"מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ": פריט ייחודי שנמצא בספרייה הלאומית מציף את השאלה המעניינת - האם אכן קראו בעבר במגילת אסתר בשפה הספרדית?
"Yfue en dias de Ahasueros d reynan desde India vhasta Ethiopia"
מצלצל לכם מוכר? לא?
"ויהי בימי אחשוורוש הוא אחשוורוש מהולך מהודו ועד כוש"
ועכשיו?
מגילת אסתר, שהפסוק המובא לעיל הוא הפסוק הפותח אותה, כתובה בעברית מקראית ("לשון הקודש") בתיבול מספר מילים ושמות ממקורות פרסיים. עבור דוברי עברית, הבנת מהלך הסיפור כשהוא נקרא בחג הפורים בבית הכנסת היא משהו טריוויאלי. זו כמעט שפת היום יום שלנו.
אך מה יעשו אלו שלא יודעים עברית?
המשנה בתחילת פרק שני של מסכת מגילה מתירה למי שלא יודע עברית (לשון הקודש), לקרוא את המגילה גם בלועזית דהיינו בשפה המדוברת המקומית:
"אבל קורין אותה ללועזות (לדוברי שפות לועזיות) בלעז. והלועז (דובר לועזית) ששמע אשורית (את המגילה נקראת בעברית) יצא."
במקרים נדירים אלה בהם המגילה נקראת בשפות לועזיות, דורשת ההלכה שהמגילה תהיה כתובה על קלף עם שרטוט קווים ולפי כללי הכתיבה הנהוגים במגילת אסתר רגילה. המגילה הלועזית צריכה להיות מגילה כשרה לכל דבר.
למעשה, היום לא מוכרות קהילות שנוהגות כך. אבל מסתבר שבעבר בהחלט היה שימוש במגילות כאלה.
אחד האזכורים לקריאת מגילה כזו הוא ב"שו"ת הריב"ש" (תשובה שפ"ח). זהו ספר שאלות ותשובות בהלכה שכתב הרב יצחק בר ששת המכונה הריב"ש. הריב"ש חי בשנים 1326-1408 וכיהן ברבנות בספרד ובאלג'יר. הוא מספר שכאשר הגיע לעיר סרגוסה ראה שכבר 30 שנה נהוג שם לקרוא את המגילה בספרדית לנשים שלא ידעו את לשון הקודש. הריב"ש חשב שהם אינם נוהגים כראוי. שכן, למרות שהנשים אולי לא יודעות את לשון הקודש, מי שקרא לפניהן את המגילה – ידע בוודאי גם עברית. כדובר שתי השפות נאסר עליו לשמוע קריאה בלועזית, מאחר ולפי ההלכה מי שלא יכול לצאת ידי חובה בשמיעת קריאת מגילה, גם לא יכול להוציא אחרים.
למרות התנגדותו של הרי"בש נשמע מבין השורות בתשובה שכתב כי הקהילה בסרגוסה לא שמעה לדעתו, וקריאת המגילה בספרדית המשיכה כמקודם.
האם השמועות שיש מגילה כזו בספרייה הלאומית נכונות?
לאחרונה פנה אלינו אחד הקוראים בשאלה כזו. הוא קרא על כך בספר מודרני יותר משו"ת הריב"ש המקורי – פירוש בשם "עלי תמר" למסכת מגילה.
הכותב של הספר הזה, הרב יששכר תמר נולד בפולין בשנת 1896 והיגר לישראל ב-1933. בארץ כיהן במשך שנים רבות כרב בתל אביב, וזמן רב הקדיש לכתיבת פירוש מעמיק ומקיף על התלמוד הירושלמי לו קרא "עלי תמר". בפירושו למסכת מגילה הוא מזכיר את דברי הריב"ש, ומוסיף שמגילה כזאת אכן קיימת בספרייה הלאומית בירושלים.
לא לקח זמן רב למצוא אותה באוסף שלנו. אכן מדובר במגילה הכתובה על קלף באותיות לטיניות מהודרות. המגילה גלולה סביב גליל עץ כהה ומורכבת מ-7 יריעות קלף התפורות יחד אחת אחרי השנייה. אורך כל יריעה 24 ס"מ ורוחבה בערך 80 ס"מ. המגילה השלמה עם גליל העץ מגיע לאורך של כ-50 ס"מ.
צילום: שיר אהרון ברם
מגלילת המגילה וקריאה קצרה בה נראה שיש בה הקפדה על הלכות כתיבת מגילה. יש פרשיות פתוחות וסתומות (קטעים שמתחילים בשורה חדשה/המשך השורה), מילים בכתיב חסר ואפילו חלק מהאותיות הלועזיות הן קטנות או גדולות כפי שמופיע במגילה בעברית.
