"יום יבוא וכל עמי העולם יכירו בכך שכוחם של הרעיונות גדול מרעיון הכוח." המילים הללו נאמרו ביום חנוכת הבית למשכנה החדש של הספרייה הלאומית בירושלים. הדובר, דוקטור לשם כבוד באוניברסיטה העברית, היה הרב הלורד פרופסור יונתן זקס, מי שהיה רבה הראשי של בריטניה ואחד היהודים המפורסמים ביותר בעולם.
אם הייתם תופסים בשנות החמישים של המאה הקודמת ברחובותיה של לונדון את הילד יונתן זקס ומספרים לו שיום אחד הוא יהיה האיש רב התארים הזה, או שהוא יפגוש את האפיפיור, למשל, או שהמלך צ'רלס עצמו יספיד אותו (בעברית!), הוא ככל הנראה היה מציין בנימוס בריטי מופתי, שכנראה נפלה כאן טעות, ואולי התכוונתם לתפוס מישהו אחר בכלל.
הרב יונתן זקס נולד בלונדון, כחודשיים לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ללואיס וליבי זקס, יהודים אורתודוקסים גאים אך נטולי השכלה מעמיקה – יהודית או כללית. לואיס נולד בפולין, והשקיע את כל אונו ומרצו בהיטמעות בחברה החדשה ובדאגה לתנאי החיים של ילדיו. אבל גם אם לא העביר להם מסורת תלמודית מיד ראשונה, וגם אם שלח אותם למוסדות לימוד נוצריים כמעט לחלוטין, הוא דאג להנחיל להם גאווה במוצאם, וללמד אותם עקרונות מהם.
"אבי", סיפר פעם הרב זקס, "היה מוכן לאבד את כל חבריו, ובלבד שלא יידרש להתפשר על אחד מעקרונותיו. אימי הייתה ההפך הגמור. היא שמרה את כל החברים שאבי איבד".
באווירה זו, שהייתה קצת מעין "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", גדל יונתן זקס.
בתיכון, שנשא בגאון את השם המאד נוצרי "כרייסט'ס קולג'", הוא היה מעורב לראשונה בפעילות חינוכית שנגעה למוצאו היהודי: כמעט מחצית מתלמידי התיכון היו יהודים. ביחד עם עוד כמה חברים, זקס התגייס לארגון שעת בוקר קבועה שהוקדשה ללימודי יהדות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה משך צעירים ללמוד את מקורות המורשת שלהם. במהלך הפעילות הזו, הוא למד דבר נוסף: המורים, שכולם ללא יוצא מן הכלל היו נוצרים, לא רק שלא תנגדו לשעת הלימוד הזו או זלזלו בה, אלא להיפך, הם רחשו כבוד למסירותם של התלמידים לאמונתם האחרת. שוני, אינו מכריח שנאה או פילוג – המוטו הזה יהיה משמעותי מאד בהמשך חייו.
בגיל 18, הוא החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג'. 3 שנים אחר כך, ב-1969 הוא קיבל תואר מצטיין בפילוסופיה, והתקבל מיד גם כעמית מחקר בתוכנית רונדה (Rhonda) בתחום הפילוסופיה של המוסר.
אבל תואר אקדמאי לא היה הדבר החשוב היחיד שהשנים הללו העניקו לו. בדרכים שונות, הן היו משמעותיות עבורו ועיצבו את עתידו האישי והציבורי.
מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-1967, הביאה לגל של התעוררות יהודית וציונית במסדרונות האוניברסיטאות הבריטיות בכלל, וקיימברידג' בפרט. סטודנטים יהודים אספו תרומות למען מדינת ישראל, והחלו לדבר בעניין גובר והולך על יהדותם ועל המשמעות המעשית שלה לחייהם.
ב-1968 נסע זקס לניו יורק, למה שהסתבר בדיעבד כהרבה מעבר לטיול חוויתי. שם, בעיר שבה חיה האוכלוסיה היהודית הגדולה בעולם, הוא פגש את הרב מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובאביץ'. זקס הצעיר הגיע סקפטי לפגישה, והכין רשימת שאלות בנושאים שהטרידו אותו באותה תקופה, אבל יצא ממנה כשבראשו מהדהדות לא תשובות, אלא דווקא השאלות הנוקבות שהפנה אליו הרבי: כמה סטודנטים יהודים יש בקיימברידג'? מה אתם עושים כדי לפתח את היהדות שלכם בסביבה הזו? ובעיקר – מה אתה עושה למען סטודנטים יהודים אחרים?
