כשהבעל שם טוב היה בראשית דרכו, מספרת האגדה, הוא הגיע לעיירה יהודית. מוקדם בבוקר הוא עמד עם העגלה שלו, פגש יהודי בדרכו לבית הכנסת, והתחיל לשוחח אתו ולספר לו סיפור. היהודי נהנה מהסיפור, ונשאר לשמוע עוד אחד. בינתיים עברו שם יהודים נוספים, ראו את המחזה, הקשיבו לסיפור, ונשארו גם הם לשמוע עוד סיפור. וכך התאספו כל יהודי העיירה, עמדו והקשיבו לבעל שם טוב ולסיפוריו.
באותה עיירה היה רב חמור סבר, שהקפיד מאד על תפילה בזמנה. הגיע רב העיירה לבית הכנסת, וחיכה למניין, שלא הגיע. המתין הרב חצי שעה, שעה, עד שהבין שהיום לא יהיה לו מניין. וכך מתוך רוגז, התפלל הרב ביחידות, ויצא לברר מדוע לא היה היום מניין בעיירה.
והנה מתברר לרב שיש יהודי שעומד במרכז העיירה, מספר סיפורים, ומעכב את כולם. קרא הרב למזכירו, ואמר לו לך קרא מהר ליהודי הזה, ונעניש אותו על הפרעתו לקיום מניין הבוקר. לאחר כמה דקות, נכנס הבעל שם טוב ואמר: כבוד הרב, באמת מגיע לי עונש על ביטול תפילה בציבור, אך לפני שאתה מעניש אותי, תן לי לספר לך סיפור.
וכך סיפר הבעל שם טוב לרב העיירה סיפור אחר סיפור, עד שבסיום הפגישה היה זה הרב, שקיבל על עצמו להיות מחסידיו הגדולים של הבעל שם טוב. החסידים מספרים שלרב העיירה קראו רבי יעקב יוסף מפולנאה, מי שמוכר כתלמידו הגדול של הבעל שם טוב, ומראשוני גדולי החסידות.
יכולתה יוצאת הדופן של התנועה החסידית לספר סיפורים תרמה לא מעט למבוכה סביב דמותו החידתית והפלאית של מחולל התנועה רבי ישראל בעל שם טוב. דמות שהעסיקה דורות של היסטוריונים וחוקרים. שמעון דובנוב, אבי המחקר הביקורתי של החסידות כתב בפתח ספרו "תולדות החסידות":
"מתוך הערפל נשקפת אלינו צורתו ההיסטורית של יוצר החסידות…מסכה עבה, ארוגה בדמיון בני דורו ודורות מאוחרים, מכסה מעינינו את תמונתו האמיתית של הבעש"ט, עד שלפעמים נראה לנו, כאילו אדם זה לא היה ולא נברא, אלא משל היה, שם בדוי לגורם תנועה דתית שהרעישה את עולם היהדות".
דובנוב עצמו לא הטיל ספק בקיומו של האדם הממשי, רבי ישראל בעל שם טוב, ועדיין מחסור במידע עובדתי כיסה את פני מחקר החסידות במשך עשרות שנים. עד היום איננו יודעים בביטחון לא את שנת לידתו ולא את מקום הולדתו. איננו יודעים מאומה על הוריו ולא על מוריו. ילדותו ובחרותו אפופים סוד – "משל יד נאמנה טרחה לטשטש את עקבותיו", כלשונו של הסופר אליעזר שטיינמן.
רק עם תחילת פעילותו הציבורית, באמצע שנות השלושים של המאה ה-18, הוא מתגלה אט-אט, אלא שאז הוא מופיע כבר במלוא שיעור קומתו. הוא כבר נפגש עם מקובלים, ומרכז סביבו חוג תלמידים, מעריצים ומתנגדים, נשים ופשוטי עם, יהודים ונוכרים. במיוחד הוא מוכר כ"בעל שם": מרפא ומחולל נסים.
בעוד דובנוב, גרשום שלום ורבים מחוקרי החסידות העריכו בוודאות שהבעל שם טוב לא היה רק אגדה – שהרי תלמידיו מזכירים אותו ומלמדים תורה בשמו, הסידור בו השתמש קיים, ואפילו קברו ומצבתו מונחים בפנינו – היו מספר חוקרים שהטילו ספק בקיומו. האם לא ייתכן שאגדות שונות על בעלי שם שונים התלכדו יחד לספר סיפור אחד? האם יתכן שאדם שכל עולמו הוא ניסים ונפלאות באמת היה ונברא? ואולי אכן היה אדם כזה, אבל תלמידיו הם אלה שיצרו את האגדה סביבו אחרי לכתו?
—
פרופסור משה רוסמן הוא היסטוריון מיומן ומקצועי, וגם היה לו מזל. בראשית דרכו האקדמית הוא החליט להתמקד לא בתיאולוגיה של הבעל שם טוב אלא בחיים עצמם. הוא ניסה להימנע מלכתוב על הביוגרפיה האינטלקטואלית של הבעל שם טוב, ובמקום זאת נבר בארכיונים בניסיון לקבל תמונה על החיים היהודיים בתקופה זו.
והנה בתחילת הקריירה שלו, תחילת שנות ה 90, הוא גילה תגלית חשובה ביותר. ברישומי המס של העיירה מדז'יבוז' שבאוקראינה, עיירת מגוריו של הבעל שם טוב, המתייחסים לשנים 1740-1760 ושמורים בספריית צ'רטוריסקי בקרקוב, מופיעים אזכורים ל"קבליסט" או "בעל שם, דוקטור" הגר בבית בבעלות הקהילה ופטור מתשלום מסים.
לצד ה'בעל שם' הזה, ויחד עימו, מופיעים באותם רישומים דמויות רבות המוכרות מהספר 'שבחי הבעל שם טוב'. מתברר אם כן שלא רק שהבעל שם טוב אכן היה קיים, אלא שכבר בחייו הוכר כ'בעל שם', כמרפא, 'דוקטור', ואפילו כ"קבליסט". יתרה מזו, מרישומי המס ניכר שהבעל שם טוב לא היה בהכרח דמות אנטי ממסדית – כפי שדורות מאוחרים נטו להציג אותו – אלא אדם המוכר על ידי הקהילה ומתוקף ייחודו הוא מקבל מהקהילה בית ומהשלטונות פטור ממס.
החל משנת 1760 הבעל שם טוב שוב איננו מופיע ברשימות, ומכאן שנפטר.
דמותו של הבעל שם טוב ממשיכה להיות דמות חידתית, פלאית, ואגדתית. עד היום חלוקות הדעות על מועד לידתו, אבל על מועד פטירתו יש הסכמה: חג השבועות תק"כ, 1760. אבל כפי שחייו של הבעל שם טוב היו מלאי חידות ואגדות, כך גם תהליך פטירתו.
תהליך הפטירה של הבעל שם טוב, כפי שהוא מתואר בספר "שבחי הבעל שם טוב" (העיבוד כאן לעברית על פי אתר זושא), כאילו נשלט על ידי הבעל שם טוב עצמו. הוא יודע את המועד. הוא חש את המאבק ועבורו המוות הוא בסך הכל מעבר לקיום אחר:
"קודם לכך, מסר הבעש"ט לתלמידיו סימן – כאשר ייעצרו שני השעונים שבביתו, ייפטר מן העולם.
והנה, כשחזר הבעש"ט מבית הכיסא (-השירותים) ורחץ את ידיו, עצר מלכת השעון הגדול. וסבבו אנשיו אותו (-תלמידי הבעל שם טוב ניסו להסתיר ממנו), שלא יראה את השעון שעצר.
אמר להם הבעש"ט: "אני יודע שעצר השעון, ואיני דואג, שהרי יודע אני בבירור כי כשאצא מפתח זה אכנס מיד בפתח אחר."
וממשיך הסיפור החסידי ומתאר:
"ישב הבעש"ט על המיטה, וביקש שיעמדו תלמידיו סביב המיטה, ואמר להם דברי תורה. אמר להם הבעש"ט כי ישנו עמוד שבו עולים מגן עדן התחתון אל גן העדן העליון, וכך מתקיים גם בכל עולם ועולם. ועמוד זה מתקיים בכל אדם ובכל זמן….
אט אט נחלש קולו עד שלא יכלו עוד תלמידיו להבין את המלים והאותיות היוצאות מפיו. וציווה לכסות אותו בסדין, והתחיל להזדעזע ולרעוד, כמו שהיה נוהג בתפילת שמונה עשרה.
ואחר כך נח מעט ונרגע גופו, וראו שעצר השעון הקטן…
לימים העיד ר' לייבּ קֶסלר, שהיה במקום, כי ראה את נשמתו של הבעש"ט יוצאת מגופו כמין שלהבת שצבעה תכלת."
***
בשיר הפרידה מאמו נעמי שמר, "כל מי שאת", מתאר אריאל הורביץ את מחוגי השעון הנעים כמו זוג מספריים, סופרים את הזמן לאחור.
המחוגים בשעון כמו זוג מספריים
קרובים לנגיעה בפתיל חייך
ואי אפשר לתפוס במבט
את כל מי שאת
בשירו של הורביץ אין שעון קטן ואין שעון גדול, אלו המחוגים שנעים כמו זוג מספריים, חותכים את הזמן, את פתיל החיים.
ואולי כדברי הבעל-שם-טוב עצמו: "העמוד שבו עולים מגן עדן התחתון אל גן העדן העליון… מתקיים בכל אדם ובכל זמן," ואי אפשר לתפוס את חידת האדם במבט, "את כל מי שאת".
עבור החסידים הסתלקותו של הבעל שם טוב בחג השבועות מסמלת יותר מכל את מעמדו ואת נשמתו כמי שקשורים קשר עמוק ל'מתן תורה' ולהפצתה. דמותו של הבעל שם טוב נשזרת בדמותם של מנהיגים יהודיים אחרים הקשורים קשר עמוק לחג השבועות: משה רבנו שקיבל את התורה ודוד המלך, שגם עליו מספרת המסורת שנפטר בשבועות, ושמצאצאיו יבוא מלך המשיח, משיח בן דוד. פטירתו של הבעל שם טוב בשבועות מסמלת את היותו חוליה משלימה בשרשרת ארוכה של הפצת מעינות התורה החוצה, וקירוב הגאולה.
