מיוחד | יום שפת האם – שישה יוצרים על השפה שבה הם כותבים

לכבוד יום שפת האם הבינלאומי שחל השבוע ומטרתו לחגוג את מגוון השפות והתרבויות, ביקשנו משישה יוצרים ישראלים שכותבים בעברית, רוסית, ערבית, יידיש, הונגרית ואנגלית לספר על תנועתם בין השפות

White oval, Wassily Kandinsky

.

"כל שפה יכולה להיות השפה שלך"

גלי-דנה זינגר, משוררת, מתרגמת, עורכת כתב העת הרשתי "נקודתיים" (יחד עם נקודא זינגר), ספרה הרביעי בעברית, 'שקופים למחצה', ראה אור זה עתה בהוצאת אבן חושן.

 

"כל עוד השאלה באיזו שפה לכתוב שירה הייתה מוצבת לפניי, התשובה תמיד הייתה פשוטה וברורה: בשפה שלי, רוסית. באותו רגע שבו הסברתי לעצמי ול'עולם' מדוע אני לא מתכוונת לכתוב בעברית, קרה משהו לא צפוי: התחלתי לכתוב עברית. אולי דווקא ההשתחררות שהרגשתי, כשסוף-סוף נפרדתי לשלום מכל מגמה אידיאולוגית אפשרית, דחפה אותי לכיוון הזה. ואולי בגלל כניסתה של העברית לחיי וכניסת חיי לעברית הגיעה גם ההבנה שכל שפה יכולה להיות שפה 'שלך', כשאת נותנת לה להשתלט עלייך.

בכל מקרה, כל שיר שתמיד מתחיל ממשפט, מצירוף מילים, ממילה, הוא גם נפרש באותה שפה שבה התחיל. מילה אחרי מילה, שיר אחרי שיר מופיעה בגל שפה אחת, וכשאני לא כותבת רוסית או עברית זמן רב מצטברים הגעגועים לשפה הנטושה, ובסופו של דבר, כוחם של געגועים אלה גורם לי לשתוק, ולאחר מכן גם לשבור את השתיקה.

אני לא מתרגמת את עצמי משפה לשפה, אין לי צורך בכך. אדרבא, השירים שלי נעשים יותר ויותר בלתי תרגימים כי הם עוסקים בעצמיותן הקיצונית של השפות שבהן אני כותבת. הדברים המיוחדים, הנימות והמשמעויות שאי אפשר להעבירן משפה לשפה הם המניע העיקרי של כתיבתי."

גלי-דנה זינגר

 

 

"רוב הקהל שכתביי רלוונטיים לו, לא יכול להבין את הטקסטים שלי בגלל מחסום השפה"

רשיד אגבּאריה, יליד הכפר מוסמוס שבמשולש. בוגר תואר ראשון במדעי מחשב. הוציא לאור את ספר השירה 'חלום ליל פחד', ואת הרומן הדיגיטלי 'לא תזרח השמש'. בקרוב יראה אור ספר הפרוזה פרי עטו, 'חצי אבטיח'.

 

"אקט הכתיבה אצלי אינו מתוכנן. נהפוך הוא – הכתיבה אינה מצליחה להיות בראש סדרי העדיפויות, דבר הגורם למחשבות ולהרהורים להיערם, ואז מדי פעם אני משחרר את הלחץ הזה בחטף, משחרר את השלדים שהצטברו אצלי בראש. בנסיבות כאלה טבעי שהכתיבה תהיה בשפת האם, שאותה אני מכיר לעומק אפילו יותר משפות אחרות שאני מכיר היטב. יוצא לי לכתוב הרבה טקסטים בשפות אחרות כגון אנגלית כחלק מעיסוקי, אבל אלה הם 'אקטים מחושבים' שחסרים את הספונטניות ואת הסקרנות וההתפעמות מגילוי אש הכתיבה.

אני שוקל לתרגם את הסיפורים שלי לעברית – בעצם כבר תרגמתי אחד – בגלל המלכוד המובנה שאני בעיקר כותב על החיים שלי פה בתוך המדינה, כאשר רוב הקהל הערבי שיכול לקרוא את כתביי בערבית אינו נגיש אליי ואני איני נגיש אליו כי אני חי כאן, ורוב הקהל שכתביי רלוונטיים לו, תושבי המקום, אינו יכול להבין את הטקסטים בגלל מחסום השפה. מצד שני תרגום זו מלאכה קשה, בייחוד כאשר אתה מתרגם את עצמך ומתפתה לשנות את הטקסט כי המטאפורות מאבדות את החן שלהן בתרגום ויש צורך במטאפורות יותר רלוונטיות."

רשיד אגבּאריה

 

 

"הפנמתי אמונה שהכתיבה באנגלית היא חטא"

עמיטל שטרן כותבת תאטרון, קולנוע, ופרוזה בירושלים. בעלת תואר שני בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית ומגמת תסריטאות בבית ספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה.

 

"אין לי שפת אם. אולי בעצם יש לי שתיים. נולדתי בקנדה להורים אמריקאים שהחליטו לדבר איתי ועם אחיי בעברית. אולי זו הייתה מין מוטציה של עברית. המוטציה הזו ליוותה אותנו בנדודינו בין עיירות אקראיות בצפון אמריקה.

אולי עברית היא שפת אב. כילדה, קראתי ספרון בעברית על אליעזר בן יהודה. ראיתי את אבא שלי בדמותו. עד שעליתי לישראל בגיל 17, הפנמתי אמונה שהכתיבה באנגלית היא חטא נגד המפעל הציוני, ולכל הפחות – לא רלוונטית. ואם לא אצליח לכתוב בעברית – עדיף שלא אכתוב כלל.

וכך היה. העברית המדוברת הייתה לי סוג של אשרת כניסה, או מסכה, שהסתירה את עקבותיי. יכולתי לדבר עברית כמעט צברית, ולאט לאט התעדכנתי בסלנג פחות או יותר, אך הפער בין יכולות הכתיבה שלי בעברית ובאנגלית נשאר. התקנאתי ביוצרים העבריים, שהכרחתי את עצמי לקרוא, אלו שהצליחו לנטוש את 'שפת אמם' עבור 'שפת דמם', בלשון אצ"ג, ולחדור לקאנון הספרות העברית.

אני לא כתבתי. במשך שנים. עד שהצטרפתי לסדנת משחק שבה התבקשתי לכתוב מונולוג. משהו בתנועה הזאת, של עיבוד שפת דיבור לכתיבה, היכולת לעטות קולות אחרים משלי, הרגיש אפשרי. כתבתי מחזה בעברית. ועוד מחזה. הלכתי ללמוד תסריטאות. אולי זו הייתה בריחה.

אף פעם לא הצלחתי לחוש בבית בכתיבה בעברית. השפה מגיעה עם מטען שלם של זיכרונות ואסוציאציות – ושלי זרים למקום. מתברר שאי אפשר למחוק עקבות.
לאחרונה אני מרשה לעצמי לחזור לכתוב באנגלית. פרוזה. זו שוב הגירה. ופתאום, דווקא שם, אני מוצאת שאני מתעסקת בשפה העברית כנושא, בשורשים ובהיסטוריה של המילים. אני כמו כותבת עברית, אך באנגלית. אולי זה מעין ניסיון לאתגר את הקורא לחוות את ההזרה, את הדיסאוריינטציה שאני חווה. או אולי למדתי לחיות בתוך המצב הקיומי שנטמן בי בילדות: מצב של חוסר נוחות תמידי, חוסר התאמה בין פנים וחוץ, כלי ותוכן, שזורק אותי שוב ושוב לחיפוש ונדודים. ולהשתמש בו כהשראה."