"התחלתי לענות", סיפר הרב זקס על אותו מפגש, "בצורה אנגלית מאד. אמרתי משהו כמו 'במצב שבו אני מוצא את עצמי…' אבל הרב קטע אותי במקום, ובלהט 'אף אחד לא מוצא את עצמו במקום כלשהו! אתה מכניס את עצמך למקום הזה! ואתה יכול לשים את עצמך במקום אחר!'"
מי שאז היה עדיין רק "יונתן זקס", סטודנט יהודי מצטיין באחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם, חזר לאנגליה להשלים את התואר שלו, אבל מבטו על תפקידו בעולם ועל לימודיו, השתנה מן הקצה אל הקצה.
באותה שנה, הוא גם פגש את אשתו לעתיד – איילין. כשהיא עברה מול חלונו במדשאות הקמפוס עם חברה, הוא ראה בחורה שהייתה, לדבריו "האדם הכי שונה ממני שיצא לי להיתקל בו. קרנה ממנה שמחה". זו הייתה אהבה ממבט ראשון, גם מצידה שלה. נדרשו לו רק שלושה שבועות כדי לקנות טבעת, ולכרוע ברך באמצע כיכר אוקספורד. מאותו יום איילין ליוותה אותו, והייתה שם בכל פעם שיצא למסעות רחוקים.
והוא יצא. זו הייתה תחילת דרכו של מורה דגול שיהפוך מהר מאד להיות מורה דרך להמונים, בכל רחבי העולם, מי שהמלך צ'רלס השלישי יכנה בהמשך "אור לגויים" (כך במקור, בעברית!).
בשנים הבאות, לצד רצף הישגים אקדמאיים כמו תואר שני בניו קולג' באוקספורד (1972), הסמכה כדוקטור לפילוסופיה בקינגס קולג' (1981), פרופסור אורח באוניברסיטת אסקס, ופרופסור אורח לתאולוגיה ולימודי דת בקינגס קולג' (1989), הוא החל לפעול במישור הדתי, כמורה וכמנהיג רוחני.
הוא החל להרצות בנושאי פילוסופיה ותיאולוגיה במוסדות אקדמאיים שונים בכל רחבי העולם, והוסמך לרבנות בישיבת עץ חיים וג'וז קולג' שבלונדון (1976). שנתיים אחרי ההסמכה הוא החל לשמש בפועל כרב בית כנסת, בתחילה בגולדרס גרין ואחר כך בשכונת מארבל ארץ'.
הוא עשה עבור יהדות אנגליה, ובעיקר עבור צעיריה, מה שלא רבים הצליחו, או בכלל ניסו, לעשות. הוא הביא את הרעיונות והמסורת היהודיים העתיקים אל המאה בה חיו. הוא דיבר בשפה שלהם על רעיונות בני אלפי שנים שמבחינתם עד אז היו מכוסים בשכבה עבה של אבק, מצהיבים מיושן.
הוא כתב, נאם ודרש במגוון במות ומדיות, אירועים ומוסדות, יהודיים ולא יהודיים. בכריזמטיות אלגנטית ושקטה, הוא הציג את משנתו הדתית והפילוסופית, שבבסיסה עמדה אמונה יהודית עמוקה שאינה ניתנת לערעור, אבל אבני הבניין שלה הכילו וקיבלו גם את רעיונותיהם, בעיקר אלה הליברליים וההומניים, של פילוספים והוגי דעות בני כל הדתות.
הוא דיבר אל היהודים ועל היהדות כפי שאיש לא עשה זאת עדיין.
