כמה ביקורת, אפילו לעג, ספג יעקב אורלנד על המלים עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ הפותחות את השיר המלווה אותנו כבר יותר משמונים שנה. והלוא מי לא יודע שלרימון אין ריח?
אורלנד ניסה להתגונן בטענה שעומדת לו חירותו של המשורר לעצב את דימוייו גם במנותק מהמציאות הריאלית. לבסוף אפילו נסוג והחליף את המילה רֵיחוֹ במילה לֵיחוֹ, כך שישתמע שלא ריח הפיץ הרימון אלא את לחותו, או את חיוניותו.
התיקון שהכניס אורלנד לשירו לא קנה את מקומו. אין פלא. קשה לשרש מילות פתיחה מוכרות כל כך, של שיר כה אהוב. אבל ייתכן שההתקפה על שאלת ריחו של הרימון היא הסחת דעת משאלה אחרת שניתן לשאול על 'עץ הרימון': האם בכלל צומחים רימונים בבקעת ים המלח, בֵּין יָם-הַמֶּלַח לִירִיחוֹ? לכל מי שהעיף מבט אחד באזור זה, ברור שעצי פרי נשירים לא צומחים שם, ובתוכם גם לא רימון.
מכאן ששתי שורות הפתיחה הן בעייתיות, ולא רק הראשונה. במקרה כזה ראוי לשאול: האומנם יכול היה אורלנד, המשורר האנין והדייקן, לטעות שתי טעויות סמוכות כה גסות? בעיני, התשובה המסתברת היא שלילית, ולכן היא מעוררת את השאלה מה אם כן היו הדברים שביקש אורלנד למסור לנו מבעד לשתי שורות אלה.
מאחר ששאלת המיקום חריפה משאלת הריח, אני מניח כי בחירת המילה לִירִיחוֹ היתה החשובה יותר עבור אורלנד, ואילו המילה רֵיחוֹ נבחרה קודם כל כדי לחרוז אותה.
קודם שנפתח בניסיון לפתרון התעלומה, ננסה להתחקות על נסיבות כתיבת השיר. המידע הקיים בידינו על נסיבות כתיבתו מגיע מפיו של אורלנד עצמו, בספרו 'היו לילות' שיצא לאור בשנת 1985. אורלנד כתב את השיר כשהתארח בירושלים בבית שבו נערכה חתונה בוכרית, בזמן שהיה מגויס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בחתונה זו הוא שמע ניגון חתונה בוכרי עממי, ובו במקום כתב לאותה מנגינה את 'עץ הרימון'. באותו יום הוא מסר את השיר לידיה של חנה רובינא, והיא מצדה ביצעה אותו עוד באותו ערב בהופעה בתל אביב. עד כאן דברי אורלנד.
מהערה שהוסיפה תמר וולף-מונזון בביוגרפיה המקיפה והמפורטת של אורלנד 'בהיר וגבוה כזמר', עולה כי זמנן של אותן שתי יממות שבהן יצא השיר לאוויר העולם היה בשנת 1944, שכן חודשים אחדים אחרי כתיבתו שכלל ידידיה אדמון את לחנו של השיר, ובסמוך לכך עיבד אותו מרק לברי עבור הזמרת ברכה צפירה לקונצרט שתוכנייתו פורסמו בספטמבר 1944. ואמנם, גם הרדיו הארץ ישראלי החל בהשמעת 'עץ הרימון' באותו חודש.
***
נשוב אל השיר עצמו. לאחר פרוץ מלחמת העולם התגייס יעקב אורלנד לצבא הבריטי, ובשנים הראשונות הוא כתב שירים שנועדו לעידוד הגיוס לצבא הבריטי (למשל: 'שיר הלגיונות'; 'שיר החיל') וגם לפחות שיר התרסה אחד נגד השלטון הבריטי בארץ ומאבקו ביישוב ('אם הֻפַּלנוּ'), ולצדם שירי אהבה של חיילים המתגעגעים לאהובותיהם, מעין 'עץ הרימון', כמו למשל 'שיר הגדודנים' (במיוחד בסופו) או 'בין עופרת לעופרת'.