עמיטל שטרן

 

 

"שפת הכתיבה שלי קובעת את העלילה, או שמא העלילה בוחרת את השפה?"

אליס ביאלסקי נולדה במוסקבה, חיה בישראל מ-1990, מתגוררת בתל אביב. כתבה וביימה סרטי תעודה ששודרו בארץ ובחו"ל והשתתפו בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. ספרה 'ראינו לילה' ראה אור בהוצאת "אפיק – ספרות ישראלית" ב-2014, והיא זכתה במלגת "הפרדס" של הספרייה הלאומית באותה שנה.

 

"אני כותבת ברוסית כי הפרוזה שלי זו אני. לאור נסיבות פוליטיות, אישיות וכלכליות, מצאתי את עצמי בישראל. אני חיה כאן וחיי השתנו מאוד אבל במהותי נשארתי אותו אדם. השפה עבורי אינה כלי ביטוי עצמי אלא המשך ישיר של אישיותי. הרוסית שלי זו אני. אחרת אני לא מסוגלת.

כשאני כותבת פרוזה זה מאוד אישי ואני בעיקר מדברת עם עצמי, לכן זה תמיד בשפת האם שלי. עם זאת חיי היום-יום שלי מתנהלים לרוב בעברית ולכן תסריטים או מחזות שעלילתם מתרחשת בישראל נכתבים בעברית. בכתיבה כזאת הקהל נוכח יותר ונלקח בחשבון במהלך הכתיבה, להבדיל מבפרוזה. בינתיים כתבתי שני רומנים שעלילתם מתרחשת בעבר בברית המועצות. קשה לי להגדיר מה קובע – שפת הכתיבה שלי קובעת את העלילה או שמא העלילה בוחרת את השפה. כעת התחלתי לעבוד על רומן שלישי שעלילתו מתרחשת בישראל, ושמתי לב שחלק מהגיבורים מדברים בעברית מלכתחילה. כתיבה עבורי היא הרפתקה ואני אף פעם לא יודעת לאן היא תוביל אותי.

לא תרגמתי בעצמי את יצירותיי – את שני הרומנים שכתבתי, וגם כמה סיפורים קצרים, תרגמה יעל טומשוב. אני מרגישה בת מזל, כי לעתים כשאני קוראת את התרגומים שלה, מתעורר אצלי הרושם כאילו אני כתבתי את זה. כשקיימת כזו הבנה, כזה קשר בין מתרגמת לסופרת, אין לי פיתוי לעסוק בתרגום עצמי."

אליס ביאלסקי

 

 

"האמת מתחבאת בין הקולות והצבעים, באופן שבו המשפטים מתקשרים"

דוד טרבאי, סופר ומתרגם, יליד הונגריה, 1977. תרגם בין היתר את כתביהם של פטר נדש, טיבור דרי, ג׳ורג׳ שפירו, מגדה סאבו. בוגר אוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס נשיא המדינה לספרות ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

 

"נולדתי בהונגריה ועליתי ארצה בגיל 15. את שני הספרים הראשונים שכתבתי בעברית עוד תרגמתי להונגרית, את הבאים כבר לא. המרחק היה בעייתי: קרוב מדי לטקסט ורחוק מדי מהשפה, לא המקום האידאלי למתרגם. היום אני כותב רק בעברית, מתרגם לעברית, ומדבר עם ילדיי בעברית, אבל שפת האם תמיד מלווה אותי.

שפה היא לא רק אוסף מובנה של מילים וכללי דקדוק. לשפה יש קצב, צליל ואין-ספור ניואנסים. את המילים אני עשוי לשכוח, בדקדוק מעולם לא הייתי טוב, אבל גם בכתיבה בשפה שאינה שפת אמי, האמת מתחבאת בין הקולות והצבעים, באופן שבו משפטים מתקשרים יחד, ומילים מתחככות זו בזו, בקו המחשבה שנמשך ונמשך בלי סוף. משפט חייב להתנגן כמו במוזיקה. אני מדביק מילים זו לזו, כמו בהונגרית, גם בשפה העברית, התמציתית כל כך. ואם לתמצת משהו, אז אתמצת כמו באחד התצלומים בשחור-לבן, שמחכים לי באלבומים שעומדים בין המילונים, בכוננית הקרובה לשולחן, כי הוויזואליות היא עוד דרך שבה ההונגרית מוצאת את עצמה בשפות אחרות – לא רק בשפה עצמה אלא בחשיבה, שאותה היא עיצבה."

דוד טרבאי

 

 

"היידיש עדיין מטילה צל שבכוחו להפוך את השפה הלאומית לשפת אם בעלת פנים אנושיות"

יעד בירן, חוקר יידיש וסופר, יצירותיו בעברית עוסקות ביידיש ותורגמו ליידיש. ספרו החדש, 'לצחוק עם לטאות', ראה אור בהוצאת זמורה ביתן.

 

"רבים מהסיפורים בלצחוק עם לטאות עוסקים בשפה בכלל, כמו הסיפור "גלות המתורגמנים", ובגורלה של היידיש בפרט, כשפת אם נשכחת וכשפת תרבות שנדחקה לשוליים. אני חושב שיידיש יכולה ללמד אותנו על שפת אם ועל יצירה בה. כמו כל המושגים היסודיים גם שפת אם היא חרב פיפיות. היא דגל שנושאים הנאבקים על עצמאותם התרבותית, וגם כלי המשמש תעמולה שוביניסטית לאומנית. שפת אם אוהבים כפי שאוהבים אם, לא מפני שהיא מושלמת אלא מפני שחייך כרוכים בה. יצירת הזרה ביחס לשפה חיונית כדי להשתחרר מהפטישיזם האופף את השפה הלאומית. יוצרי יידיש היו מודעים תמיד למינוריות של שפת אמם, הם בחרו בה, יצרו בה גם כשחיו בשפות אחרות, ובתקופות מסוימות נדרשו להצדיק את העדפתה על פני העברית. כך למשל הסופר המזדקן בדירתו המתפוררת בסיפורי 'לצחוק עם לטאות'. החיבור שלי למאמע-לשון המאומצת, המדומיינת, מחזיר אותי גם לשפת אמי העברית. יש לו כוח לפרק את הטהרנות של תנ"כיסטים אדוקים, וגם להתנגד לחסידי השפה הרזה המבקשים לדמיין את העברית כשפה ככל השפות. ההיסטוריה הקונקרטית מעצבת את דמות השפה. חייה של העברית כשפת ספר במשך אלפי שנים אינם תאונה היסטורית שיש להתכחש לה. לכתוב בעברית פירושו להיות מודע להיסטוריה המורכבת שלה על מעלותיה וחסרונותיה, להיות מסוגל לרפרר בשלוש מילים למדרש תנאי או מימרא חסידית, וגם לכתוב עברית מתורגמת מיידיש כפי שעשה מנדלי מוכר ספרים, או מערבית, או לכתוב סלנג ישראלי עכשווי. היידיש בתקופה הפוסט-ורנקולרית שלה (כפי שמכנה זאת ג'פרי שנדלר) עדיין מטילה צל שבכוחו להפוך את השפה הלאומית לשפת אם בעלת פנים אנושיות. או כך לפחות מאמינים החברים ב'מחתרת האלטע זאכן' באחד מסיפוריי."

יעד בירן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – שירה | "חוצה את הנהר"

המוסך - מוסף לספרות • "כוחות גדולים, ארכיטיפיים, מבקשים להיפגש, אך נגזר עליהם שלא להיפגש לעולם". גיא פרל על 'חותמת חום' לנועה שקרג'י

Meandering Landscape with River, Piet Mondrian

.

