הם הגיעו מאירופה, מהמזרח, מאמריקה הלטינית ומארצות הברית שחווה בימים אלו גלי אנטישמיות חסרי תקדים. הם עובדים במוזיאונים אירופאיים נחשבים, בספריית הקונגרס, באוניברסיטאות ליגת הקיסוס האמריקאיות או גם בשרותו של מלך מרוקו.
חלק גדול מהם היה פה, בספרייה הלאומית, כבר בכנסים קודמים. אבל הפעם, בצל השנאה ששוטפת את הרחובות והקמפוסים שבתוכם הם עובדים, ובצל האיום הממשי על אוצרות הרוח שהם מחזיקים, מה שאמור היה להיות אירוע שגרתי הפך למשהו קצת אחר.
הכנס הבינלאומי שאירחה הספרייה הלאומית יחד עם תוכנית "גשר לאירופה", שהיא מיזם משותף של הספרייה הלאומית וקרן הנדיב רוטשילד אירופה (Rothschild Foundation Hanadiv Europe), הפך למקום מבטחים, מן מדורת שבט שמפגישה אנשים שונים ממקומות שונים שמטרתם אחת: להגן על אוצרות התרבות היהודית. ואיזו מטרה זו, דווקא בשנה הנוכחית.
עצרנו אותם במסדרונות, בחצר או באולמות ההרצאות, הפרענו להם לאכול צהריים וביקשנו לשמוע על החוויה האישית שלהם. איך זה להגיע לארץ בתקופה הזו? מה היה כל כך חשוב בכנס הזה עבורם? יצאנו נפעמים – מהאנשים המיוחדים והנשים המופלאות הללו, וממה שהיה להם ולהן לומר לנו.
אביגיל ביקון, ראש תחום שירותים ציבוריים והסברה, ספריית היברו יוניון קולג', סינסינטי, ארה"ב: "אני מקווה שהם עדיין קוראים את הפוסטים שלנו"
"היברו יוניון קולג' – מכון למדעי יהדות" הוא באופן רשמי מכללה ללימודי יהדות, אבל למעשה הוא מתפקד כמרכז ידע, הכשרות ומחקר בנושאים יהודיים שונים. למכון מרכזים וקמפוסים בסינסינטי, ניו יורק, לוס אנג'לס וירושלים.
הספרייה בקמפוס סינסינטי, בה משמשת אביגיל ביקון כראש תחום שירותים ציבוריים והסברה, היא הספרייה היהודית השניה בגודלה בעולם (אחרי הספרייה הלאומית), עם למעלה מ 700,000 כרכים מודפסים, כולל מגוון רחב של כתבי יד עתיקים. הספרייה לא רק מחזיקה את האוסף הגדול הזה ומשמרת אותו, אלא גם פועלת למשוך אליה חוקרים וקוראים, לפתוח בפניהם, ובפני הקהל הרחב את העושר התרבותי וההיסטורי שיש לה להציע.
חלק בלתי נפרד מתפקידה של אביגיל נוגע בפעילות הזו – הזמנת הציבור הרחב להתעניין בפרטי האוסף האדיר שלהם. הם עושים את זה באמצעות פרסומים ברשתות חברתיות, העברת הרצאות וקיום אירועים בנושאים הקשורים לחומרים השמורים אצלם.
קהל היעד ה"ביתי" שלהם הוא, כמובן, יהודי, אבל במקביל הם פונים גם לקהל שאינו יהודי, במודע ובכוונה, ובין השאר – אף לקהל מוסלמי.
מאז השביעי באוקטובר, אי אפשר להתעלם מהשינוי באווירה, למרות שאביגיל ביקון עדיין מרגישה שהאנשים מסביבה, כל מי שיש לה אינטראקציה איתו, מגלה אמפתיה למצב. רק העוקבים המוסלמים, או לפחות אלה מהמדינות המוסלמיות, שעקבו אחרי עמודי הספרייה ברשתות החברתיות עד השביעי באוקטובר, הפסיקו ברובם להיות מעורבים מאז.
"אני מקווה שהם עדיין קוראים את הפוסטים שלנו," אומרת ביקון, "במיוחד אלה שנוגעים לישראל. אנחנו מנסים להזכיר לכולם שלמרות שישראל כמדינה היא רק בת 76, העם היהודי נמצא בסביבה כבר למעלה משלושת אלפים שנה."