'עץ הרימון' הוא שיר על החייל חולם על שובו עטור ניצחון בסוף המלחמה לפגישה עם אהובתו. שירי חיילים כאלה הם פעמים רבות גסים ובוטים, אבל אורלנד כתב שיר אהבה ומלחמה עדין ורגיש. לרשותו עמד מאגר בלתי נדלה של דימויי אהבה ומלחמה – מגילת שיר השירים. וולף-מונזון עמדה על ריבוי הציטוטים משיר השירים והרמיזות אליו, ואפילו ציינה דמיון לשיר השירים גם "בארגון הרטורי" של 'עץ הרימון'. כך, למשל, מחשיב החייל את אהובתו יותר מתהילת המנצחים במצעדי הניצחון, והוא מקדיש אותם לה: לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים, לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים.
בבית האחרון של השיר, בסוף מצעדי הניצחון, מסתיימת המלחמה. וכך מתואר בבית האחרון שובו של השלום: שָׁב אֶל הַקֶּשֶׁת, שָׁב הַחֵץ, שָׁב הָרִמּוֹן אֶל רֹאשׁ הָעֵץ. לָךְ וְאֵלַיִךְ הַחַיִל יוֹחֵל, בּוֹאִי כַּלָּה, כִּי רַד הַלֵּיל.
עיקר ענייננו בבית אחרון זה הוא בדימויי השלום המחזירים אלינו את אותו רימון לא מציאותי שבו פתח השיר. ניתן להבין בנקל את שיבתו של החץ אל הקשת כסמל לסוף המלחמה. מעין חזרת החרב לנדנה. אבל מה משמעות שובו המוזר של הרימון אל ראש העץ?
זהו כבר דימוי לא סביר שלישי שקשור ברימון. בעצם, שני האזכורים של הרימון בשירנו מעלים שלוש תמיהות, וזאת בשיר ששמו הוא 'שיר הרימון'! צבר המוזרויות הזה כה חריג עד שלא סביר לראות בו גיבוב של שגיאות גסות וכדאי לחפש מפתח אחר שיפתור את התעלומה.
***
נצא לדרך בבירור עובדה ריאלית שלא קשה לאמתה. האזור שבֵּין יָם-הַמֶּלַח לִירִיחוֹ הוא ציון מובהק על פני המפה. מה היה קיים בשטח זה באותן שנים? ובכן, לכך יש תשובה מובהקת. בשטח מדברי זה הוקם בשנת 1930 המפעל הצפוני, הראשון, של חברת האשלג (לימים 'מפעלי ים המלח'), ובסמוך לו הוקמה בשנת 1934 שכונת מגורים לעובדי המפעל. בשנת 1939 הוקם בסמוך גם קיבוץ בית הערבה.
עצי רימון, אם כן, לא צמחו בֵּין יָם-הַמֶּלַח לִירִיחוֹ, אבל לעומת זאת התקיים שם מאחז יהודי שבלט בשטח הצחיח שבין החוף הצפוני של ים המלח, שפך הירדן ויריחו, נקודת ציון משמעותית על מפת הארץ כולה.
ע"פ הביוגרפיה המקיפה של וולף-מונזון, בשנת 1939 היה יעקב אורלנד נוטר בירושלים, ובפועל פעל בשירות ה'הגנה' בירושלים רבתי (לרבות נווה יעקב ועטרות), ובכלל זה פעולות העברה חשאית של נשק ותחמושת במרחב זה מתחת לאפם של הבריטים. מבחינה בטחונית היה גם בית הערבה מסונף אל 'ההגנה' בירושלים. בשיר אחר מאותן שנים, 'שיר אלייך' (1943), הביט אורלנד על ים המלח ברצף אחד עם ירושלים העברית: רוּחַ רוּחַ עַל שָׁמַיִם, נִרְדְּמָה יְרוּשָׁלַיִם. רוּחַ בַּמִּדְבָּר הוֹמֶה לוֹ, נִרְדָּמִים מֵי-יָם-הַמֶּלַח. רוּחַ, רוּחַ, הַר צוֹפִים.
בשנת 1966 הסביר אורלנד כך את הסיבה לעזיבתו את ירושלים לאחר מלחמת השחרור: "אחרי מלחמת השחרור לא יכולתי לגור יותר בירושלים. אחרי 28 שנות מגורים בירושלים, העיקה עלי העובדה, שלא יכולתי לעבור את החומה, לעלות להר הצופים ולרדת לים המלח". ומהו ים המלח עבור בן היישוב חבר 'ההגנה' אם לא בית הערבה ומפעל האשלג?