מאת גיא פרל

.

אהבה

שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר נִרְדָּמִים מִמֶּרְחַק עֲמָדוֹת,
בַּלַּיְלָה נִדְחָקִים בֵּין רֹאשָׁם לְבָנָה וְשַׁחַק שָׁחֹר
כְּשֶׁמֵּאִיר הַשַּׁחַר הֵם שָׁבִים לְהַעֲבִיר בֵּין גָּדוֹת
נְשָׁמוֹת מְהַגְּרוֹת שֶׁנִּפְרְמוּ מִמִּשְׁפָּחוֹת.
שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר מְשִׁיטִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ
מִכְתַּב אָדָם בְּבַקְבּוּק –
(הַיָּד הַנֶּעֱדֶרֶת מִתְגַּלָּה בַּמָּקוֹם הַמְּשֹׁעָר),
לֹא מַשְׁגִּיחִים לְאָחוֹר
(זוּלַת הוּא שְׂדֵה רְאִיָּה מוּטָב, תּוֹתָב)
הֵם צוֹעֲדִים אֶל הַמַּיִם לִגְרֹף מֶרְחָק אַךְ
לַשָּׁוְא, הַנָּהָר הֻכְתַּב.
הָעֲמָדוֹת תְּפוּסוֹת, לֹא נִתָּן לִבְחֹר
שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר מְשִׁיטִים, לֹא יוּכְלוּ לַעֲבֹר

 

זהו השיר הפותח את חותמת חום, ספרה החדש של נועה שקרג'י. יונג התייחס אל החלום הראשון המובא אל האנליזה כאל "החלום האיניציאלי", החלום שבאמצעותו חונך הלא-מודע של החולם את המטפל ואת המטופל ומכניסם אל תוך התהליך הטיפולי, בהציגו בפני שניהם את הנושאים והתהליכים המרכזיים שבהם יעסוק. השיר 'אהבה' הוא דוגמה טובה לדבר, היות שהן בתכניו והן בסגנונו הוא חונך את הקורא ומכניסו אל תוך הספר היפה והמורכב שלפניו. כותרת השיר – אהבה, וגופו – גוף של בדידות גדולה. כוחות גדולים, ארכיטיפיים, מבקשים להיפגש, אך נגזר עליהם שלא להיפגש לעולם, משום שכוחות גדולים, ארכיטיפיים כמותם, חוצצים ביניהם. הניסיון ליצור מגע הוא נצחי, וכישלונו, והבדידות – נצחיים כמוהו. לא רק שומרי הנהר נתונים במתח הזה שבין משאלת המפגש לכישלונה; כל מרכיבי ההתרחשות עוסקים בה – הנשמות המהגרות שנפרדו ממשפחותיהן, היד הנעדרת שקיומה משוער, הזולת המוטב אך תותב – כולם רוצים לגעת ואינם נוגעים. גם בסגנונו מוביל השיר את הקורא אל הספר, היות שכמוהו הוא מלא יופי ומזמין אל תוכו אך אינו מתמסר ואינו ניתן לפענוח מלא; הוא טעון ברגש רב ובכאב רב, ובה בעת הוא מאפק ומרסן את מבעו כאשר הוא פורשׂ בפני הקורא תמונה מיתית על-אישית ועל-אנושית. הממד המיתי של השיר "אהבה" מכין את הקורא גם לתנועתה המהירה של שקרג'י, לאורך הספר כולו, בין האישי והבין-אישי לבין העל-אישי, הרוחני והקוסמי. אהבה תיתכן ברמה הבין-אישית, אך גם כנוכחות מלאה בעולם, כהיפוכה של הבדידות הקיומית. לדוגמה: "הַמְּסַנֶּנֶת הָאַדִּירָה סוֹגֶרֶת עָלֵינוּ / מְנַפָּה אַהֲבָה מֵעוֹלָמָהּ / אוֹחֲזִים יָדַיִם מוֹץ וְתֶבֶן / צוֹלְחִים דַּרְכָּהּ" (מתוך "המסננת", עמ' 13).

המתח הזה שבין משאלת הנוכחות והקרבה לבין הכוח הפועל כנגדה, והמגע המתמיד הן עם ביטוייו האישיים והן עם שורשיו הארכיטיפיים, נפרש לאורך הספר כולו: "דָּבָר לֹא יַעֲנֶה יוֹתֵר מֵאַהֲבָה / דָּבָר לֹא יְעַנֶּה אוֹתִי יוֹתֵר מֵאַהֲבָה / לֹא אַבָּא, לֹא אִמָּא, לֹא רוּחַ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה" (מתוך "השושלת", עמ' 8). בחלק מן השירים מדגישה שקרג'י את הכישלון הבלתי נמנע. כך לדוגמה נפתח השיר "ואם הייתי אוהבת אותך" (עמ' 30), העוסק בהגעה אל סף הקרבה מתוך הכרה עמוקה במגבלות ובכישלון המובְנים בה: "וְאִם הָיִיתִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ / כְּמוֹ שֶׁרָצִיתָ שֶׁאֹהַב אָז מָה / גַּם אָז לֹא הָיִיתִי מַסְפִּיקָה, / מַאֲמַצִּים עֲצִימִים לֹא הָיוּ מַשְׂבִּיעִים / אוֹתְךָ, לֹא הָיְתָה לִי מְנוּחָה / הָיִינוּ מְאוֹרוֹת מִתְמַעֲטִים / חַיֶּבֶת, כְּדֵי לָלֶכֶת הָיִיתִי צְרִיכָה / לְטַלְטֵל אֶת חַיֵּינוּ עַד נִפֹּל / מֵהֶם לְחוּד וְאֶהְיֶה חָפְשִׁיָּה". אותה הכרה מופיעה בשיר 'תפילת יחיד' (עמ' 46): "אֲנַחְנוּ הַחוֹגְגוֹת אֶת רַוָּקוּת הַנֶּפֶשׁ / הַמּוֹלְכוֹת בְּצִינוֹק הַלֵּב / בִּזְמַן שֶׁאֲהוּבֵנוּ מַמְתִּין לָנוּ / בְּמִסְדְּרוֹן הַצַּוָּאר". אולם שקרג'י אינה מתמסרת לתיאור טרגי של הבדידות ולכן אין בשירתה ולו שמץ של סנטימנטיליות. ההכרה המלאה בקושי ולעיתים אף בכישלון הבלתי נמנע שזורה אצלה כל העת בהמשך המאבק. זאת ועוד, אין לראות בשקרג'י "סיזיפוס מאושר" (כלשונו של אלבר קאמי) – היא חותרת אל המפגש המתמשך. דוגמה לכך ניתן לראות בשיר "יהודי נודד" (עמ' 28) – עיבוד מרתק לשיר Fresca Rosa Novella מאת גווידו קוואלקנטי. את הוורד הצעיר מן השיר המקורי ממירה שקרג'י בצמח נשכח וחסר חן ולפיכך ההתפעמות ממנו היא תוצר של התכוונות והתפתחות. שקרג'י כותבת עליו שיר אהבה נפלא הממוען, לתפיסתי, אל אותו אהוב פנימי נשכח הממתין לה במורד גרונה בשיר "תפילת יחיד". "היהודי הנודד" מסתיים בהצהרת הידיעה הגמורה שהנהר נחצה, ועוד ייחצה. על פי אפשרות זו, חציית הנהר כתהליך אינה בהכרח מפגש עם בן זוג, כי אם יצירת מגע רגשי מלא עם יופיו ונשגבותו של העולם:

 