נראה גם שהיא נכתבה עבור קריאה בפורים מאחר והיא פותחת בשלוש הברכות המקובלות -"על מקרא מגילה", "שעשה ניסים" ו"שהחיינו" ומסתיימת בברכת "הרב את ריבנו" הנאמרת לאחר קריאת המגילה.
עשרת בני המן במגילה רגילה (המאה ה-17) מול עשרת בני המן במגילה הספרדית.
רואים את הדיוק ההלכתי. לחלק מהשמות צריכות להיכתב עם אותיות קטנות/גדולות. זה מופיע גם במקביל הספרדי. אותיות t s z הם המקבילות של ת ש ז. האות ו הגדולה בסוף מקבילה לאות U
לצערי איננו יודעים כיצד הגיעה המגילה אל הספרייה אך זה כנראה קרה לקראת סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת.
חוץ מהטקסט המקראי וברכות קריאת המגילה, יש במגילה זו גם תיאור קצר של הפרטים סביב כתיבתה: היא הוזמנה בשנת 1684 על ידי הרב יצחק בן מתתיה אבוהב שכיהן בעיר אמסטרדם כרבה של הקהילה הפורטוגזית (לא מדובר ברבנים אחרים בעלי אותו שם שגרו בספרד לפני הגירוש). הסופר היה בנימין סניור שכתב עבור הרב אבוהב גם כתבים אחרים.
בתמונה המצורפת אפשר לזהות את השמות המן, מרדכי ואחשוורוש בספרדית
האם עשו במגילה זאת שימוש כמו במגילה הספרדית של קהילת סרגוסה במאה ה-14?
אי אפשר לדעת, אבל היא בוודאי עשתה דרך ארוכה ומעניינת עד להגעתה לספרייה הלאומית. עכשיו נותר רק למצוא דובר ספרדית שיודע לקרוא את המגילה לפי טעמי המקרא המקובלים.
פורים שמח!
אסתר המלכה ושיר הערש של אלתרמן
הוא ידוע כאחד השירים היפים והמוכרים ביותר שיצאו מתחת ידיהם של נתן אלתרמן וסשה ארגוב, אבל המחזמר שעבורו נכתב נדחה בביקורות נלעגות גם על ידי הקהל וגם על ידי מבקרי התיאטרון. מהיכן הגיע אלינו שיר הערש המרגש, ומה הקשר לחג פורים? זה הסיפור מאחורי פרויקט הענק הכושל של אלתרמן, ויצירת המופת מתוכו שעשתה "נהפוך הוא" ובכל זאת שרדה עד היום
שמעון בר ואברהם מור - הליצן והמלך - על רקע תוכניית המחזמר "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, ארכיון מיתר של הספרייה הלאומית.
לפעמים כל מה שנשאר מיצירה מפוארת שנס ליחה הוא שיר אחד קטן. לפעמים, השיר הזה שווה את משקלו בזהב, יותר מכל היצירה עבורה נוצר. ואולי כל הכישלון המפואר, דאבון הלב וחסרון הכיס שגרמה ההפקה הכושלת של המחזמר "אסתר המלכה" – כולם מתגמדים למשמע המילים החד פעמיות והלחן המופלא של "שיר ערש".
***
שנות השישים בישראל היו תור הזהב של המחזמרים. העם בציון שיווע למחזות מוזיקליים בשפת הקודש, ומכל עבר הקיפו אותנו הפקות מושקעות ששוררו בעברית.
גיורא גודיק, מפיק התיאטרון המסחרי המהולל, התחיל את הסחף כשפתח את התיאטרון שלו עם הפקה ישראלית של "גברתי הנאווה", אבל היו אלו "כנר על הגג" שלו, ומאוחר יותר "קזבלן", שגירו את בלוטות המחזמר של התיאטראות הרפרטואריים שלא טמנו ידם בצלחת. כולם רצו להצליח כמו גודיק, וחלקם גם השיגו את רצונם: בתיאטרון חיפה הוצגו "הרשל'ה" ו"פיטר פן", הבימה הציגה את "אוליבר", והקאמרי הפתיע עם גרסה קומית ומוזיקלית לאגדת האחים גרים – "עוץ לי גוץ לי" – שהפכה לשלאגר ענק.
נתן אלתרמן ניסה את כוחו בעולם המחזמרים כשהתבקש להפוך את המחזה שתרגם מגרמנית עשרים שנה קודם לכן, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", למחזמר שיוצג בתיאטרון "הקאמרי". אלתרמן הוסיף למחזה – שהיה סוג של פרפרזה דמיונית על דמויות ועלילות מסיפורי האגדה של חז"ל – פזמונים עבריים למהדרין, וההצגה הפכה מיד ללהיט. ההצלחה העצומה הגבירה את תאבונו של אלתרמן (ושל הקאמרי) לחזור על הבוננזה המסחרית הזו. גם כיסו של אלתרמן וחובותיו לרשויות המס היו יוצאים נשכרים מהצלחה נוספת.