האם את מרגישה שאת נדרשת עכשיו לעסוק בהסברה אקטיבית? אנחנו שואלים, ונענים ב"כן, בהחלט!" מיידי ונחרץ.
"אולי אלה רק הרגשות האישיים שלי, אבל אני חושבת שזה מזכיר, גם לנו בעצמנו, כמה הארץ הזו חשובה לכולנו. הדברים ששומעים מהעולם החיצון לא נוחים ולא נעימים, וגם כשיודעים את ההקשר, התזכורות האלה מעניקות לנו מרחב בטוח להגיד: אנחנו גאים במורשת שלנו, ובשייכות שלנו לכאן… במיוחד עכשיו, זה חשוב, להרגיש שאנחנו לא לבד… שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, שיש לנו תפקיד גדול בהיסטוריה היהודית."
זו לא הפעם הראשונה שביקון מבקרת בספרייה, חוויה שהיא מתארת כ"רוחנית" כמעט:
"כשהגעתי לכאן לראשונה בפברואר, הניגוד בלט בין שדה התעופה הריק, רחוב יפו ואיזורי התיירות הריקים, לבין מה שקורה בספרייה הלאומית. את נכנסת והיא עמוסה באנשים! יש אנשים באולם הקריאה, יש אנשים בסיורים, התחושה היא של תרבות תוססת ממש. זה גרם לי להבין משהו – יש מקומות שבהם אנשים מפחדים להיות, יש מקומות שבהם לא נוח להיות, אבל הספרייה הלאומית של ישראל היא לא אחד מהמקומות האלה. זה מקום שמושך אליו את כולם, מאגד אותם יחד כדי להניע את הנרטיב היהודי קדימה".
פול דהאן, מנהל המרכז לתרבות יהדות מרוקו בבריסל: "להיות יהודי פה זה לא כמו להיות יהודי בבריסל"
העברית הרהוטה בה משוחח איתנו פול דהאן היא תוצרת הארץ, למרות שהוא חי פה למעשה שנים ספורות בלבד ועברו מאז כבר כמה עשורים.
דהאן נולד במרוקו, עלה לארץ מיד אחרי מלחמת ששת הימים, עבד בקיבוץ והתגייס לצה"ל. אבל אחרי השחרור הוא נסע לבלגיה, שם הוא מתגורר עד היום, כדי ללמוד אגיפטולוגיה וארכיאולוגיה. (בסוף הוא בכלל למד פסיכולוגיה, אבל זה כבר סיפור אחר).
כל הטיול הבינלאומי הזה לא גרם לו לשכוח את שורשיו. קצת לפני שהתחתן, הוא חזר לארץ מולדתו, מרוקו, כדי לחקור את השורשים שלו באזור ממנו הגיעו הוריו.
"אני נולדתי אמנם בפס" מספר דהאן, "אבל ההורים שלי הגיעו מתאפילאלת (מחוז בקצה הצפוני של הסהרה – מ.ז.), אז נסעתי לשם כדי לראות את המקום. בכל האזור ההוא, אנשים נשארו… מאות שנים, בלי לזוז. כשהגעתי יכולתי ממש לראות איך נראו החיים אז".
בשוק בתאפילאלת הוא ראה צמיד שהיה מתנת חתונה מקובלת אצל יהודי הקהילה, ואחרי שהתמקח ארוכות על המחיר, קנה אותו. המוכר סרב להאמין שהוא נולד בפס, "אתה מכאן. ברדיוס של קילומטרים בודדים. אף אחד אחר בעולם לא מתמקח כך". הוא גילה שהוא לא רק פול, אלא גם הבן של ההורים שלו, יש לו שורשים במקום שבו מעולם לא היה קודם.
"זה היה הדבר הראשון שקניתי, ואז המשכתי לאסוף דברים. הרגשתי שזו הדרך שלי, התחלתי בזמן הזה בדיוק ללמוד פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, והבנתי את המשמעות העמוקה של המושג זהות, של השורשים שהיו לי. קניתי כמות אדירה של ספרים וכתבי יד, ומאז, יותר מארבעים שנה, אני קונה כמעט כל יום".
היום, האוסף של דהאן, השמור במוזיאון היהודי בבריסל, הוא אחד מהאוספים המרשימים שניתן לראות. עשרות אלפי ספרים בכמה שפות, עשרות אלפי כתבי יד, מסמכים, כתובות, מכתבים ופסקי הלכה של גדולי הרבנים, אלפי צילומים ואלפי חפצים – כולם מתעדים ומספרים את סיפורה של אחת מהקהילות העתיקות והמפוארות בעולם.
איך האווירה בבריסל עכשיו? אנחנו שואלים, והוא מושך בכתפיו.
"תשמעו, להיות יהודי פה, זה משהו אחר מלהיות יהודי בבריסל. איפה שאני גר כולם יודעים שאני יהודי, אני צועק את זה, גם בלי כיפה על הראש או שרשרת. ואני מרגיש בטוח. דווקא אלה שפוחדים, אלה שלא רוצים (לצאת ולהכריז שהם יהודים), דווקא הם רואים את זה (את האנטישמיות) הרבה יותר. אני מסתובב בביטחון מלא. הבאתי אותו עוד ממרוקו, ואז כשהגעתי לפה לארץ, היה משהו ישראלי שלמדתי בקיבוץ – אסור להיות בפחד. אסור".
מאחר והוא מכיר היטב את כל צלעות המשולש – ישראל, אירופה, ארצות ערב, יש לו הרבה מה לומר על סוגי האנטישמיות ועל תפקידה של מדינת ישראל בנושא הזה. האנטישמיות האירופאית, "אנטישמיות של אשכנזים" כמו שהוא קורא לה, מפחידה הרבה יותר, לדבריו.
"כל אבן שנזרקת למישהו על הראש" הוא אומר, "מעוררת בצד השני של הראש שלו את האימה: הנה השואה חוזרת".
בכל מקום, האנטישמיות מושתתת על ההיסטוריה המקומית, על המנטליות ועל הסיפור הקולקטיבי שהעם מספר לעצמו. "בפסיכואנליזה," הוא טוען, "כשמישהו מדבר על אחרים – על האישה, הילדים, ההוא שגנב לו – הוא בעצם מדבר על עצמו. גם האנטישמים כך. כשבצרפת מדברים על הכיבוש הישראלי, הם מדברים על עצמם באלג'יר".
אנטישמיות או לא, בשנים האחרונות הוקם במרוקו, בהנחיית מלך מרוקו עצמו, מוזיאון יהודי. פול דהאן התבקש לקבל את האחריות על המוזיאון, שפתיחתו נדחתה בעקבות מאורעות השבעה באוקטובר.
מסתבר שלבית המלוכה המרוקני חשוב מאד לשמר את המורשת היהודית, להכריז ולהזכיר שהיא חלק מהמורשת של מרוקו.
"בשבילי, לעשות את כל הסיבוב בעולם ולחזור לעיר איפה שנולדתי, להקים שם מוזיאון יהודי, זה ממש.. קשה להסביר במילים". מסיים דהאן.
הוא לא נבהל מהדחייה בפתיחה. "עוד קצת, אנחנו רק מחכים קצת ואז נפתח".
שי אבנד, אחראי על הקמת המוזיאון היהודי במונטווידאו, אורוגוואי: "דרכנו, הקהל הלא יהודי יכול לבוא ולהכיר את היהדות. להבין מה זה אומר להיות יהודי בעצם".
אבנד, ישראלי במקור, שאחראי בין השאר על הקמת המוזיאון היהודי במונטווידאו, אורוגוואי, עשה את כל הדרך משם, ולרגע לא חשב שהמאמץ הזה מיותר או מוגזם.
"קודם כל, היה חשוב לנו להגיע לארץ, דווקא בתקופה הזאת. ולראות את הבניין הזה (של הספרייה), זו חוויה בפני עצמה. אבל במיוחד עבורנו מאורוגוואי – אנחנו עדיין בתהליך של למידה (בשונה ממוסדות ותיקים יותר), אז אנחנו סופגים המון, בכל רגע פה. אנחנו לוקחים את כל מה שאנחנו יכולים ללמוד מחוויות של אחרים, חושבים ביחד על שיתופי פעולה אפשריים.
יותר מזה – האמת היא שהתחלנו כבר בתהליך של שיתוף פעולה עם הספרייה הלאומית, אז להיות פה פיזית ולפגוש פנים אל פנים את האנשים שאנחנו עובדים איתם כבר, זאת הזדמנות מדהימה".
בכנס הוא גם פגש לראשונה את מי שאחראית על מרכז התיעוד במקסיקו, ולא לראשונה את הנציגה מארגנטינה. מסתבר שצריך לעשות את כל הדרך לישראל כדי לפגוש את השכנים שלך.
"חיזקנו בימים האלה את הקשר הלטינו-אמריקאי", הוא מציין, "פגשנו אנשים כמונו, שעושים עבודה דומה מאד למה שאנחנו עושים, זה יאפשר לנו לקדם עבודה משותפת".
חשיבות העבודה הזו שהם עושים, אם הייתה חשובה עד היום, הפכה להיות קריטית בעיניו:
"הקהילה באורוגוואי יחסית קטנה, 12-16 אלף יהודים. זאת קהילה חמה, פעילה ומאד ציונית. אחרי השבעה באוקטובר אנחנו במצב די רגיש. רוב חברי הקהילה מגדירים את עצמם כציונים ומזוהים בצורה ברורה עם ישראל. כמעט לכולם יש משפחות בארץ של חיילים, מפונים, או של נפגעים מהקיבוצים. שני גורן, אחת החטופות ששוחררו, היא ממוצא אורוגוואי. מכירים אותה. אז מצד אחד יש קושי יומיומי לתפקד, כשברקע יש כמובן גם צמיחה של אנטישמיות ואנטי ציונות. אבל מצד שני, זה מעורר צורך להתחבר לקהילה. המוזיאון יכול להיות עוגן לזה. במקביל, יש גם הרבה לא יהודים שחשוב שיגיעו אלינו ויכירו דרכנו את היהדות, ומה זה אומר להיות יהודי בכלל. אנחנו מנסים ליצור ולחזק את הקשר הזה בין הקהילה היהודית והקהל הכללי באורוגוואי, למרות ובגלל המצב".
בעולם המורכב שלנו, הקהילה במונטווידאו היא מעין שמורת טבע של ציונות "של פעם", עם תנועות נוער ציוניות מאד חזקות ופעילות, בהן חברים כמעט שמונים אחוז מהילדים והנוער. צעירים מגיעים לשנה לארץ דרך כל מיני תוכניות, והרבה אף עולים לארץ אחר כך. בבית הם שומעים עברית, שכן חשוב לחברי הקהילה לשמור על ההווי ביום יום. הם אפילו רוקדים ריקודי עם ישראליים. זה חלק מהאווירה.
"אז אפשר לוותר על אוגנדה?" אנחנו תוהים.
הוא מחייך.
"כן, עזבו את אוגנדה, אפשר לבוא למונטווידאו".
במרחק כמה צעדים מהקהל הבינלאומי, אנחנו חוזרים לארץ, לד"ר חיים נריה, אוצר אוסף היהדות של הספרייה הלאומית שהיה אחראי על הכנס.
"אוצרי אוספי יהדות ברחבי העולם הם שכבה של מנהיגות יהודית שיש לה אחריות על אוצרות העבר מתוך מבט לעתיד", הוא אומר. "המפגש כאן חיזק את תחושת הקהילה של האוצרים ואת חשיבות התפקיד שלהם בשימור, תיעוד והנגשה של אוצרות הרוח שלנו. זה חימם את הלב והעניק כח לראות את העמיתים שלנו מכל רחבי העולם מגיעים בזמנים מורכבים כאלה לספריה הלאומית בירושלים כשהם לוקחים חלק פעיל בדיונים השונים, כשלנגד עיניהם קידום שיתופי פעולה ומיזמים בשדה האוצרות היהודית."
לפני שמסתיים הכנס, נערך לכולם סיור מודרך באוצרות הספרייה הלאומית עצמה.
"האוצרות שיש כאן", צוחקת אביגיל ביקון אבל נראית רצינית להפליא, "הם מהסוג שגורמים לך לרצות לעבור לגור כאן, ולא לעזוב לעולם."
מי יתן ובשנה הבאה נוכל לשאול את כולם רק על האתגרים המקצועיים והטכניים, על הדברים שהם עושים כדי לאצור, לשמר ולהנגיש את אוספי היהדות בארץ ובעולם, למען כולנו ולמען הדורות הבאים.