בָּא זְמַנְּךָ
הַנַּח לַצִּפֳּרִים לָשִׁיר עַל כָּךְ
זֶה הַדָּבָר הָרָאוּי אַתָּה הָרָאוּי
אִישׁ עַתִּיק,
צָעִיר דַּיֶּךָ לְכָל מַסָּע
אֲנִי מַכְרִיזָה עַל נְדִירוּתְךָ בִּפְנֵי הַפְּרָחִים
נְתִיבִים סְגֻלִּים בְּעָלִים יְרֻקִּים
הִלָּתְךָ טוֹוָה חֻפָּה מֵעַל הַטֶּבַע
מֶלֶךְ הַדְּבָרִים הַקּוֹרִים כָּאן
חֲלֹק אֶת מַבָּטְךָ עִם אֲחֵרִים
וְאַל תִּסְטֶה רָחוֹק מִדַּי
כְּדֵי שֶׁנְּדִיבוּתְךָ הַחַד־פַּעֲמִית
לֹא תִּהְיֶה אַכְזָרִית אֵלַי כְּשֶׁתֵּלֵךְ
וְאִם אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַהֲבָתִי טָעוּת
אַל תַּהֲפֹךְ אוֹתִי לְשֻׁתָּפָה בָּאַשְׁמָה
אַהֲבָה מְנִיפָה אוֹתִי נֶגֶד הַזֶּרֶם
לְעָצְמָתָהּ אֵין כֹּחַ, אֵין מִדָּה

 

מעניין להתבונן בשיריה הארס-פואטיים של שקרג'י – משוררת שהיא גם חוקרת שירה – היות שעבורה השירה היא אחת הדרכים לחציית הנהר אל תחושת מגע בינה לבין העולם: "מַאֲמִינָה בְּמִלִּים אֲנִי עוֹשָׂה בָּהֶן אֶת שֶׁנִּתָּן: / מַטְבִּילָה בְּשֵׁם אֶת הַחַיִּים בְּלוּז הַשִּׁלְיָה, / שׁוּב מְשַׁיֶּכֶת אֶת שֶׁקִּבַּלְתִּי בְּמַתָּנָה, / מַמְלִיחָה אֶת הַתָּפֵל בְּמָה שֶׁהָיָה מֵעֵבֶר / לַהַשָּׂגָה. מְחַמֶּמֶת אוֹתָן תַּחַת צַוָּאר / בְּמָקוֹם שֶׁנִּקְרָא נֶפֶשׁ, עַד הֵיכָן שֶׁמַּגִּיעִים הַמַּיִם / וּמַנִּיחָה לָהֶן לְבַקֵּעַ אֶת לֹעִי, לִגְלשׁ / סְמִיכוֹת הַחוּצָה" (מתוך "באמונה", עמ' 20). אסיים את הרשימה בשיר התפילה על הכתיבה "ועוד בקשה" (עמ' 63), שבו פורשת שקרג'י את משאלת האיחוד, משאלת חציית הנהר המופיעה בשיר "אהבה", כביטוי לתהליך פנימי שלכתיבתה תפקיד מרכזי בו.

 

אַחֵד אוֹתִי
עִם זוֹ שֶׁכּוֹתֶבֶת
נַקֵּה אֶת לִבִּי
מֵאוֹתִיּוֹת וְשִׁירִים
וּכְמוֹ בְּחָלִיל
אֶכְתֹּב שִׁירָה חֲדָשָׁה,
בְּלִי זְרָמִים, בְּלִי הַשְׁפָּעָה.

עֲשֵׂה עוֹד, לְדֻגְמָה:
שֶׁאֹכַל דֵּי צָרְכִּי
וְכַמָּה שֶׁאֲנִי רוֹצָה
שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁנַיִם אֶחָד.

שֶׁאֶהְיֶה יַצִּיבָה כְּמוֹ שֻׁלְחָן
זֶה עָלָיו אֲנִי כּוֹתֶבֶת
רַגְלַיִם לְבָנוֹת עַל גַּלְגִּלִּיּוֹת.
בְּרָא כָּל יוֹם
דַּף חָדָשׁ
כְּמוֹ זֶה שֶׁלָּקַחְתִּי מֵהַמַּדְפֶּסֶת

תֵּן בְּרֹאשִׁי
אֶת הַפְּנִינָה הַכְּחֻלָּה
הָאֲמוּנָה עַל הַשֶּׁקֶט
כְּמוֹ זוֹ שֶׁבָּעֵט
אִתּוֹ אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת.

 

נועה שקרג'י, 'חותמת חום', הקיבוץ המאוחד, 2017.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – פרוזה | "הגירה מחוץ לגוף"

"ואולי החיבור בין המוכר והזר נעשה משום שהנובלה נכתבה בשפה העברית. עברית יפה, מתנגנת, רהוטה, עברית שאין בה התזזיתיות של השפה הישראלית, והיא מציעה מבט אחר על גיבורים שאין להם עם השפה הזאת דבר." דורית שילה על 'רצועות' מאת טלי עוקבי

A Northern Silver Mine, Franklin Carmichael

.מאת דורית שילה

.

הרשימה הזאת הייתה צריכה להיות רשימה של מילה אחת: "תקראו". בלי סימן קריאה. לא זעקה, לא אמירה נחרצת, רק "תקראו" עירום, חשוף, שנאמר בראש מעט מורכן, בקול צרוד של אחרי שתיקה ממושכת. בקול של אנשים מעט כנועים שלמדו על בשרם שבחיים האלה ידו של הנכר תהיה תמיד על העליונה. שכמה שלא נתערבב, נתחתן, נעבוד, נוליד ילדים במדינה שאליה היגרנו, הזרות תמיד תכניע אותנו. מפני שהרבה מאוד פעמים האושר שמלווה את הטוּב שיש במקום החדש מסתיים באקורד מינורי. אקורד שהוא צער על הפער בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות, ולוּ חלקית, ולא תמיד אנחנו יודעים איך להסביר זאת. אז תקראו, כי נמצאו בשבילנו המילים.

הנובלה רצועות מאת טלי עוקבי, שעד היום הכרתי ואהבתי רק את שירתה, היא ביותר ממובן אחד נובלת גלות. פרק אחר פרק, במעין רשומון, מציגה בפנינו עוקבי את הדמויות בנובלה שלה, והן קשורות זו לזו מי בדרך מקרה ומי בקשרי משפחה. לא כולן בנות אותה ארץ, לא כולן דוברות אותה שפה, אבל כולן כמו מרחפות סביב אותו המרחב הגיאורגרפי: האי סילט, אי גרמני השוכן בים הצפוני, שלפי תיאוּריה של עוקבי הוא העשיר והמרכזי בשרשרת האיים הפריזיים ולכן הוא גם אתר תיירות ונופש פופולרי ביותר. למען האמת, סילט של עוקבי הוא מקום שלא עורר בי חשק לבקר בו, הוא הצטייר בדמיוני כמו אי פראי משופע חופי חול רך וצוקים אימתניים ששכונה נובורישית בלוס אנג'לס השתלטה עליו, ואני די משוכנעת שכך ראתה אותו עוקבי בעצמה, בעיניה ממש, אם ביקרה בו, או בעיני רוחה, שאם לא כן לא הייתה הופכת מקום שמפגין ביטחון ועוצמה לאי שברירי שתלוי בחסדי הגאות והשפל ונמצא בסכנת שיטפון. הנובלה נפתחת ונחתמת בתיאורי טבע, והם מהווים מסגרת גיאוגרפית-אקלימית-טבעית לעלילה, שבה הדמויות הולכות מן האי, חוזרות אליו או שואפות להיות בו.