ב-1991, עם פרישתו של הרב עמנואל יעקובוביץ, הוצע לו תפקיד הרב הראשי של בריטניה. מדובר היה בהצעה זוהרת, שמאחוריה עמדו גם טובות הנאה אישיות לא פעוטות (כמו תואר אצולה, למשל), אבל הוא ראה דווקא את האחריות הכבדה שנלווית אליה. הוא התלבט אם לקחת על עצמו את העול הזה, ופנה, במכתב שמאוחר יותר התפרסם מאד, לאדם שנתן לו את הדחיפה הראשונית למסע שלו להנהגה והוראה – הרבי מלובאביץ.
מהמכתב עולה תמונה של אדם צנוע, שלא מתלהב מהשררה הגלומה בתפקיד, אך גם מכיר היטב במעלותיו הייחודיות ובעושר הרעיוני שהוא יכול להביא לתפקיד, וברצונו העז להוביל שינוי.
הוא קיבל על עצמו את התפקיד, והפך להיות ממורה דרך לא רשמי של יהודי בריטניה, למנהיג גם בתוארו הממלכתי. תוכנית העבודה הראשונה שלו הניחה במרכז הפעילות את החינוך באופן כללי, ואת חיזוק הזהות היהודית והקשר עם הדור הצעיר, בעיקר סטודנטים באוניברסיטאות.
השפעתו יצאה מהר מאד מגבולות הממלכה המאוחדת של בריטניה. הוא קיבל תארי כבוד ממוסדות אקדמאיים ודתיים בכל רחבי העולם, ויהודים – צעירים ושאינם צעירים נהרו למקומות בהם נשא דברים, וקראו בשקיקה את ספריו.
חיפוש בסיסי במסד הנתונים של הספרייה הלאומית מעלה עשרות ספרים שנכתבו על ידו, הן בשפת המקור (אנגלית) והן בתרגומם לעברית. הספרים הללו, שחלקם הגדול עוסק בשאלות אוניברסליות על זמניות כמו הקשרים בין דת למדע, מקומו של הפרט בחברה המודרנית, סובלנות בין תרבויות שונות, התמודדות עם רדיקליות אנושית ועוד, הפכו לרבי מכר לא רק בבריטניה ופנו לא רק ליהודים.
בארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית שמורה ביקורת שכתב ליבוביץ בשנותיו האחרונות על אחד מספריו של זקס ("משבר וברית"), בה נאמר בין השאר:
"… יש לציין שהדברים לא נאמרו לקהל יהודי דווקא, אלא לקהל אקדמאי כללי. אבל המחבר מדבר כיהודי בכל מאודו, שלבו נתון לבעיית היהדות בקרב העם היהודי היום, ולא להצגתה בפני העולם החיצון, ואצ"ל – ללא כל מגמה "להראות העמים והשרים את יופיה"… הספר בכללותו הוא תרומה חשובה להגות היהודית בימינו וחובה – ואף מצוה – להלבישו לבוש עברי."
היכולת לחבר בין עולמות שונים, האמונה בהכלה וקבלה של האחר והשונה, הם מאבני היסוד הבולטות ביותר בתורתו של הרב זקס. בשיחה קצרה על כל נושא שבעולם הוא יכול היה לצטט בזה אחר זה את ר' סעדיה גאון, בלז פסקל, אברהם אבינו ופילון האלכסנדרוני. הוא לא נבהל מרעיונות סותרים, או מהאישים שנשאו אותם. את ניטשה, למשל, הוא נהג לכנות בנאומיו "האתאיסט החביב עלי".
אבל בניגוד למה שניסו לייחס לו מתנגדים שהתקשו להכיל את המגוון הזה, הרב יונתן זקס לא היה זיקית אנושית שהחליפה את דעותיה לפי המאזין התורן. הוא היה אדם אחד כשדיבר מול האפיפיור וכשדיבר לילדי כיתה ו' בבית ספר יהודי בטקסס. דעותיו הליברליות וההומניות היו נטועות עמוק ביהדות הקדומה. הוא היה אדם שלם, ישר כסרגל, מלא וגדוש בידע מכל קצוות תבל ובגאווה דתית ולאומית, גאווה שמקורה בטוב שיש לעמו ולאמונתו להציע לעולם ולא בהתנשאות על פני אחרים.
הסובלנות שדיבר עליה רבות כל כך, לא הייתה רק כלפי חוץ, בין תרבויות שונות, אלא גם, ואולי בעיקר, פנימה, לתוכנו.