***
כעת עלינו לברר האם יש קשר בין הרימון לבין הנקודות היהודיות הללו שבֵּין יָם-הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.
במפעלי חברת האשלג בסדום ובצפון ים המלח פעלו סניפים של 'ההגנה'. המיקום המבודד של שני המפעלים אפשר לכוח המגן העברי לקיים אימונים באש חיה הרחק מעינם הפקוחה של הבריטים. אנשי 'ההגנה' של ירושלים התאמנו בצפון ים המלח. ולא רק כבסיס יציאה לאימונים שימשו המפעלים, אלא ליותר מכך.
בית החרושת לברום שבמפעל בצפון ים המלח ייצר 'שדיט', או כלורט האשלגן – חומר שממנו ניתן לייצר חומרי נפץ. ביוזמת 'ההגנה' הוקם בתוך המפעל (כמו גם במפעל בסדום) בית מלאכה חשאי לייצור רימוני יד וכלי נשק וממנו הוברח הנשק לירושלים במשאיות של החברה (ראה גם: ההגנה בירושלים, עמ' 189).
מדיווחיהם של אהרן ואפרים קציר, כימאים מן האוניברסיטה העברית שהיו חברי 'ההגנה' והופקדו על פיתוח חומרי נפץ, עולה שמפעלי האשלג היו מקור לחומרי נפץ לצרכי 'ההגנה', אמנם מאוחר יותר, בשנה שקדמה למלחמת העצמאות (ההגנה בירושלים, עמ' 212; אפרים קציר, סיפור חיים, עמ' 185-186). האחים קציר היו ידידים ותיקים וקרובים של אורלנד, עוד מימי הלימודים המשותפים בגימנסיה העברית והאוניברסיטה העברית, והחברות בתנועת 'הבחרות הסוציאליסטית'. בסוף שנות השלושים שימש אהרן קציר כרכז התרבות של נוטרי ירושלים וגייס לפעילות גם את חברו הנוטר אורלנד (וולף-מונזון, עמ' 87).
לאחר הקמת קיבוץ בית הערבה הוא הפך לבסיס יציאה לאימונים גם של הפלמ"ח, שניצל גם הוא את בידודו של האזור. בשנת 1943 נערך שם התרגיל הפלוגתי הראשון של הפלמ"ח (דוד קורן, מול הים הכבד, עמ' 37-40). בבית הערבה נחפרו גם סליקים של הפלמ"ח שהוטמנו בהם 600 רימונים, ביניהם 300 תקניים ועוד 300 "תוצרת בית" (קורן, שם, עמ' 36).
מכאן שרימונים נכחו גם נכחו בצפון ים המלח, גם אם לא כפירותיו של עץ הרימון, ומסתבר שחבר 'ההגנה' יעקב אורלנד הכיר אותם מקרוב.
***
קיבוץ בית הערבה נקשר גם ישירות לשירנו 'עץ הרימון'. ישראל אבן-נור, אחד ממייסדי בית הערבה, העיד בזכרונותיו (בית מול הר נבו, עמ' 59) על ראשיתו של השיר:
"בחג השלוש של הקבוצה, בשבת של חול המועד סוכות, הגיעה למקום חנה רובינא עם בתה הפעוטה אילנה. עד השעה השלישית לפנות בוקר הסבו הכל בחדר האוכל, ושרו, ובין השירים, בזמרת בכורה, השיר "עץ הרימון נתן ריחו, בין ים המלח לבין יריחו". האווירה היתה כה נלהבת, עד שאיש לא העלה תמיהה על אותו "זן מיוחד" של רימונים, "שנתן ריחו", כביכול…".
כאן, שרה אילנה רובינא את 'עץ הרימון' בשם אמה, וקובעת כי הוא "זמר שנכתב במיוחד לחנה רובינא".
זוהי עדות מדויקת ומהימנה. היא קובעת שהשיר הושר לראשונה בסתיו 1942 (תש"ג), בעת שקיבוץ בית הערבה ציין שלוש שנים להיווסדו. אלה הם שנתיים תמימות קודם למועד שבו הכרנו אותו לראשונה משידורי הרדיו ומהקונצרט של ברכה צפירה. ראוי לזכור שעדותו של אורלנד על כך שרובינא שרה את השיר לראשונה בתל אביב התפרסמה כארבעים שנה לאחר האירועים, בספרו 'היו לילות' שיצא לאור בשנת 1985 (ושנתיים לפני כן בראיון לשלמה שבא).גם שם, מכל מקום, לא נקב גם הוא עצמו בשנה שבה הוא כתב את השיר.