שאלתי את עצמי אם יש ספרות של אנשים שעקרו מביתם שאינה מלנכולית. האם אפשר בכלל לספר על חיים במקומות זרים בלי להתעצב אל ליבך ולהתכנס בתוכו? נדמה שלכתוב את העקירה, לכתוב את החיים במקום שאינו שייך לך ואת לא שייכת לו, לכתוב נישואי תערובת עם תרבות ושפה זרה, עם מזג אוויר קר (במקרה של ישראלים), לעולם יהיה מלווה במועקה. אבל רוב השחקנים בנובלה של טלי עוקבי הם מקומיים, אירופאים בני אירופאים שנעים במרחב המוכר שלהם ובתוך הקודים של החיים האירופאים שלהם ולפי סדרי עולמם; אלה שנולדו באי הצפוני וטבעיים למקום, אלה שבחרו לגור בברלין או בקומונת אמנים בדנמרק שמזכירה את ימי וודסטוק ואינה רחוקה מהאי סילט, בסך הכול סביר שיחיו במקום שבו הם חיים. נדידת אירופאים בתוך אירופה היא הגיונית בייחוד לאחר אמנת שֶנְגֶן והחלת מטבע האירו על פני רוב רובה של היבשת.

והנה מתברר שהגיבורים הישראלים, "הזרים" הקלסיים, הבאים מתרבות ועולם אחרים, לא זרים יותר משאר הדמויות. וכאן משחק השורשים שהעברית מאפשרת מסביר היטב את הלך הרוח של הנובלה היפה הזאת: אין נכר בלי ניכור, אבל בעולם הצפוני והקר שעוקבי יצרה אין צורך בנכר כדי להרגיש את הניכור.

הנכר אצל עוקבי לא קשור בהכרח להגירה גיאוגרפית. הגיבורים שלה זרים לעצמם ואף לסביבתם, אף על פי שהם מנהלים מערכות יחסים ומצויים באינטראקציה מתמשכת עם אחרים. עוקבי מצליחה להראות את מערכת היחסים העקרה בין קרולין לחברת ילדותה סבינה, את החיים הריקניים של סבינה ובעלה יורגן, את חוסר התקשורת בין בטי ובן זוגה לשעבר הנרי, את הגיחוך בדמותו של לרס השרמנטי, ועוד. כל הדמויות הללו נמצאות בדיוק במקום שהן אמורות להיות ובכל זאת הן משדרות תלישות, כאילו זרותם של דני ואחותו רונה, הישראלים היחידים בנובלה, מקרינה על כל הסובבים.

כך למשל פותחת עוקבי את הפרק "לעזאזל, סילבסטר", המסופר דרך עיניו של דני הישראלי הנשוי לבת האי קרולין: "ב-31 בדצמבר הגענו אליהם בערב, בשעה שנקבעה. קרולין ביצעה את המשימות שסבינה הקצתה לה. יורגן בישל והיה אחראי על היין, סבינה פטפטה. את השכנים שלהם הכרנו רק באותו הערב כשכבר היינו שם. עץ האשוח של סבינה היה קצת שונה משלנו, חללית מזן אחר. הקישוטים שנתלו עליו היו מפורצלן משובץ באבני חן אמיתיות, בכל שנה היא קיבלה מיורגן במתנה קישוט נוסף. גודל האשוח היה זהה לשלנו אבל האיכות והערך שונים. סבינה התייחסה אל הקישוטים כאל תכשיטים. בשנים האחרונות היא צירפה לקולקציה לבבות ועצי אשוח קטנים מזהב מלא עם יהלום אחד במרכזם, דקורציה שאפשר להשיג רק בחנות יוקרה אחת בלונדון. את השעתיים הראשונות אצלם העברנו בהקשבה לנאום שסבינה דקלמה, על סוגי הזהב השונים של כל קישוט, על זהב מלא וזהב לבן, על האפשרות לבטח את כל השלל ועל כך שזו הירושה שהיא צוברת לילדים נוסף על חשבונות וחסכונות נוספים בבנק."

באותה שפה בדיוק מדברים הגיבורים הלא ישראלים, העברית שגורה בפיהם כשפת אם ואין בה זרות לשונית. כך לדוגמה בפרק "יצאו מהחיים כמו ציפורן חודרנית": "הנרי וקרולין מעשנים במרפסת. אפשר לחשוב שהם מיודדים. בטי מציצה בהם מהחלון הרחב של הסלון. עושה עצמה עסוקה במשהו אחר. 'מה שלום סבינה ויורגן?' שואל הנרי את קרולין בדרך אגב בעודו מוצץ את כל העשן מהסיגריה, 'היא בכלל מגיעה לאי לפעמים?' 'חשבתי שאתה כבר מזמן לא מתעניין בה. היא בסדר, כלומר אתה יודע, כבר לא כמו פעם. הם חיים בתוך ויטרינה, כבר אין לנו הרבה במשותף, זה לא כמו כשהיינו בתיכון, הייתה בה אז רעננות ופתיחות כלפי החיים. ועכשיו, עם יורגן. הם… איך לומר, דני אמר עליהם פעם שהם מצומצמים […] הוא גם לא הבין שפעם זה היה אחרת עם סבינה ומה זה אומר חברי ילדות, שגדלים יחד באי. וההורים שלנו.'"

ואולי אם כך החיבור בין המוכר והזר נעשה משום שהנובלה נכתבה בשפה העברית. עברית יפה, מתנגנת, רהוטה, עברית שאין בה התזזיתיות של השפה הישראלית, והיא מציעה מבט אחר על גיבורים שאין להם עם השפה הזאת דבר. קשה לכתוב סיפור בינלאומי בעברית, לא פעם השמות והשפה נגרסים כחצץ בפה, אבל עוקבי מודעת לכך, ספק מזהירה את קוראיה ואף את עצמה מפני מי שעומדים להגיע בדפים הבאים, ספק מכינה מראש לקראתם. כמו אשה שסופרת בקול "שלוש, ארבע ו…" וקופצת למים הקרים. וכך היא חותמת את פרק הפתיחה של הנובלה: "נלמד להגות את השמות. נלחש: הנרי. נאמר: דני, רונה. מרחוק נשמע: פליקס, גרטרוד, קרולין, בטי, לרס. כל שם ילך אחרי ההר. בכוחות עצמו ילך. הזיכרונות יצטרפו למחזור הדם של האוקיאנוס."

הגירה הוא חוויה חוץ-גופית, ורק סופרת שבעצמה גרה בנכר יכולה להבין זאת ולהעביר את התחושה באופן כה נהיר. לעיתים נדמה לה למהגרת שהיא מעבירה את ימיה בלי גוף: שותה קפה מר, מוציאה מטבעות אחרים מהארנק, משוחחת בטלפון עם נציג חברת חשמל, חוויות יומיומיות שהקיום שלהן בגלות הוא לא מדויק כי הוא תמיד ליד החוויה המוכרת: זה לא דומה לקפה המוּכר, לא דומה לצליל של המטבעות בבית, זה לא דומה לשיחה שהייתה יכולה לנהל ביתר קלות עם האדמיניסטרציה אילו רק הייתה מתנהלת בשפה שלה. הנובלה הגועשת של עוקבי נכתבה ברווח הזה שבין שני העולמות, המוכר והזר, שבו בלית ברירה אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו ונשארים לבד.

ובמובן הזה היא ספרות הכי אוניברסלית שיכולה להיות.

 

טלי עוקבי, 'רצועות', הוצאת בלה לונה, 2017

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | כשבוריס התחפש לדוסטוייבסקי – סיפור לפורים

"כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד". סיפור מאת רמי מארק רום

The Three Masks, Juan Gris

.דברים ישנים / רמי מארק רום

.