כשהגיע לנאום בטקס חנוכת הבניין החדש של הספרייה הלאומית, סיים הרב זקס את נאומו (שכלל, בין השאר ציטוטים מפיהם של הנביא ישעיהו, עמוס עוז, סרגיי ברין, אחנתון, רש"י, הרמב"ם ואפלטון) בהתייחסות ישירה למה שהוא ראה כתפקידה החשוב ביותר של הספרייה:
"… בעולם היהודי השסוע של זמננו, כשהפער בין דתיים וחילונים גדל והולך, הספרייה הלאומית יכולה ליצור חיבורים בין יהודים. אם יש דבר אחד שגם יהודים חילונים מאמינים בו מעומק לבם, הרי זה שלכולנו יש חלק במורשת ספרותית ואוריינית גדולה, והיא שעושה את עם ישראל למה שהוא. זה מה שניסה עמוס עוז לומר לנו. זה מה שעשתה רות קלדרון, אישה נפלאה, בנאום הבכורה שלה בכנסת – אישה יהודייה חילונית שקמה ונותנת שיעור גמרא בכנסת. זה היה שיעור מבריק, וגם דרך נאה לומר "יודעים מה? הטקסט הזה שייך לכולנו"… קמפיין שיפיץ את בשורת הספרייה הלאומית, כך שכולם ידעו להתחבר מרחוק למשאבי הידע שלה, הוא דרך להפוך את הטקסט היהודי ואת הפרשנות היהודית לְמה שתורה שבעל פה נועדה להיות: שיחה מתמשכת, רבת-קולות, בין יהודים על ייעודם. אנחנו אוהבים להתווכח. נראה לי שאנחנו לא מכירים צורות שיחה אחרות."
אלה לא היו דיבורים בעלמא. בניגוד למתבקש אולי מעמדתו הגבוהה ומהאופן בו התקבל אצל שועי עולם, הדרך בה התנהל בחיי היום יום שלו הייתה מלאה בענווה ובכבוד לכל אדם באשר הוא. אנשים שונים שעבדו או נפגשו איתו בנסיבות שונות מספרים כולם את אודו הדבר: כשדיברת איתו, הרגשת שאתה האדם החשוב ביותר, לפחות כרגע.
צור ארליך, מי שאחראי בכשרון רב על רוב תרגומי ספרי הרב זקס לעברית, סיפר לנו על שיחת טלפון שקיבל באחד מערבי יום כיפור: על הקו היה לא אחר מאשר הרב זקס בעצמו. הוא רצה לאחל לו גמר חתימה טובה.
"אני מאמין", הוסיף ארליך "שהיו לו באותו יום אלפי שיחות טלפון. ובכל זאת, הייתי ברשימה שלו, למרות שכמעט לא יצא לנו לעבוד יחד. הוא דיבר בחום, בחיבה, וזה לא הרגיש כאילו שעשה את זה כדי לצאת ידי חובה. גם בכנסים או הרצאות בארץ, כשהייתי פוגש אותו הוא מיד היה מזהה אותי ומברך אותי בחום".
הרב יונתן זקס הלך לעולמו בשנת 2020, בגיל 72. אחרי פטירתו, הספיד אותו צ'ארלס, מי שהיום הוא הוד מלכותו ואז היה עדיין רק יורש העצר, במילים הבאות:
"ישרותו העמוקה, השכנוע הפנימי המוסרי שלו, בעולם מבולבל ומבלבל היו נדירים כל כך. היינו בני אותו זמן, שנינו נולדנו בשנת היווסדה של מדינת ישראל, ולאורך היכרותנו הארוכה למדתי להעריך עד מאד את עצתו. הוא היה מדריך מהימן ומורה מלא השראה. חבר נאמן מאין כמוהו. אני אתגעגע אליו יותר משמילים יכולות לבטא. הוא הפיץ סביבו אור, גם אם זה היה למשך זמן קצר יותר ממה שאיחלתי לו, ולנו. הוא היה באמת "אור לגויים" [את הביטוי הזה, ואת המילים הבאות אמר צ'רלס בעברית – מ.ז.], יהי זכרו ברוך".