וכמובן, אי אפשר להתעלם מהמקום שבו בחרה רובינא לשיר את השיר לראשונה. נראה שיש בכך יותר מרמז לשייכותו של השיר למקום זה, כמתבקש מהשורה השנייה שלו.
בתוך השיר אפשר למצוא שתי עדויות נוספות לקדמותו. בקיץ 1942 הוקם הגדוד העברי הראשון בצבא הבריטי, שעד אז פעלו בו החיילים מארץ ישראל במסגרת של פלוגות בלבד ('באפס'). כך אפשר להבין את השורה בשיר: שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד. והלוא כאן דווקא חרג אורלנד מלשון שיר השירים, שבה לא מופיעה המילה גדוד אפילו פעם אחת. אבל הגדוד העברי עורר גאווה וסיפוק ביישוב. סיסמת הגיוס באותו קיץ היתה 'ג"ע', שפירושה הדו-משמעי היה 'גיוס עברי' אבל גם 'גדוד עברי'.
מלבד זאת, אם אכן היה השיר נכתב בשנת 1944 סביר היה יותר להניח שהשיר יושר על חטיבה וכבר לא על גדוד בלבד, שהרי בשנה זו נערכו הדיונים על הקמת החטיבה היהודית הלוחמת ('החי"ל' או 'הבריגדה'), שהוקמה לבסוף בספטמבר 1944 וגם היא התקבלה בהתלהבות.
גם השורות הקשות אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן עשויות להתפרש לאור הקדמת כתיבת השיר לשנת 1942. במסע הגאולה האולטימטיבי – יציאת מצרים, עשו בני ישראל את דרכם 40 שנה במדבר בין היאור במצרים לבין חציית הירדן בכניסה לארץ ישראל בימי יהושע. זהו מטען היסטורי שהעמיס אורלנד על השיר, ברוח הימים ההם ביישוב בצל השואה והציפייה לעצמאות וחירות לאומית.
אבל לאור העובדה הגיאוגרפית שמקום החציה של בני ישראל את הירדן היה בסביבת בית הערבה, כדאי לזכור שבמבט כולל התפרסו הכוחות הלוחמים של היישוב בשנת 1942 ליד שני הנהרות. ממערב לארץ ישראל היו אלה הפלוגות המגויסות ששהו ברובן במצרים על הנילוס בשנת 1942 מצד אחד, וממזרחה של הארץ היו אלה 'ההגנה' והפלמ"ח שהתאמנו על הירדן ליד בית הערבה מצד שני. האם אורלנד קשר את המאבק לבניין כוח צבאי עברי על ידי שרטוט הקצוות הגיאוגרפיים של כוחות הצבא של היישוב באותה שנה, בין הנילוס לבין צפון ים המלח?
מתקבל אפוא על הדעת כי במשך כשנתיים המשיך השיר להיות מושר ביישוב, וכפי שראינו גם לשכלל את לחנו בעזרת ידידיה אדמון, לזכות לאימוץ על ידי מרק לברי וברכה צפירה וגם על ידי שושנה דמארי, עד שהחל להיות משודר ברדיו הארץ ישראלי. רק באביב 1945 חלה אותה נסיעה של חנה רובינא לאיטליה אל חיילי הבריגדה שעליה סיפר אורלנד, שם היא הופיעה בפניהם עם השיר.
לדברי אורלנד שם, רובינא שרה לחיילים את 'עץ הרימון' "ושובבה בו את נפשם". לא היתה בכך הגזמה. כך תיארו החיילים באיטליה את המעמד בדיווח ששלחו לעיתונות: "ולכל אוצר הרגשות שנצטבר נתנה התפרקות-מה שהזמינה אותנו להצטרף לשירתה. 'עץ הרימון נתן ריחו'… וכולנו עונים אחריה". מהמלים האחרונות גם עולה שהחיילים הכירו את השיר מארץ ישראל קודם לגיוסם בשנים 1943-1944, ויכלו להצטרף לשירתה יחד עם השירים הוותיקים האחרים שהביאה איתה.