בחדר מאובק וצפוף למדי שכמו עיצבוהו בחוסר סדר מוקפד המשכיח לרגע ששני גברים גרים כאן זה בצד זה סובב דב את המברג הקטן כשהוא עמֵל על אחת מפינותיה של כרס הטלוויזיה ששותפו אסף מהרחוב. איש לא צריך כבר קופסה עבה שכזאת ולא פלא שהשאירוה בצד הדרך כאנדרטה לתמונות שהתיישנו. "תכף היא תעבוד, איך שראיתי אותה הרגשתי, רק ניתן לה לחיצה פה או נחליף חיבור והיא תחזור לחיים. קשה להבין אותם שהשאירו ככה, תראה, אתה שומע בוריס", כך הוא פונה אל שותפו, בוריס גרישקין.

ומה היה לבוריס שהחליט לגשת אל המקרר כל כך מוקדם, הן בדרך כלל הוא לא נוגע בזה לפני שבע בערב, לא בפומבי בכל אופן, כך יאה לאדם מסודר, אך היום משהו שונה, כמו הרגשה שהדברים קצת זזים מתחת לרגליים. והנה הוא סוחב איתו עוד דבר מלבד הבקבוק אל שולחן העבודה וכשדב מציץ הוא רואה דבר, כמו צרור של חבילת דפים עבה. "בוא שב", אמר דב לבוריס, "ותגיד לי מה הבאת את כל הדפים האלה פתאום?", וזה עונה לו: "אני כתבתי פה ספר, בוס".

– "אתה כתבת את כל המילים האלה בעברית?"

– "ודאי שאני כתבתי, נו מי כתב, ילצין?", והוא מוציא את החבילה ומעביר אליו ומספר שכל אחד יכול ככה, רק צריך סבלנות לשבת ולשבת עד שהכול כמו שצריך, וגם נחוצה דוגמה טובה, כמו נגיד אחד שמצייר את הנוף, מסתכל עליו ומעתיק, "וגם אני ישבתי וכתבתי לעצמי כל מה שפה, תסתכל לבד", והוא שולף לו בלוק ורוד שהיה מוחבא מתחת לדפים ועליו תמונה שהקפיאה את דמו של דב לרגע, כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד, ודב מקרב ורואה כתוב: "החטא ועונשו" ושאר העטיפה קרועה ואפילו לא רואים מי רשם וחשב על הכותרת הזאת, ופותח קצת והנה שם ארוך ומתחתיו רואה שעוד מישהו כבר עשה עליו עבודה טובה קודם, לפני בוריס, כי רשום "מרוסית מ.ז. וולפובסקי", ודב בוחן את החבילה השמנה של בוריס ומשווה לספר הכרוך שמתחיל במילים: "בתחילת יולי, בעונה החמה ביותר, לפנות ערב, יצא איש צעיר לרחוב מקיטונו, השכור מאת דיירים בסימטת ס., ושם פעמיו לאט…" ומתחיל להבין שזה, כלומר העוזר שלו, שותפו בהפצת הרהיטים, עשה לו העתק אחד לאחד, כפתור ופרח.

"מאיפה השגת את הספר הזה בוריס?" ובוריס אומר שככה "רק לך אני אומר כי אתה יודע לעשות הכול טופ סיקרט. ומה שהיה פה במשרד לא הולך בחוץ", ומספר שזה היה של הזקנה מלמטה שהתפגרה לשמחת כולם ובעיקר לטובת הקבלנים שבאו ופינו את הדירה שלה עם הילדים והשאירו סתם על המדרכה כאילו בשבילו ממש את הספר הזה ועוד כמה אחרים בארגז, והוא בדיוק עבר והחליט למה שהוא עצמו לא יכתוב לו ספר, כי מה שהוא זוכר הכי טוב מפעם זה שהוא הלך עם אמא לכיכר עם פסל שהיה פושקין, וגם הכיכר הייתה על שם פושקין, והפסל עמד כבר הרבה זמן מאז שהוא עבר שם ואמא אמרה שיעמוד גם יעמוד כי זה היה סופר וגאון, והוא הבין מאז שסופר זה אחד שעושים לו פסל ושום דבר כמעט לא השרה עליו ביטחון כמו פסלים. והנה בדיוק הזדמן לו ספר, ורק שלבד קשה להמציא כל כך הרבה, אז הוא לקח שתהיה דוגמה כמו למי שמצייר שיש לו ים והרים ולמי שכותב יש מילים ועוד מילים להעתיק. ודב, למרות שבעצמו לא היה מבין גדול בכתבנות, למד ישר ובדיוק עם מי יש לו עסק, ואמר "אתה לא חושב שמישהו ידע שכבר יש ספר כזה כמו שכתבת, כלומר האם בדקת טוב-טוב שאף אחד לא ראה אותך מעתיק אותו?"

– "ככה אתה מכיר אותי בוס? וגם אם מישהו ראה, אני את מי יש לי לשקר? ואני גם שומר עליו במקום של סוד. ובטח תראה כמה זה סיכוי אם לא אפס שמישהו רואה את הספר כי מי שגרה שם זאת זקנה-סְטָארוּחָה, ועכשיו מתה ונגמר, והוציאו את כל מה היה שלה בחוץ, וגם תסתכל זה ספר ישן, בפנים יש שנה רחוק כל כך – 1961, שאם אפילו קראו אותו פעם בבית שלה, בטח גם זה שכח וגם מת כבר או רק שכח או רק מת, או לא מת ורק חולה מאוד ולא זוכר כלום בגלל דמנציה." דב הנהן כמבין לאן זה חותר, והתעניין כעת כבר בצד הטכני של משלח היד החדש של שותפו, ואולי בעצם דאג מעט שכעת הוא ייוותר לבדו עם הרהיטים בזמן שבוריס עסוק במילים.

– "סליחה שאני ככה, אבל חסר לי ניסיון בזה, אולי תספר לי מה עושים אחרי שכותבים ספר?"

– "מה כוונה בוס? הופכים להיות סופר! אתה לא יודע מה סופר עושה? הוא מספר זה הסיפור שכתב. קדימה, בוא נתחיל ואתה תספר, כי עברית שלי פחות נטורלית ממך."

*

ואיך שהוא התחיל לקרוא בדפים היה להם כל כך מרתק כמו שלא שמעתם בחיים, כך למשל הוא סיפר על אנשים עם שמות ארוכים ארוכים, ועל סטודנט אחד שאין לו מה לאכול. רק שבהתחלה היה קצת קשה כי בוריס זה לא הבין כל מילה שלישית שהעתיק, כפי שאומרים אצלנו: "תן לדביל להתפלל, וזה ישבור את הראש על הקיר", והיה מן ההכרח לתרגם לו, למרות שהיו מילים שגם דב עצמו הפך להן את המשמעות על פניה, אך לאחר שהסביר אותן בצורה משכנעת בדוגמאות מן החיים שלו, הדברים התקרבו אליו גם אם לא נהיו מובנים יותר דווקא. והם כמו שהם ישבו על השטיח, כי בחדרון שלהם היה מין שטיח פרסי עם כריות על הרצפה, כריות ספוגות אבק רך ונסורת, ישבו ושמעו את הסיפור שנמשך ונמשך, עד שהיה כבר חצות ואפילו יותר מאוחר, ודב, שהקריא לשניהם, לקח פעם את הספר עם הדיוקן ופעם את זה של בוריס והחמיא לו על איך שהעתיק הכול בשקידה כל כך טוב ביד יציבה של אולפן שנה ב', ולעצמו חשב שבכל זאת, למרות שכולם אמרו עליו כי זה לא יוצלח, הרוסי למד משהו ממנו כמו למשל איך מטפלים בדברים ישנים, וחייך קצת גם בשביל גאווה על עצמו. ועוד התברר עם הקריאה שהסיפור מתרחש דווקא ברוסיה, והיו באמת הרבה שמות ומקומות ברוסית ובוריס שמח שאם כבר גמר כזה ספר טוב, כמה יופי שהדברים בו הם משם ולא מפה, מבת ים, כי כאן אפשר לצאת החוצה ולא צריך סתם לבזבז דפים.