נתן אלתרמן, צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
בשנות השישים היה אלתרמן כבר נכס לאומי – מחשובי המשוררים בעברית, פובליציסט חד לשון שטוריו השבועיים נקראו בשקיקה ומחזאי מצליח. פחות או יותר. שלושה מחזות מקוריים כתב עד אז: "כנרת כנרת" ו"פונדק הרוחות" נחשבו להצלחה מסחרית (הן היו ההצגות הרווחיות ביותר של "הקאמרי" בשנים 1962 ו- 1963 בהתאמה) אבל לא זכו לשבחי הביקורת, ואילו "משפט פיתגורס" ירד מהבמה לאחר 13 הצגות בלבד.
הוא גם היה אז אייקון שפרחי השירה הצעירים נהנו לחבוט בו. עבורם היה מיושן ומתחנף, משורר-החצר של השלטון ונושא דברו. חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר טוענת שאלתרמן השתמש ב"אסתר המלכה" גם כדי "לסגור חשבון" עם מבקריו ועם ויריביו, שהפגינו את "חָכמתם המופלגת" ואת "הֲבנתם הרבה" בעזרת שימוש מופרז במילים לועזיות, במין התהדרות-שווא שחשפה את הפרובינציאליות שלהם.
כשההצלחה העצומה של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" נותנת לו רוח גבית, ניגש אלתרמן לפרויקט התיאטרוני הרביעי והמאתגר ביותר שלו: מחזמר עברי מקורי למהדרין, שנשען על יסודות מגילת אסתר ומסורת ה"פורים שפיל".
מתוך תוכניית "אסתר המלכה"
העבודה הייתה מרובה, ולצוות שעובד עם אלתרמן גוייסו גרשון פלוטקין, במאי הבית של תיאטרון הקאמרי, מעצב התפאורות המהולל דוד שריר, הכוריאוגרפית רות הריס וגם השותף לכתיבת שירי "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – סשה ארגוב. אלתרמן, מצידו, השתתף במהלך החזרות ושינה את הטקסט של המחזה עד לשלב מאוד מתקדם בהפקת ההצגה. התיאטרון השקיע ממון רב במה שקיווה שיהיה השלאגר הגדול הבא שלו, שיעלה על כולנה: בכורה עולמית של מחזמר עברי מקורי, שיתעלה על "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ביצת הזהב המרהיבה שיטיל עטו של אלתרמן.
אחת מהכתבות הרבות לקראת עליית המחזמר "אסתר המלכה", מתוך "דבר", 4 בפברואר 1966
אבל לא רק הקאמרי – כולם ציפו ש"אסתר המלכה" יהיה הלהיט הגדול הבא , אפילו לפני שצפו במערכה אחת מתוכו. רבות דובר וסופר על ההצגה המסקרנת.
בינתיים, אלתרמן כתב בקדחתנות את הפרשנות שלו למסורת הפורים-שפיל. הוא לא היה מעוניין בעיבוד של מגילת אסתר, שכן ידע שהקהל מכיר את סיפור המגילה היטב, אלא השתמש בה כנקודת המוצא לסיפור חדש, שבו הפוקוס שונה. העלילה המורכבת ומלאת ההתרחשויות שכתב אלתרמן דמתה כמעט למופע בידור שבו כל אחד מהמשתתפים מקבל קטע בו הוא יכול להציג את יכולותיו ויכולת הלהקה המלווה אותו.
הוא שילב בין דמויות בדיוניות מהמאה ה-20, ובכלל, ודמויות מהמגילה. כך למשל, המציא לאסתר בן דוד שהוא גם מושא תשוקתה, והפך את ליצן החצר – מונדריש (השחקן שמעון בר) לתפקיד הראשי במחזה. הליצן שימש כקונפרנסייה, כלומר המנחה והשחקן שמקשר בין חלקי המחזמר ובין עלילותיו הרבות. חבוש כובע צילינדר ממורט ולבוש פראק, קיבל הליצן של אלתרמן – דמות ידועה במסורת הפורים-שפיל – תפקיד הרבה יותר גדול מאשר בהצגות המסורתיות. הליצן הפך לדמות יודעת כל שמכוונת את המאורעות, וגם נפגעת מהן.
אלתרמן לא הסתפק במופע שטחי. הוא חקר את דמויותיו, והתלבט איך להציגן ולמה. בסיפור המחזה של אלתרמן הופכת אסתר, שעל שמה המחזה, לדמות משנית – נערה כעורה שרק במקרה נבחרה להיות המלכה. היא מאוהבת בבן דודה עזגד (דמות מומצאת) ורואה בנישואיה מילוי שליחות לאומית שהוטלה עליה בעל כורחה.
ובקיצור – אלתרמן רצה ליצור מופע פורים-שפיל מרהיב ומודרני, שטרם נראה כמותו – כזה שיש עומק מאחוריו, אבל לא שמאלץ, הצגה שופעת הומור לכל המשפחה, יצירת תיאטרון ראוותנית, קלילה אך מתוחכמת ורבת רבדים, עם דובדבן על הקצפת – הפזמונים. בתחום הזה, הרי, לא היו לו מתחרים לשנינות, לפיתולי השפה הווירטואוזיים ולקסם שנוצר בין מילותיו ללחניו של סשה ארגוב.
סקיצת תפאורת במה של המחזמר, מתוך ארכיון דוד שריר. מבחר מייצג מחומרי הארכיון דוד שריר, המופקד באוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה), זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה
כאמור, אלתרמן השתמש בבמה שניתנה לו גם כדי להיפרע מיריביו שמיררו את חייו לקראת סופם: העיתונאים והמבקרים ברוך קורצוויל וחיים גמזו שהשחיזו את עטיהם בביקורות נגדו, ונתן זך ודור המשוררים הצעירים, שללעגם ענה בלעג משלו. במחזה, דמותו המתנשאת והמלאה בעצמה של ד"ר שיפַּרתי, משתמשת במילים לועזיות רבות, שהופכות אותו לדמות כלאיים אותה חולקים הקטלניים שבמבקרי אלתרמן: גמזו וקורצווייל הוותיקים וזך הצעיר.
לא נפרט כאן את כל נפתולי העלילה, אבל בזכות הארכיון של הצלם בוריס כרמי, המופקד בספרייה הלאומית, נספר על כמה מהדמויות והשחקנים:
שמעון בר, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
שמעון בר, הוא מונדריש, היה ידוע בכריזמה הכובשת שלו ובקולו הערב.
אברהם מור ושולה רווח (אז שולמית ירון), מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
אברהם (אבריימל'ה) מור הוא אחשוורוש, המלך הנרפה והטרוד. הוא היה אז שחקן צעיר ומבטיח, בן 30 בסך הכל. עשר שנים מאוחר יותר ישחק מור שוב את אחשוורוש, הפעם במחזה "המגילה" של איציק מאנגר, שהיה כמובן מקור להשראה, ואולי אף לקנאה, מצד אלתרמן.
את תפקידה של אסתר המלכה מילאה שחקנית צעירה (ויפה מאוד, למרות תיאור הדמות האלתרמני) בשם שולמית ירון. אחר-כך נכיר אותה כשולה רווח, ונראה אותה בכמה סרטים ישראלים מאוד מוכרים. אחת הדמויות הזכורות שלה היא האלמנה גילה זינגר בקומדיה הגששית "שלאגר".
זמירה חן, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
ושתי גולמה בידי זמירה חן, זמרת ופזמונאית שהמילים שכתבה ל"ים של דמעות" עזרו לנינט להפוך לכוכבת נולדת.
תרצה אתר, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
ובאחד מתפקידי המשנה, של הזמרת אמוריתה, שיחקה צעירה יפיפיה, משוררת ומתרגמת וגם שחקנית לעת מצוא, שבמקרה גם הייתה בתו של כותב המחזמר – תרצה אתר.
מתוך דבר, 8 פברואר 1966
כל המשקל, המאמצים, ההכנות, ההשקעה והכוונות הטובות שהוכנסו לתבשיל הזה אמורות היו להניב מחזמר מפואר, אבל הקהל והביקורת סירבו לאכול אותו. התבשיל הוקדח. הביקורות היו חד משמעיות וגורפות: המחזה אינו טוב, השחקנים לא יודעים לשחק, הזמרים לא יודעים לזמר, הרקדנים לא יודעים לרקוד. ההצגה ראוותנית מדי וכבדה מדי. אפילו לחניו של סשה ארגוב הוכתרו כ"לא מוצלחים", בלשון המעטה.
אחרי כל הרעש והצלצולים שליוו את הפקת המחזמר, שעלה לבמות ב-6 בפברואר 1966, הקהל הצביע ברגליו. 38 הצגות בלבד עברו לפני שהמסך נסגר על "אסתר המלכה", לתמיד.
לכאורה, כישלון מוחץ. למעשה, "אסתר המלכה" נמצא בחברה טובה עם שאר ההצגות שהעלה הקאמרי ב-1966. רק הצגה אחת של התיאטרון, "הדה גאבלר", עלתה באותה שנה יותר מ-40 פעמים.
למה נכשלה "אסתר המלכה" כישלון נחרץ כל-כך, שצילו הוטל על אלתרמן? מדוע היה זה המחזה המקורי האחרון שכתב המשורר והפולבליציסט הנערץ? עד מותו, ארבע שנים מאוחר יותר, נמנע אלתרמן מלהעלות מחזה חדש פרי עטו. הוא עוד היה מעורב במופע הפזמונים "צץ וצצה" שאמור היה להיות מחזה, אך השתמש בפזמונים בלבד עם כמה קטעי קישור, צל חיוור של המחזה "אסתר המלכה".
קל לשער שכגודל הציפיות מאלתרמן וממחזהו, כך גודל האכזבות. ייתכן שגם כובד הציפיות של אלתרמן כלפי עצמו הפכו את הכישלון למר יותר. אלתרמן, שאחד מחלומותיו היה להיות מחזאי גדול, הסתכל בהערצה ובקנאה על מחזה הפורים-שפיל של איציק מאנגר ורצה ליצור משהו גדול יותר, טוב יותר וישראלי למהדרין. למרות שבקריאה עכשווית המחזמר שכתב לא חף מפגמים, עדיין אפוף הוא כולו בקסם, בכישרון ובשנינות האלתרמנית.
ובכל זאת, מתוך הכישלון הזה צמחו שני דברים טובים: בזמן אמת, הביקורות שיבחו את משחקם של בר ומור, הם מונדריש ואחשוורוש. ולמרות הביקורות הקשות שקיבלו הפזמונים של המחזה, אחד מהם זכה להיגאל מהמחזמר וקיבל, בזכות גמורה ולא בחסד, חיים חדשים.
היה זה שיר הערש ששר מונדריש לאחשוורוש, כשהליצן מנסה להרגיע את המלך המוטרד, שמנסים להתנקש בחייו, ולהפיג את חששותיו. לפני עליית המחזמר, סיפר אברהם מור (אחשוורוש) על השיר הזה כאחד הרגעים המרגשים ביותר במחזה: "באחת הסצנות היפות כאשר נדדה שנת אחשוורוש, ואין בעצת חכמיו להועיל לו, הוא מניח ראשו על ברכי מונדריש, וזה מזמר לו שיר־ערש ומרדים אותו." [מתוך ריאיון עם הדה בושס ב"הארץ" מיום 13 בינואר 1966]:
שלמה ארצי נזכר בקסם שהילך עליו "שיר ערש" כבר אז, כשצפה בהצגה כנער, מתוך "ידיעות אחרונות, 20 באוגוסט 2021
את "שיר ערש" כתב אלתרמן מתוך השלמה עייפה מחויכת ומרירה, כותבת פרופ' שמיר, מתוך ידיעת גזר דינו של הזמן והשלמה עם המוות, מבלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר.
אלתרמן הוא גם המלך וגם הלץ בשיר – גם זה שרדף הבלים בצעירותו, וגם זה שנאלץ להרכין את ראשו מפני התקפותיו של הדור הצעיר של המשוררים. לאלו שרוצים לגזול את כתרו הוא מזכיר, ברוגע ובנחת – "אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי, אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל, בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא", כי המוות מגיע בסוף אל כולנו.
בתמונה: משה שרת (אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית), והשיר שכתב (מכון גנזים – אגודת הסופרים)
לא קל להיות שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.
גיוס תרומות, השגת נשק, יחסי חוץ של מדינה שרק קמה. הכל נפל על משה שרתוק שלנו.
20 במאי, 1952. שרת טס לארצות הברית לחודש ימים. מסע ארוך ומתיש שכלל עשרות אירועי צדקה למען ישראל, ופגישה עם בכירים בניו יורק ובוושינגטון.
"קול העם", 15 במאי 1952
בין פגישה לפגישה, אירוע לאירוע, תחנונים לנשק וכספים, מתפנה שר החוץ גם לחדש כמה מילים בשפה העברית. תודה לך שרת על המילים "תחולה" ו"תקרית"!.
"הארץ", 20 ביולי 1952
שרת, שמגיע סוף סוף ארצה בחודש יולי (אחרי שהספיק לקפוץ בדרך חזור גם לסיבוב באירופה), רוצה בעיקר דבר אחד. לישון. ולכן הוא סוגר חופשה עם משפחתו באחוזת "בית דניאל" בזכרון יעקב.
בית דניאל בזכרון יעקב. צילום: גילה גלעד, פיקיוויקי
אפילו עיתוני התקופה מדווחים על החופשה הצפויה של שר החוץ המותש.
"חרות", 21 ביולי 1952
ואז, קורה הדבר הנורא מכל (טוב אולי לא הנורא מכל, אבל בהחלט לא נעים). ממש בעיצומה של החופשה של השר, באישון ליל, שרת לא מצליח להירדם.
הסיבה: השכנות שלו לבית הנופש פשוט לא מפסיקות לפטפט ולצחקק בקול רם. הנה הלכה חופשתו של השר התשוש.
אך אין רע בלי טוב!
לפנות בוקר של ה-24 ביולי, הוא ממציא בו במקום שיר המתאר את ייסוריו. אחותו של שרת, הגברת עדה גולומב, רושמת בקפדנות את מילות השיר הנפלא, ומסמך חביב זה מתגלה לו במקרה בארכיון גנזים בזכות תושייתה של מתנדבת המכון כרמית שגיא.
עכשיו רק נותר להמציא לשיר לחן מקורי.
שכנותי הכוהנות בהיכל המנגינה, אל תשמיעו קול ענות עת השר אחוז שינה.
הוא נדד לקצה תבל וחזר עייף מאד. נתחלפו לו יום וליל ושנתו הרחיקה נדוד.
לעת בוקר כי נרדם וביקש לנום בשקט – מקהלה של שיח רם מפיכן פרצה שוקקת.
צחוק אישה שופע גיל מה ירנין לבו של גבר אם הוא ער; אותו הצליל כשישן – אך שוד ושבר!
עוד לבוקר רק אחד, קורתנו משותפת. אנא שיחו, אך בלאט כשתנומה אותי עוטפת.
משה שרת. 24 ביולי, 1952
השיר של שרת בכתב ידה של עדה גולומב. מכון גנזים – אגודת הסופרים
אני, אישה: ג'נט אסימוב מספרת
שניהם כתבו, שניהם היו דוקטורים - היא בפסיכיאטריה, הוא בכימיה. אבל האם מישהו מהקוראים יזהה את שמה של ג'נט אופל אם לא נוסיף לו את שם המשפחה הכה מפורסם שהעניק לה בן זוגה היהודי? ג'נט אופל אסימוב הייתה יד ימינו של אייזק בעלה לאורך כל שנות נישואיהם. היא חלקה איתו קרדיט על לא מעט ספרים, סיפורים קצרים ומאמרים שכתבה, וערכה רבים מכתביו. אבל למרות שחסתה בצילו, היא הייתה אישה מרשימה ומרתקת שראויה להיזכר בפני עצמה
ג'נט ואיזק אסימוב. מתוך עטיפת המהדורה האמריקאית של ספרם "המשותף" - נורבי הרובוט המבולבל
“אחת התשוקות העמוקות ביותר של בני אנוש היא שידעו עליך ושיבינו אותך".
במשפט הזה פותחת ג'נט אסימוב את האפילוג המאד אישי שהוסיפה לספר שערכה על חייו של בעלה אייזק אסימוב. כשהיא מנסה לתאר את חייו של אייזק, שהיו מלאים ועשירים, היא אולי מספרת לנו משהו קטן גם על עצמה.
האם הרגישה שהעולם רואה אותה? מבין אותה?
אם תזינו "ג'נט אסימוב" בקטלוג הספרייה הלאומית, תקבלו רק 2 תוצאות (אחת מהן בכלל באנגלית). ושתיהן קשורות לבעלה. האחת הוא "It's been a good life" – אותו ספר ביוגרפי של אייזק אסימוב שהיא ערכה. השנייה היא ספרון קטן, בעיצוב מיושן, עליו מופיעים שמותיהם זו לצד זה: "ג'נט ואייזק אסימוב – נורבי הרובוט המבולבל".
המבחר הזה, כמובן, רחוק מלשקף את היקף או איכות עבודתה הספרותית, שאת רובה בחרו המוציאים לאור בארץ שלא לתרגם.
ג'נט אופל ג'פסון-אסימוב הייתה דוקטור לרפואה, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית הרבה לפני שהתחילה לכתוב. כשכתבה, היא השתמשה לא מעט בכישוריה ובהכשרתה המקצועית, כדי להעלות סוגיות של זהות, הגדרה עצמית ותודעה.
במאי 1966 פורסם סיפור ראשון פרי עטה, זה היה סיפור מיסתורין קצר שנמכר למגזין "The Saint Mystery". שמונה שנים מאוחר יותר התפרסם רומן המדע הבידיוני הראשון שלה – "הניסוי השני". מאז היא לא הפסיקה לכתוב ולפרסם – רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, אנתולוגיות ומאמרים.
במקביל לקריירת הכתיבה המתפתחת שלה, היא הייתה עסוקה עד מעל לראש – היא עבדה במשרה מלאה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה, פרסמה מאמרים רפואיים רבים, וגם התאהבה והתחתנה עם בחור לא אלמוני בכלל בשם אייזק אסימוב.
את אייזק היא פגשה לראשונה בשנת 1956. היא הייתה עדיין מתמחה לפסיכיאטריה בביה"ח בלוויו, והוא כבר היה מפורסם. היא השתתפה בכנס למעריצי מדע בידיוני, וניגשה לקבל חתימה על העותק שלה מהסופר המפורסם, שהתייחס אליה בקרירות. אייזק סבל אז מאבנים בכליות, וג'נט קיבלה את הרושם שהוא אינו אדם נעים.
הם נפגשו שוב שלוש שנים אחר כך, בסעודה חגיגית לכבוד כותבי מסתורין שאירחה ורוניקה פרקר ג'ונסון. הם ישבו זה לצד זו במהלך הארוחה, והפעם הקליק היה מיידי.
ג'נט ואייזק שמרו על קשר, למרות שהוא היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה, גרטרוד בלוגרמן – אמם של שני ילדיו. ב-1970 הוא נפרד מאישתו, ועבר לגור יחד עם ג'נט. שלוש שנים לקח הליך הגירושין מגרטרוד, ורק ב-1973, כשהושלם התהליך רשמית, נשא אסימוב את ג'נט לאישה בטקס צנוע בביתם.
אייזק אסימוב היה יהודי גאה. הוא התעקש, למשל, שבתרגומים העבריים לספריו יצוין השם העברי שלו – יצחק. משום מה המוציאים לאור הישראלים החזיקו מעמד עם "י.אסימוב" על הכריכות רק עד שנות השבעים, ואז עברו כולם להתעלם לחלוטין מבקשתו והוא נשאר בתודעת הקורא הישראלי כ"אייזק אסימוב". לג'נט, לעומתו, היו שורשים מורמונים. אבל החיבור הבין-דתי הזה לא היה עניין מבחינתם – שניהם היו הומניסטים, וטקס הנישואין לא היה דתי אלא התבסס על התרבות האתית.
כבר מיום שעברו לגור יחד, ג'נט החלה לקחת חלק פעיל ביצירתו של בעלה. היא כתבה מדע בדיוני עוד לפני שהכירה אותו (סיפוריה התפרסמו בעיקר תחת השם "ג'נט או. ג'פסון"), אבל עכשיו היא החלה לשתף פעולה עם אחד היוצרים הפוריים, המקוריים והמפורסמים ביותר בז'אנר.
תוך כדי שהיא ממשיכה בעבודתה כרופאה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית, היא ערכה רבות מיצירותיו (כולל ספריו האוטוביוגרפיים), הייתה שותפה לכתיבת מאמרים רבים שלו, והם אף כתבו יחד כמה ספרי עיון.
"איך להנות מכתיבה", לא רק מדע בדיוני – אחד מספרי העיון שכתבו ג'נט ואייזק אסימוב ביחד.
אייזק אהב את ג'נט והעריך את כתיבתה ואת דעתה מאד. "מכתבי אלייך הם הטיוטות הראשונות שלי", הוא כתב לה פעם, "…למעשה, זה נפלא ממש שאני יכול להשאיר את זה בידייך, בביטחון ובאמון מלאים".
אבל גם אם אייזק הרגיש שהיא שותפה ליצירתו, עבור העולם היא נעלמה בצילו הרחב.. הוא היה הכוכב במערכת היחסים הזו. סיפוריה שלה, טובים ככל שהיו, הלכו קצת לאיבוד בתהום הנשיה של ההיסטוריה הספרותית.
נחזור רגע לספרון הקטן שמצאנו בארכיון שלנו בספרייה הלאומית: הספר האחד הדקיק הזה, 107 עמודים בסך הכל, משקף כנראה יותר מכל את "היעלמותה" של ג'נט מאחורי המסך המפואר שהיה בעלה.
"נורבי הרובוט המבולבל" היה הספר הראשון בסדרה בת 12 ספרים המגוללים את הרפתקאותיו של רובוט עצמאי אחד – נורבי, והצעיר שזכה להיות לבעלים שלו – ג'ף. זוהי סדרת מדע בדיוני לילדים המלאה בדברים שהיום הפכו לכמעט מובנים מאליהם ביצירה הספרותית והקולנועית לילדים. אז היו אלה עדיין המצאות חדשות, ומגניבות ממש: מעבורות חלל ו"מזנקים" בין-כוכביים, דרקונים עתיקים, חייזרים, מחשבים שמנהלים את הבית, תחבורה מעופפת, ובעיקר – רובוטים שמתעלים על התכנות הבסיסי שלהם ומפתחים אישיות עצמאית.
אלה סיפורים מצחיקים, קלילים ומושכים שחבל שלא תורגמו לעברית (רק הספר הראשון, כאמור, תורגם). אלא שלאייזק אסימוב, ששמו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים, לא היה כמעט שום קשר אליהם.
לפי עדותו שלו, אלה היו סיפוריה של ג'נט. לבקשתו של המוציא לאור, אייזק התערב מעט בעריכתם רק כדי ששמו יופיע על הכריכה – מטעמים שיווקיים בלבד.
עטיפת אחד מספריה של ג'נט אסימוב שכן הופיעו תחת שמה – מדע בדיוני קליט לילדים.
אם ג'נט נפגעה או הרגישה פחיתות כבוד בגלל הבקשה הזו, היא לא השאירה תיעוד של הפגיעה הזו. נראה שמערכת היחסים שלה עם אייזק נותרה חזקה ואוהבת. הם ידעו לריב. החיים בבית לא תמיד התנהלו על מי מנוחות, אבל הם לא שמרו טינה והיו מסורים ונאמנים זה לזו.
ב-1983 עבר אייזק אסימוב ניתוח מעקפים שלכאורה הסתיים בהצלחה, אבל מאותו יום בריאותו החלה להידרדר. הרופאים לא הבינו את הקשר בין מכלול התסמינים שהוא החל לפתח, אבל לג'נט, שהייתה רופאה בעצמה, היה רעיון. היא ביקשה שיבצעו בדיקה לגילוי HIV.
הרופאים שסבלו מדעות קדומות התנגדו בתחילה לבצע בדיקה למחלה שבאותן שנים נחשבה למקור לבושה נוראית ולבידוד חברתי כמעט מוחלט. אבל היא התעקשה, ותוצאות הבדיקה גילוי שהיא צדקה, למגינת ליבה. אסימוב נדבק בנגיף ממנות דם שקיבל במהלך הניתוח. בזמנו, מדובר היה בגזר דין מוות שכל מה שנותר היה לחכות לראות מתי הוא יתממש.
ג'נט עזבה את עבודתה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה והקדישה את זמנה לטיפול בבעלה – היא סעדה אותו במיטת חוליו וגם דאגה לעניינים שברוח כמו הכתיבה המשותפת שלהם, סיום מאמרים שלא הצליח לסיים ועריכת טיוטות ומכתבים כך שיהיו ראויים לדפוס.
כשנה לפני מותו, הוא כתב את הספר "אסימוב צוחק שוב", ובסיכום כתב היד הוא הוסיף את הדברים הבאים:
"אני חושש שחיי מגיעים לסוף מסלולם, ואיני מצפה לחיות עוד זמן רב… בחיי הייתה לי ג'נט, והייתה לי בתי, רובין, ובני, דוד. היה לי מספר גדול של חברים טובים. הייתה לי הכתיבה שלי, והתהילה והכסף שהיא הביאה לי. ולא משנה מה יקרה לי עכשיו, אלה היו חיים טובים."
הוא מת כשג'נט ובתו לצידו. ג'נט נהגה לספר כי המשפט האחרון שאמר היה "גם אני אוהב אותך".
ג'נט ואייזק אסימוב. צילום: Jay Kay Klein
אחרי מותו, היא המשיכה הן את עבודתם המשותפת והן את כתיבתה העצמאית. היא חזרה לפרסם רומני מדע בדיוני תחת השם ג'נט או. ג'פסון, אבל לא זנחה את מורשתו של אייזק: במשך תקופה היא כתבה במקומו את טור המדע הפופולרי שלו, ערכה שני ספרים ביוגרפיים מכתביו – שלאחד מהם נתנה את הכותרת "אלה היו חיים טובים" – ואף ערכה, מתוך מכתבים שכתב לה ושברי טיוטות שהשאיר, את המאמר ה-400 שלו ב Fantasy and Science Fiction – "דרך חשיבה".
היא התעקשה לפרסם, למרות התנגדות רופאיו, את סיבת מותו, ועשתה זאת, גם אם באיחור מה, באפילוג לספר "אלה היו חיים טובים". היא האמינה כי הפרסום יסייע במלחמה בדעות הקדומות, בהילה האפלה ובחוסר המודעות שנילוו למחלה וגבו קורבנות רבים כל כך.
היא נפטרה בעצמה, בשיבה טובה, ב-2019. כשדיווחו על פטירתה מרבית הפרסומים בכלי התקשורת היו על "מותה של אלמנתו של אייזק אסימוב".
פה ושם, אתרי אינטרנט או מגזיני מדע בדיוני התייחסו גם לכתיבתה העצמאית. באחד מהם, כתב דון קיין כך:
"ג'נט אסימוב, החצי השני של אחד מהזוגות החשובים ביותר בעולם המדע הבדיוני, עברה למקום שהוא מעבר להבנת בני האנוש".
מה היה קורה אילו ג'נט אופל ג'פסון לא הייתה הופכת להיות חצי מהזוג הזה? מה היה קורה אם היא לא הייתה פוגשת את אייזק אסימוב? האם הפסדנו עוד אורסולה לה גווין מאחר ולא היה לג'נט אסימוב החופש והמרחב לפתח סגנון ושפה ייחודיים משלה? או שאסימוב היה עבורה מנטור צמוד שהשביח את כתיבתה ופתח בפניה עולם שלם?
תשובות לשאלות הללו לא נקבל, אבל גם בלעדיהן אפשר לומר שחבל שההיסטוריה לא זוכרת אותה מספיק, וחבל שלא תרגמו יותר ממנה לעברית. היא הייתה כותבת מעולה שידעה לשלב הומור ועלילה קולחת עם שאלות פסיכולוגיות ואנושיות גדולות, ומגיע לה שנכיר גם אותה, ג'נט אופל ג'פסון, ככותבת בזכות עצמה.