכוס הגדול.

המנצח בקרב הזה לא היה מכבי ולא מבית חשמונאי, אלא מבית תלמי. זה היה תלמי הרביעי פילופטור, הפרעה של מצרים שהיה ממוצא יווני ושלט שם מעט לפני שהתרחש סיפור חנוכה המוכר לנו.

פסל ראשו של תלמי הרביעי, מוצג כיום במוזיאון לאמנויות של בוסטון. צילום: קית שנגיל-רוברטס

בתור פרעה, תלמי ממילא נחשב כדמות אלוהית, אך מעמדו התחזק אפילו יותר לאחר הניצחון הגדול הזה בקרב מול אנטיוכוס השלישי, הקרב שזכה לאחר מכן לשם קרב רפיח.

מצבת האבן שחרט תלמי הרביעי בעקבות הניצחון הגדול הועתקה לאחר מכן והופצה ברחבי האימפריה שלו. "כתובת רפיח", כפי שהיא נקראת, חוגגת את הניצחון ומתארת כיצד עזרו לו האלים למגר את אויבו ולבזוז את שללו – כולל הפילים.

אחרי הניצחון שיפץ תלמי אינספור מקדשים פגאניים באזור שכבש והקים עוד מזבחות נוספים, מקומות סגידה נוספים לאלים שעזרו לו כל כך.

תבליט דמותו של תלמי הרביעי פילופטור במקדש בדיר אל-מדינה. צילום: קיירה ג'יאניני, המכון ללימודי העולם העתיק

למרות הכל, הגורל לא הועיד לתלמי את תפקיד הצר והאויב במסורת היהודית של חנוכה. זה נפל בחלקו של הבן של יריבו. אבל תלמי הרביעי כן מגלם תפקיד דומה בספר החיצוני והמפוקפק היסטורית, בעל השם הלא מדויק, ספר מקבים ג'.

 

ספר מקבים ג'

ספר מקבים ג' נכתב ביוונית, ככל הנראה על ידי יהודי שהתגורר באלכסנדריה במאה הראשונה לפני הספירה. לספר אין באמת שום קשר לסיפור חנוכה שאנחנו מכירים, אך הוא קרוב לסיפורי המכבים המוכרים לנו מבחינה נושאית וסגנונית.

הספר פותח בתיאור קצר של מזימה שנכשלה להתנקש בתלמי, ואחר מספר על הניצחון הגדול על אנטיוכוס. על פי הספר, הרוח הגבית מאחורי הניצחון המופלא היה נאום חוצב להבות שנשאה אשתו-אחותו של תלמי, ארסינואה, שרכבה גם היא בראש הכוחות אל הקרב. עיקרו של הסיפור כאן הוא במסעו של פרעה בין מזבחות האלילים, שבסופו של דבר מביא אותו לירושלים, ואל המקדש היהודי המאוד לא-אלילי. תלמי מביא עימו מנחת תודה לאלוהי היהודים ומתפעל מיופיו והדרו של בית המקדש.

על פי הסיפור תלמי הגיע אל קודש הקודשים: אותו חדר מקודש אליו רק אדם אחד יכול להיכנס ורק פעם אחת בשנה – רק הכהן הגדול של בית המקדש ורק ביום הכיפורים. תלמי, פרעה מצרים, מלך שעומד בראש אימפריה ענקית ובעל מעמד אלוהי בעיני רבים, חקר ודרש על החדר המסתורי. הוא ביקש להיכנס אך סורב בשל קדושת המקום. פרעה הזועם לא מוותר.

היהודים הזועמים והיראים מתפללים להתערבות אלוהית שתמנע את חילול הקודש. אחרים – ממש כמו המכבים – קוראים לאחוז בנשק ולהתנגד. בסופו של דבר, תחנוניו של הכהן הגדול שמעון נענים, ואלוהים פועל: לפתע תלמי מתחיל לרעוד, שיתוק אוחז בו והוא אינו מסוגל לזוז או לדבר. תלמי המושפל נגרר מהמקום על ידי אנשי פמלייתו המזועזעים והמפוחדים. הוא חוזר למצרים ונשבע לנקום ביהודים.

תלמי הרביעי פילופטור מתקרב לקודש הקודשים בבית המקדש בירושלים. תחריט של הצייר ההולנדי יאן לאוקן, 1700, שמור ברייקסמוזיאום

תלמי מחליט לבזות את היהודים ולכפות עליהם עבודת אלילים. על היהודים שיסרבו, וידבקו בדתם החריגה, הוא מטיל מיסים נוספים, קובע שיימכרו לעבדות ומטביע בבשרם את אות האל דיוניסוס. שלוש אפשרויות עומדות כעת בפני היהודים: להמיר את דתם, להישאר יהודים במחיר הגזירות שהוזכרו לעיל, או לסרב לשתי האפשרויות הראשונות ולמות. ספר מקבים ג' מספר שאמנם חלק קטן מהיהודים המיר את דתו, אך רוב רובם בחרו באפשרות השנייה ונשאו את הגזירות בגבורה.

עקשנותם של היהודים ונחישותם לשמור על מנהגיהם השונים מובילים לעוינות גוברת מצד שכניהם הנוכרים, כמו גם מצד השליט המתוסכל. מאוכזב מכשלון תוכניתו, הוא מצווה ללכוד את כל היהודים שברחבי האימפריה שלו, ולהוציאם להורג. כל מי שיסייע או יסתיר יהודים יומת גם הוא; מספקי מידע על יהודים יזכו לקבל את רכוש הקורבנות.

החלק הבא בספר מתאר את קינות היהודים ואת הפינוי הכפוי שלהם אל ההיפודרום, בו הוצאתם להורג תהפוך למופע בידור עבור הציבור הרחב. מבחינה ספרותית מדובר בעירוב סגנונות שהוא קצת מגילת אסתר, קצת תפילות לתשעה באב וקצת סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "שורשים".

"ההרס", מאת מוריסי טרבאץ', סביבות 1903. מאוספי הספרייה הלאומית

יהודי אלכסנדריה קיבלו "פטור" מהגזירות הקודמות, אך הפעם מחליט תלמי שהזדהותם עם סבלות אחיהם עמוקה מדי, ומהגזירות החדשות הם לא יתחמקו. כל יהודי האימפריה יוצאו להורג.

התכנית של תלמי מקורית ומזעזעת. הוא קורא לשומר הפילים שלו, ומצווה עליו להביא לו 500 פילים. את הפילים ישקו ביין ויגרמו להם להשתכר, ואז ישחררו לחופשי בהיפודרום בו כבולים היהודים. משם הפילים כבר ידאגו לשאר. שומר הפילים מבצע את המוטל עליו, אבל שוב יש טוויסט אלוהי בעלילה: כשמועד המשתה הגדול וההוצאה להורג מתקרב, נופלת על המלך תלמי תרדמה עמוקה. כשהוא מתעורר, יום ההוצאה להורג כבר עבר.

היהודים, כולם עדיין קשורים וממתינים לגורלם העגום, ממשיכים להתפלל לישועה. בבוקר שלאחר מכן משכים שומר הפילים קום וכבר מעמיד את הפילים במקום, מוכנים לדרוס את היהודים בהינתן ההוראה.

אך גם בפעם הזאת מתערב אלוהים ומושיע את היהודים. הפעם התכנית כולה נשכחת ממוחו של תלמי, שאף נוזף בשומר הפילים על פעולותיו בהכנה לטבח.

היהודים משבחים את אלוהים שהציל אותם פעם נוספת, אך למחרת בבוקר תלמי שב לעצמו וגם אל התכנית המקורית. יועציו המודאגים מהתנהגותו הלא-צפויה מדרבנים אותו להוציא כבר את תכניתו לפועל ותלמי קצר רוח לקיימה.

חמש מאות פילים שיכורים ומוטרפים מובלים אל ההיפודרום, ויחד איתם תלמי ואנשיו. סביר להניח שגם הם שיכורים מימים ארוכים של סביאה וזלילה. היהודים, חרדים ועייפים, רואים את ענן האבק המתקרב ומבינים את משמעותו. פעם נוספת הם מרימים את עיניהם אל השמיים ומכוונים את ליבותיהם בתפילה נואשת.

כהן בשם אלעזר מוביל את התפילה, ומזכיר לקהל את הניסים והנפלאות שעשה אלוהים בעבר לאבותיהם ולהם. התפילה מגיעה לקיצה בדיוק כשעדר הפילים הגדול והמלך עצמו מתקרבים, והיהודים זועקים בהכנעה אל השמיים, בעוצמה גדולה כל כך שקולם נישא על פני העמקים שמסביב. שני מלאכים מופיעים לפתע – כולם יכולים לראות אותם מלבד היהודים עצמם – והם מפילים את חיתתם על הפילים ועל אדוניהם.

שני מלאכים מצילים את היהודים מהפילים השיכורים של פרעה תלמי הרביעי פילופטור. תחריט מאת יאן לאוקן, 1700, שמור ברייקסמוזיאום

תוהו ובוהו פורץ במקום, כשהפילים המבוהלים משתוללים ומתפזרים לכל עבר, רומסים למוות בדרכם רבים מאנשי חצרו של תלמי. המלך המזועזע לנוכח מרחץ הדמים ניחם על החלטתו ומורה לשחרר את כל היהודים מכלאם.

פרעה בעצמו מספק ליהודים יין ושאר מצרכים נחוצים לטובת משתה בן שבעה ימים, חגיגת ענק כדי להלל ולשבח את אלוהים על הניסים שהצילו את חייהם של יהודי האימפריה. הסעודה הגדולה תיערך באותו היפודרום עצמו בו היו אמורים היהודים למצוא את מותם. תלמי שוב שולח הוראות לרחבי האימפריה, אבל הפעם מצווה להגן על היהודים ולהשיב להם את רכושם שנגזל. אלו מבין היהודים שבחרו להתכחש לדתם נענשים, וגם חג נוסד כדי לחגוג את הגאולה הניסית מתלמי ופיליו השיכורים.

סירת הדגל של תלמי פילופטור. תחריט בצבא של רוברט פון ספלארט, מתחילת המאה ה-19. מתוך Wellcome Library, לונדון

פילים שיכורים קטלניים בעת העתיקה

תלמי הרביעי לא היה העריץ היחיד בעת העתיקה שהחזיק צבא של פילים שיכורים, והסיפור הזה אינו היחיד בו הם מככבים. למעשה, פילים מופיעים גם בסיפור חנוכה שלנו, כשאנטיוכוס מביא עדר לשדה הקרב מול המכבים. על פי הסיפור הידוע, אלעזר החורני, אחיו של יהודה המכבי, מת בניסיון להרוג את פיל המלחמה הגדול ביותר שראה, משום שהאמין שעליו יושב המלך; אלעזר דקר את הפיל בבטנו אך חיית הענק נפלה עליו ומחצה אותו.

מאז שאלכסנדר מוקדון הביא איתו לראשונה פילי מלחמה ממסעותיו לכיבוש המזרח, הפכו הפילים לסמל השלטון היווני והתפשטותו רחבת הידיים. בסופו של דבר, ההשפעה ההלניסטית כללה גם את אזורי המחייה של הפילים האסיאתיים וגם של קרוביהם האפריקניים.

איור של פיל מלחמה יווני, מתוך "Dictionary of Roman and Greek Antiquities", הספרייה הלאומית

לכידת פילים, אימונם לקרב והשליטה עליהם היו פעולות קשות, מסובכות ויקרות מאוד. וכמו שראינו במקרה של קרב רפיח שהוזכר קודם, נוכחותם של הפילים לא תמיד הבטיחה ניצחון. עם זאת, השליטים השקיעו בגידול פילים. על פי ההיסטוריון היווני הקדום פוליביוס, בקרב רפיח היו 200 פילים משני הצדדים. גם שימוש בפילים שיכורים לא היה נדיר בעולם העתיק, כך על פי החוקר פטריק אוקרניק, על אף שהוא טוען גם ש"חוקרים מודרנים דנים בשאלה האם המנהג הזה היה מוצלח – השכרות אולי הבליטה את הצדדים האגרסיביים והמאיימים של הפילים, אבל גם הפכה את היצורים הענקיים לצייתנים פחות".

כתובת שיש יוונית המספרת על ציד פילים, ונכתבה ככל הנראה בזמן שלטונו של פרעה תלמי הרביעי פילופטור © שייך למוזיאון הבריטי (British Museum, CC BY-NC-SA 4.0)

"כמו בני אדם, פילים שונים מגיבים אחרת לכמויות שונות וסוגים שונים של אלכוהול", כותב אוקרניק. "שומר פילים מאומן היטב וצוותו היו יודעים כיצד להשתמש באלכוהול בצורה הטובה ביותר כדי להשיג את האפקט הרצוי אצל כל פיל".

 

זכרון הישועה מהפילים השיכורים של פרעה

גם ההיסטוריון היהודי-רומאי המפורסם פלביוס יוספוס מספר באחד מספריו על מקרה בו פרעה זועם בשם תלמי הורה לרמוס למוות את כל יהודי אלכסנדריה ברגלי פיליו השיכורים. שלא כמו בספר מקבים ג', יוספוס מציין שההוראה ניתנה משום שהיהודים תמכו ביריבתו של אותו פרעה, קליאופטרה השנייה, ששניים ממפקדי צבאה הבכירים היו יהודים גם כן.

איור מתוך The Works of Flavius Josephus, הספרייה הלאומית

על פי יוספוס, גם במקרה הזה, במקום לתקוף את הגברים, הנשים והילדים שקובצו במקום, פנו הפילים השיכורים נגד בעליהם והרגו רבים מאנשי חצרו של המלך. גם תלמי הזה מבטל את ההוראה לבסוף, וגם אצל יוספוס מצוין שנקבע חג לזכר המאורע. חלק מהחוקרים סבורים שהאירוע הזה, שמככב בו תלמי אחר, הוא המקור לסיפור שמופיע בספר מקבים ג'. סיפורים דומים בגרסאות שונות הופיעו גם בשלל מקורות ביזנטיים לאורך האלף הראשון לספירה.

ספר מקבים ג' נכנס לקאנון של כמה פלגים נוצריים אורתודוקסיים, אך בניגוד לספרי מקבים א' ו-ב', מעולם לא קודש על ידי הכנסייה הקתולית. ועל אף העלילה המסעירה והדמיון לסיפור חנוכה המוכר, ספר מקבים ג' – כמו ספרים רבים אחרים – מעולם לא התקבל לקאנון היהודי.

ספר מקבים ג' בוודאי לא היה היחיד מסוגו באותה תקופה. לפי החוקרת רבקה פישמן-דוקר, הוא היה רק "חלק מספרות התפוצות של תקופת בית שני, שעיקרה נקמה בגויים וביהודים בוגדים, ניצחון המאמינים על ידי תפילה, וסירוב עיקש להיכנע לעבודת אלילים".

יש סיבות רבות שמנעו מהספר, כמו גם מספרים אחרים, להיכנס לארון הספרים היהודי. סיפור חנוכה הוא הראשון מבין סיפורי הליבה היהודיים בו מוזכרת התרבות המערבית או האירופית, והוא מעלה שאלות שנראות נצחיות, בנוגע לשמירת המסורת מול פיתויי העולם החומרני והמודרני. ייתכן שזאת הסיבה שסיפור חנוכה הוא עדיין סיפור פופולרי ואהוב מאוד, גם מחוץ לחוגים המסורתיים והדתיים. לעומת זאת, הסיפור שמתואר בספר מקבים ג' פחות עוסק באותם מרכיבים שרלוונטיים לחיי היהודים גם אלפי שנים אחרי. יש בו אמנם פילים שיכורים, אך אין בו כהנים לוחמים צדיקים שנאבקים במעצמת העל העולמית במישור הפיזי והרוחני גם יחד, מעצמה שמנסה להכחיד את האמונה היהודית ולטמא את מקדשה.

אמנם בספר מקבים ג' מוזכר ניסיונו של תלמי להיכנס אל הדביר, קודש הקודשים, אך רוב הסיפור מתרחש באלכסנדריה. באלכסנדריה הייתה אז קהילה יהודית משגשגת, אך בסופו של דבר הקהילה הזו הידלדלה. מעמדה של העיר עומד בניגוד למעמדה של ירושלים, מקום המקדש ובירתו הנצחית של העם היהודי.

הריסות אלכסנדריה העתיקה, מאת הנריק ואן קרונוולד, 1698, מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

בנוסף לכל אלו, גם זמן חיבור הספר לא סייע להתקבלותו בציבור היהודי. ספרי המקבים כולם נכתבו מאוחר יחסית לשאר הספרים שנכנסו לתנ"ך, אולי אפילו אחרי שהקאנון התנ"כי נסגר.

ספר מקבים ג' נכתב ככל הנראה בשפה הלא נכונה, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. הנתונים האלה מנעו ממנו לרתק את דמיונם של היהודים בעולם לאורך זמן. ספר מקבים ג' שקע באופן יחסי בתהום הנשייה, כמו זכרון הקהילה היהודית של אלכסנדריה ההלניסטית, אותה קהילה שאולי פעם שניצלה באורח נס מהשמדה ברגליהם של 500 פילים שיכורים.

 

הכתבה תורגמה ע"י עמית נאור.