והם קראו וקראו וכמעט שכחו ללכת לישון מרוב שהיו סקרנים, ובוריס שמדי פעם אמר "רגע, אני רק הולך להתרענן עם כוסית, בשביל שמבינים טוב יותר", נשען עכשיו בשני מרפקיו על השטיח והאזין כמו היה ילד בן שש שאמא מספרת לו סיפורי אגדה לפני השינה, אבל הדפים לא נגמרו והמשיכו והמשיכו ואף דב שכח לפתע שצריך לתקן משהו, והם נרדמו על השטיח, כמו ששומעים וקוראים, ובבוקר התעוררו מהשמש ונבהלו כי הדפים התפזרו על כל החדר מהרוח, והיה צריך לאסוף אל תוך קופסה של נעליים כדי שלא יעופו ולבדוק את הסדר הנכון, ורק אז לשתות קצת קפה ואפשר להמשיך. אך מה קרה שלא ברור איך הוא קרה, וכבר לא ידוע דבר, כלומר כולם יודעים, אך אין איש שמבין מה מוביל דבר אל דבר, ודב אומר: "מה זה עשה לה, הוא לא התכוון, הרי הוא לא התכוון", ובוריס אומר: "מה לא מתכוון, זאת פשוט סְטֶרְבָה הזקנה הזאת, והשנייה זה טעות, זה כואב לי, אתה יודע כמה זה כואב לי", והיום מעריב, והשפתיים של דב יבשו מלקרוא ולהסביר, כי הוא היה שתקן ככה בדרך כלל והיה מדבר רק אל העצים המהוקצעים והמברגה כשהוא בשגרה.

ועכשיו שוב ערב וזאתי באה בדלת כמו בכל שבוע "טוק, טוק", והוא עונה "אני שומע נחמה". "אדון דב, השאירו למטה כיסא ישן עבורך, אתה רוצה לבוא לקחת, לפני שהאלטעזאכן הערבי מגיע," ודב משך בכתפיים, ולעיניו של בוריס התגנב כמו קור כזה שלא היה שם ודב הביט בו והרגיש הכול וקצת חשש לרדת למטה וגם נעצב להשאיר את הספר לבד, כי קשה לדעת מתי יגיע רגע כמו עכשיו של מאוד רוצים לדעת כבר ועדיין מדמיינים שהולכים לתחנת משטרה ישנה והכובע הוא לא כובע, כלומר כזה ישן וקרוע והדירה היא בגודל ארון קבורה דחוק, אפילו קטנה מזאת שכאן עם ריח עבש, ובכל זאת הכול מקסים וטוב למרות שיש רק זוג גרביים אחד, כלומר אולי לא טוב להוא שם בספר, אבל לנו נעים לשבת יחד ולקוות שיתברר דבר מה מכל זה שאפשר לזכור ולחשוב עליו, למרות שבעצם עצוב, ויודעים כמה עצוב כי סוניצ'קה היא מסכנה ואבא גם, והילדים והבית הדחוק, ובחוץ כלום, למרות שהם יודעים משהו שאחרים עוד לא, ועכשיו בא לו הכיסא הזה עם אותה נחמה שבמבט שלה כבר זרקה אותנו וכמו הגיעה להתחנף ולעזור עם העץ הזה שלא ממש רוצים או צריכים אותו, ורק מההרגל דב דוחף את כפותיו לכפכפים ואומר לנחמה, "רגע אני בא, שישמרו לי אותו…"

והכיסא מתברר לא רע בכלל, מהסוג הישן שמוכרים היום בחנויות ואומרים עליו שהוא מקולקציה, משמע היו לו אחים, מכאן שהוא בא מבית מבוסס שבו ישבו כולם סביב שולחן לארוחה, שולחן ארוך שנפתח לאורך אם מזדמנים אורחים, כמו בדירות שיבנו כאן ודאי. ועד שהוא עולה בקומות ומתנשף מעט לעצמו בשכחה כבר נעלם מראשו אותו עלם על צרותיו הרחוקות שבכְרך הזר, ומכתביהם של אמו ואחותו שהוא אינו משיב עליהם, אך כשהוא פוסע אל חדרו ורואה את בוריס משוחח איתה הוא נזכר בכול ונדרך בהתרגשות, כמו זה עזב לפני שנים דבר מה פרום, והצחוק הדרוך והמזויף של שותפו מותח אותו מעט, כאילו הוא אחת הדמויות שהשתקמו רגע מהצרות, ואולי דווקא מרמלדוב שמצא עיסוק מכובד והוציא את בתו מהרחוב ועכשיו יושב לו ולוגם בחיוך בירה חמה בבית המרזח שברחוב סָדוֹוָיה, ונחמה זו למעשה לא מבוגרת כל כך, אם כי אדם פשוט ולא מורגש עבור מי שלא מכיר את כוונותיה, וקיווה רגע שהיא אותה ליזאוואטה מסכנה או שהיא בכלל אימו התשושה של רודיון שבאה לבקר את בנה שלא עונה למכתביה ספוגי הדמעות וכעת היא צוחקת לה כך מתוך שלווה וחוסר דעת, משמע קיבלה מזור לכל מכאוביה, ורק הוא צריך להסביר לכולם שכך וכך, וכל זה לא היה, לא המחבוא עם הכסף ולא הדירה ההיא עם השיפוצניקים, והוא רק יצא אל גדת הנייבה לטייל מעט והביא עימו רהיט זה לתיקון, והכול יסתדר על הצד הטוב יותר, וגם החדר כאן שבשכירות, שהוא חי בו לא רע בסך הכול, רק שיש את הטרדות הרגילות של החיים, כמו מחשבות על פרנסה הוגנת למשל. אך כל זה פג באחת כשבוריס אמר "בוס, חיכינו לך, גם נחמצ'קה מאוד מבקשת שנמשיך כי סיפרתי לה פה הכול מה שקרה עד עכשיו, קשה להחזיק ככה בבטן" וגם הזקנה הבטלנית פוצחת לה בשיר כזה מצלצל בקול מחריד, תראו, תראו ואני לא היה לי מושג שבביתנו גר כזה מין סופר שחיבר כאן בין הקירות שלי רומן מותח בסוד בלי לשתף אף אחד, ובוריס מחייך כמו מתאמץ לקבל מחמאה, ולדב נדמה שתחת העליצות של הזקנה דוגר איזה חשש עמום.

"מאה גרם לכולם, מאה גרם על חשבון הבוס", אומר בוריס ומוזג לנו, למרות שעוד מוקדם-מוקדם, ודב אומר שזה לא רע, בכלל לא רע, כי הנה יש כיסא חדש שאפשר לשפץ מעט ואז להוציאו למכירה ולעשות כמה פרוטות כדי להיטיב עם כולם, כי משהו בו בכיסא עשה בו רושם, מין הצטרפות של גימור וצבע, ואמר לבוריס: בוא שב פה רגע, איך ההרגשה, והוא ישב ואמר שזה כיסא של מלך, בטח כמו זה של אותו מ.ז. וולפובסקי המקורי בעצמו, שכתוב בפנים, ועכשיו בגלל שהוא הפך לכתבן, אומרת נחמה, יש לעשות את הכיסא מתאים לבוריס עצמו, כי לא נוח לחבר ספרים ככה על שרפרף של סוכנות כמו שיש לנו בדירה, אבל בינתיים אתה שווה בין שווים, אז בוא רד אל השטיח, דב אומר לו.

