בט' בשבט תרע"ד (5.2.1914), חודשים מועטים לפני שחשכת המלחמה העולמית ירדה על אירופה, התכנסו שישה אנשים צעירים כדי לדבר על ידידות ואהבה. המתכנסים היו בחורי בית המדרש בעיר בנדין (Będzin) שבפולין, ורצונם היה להנציח את ידידותם במסגרת אגודת "הנאהבים והנעימים". כל חבר באגודה התחייב לשמור על 31 תקנותיה, וההצטרפות הייתה לכל החיים בלי אפשרות יציאה. תקנה מספר 26 קבעה:

כל אחד ואחד משיכתוב בחתימת ידו […] הרי הוא נחשב לחבר האגודה, ואי אפשר לו להתיר עצמו מהאגודה […] ואפילו בעת שלא יעשה ויקיים את מקצת התקנות או כולן, הוא נחשב רק כמורד ברעיון הגדול של האגודה, אבל להיות נחשב לאיש שחלץ עצמו מהאגודה זה אי אפשר.

הצעירים שגילם נע בין 23-18 ראו את הערפל שממתין להם מחוץ לדלתות בית המדרש, וחיפשו דרך לרפד את המעבר אל החיים האמיתיים בקשרי ידידות ואהבה. נקעה נפשם מהציניות והבדידות שאיפיינה לדעתם את החיים החברתיים שסביבם, והם ביקשו לייסד אגודה שכל חבריה חשופים ומחוייבים זה לזה. המצב הקיים שבו "כל אחד ואחד נושא על שכמו את ערמת שאיפותיו והולך לו. כל אחד אינו נכנס לרשות דעת חבירו […] כל אחד אינו רוצה לדרוך על מפתן חבירו, לראות ולהתבונן ולהשתתף בשמחתו ובצערו", מצב זה אולי נסבל כרגע אבל אינו מתאים לחיים העתידיים שנדרשת בהם תמיכה חברתית.

נצייר נא את עתידנו הנשקף לנו […] אנו בחורי לומדי תורה מה תהיה אחריתנו […] זרם החיים שלנו שוטף בדרך סלולה ופשוטה כל כך. [אבל] לאחר זמן הנישואין הרי כל אחד מאיתנו נעשה לאדם אחר. חיים, לפעמים עצובים ועל פי רוב מלאי טרדות כל כך, מתחילים לסבב אותו […] השנים עוברות וחולפות […] ומכל חלומותיו ושאיפותיו שחלם ושאף עליהם בעת שחרותו […] הרוח נשאם ואינם.

כשקשיי החיים הולכים ונערמים נזכר האדם מתוך צער נוסטלגי בימי נעוריו השלווים, "ימים שבהם היה המאושר מכל, שאך עולם גדול של חלומות ושאיפות סבבוהו". ואז הוא נזכר בחבריו הנשכחים.

ויאמר אז לנפשו חברי זה או זה שהייתי עמו דבוק כאח, צמוד כפתילה לנר, עתה הוא רחוק ממני כל כך. אינו משתתף עמדי כלל, בשמחתי או בצערי […] כל מי שיש לו לב מרגיש כמה יתכווץ עליו לבבו ויעגם עליו נפשו, בזכרו את ימי נעוריו ובהשליכו את מבטו לאחוריו לימים שעברו, לחבריו לידידיו […] שיחד אתם נתגדל, יחד אתם למד, יחד אתם חלם את חלומותיו.

כדי להתכונן לעתיד ולמנוע בדידות וצער התאספו ששת הצעירים ונכנסו בברית של מחוייבות וידידות.

בטרם שנפרדנו איש מאחיו, בטרם שיצאנו לאויר העולם הרחוק […] עתה בעוד שלא כהה הזיק האחרון של של ידידות בינינו […] עתה אנו צועדים בצעדי ענקים ליסד ולשכלל אגודת "הנאהבים והנעימים" […] באגודה אחת שתאגד ותחבר אותנו במשך כל ימי חיינו […] אנו מפתחים את לבבותינו זה מול זה […] אינם קיימים שום סודות […] האגודה אינה מיוסדת רק על העת הזאת, רק בעיקרו על החייים העתידיים. לקחת חבל בשמחתו ובצערו ובכל עניניו הן בממון הן בעצה.

כדי למסד את קשרי הידידות כתבו החברים תקנות מפורטות שנועדו לקיים את האגודה לאורך זמן, ולוודא שהיא מממשת את מטרותיה. בתקנות התחייבו החברים לסייע זה לזה; לא לאהוב מן השפה ולחוץ אלא להיות מחוברים ומדובקים ממש כמו אח; להתעניין במצבם של החברים; לכתוב מכתבים זה לזה, ולכל הפחות אחת לשלושה חודשים לשלוח מכתב אל יושב ראש האגודה ולספר על כל הקורות אותו; להשתתף בשמחות משפחתיות; לבקר זה את זה במידת האפשר; להתאסף כשאחד החברים זקוק לעזרה מיוחדת; ובסיכום: "להיות אוהבים ונעימים זה לזה באהבת דוד ויונתן שאינה תלויה בדבר, במשך כל ימי חיינו. אהבה אמיתית הנובעת ממחבואי עמקי חביון הנשמה ונדיבת הלב".

מטרות האגודה ותקנותיה נכתבו בפנקס גדול מימדים, שבראשו נכתב: "ספר הזהב של האגודה". באגודה הצעירה היו שישה חברים, שחתמו את שמותיהם בפנקס. על שלושה מהם נכתבו גם מעט פרטים אישיים. זאב יעקב בן משה ווטינסקי (יליד 1891), ישעיה יונה בן שמעון יהודה פשניצה (יליד 1896), חיים יצחק בן אלטר שמואל וולנר (יליד 1896), אשר אריה לאנגפוס, יום טוב ליפא רוטנברג, ומשה בצלאל זיידמן.

מה עלה בגורל האגודה וחבריה? האם נשמרו קשרי האהבה בין חבריה? אינני יודע. אך על גורל שניים מהחברים אני יכול לספר מעט. ישעיה יונה פשניצה היה שותף להקמת סניף של צעירי המזרחי בעירו בסוף מלחמת העולם הראשונה, ולאחר כמה שנים ניהל את בית הספר "יבנה" בעיירה דזיאלושיץ (Działoszyce) הסמוכה לבנדין. על דרכי ניהולו נכתב כי "הוא התמסר מאוד להרחבת בית הספר ולפיתוחו. הנקיון והסדר בבית הספר היו למופת. השיעורים התנהלו בדייקנות, לפי לוח זמנים קבוע מראש" (ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה, תל אביב תשל"ג, עמ' 116). ישעיה יונה, אשתו חנה ושתי בנותיו אסתר ושפרה, נספו ביום אחד במחנה ההשמדה בלז'ץ (ספר הזכרונות, תולדות … ר' צדוק הכהן, תל אביב תשט"ז, עמ' 224).

גורלו של חיים יצחק וולנר היה שונה. הוא נפטר בתל אביב בשיבה טובה בשנת תש"ם (1980). בכרך השישי של האינציקלופדיה של הציונות הדתית יש עליו ערך, ומסופר שם שגם הוא היה שותף בהקמת סניף צעירי המזרחי בבנדין בשנת תרע"ח, ואף נבחר לוועד המרכזי של צעירי המזרחי בפולין. בשנת תרפ"ה הוא עלה לארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בגלל קשיי הקליטה. עשר שנים מאוחר יותר עלה שוב, והשתקע בתל אביב. הוא היה תלמיד חכם למדן ובקי אך סירב להתפרנס מרבנות, ועבד כפקיד. שני בנים נולדו לו: אלתר (1923-2020) שהיה עיתונאי ומנכ"ל עיתון "הצופה", ושמחה (1931-2011) שהיה מדען לפיזיקה גרעינית ומרצה במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן. לגבי תאריך לידתו של ולנר יש שני מקורות סותרים. על מצבתו בבית העלמין בקרית שאול כתוב שנולד בב' בתמוז תרנ"ה (24.6.1895), אבל בפנקס של אגודת 'הנאהבים והנעימים' כתוב שהוא נולד בכ"ג בתמוז תרנ"ו (4.7.1896). אני נוטה לסמוך על התאריך שנכתב על ידיו בהיותו צעיר, ולא על מה שנכתב על מצבתו.

פנקס האגודה נרכש לאחרונה על ידי הספרייה הלאומית, וכך נחשפנו אל התמימות האופטימית והמרגשת שניבטת ממנו.

הרב ישראל משה חזן (1862-1808) היה דמות מרתקת ורבת פנים. חכם תלמודי, נואם דגול, משורר, ודובר שפות רבות. הוא האמין בדיאלוג בין-דתי מתוך הערכה הדדית, ודיבר גבוהה בשבחם של ראשי הנצרות באיטליה. בספרו 'נחלה לישראל' (וינה תרי"א, עמודים מו-מז) הוא כותב דברים יוצאי דופן, ומאהבת הקוראים לא אאריך ואצטט רק מעט:

התנשה [=התשכח] קהלת רומי המיוחסת בישראלים שמיום גלותה מעל אדמתה לא ניסתה כף רגלה לצאת מדחי אל דחי וממלכה לממלכה. ולא שמעה מפי שום אפיפיור (אף ביום עברה וזעם) לאמור קומו צאו מתוך עמי […] אחינו הנוצרים! אוהבינו המשיחיים! לא אחים אנחנו? לא שתי נטיעות אנחנו יונקות מגומא אחת, היא תורת אלהינו אשר בידינו! […] אבותיכם השלוחים מסרו בידכם פירוש הדת המשיחיית, ואבותינו הרבנים מסרו לנו פירוש דת היהודית". הוא מוסיף ואומר בשבח הנוצרים: "כי באמת בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות, כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם העבודה! עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח" (עמוד נד).

דברי הרב חזן נועזים ביותר, ואפילו בימינו היו נחשבים לכפירה בעיני האורתודוקסיה היהודית. דברים דומים לאלו כתב הרב ג'ונתן זאקס ז"ל בשנת 2002 בספרו The dignity of difference: how to avoid the clash of civilizations, וטען כי הגיע הזמן שהדתות יכירו באמת שיש בכל אחת מהן. לדבריו "האל מדבר עם האנושות בהרבה שפות, בשפת היהדות ליהודים, נצרות לנוצרים, והאסלם למוסלמים". יש להאמין באל אחד, אבל לא בקיומה של דת אחת. כל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, כך טען, מבטאות את האמת האלוהית בעולם. עם הופעת הספר התעוררה סערה בעולם האורתודוקסי, ואף עלו קריאות להחרימו. בעקבות הסערה נאלץ הרב זאקס לרכך את דבריו, ולפרסם מהדורה שנייה מתוקנת.

באיגרת מאוסף מאיר בניהו מצאתי ביטוי מעשי לגישתו הדתית של הרב חזן, ויש בה גם צד חינני ומשעשע. האיגרת נכתבה ברומא בזמן שהרב חזן שימש שם ברבנות, בט' בטבת תר"ח (16.12.1847), והיא נשלחה אל הרב חיים אברהם גאגין הראשון-לציון (1848-1787). את יחסו אל הרב גאגין מתאר חזן באחת מתשובותיו: "אנא נפשאי קטן שבתלמידי מוה"ר הגדול והקדוש הגאון המפורסם רבן של כל בני גולה כמוה"ר חיים אברהם גאגין" (כרך של רומי, סימן יח).

באיגרת מספר חזן לגאגין על פגישתו עם האפיפיור פיוס התשיעי, ועל "סיניור ואלירגא" (Giuseppe Valerga, 1872–1813) הפטריארך החדש שעומד להגיע לירושלים. הוא מרבה בשבחו של הפטריארך, ומבטא את רצונו כי הראשון-לציון ופטריארך ירושלים הקתולי יהיו "כאיש אחד חברים". החברות הזאת נראית לחזן טבעית ומתבקשת, משום שמדובר ב"שני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו". המשפט הזה שמשווה בין עבודת הרב וקבלת אבותיו לזו של הכומר, באיגרת אל הרב גאגין, יוצא דופן ומפתיע בתעוזתו.

הרב חזן מבקש באיגרתו מגאגין לבקר את הפטריארך עם הגעתו לירושלים, והוא נותן לו טיפ קטן איך לכבוש את ליבו. אחרי שהוא מנחה אותו בכללי הטקס הראוי לביקור הזה (בגדים נאים, פמליה מכובדת, והודעה מראש), הוא ממליץ לו לשלוח לפטריארך מיני מתיקה מקומיים שבוודאי ימצאו חן בעיניו. האיטלקים הרי חובבי מתוק ("חִכָּם  מַמְתַּקִּים"), ובאיטליה אין מי שיודע להכינם כראוי. ממתקי ירושלים, מעיד הרב חזן, לא נופלים מאלו שמיוצרים בפורטוגל!

הרי כמה שורות מהאיגרת:

יומא כי האידנא עט הזמיר הגיע, יען הולך קדמת אשור חד מגדולי חכמי אחינו הנוצרים, והוא כהן אשר שלחו אדוננו האפיפיור להיות פאטריארקא של ירושלים על כל הקאטוליקוס רומאנוס. זה שמו מון סיניור ואלירגא פאטריארקא די ג'ירוסאלימי. והחכם הכהן הזה הוא נכבד וחשוב באמת בתכלית החשיבות. חכם בכל חכמה ומבין לשונות בני קדם, ומכללם לשון הקדש ולשון ערבי. ואני נתעלסתי עמו פעם אחת, ובאמת הנאני הרבה יופי שלימותו […] ודברתי עמו ככל הצורך על מני"ר שיחל"א [=מר ניהו רבה שיחיה לעד אמן, ובקיצור: גאגין]. וכי יש את רצוני שיהיו כאיש אחד חברים. כי החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. הדברים קל וחומר לשני אנשים גדולים, איש איש על עבודתו ועל קבלת אבותיו […] הנה כי כן מר באתריה תכף לקבלת כתבא דנא כלביא יקום בלבוש מלכות, הוא וכל רואי פניו, פקחים ונחמדים לבושי שרד, ויעלה לבקרו. בשלוח לו ידיעה אך אם יום או יומים. ובפרט גם עט"ר מר מחותנו רב חנ"א [=חיים נסים אבולעפיה] נר"ו יתלוה עמו, כי הוא מהגופים הראויים בכל מילי דמיטב ולשונו תדבר צחות […] ואם כפעם בפעם ישלח לו איזה מיני מתיקה עשוים באמת וישר ועבר צופים, בודאי יהיה גם כן לו לנחת. היות בני איטאליא חִכָּם ממתקים, ושם לא ימצא בעלי מלאכה זאת כאשר נמצא במקומות אלו. ומיני מתיקה שלנו הספרדים עתקו גם גברו חיל כאשר ראיתי בפורטגאל, כמונו כמוהם ממש!