ואמנם, השיר התקבל באהבה ביישוב הנאבק על חירותו. אפיזודה אחת משנת 1946 יכולה להעיד על תפקידו בקנון הלאומי. רובינא, שהיתה הראשונה ששרה את השיר, נחשבה כ'בעלת הבית' שלו. היא באה לבקר במחנה המעצר בלטרון את מנהיגי היישוב שהיו עצורים לאחר 'השבת השחורה', מילאה את תפקידה בהקראת פרקי תהלים ועוד, ולבסוף שכנע אותה משה שרת שלפני 'התקוה' תשיר להם את 'עץ הרימון'.
כשחנה רובינא התבקשה לשיר את 'עץ הרימון' במופע החגיגי 'היה היו זמנים – מצעד פזמוני הישוב' בל"ג בעומר תש"כ (1960), היא הסכימה בתנאי שבתה אילנה תצטרף אליה (באותו מצעד היא התכוונה לשיר עם אילנה את השיר הנוסף שהיה 'שלה' – 'קרב יום'). בתקליט שיצא לאחר המופע השיר מופיע, בביצועה של אילנה לבדה שבו היא מקדימה לשיר את העובדה שהשיר נכתב במיוחד לאמה. שלושה ימים לאחר אותו מצעד (18.5.1960) חנה רובינא עצמה שרה את 'עץ הרימון' במסיבת יובל ליוסף ברץ. ברץ, איש דגניה, היה בשנות מלחמת העולם יו"ר 'הוועד למען החייל העברי', ששלח אותה להופיע בפני חיילי הבריגדה באיטליה.
***
נחזור אל הרימון. לאחר שפתרנו את שאלת מיקום הרימון ים המלח ליריחו על פי המפה היישובית של שנת 1942, נפתחה הדרך להבנת שובו התמוה של הרימון אל ראש העץ בסוף השיר. כשם שהחץ שנורה שב אל הקשת כסמל לסוף המלחמה, כך ניתן אולי להבין גם את הרימון. עם בוא השלום חדל הרימון מלהיות כלי מלחמה – רימון יד, וחוזר לתפקד כפרי הצומח בראש העץ. והלוא זוהי מגמתו של השיר, לבטא את תקוותו של החייל לסיום המלחמה ולפגישה עם אהובתו. כאן אנו חוזרים ביתר קלות אל שיר השירים העומד בתשתית 'עץ הרימון', שבו הרימון הוא סמל לאהבה: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, או: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים; וגם לחיפוש הרעיה אחר הדוד: אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת […] הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים.
בכך הושלם מהלכו של השיר. הגדוד שב מנדודיו עטור ניצחון ושלל, דרך מצרים לארץ ישראל. אך בעיניו של החייל התרועות וזרי הניצחון הם דברים של מה בכך לנוכח אהבתו.
מילות השיר כולן מתיישבות היטב, ומהלכו, יחד עם נעימת החתונה הבוכרית, הולם את ההרמוניה של האהבה והטבע ברוח שיר השירים. רק בשני מקומות, בשורות הפתיחה והסיום, נערמות הצרימות החריפות. שניהם הם אזכוריו של הרימון, החופף על השיר כולו.
יעקב אורלנד הכתיר את שירו כ'שיר הרימון'. כפי שקורה פעמים רבות, שמו העממי 'עץ הרימון' ניתן לו על שם פתיחתו. ייתכן שביקש לכוון אותנו אל הרימון עצמו, כמפתח לרובד נוסף בשיר וגם לסוד כמוס שהצפין בתוכו.
עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ
בֵּין יָם-הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.
שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,
שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.
אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד
רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.
אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן
מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.
אַתְּ כְּלוּלָה מִכָּל כַּלּוֹת,
אַתְּ דְּגוּלָה כַּנִּדְגָּלוֹת
שְׁתַּיִם עֵינַיִךְ כִּשְׁתַּיִם יוֹנִים
וְקוֹל קוֹלֵךְ פַּעֲמוֹנִים.
לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,
לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,
מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?
לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.
שָׁב אֶל הַקֶּשֶׁת, שָׁב הַחֵץ,
שָׁב הָרִמּוֹן אֶל רֹאשׁ הָעֵץ.
לָךְ וְאֵלַיִךְ הַחַיִל יוֹחֵל,
בּוֹאִי כַּלָּה, כִּי רַד הַלֵּיל.
לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,
לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,
מַה לִי חֵיל אֶלֶף וּמַה רְבָבָה?
לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.