והם ישבו כמו שהם, ונחמה הופתעה מהמשך המעשה יותר מכולם והייתה להוטה כבר לדעת מה עלה בגורלו של רסקולניקוב המסכן שהיה לה חבל עליו, למרות שהיא עצמה איך לומר בעדינות, משאילה לפעמים לשכן סכום ואפילו נושאת ונותנת עם זרים שגרים ושוכרים את החדר הזה שבו היא יושבת כעת. היא לא האשימה אותו לרגע אחד שכן הוא שנקלע לקושי רק מכורח הנסיבות, והיה בעל לב טוב, כפי שכולם רואים, ולראיה איך שהוא דואג לאמו ואחותו. ובקריאה ובשתייה הזאת, שהרוסי ממלא להם מדי פעם, החושים מתחדדים ומתעצמים כמו לפי פעימות הדפים והזיעה ניגרת על הפנים ועל הדיו, והיה נדמה לנחמה שהנה, הנה היא נבלעת אל המילים והרגשות ושוכחת מדוע באה לכאן מלכתחילה ומה רצתה מהם.

*

אתם יודעים, אומרת נחמה, לא רע אצלכם, נעים אפילו, וחבל שהם אומרים, היא מוסיפה, חבל שהם אומרים שכאן זה מסוכן, הנה אני יושבת לידכם ולא מרגישה מסוכן, היא אומרת ומסתכלת על בוריס בעין עקומה. ומה שרציתי בעצם לומר שכך וכך זמן צריך כבר להזדרז לחפש מקום אחר כי הם אמרו לי שעוד מעט כבר יבואו לעשות מדידות בדירה… זה לא בשביל שמסוכן, אומר לה בוריס, בלבלת הכול אני חושב, זה בשביל שיהיו פה מגדל ועוד מגדל, כי בעירייה צריך כסף. וכבר הרבה מהבעלבתים חתמו, ואת גם חתמת, לא? אני, חתמתי? כלומר כן, אני עצמי כבר קשה לי להבין הכול בבלוקים ובניירות זה הבן שלי שיודע מתי לעשות דברים שמבקשים בניירות חשובים. אני בית כזה או מגדל לא משנה, חשוב רק עם מיטה שלקום ממנה נוח כי כואב כבר ברגל ובגב, אבל פה, תסלח לי, חתולים עם צרכים וזקן חולה שישן בכניסה ואיזו צורה יש, ובניין גדול עם לובי מפואר ועציצים ומראות זה משהו כבר ברמה גבוהה של קלאסה. ודב מסתכל על בוריס, הוא שחי כאן כמעט רק על חשבון דב ובזמנו החופשי לוקח את הרהיטים ומוכר קצת על יד השוק וחושב לאן כבר אנחנו נלך מכאן, אבל בוס, איפה נשים את כל הרהיטים, איפה? וזאת רק חלק מהצרה לדעת מי יקבל אותי עם כל זה? אבל תמזוג לנו עוד כוסית, דב שולח אותו, כי בינתיים הוא חושב ששכחנו מעט מהסיפור ומהחקירה, והכול מהכול שעל פני השטיח החל להתערבב לנו, כי כשמוזגים טיפה זה נעים תחילה כי הגרון מתנקה מעט, ואם יודעים איך לשתות נכון, אפילו חמים כאן בפנים, כמו חתול עובר על החזה ומלטף עם הזנב, ודב כבר שותה שוב ובכלל שוכח שלפני שבא הנה והחל לשפץ דברים ישנים פיטרו אותו מהמפעל, ולמה פיטרו, זאת אין יודעים, רק יודעים שלא היה בו עוד צורך והוא החל להתגלגל עם העגלה וחי אצל כמה מכרים עד שפגש בבוריס הזה יום אחד ושניהם הצליחו להקים את הגעשעפט הקטן כאן, כמו שאומרת נחמה, כלומר לעשות קצת מעות מפה ומעט משם, ואפילו להיכנס לשכירות נמוכה בתמורה לעבודות מזדמנות אצל כל מיני שכנים ולחדש רהיטים בקיטון הזה.

והנה כשקצת מתערפלים מתחילים לחשוב כמה יש לה, לנחמה זו שהיא כבר לא זוכרת לספור כשנותנים לה שטרות ולא ממהרת לאף מקום, כמה יש לה לדעתכם מכל הנכסים האלה שהיא משכירה ברחבי העיר. ומעניין לדעת גם איפה הארנק שהיא שמה בו את כל זה, אם כי היום מי מחזיק כסף בארנק, אפילו את הבלטות לא מרימים כבר להחביא. ואני יודעת שתהיה בסדר דב, אומרת נחמה ומנסה לחמוק ממבטו השיכור של הרוסי, כי אני זוכרת עוד בפעם הראשונה כשהגעת אליי בלי כלום ולא ידעת מה יש לספר על עצמך יותר מדי, ורק אמרת שאתה יודע לעבוד בידיים וזה מציל את החיים, הרגשתי בלב שתהיה בסדר. ואיך אני יודעת ככה? משום שפעם נפלה לך האצבע הקטנה, אמרת לי, ואני שאלתי עליך מהשכנות ואמרו שאתה נגר ואז אמרת שנעים מאוד אתה דב וזה העוזר שלך, ואני אמרתי ברוכים הבאים בלי שאלות כי ראיתי שאתה אדם עם כבוד, גם אם היה ריח לא נעים מבחוץ, ואמרתי להם שאם זה איבד האצבע במסור סימן שעובד קשה ואדם ישר, ודב הסתכל על בוריס שהביט על הדלת, ונחמה הבחינה באיזו תנודת חלקיקים זריזה ולא טבעית באוויר והביטה לצדדים, ממששת את כיסי שמלתה כמו מחפשת את המפתח או איזה דבר שייתן לה פתרון לסבך ואף מלמלה משהו על כך שצריכה להספיק ולא הרגישה איך שהזמן, ודב כמו חש שהיא לא רגועה ואמר שצריך לחזור לאיפה שהפסקנו והתיק מבטו מהשותף המאובן שקפץ אגרופיו וניסה להמשיך בקריאה, אבל נדמה שכמה דפים התבלבלו ושכחנו כבר איזו ערימה גמרנו ומה נשאר עוד לקרוא, והוא הביט שוב בבוריס כמנהל עימו שיחה אילמת, בזמן שזה עמד כמי שחוסם בגופו את הדלת, ודב הניח את האצבע בפסקה שזכר במעומעם שהיא הייתה הבאה בתור כמי שחוסם איתה את החור בסכר העומד להתפרץ: "– אבל… מי איפוא… הרג? – לא התאפק ושאל בקול נחנק. פרופירי פטרוביטש נרתע ממש אל גב הכיסא, כאילו אף אותו התמיהה השאלה באורח לא-צפוי כל-כך. – מה פירוש, מי הרג? – חזר על הדברים, כמי שאינו מאמין למשמע אזניו, – הלא א ת ה הרגת, רודיון רומאניטש! אתה אשר הרגת… – הוסיף בלחש כמעט, בקול בטוח לגמרי."

 

רמי מארק רום, בן 34, נולד ברוסיה ועלה ארצה בגיל 6. מתגורר בבאר יעקב עם בת זוגו עינת ושני ילדיהם – אוריה ואביגיל. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו מעל במות שונות בשלוש השנים האחרונות. שוקד בימים אלה על קובץ סיפורים קצרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך