מיוחד | יום שפת האם – שישה יוצרים על השפה שבה הם כותבים

לכבוד יום שפת האם הבינלאומי שחל השבוע ומטרתו לחגוג את מגוון השפות והתרבויות, ביקשנו משישה יוצרים ישראלים שכותבים בעברית, רוסית, ערבית, יידיש, הונגרית ואנגלית לספר על תנועתם בין השפות

White oval, Wassily Kandinsky

.

"כל שפה יכולה להיות השפה שלך"

גלי-דנה זינגר, משוררת, מתרגמת, עורכת כתב העת הרשתי "נקודתיים" (יחד עם נקודא זינגר), ספרה הרביעי בעברית, 'שקופים למחצה', ראה אור זה עתה בהוצאת אבן חושן.

 

"כל עוד השאלה באיזו שפה לכתוב שירה הייתה מוצבת לפניי, התשובה תמיד הייתה פשוטה וברורה: בשפה שלי, רוסית. באותו רגע שבו הסברתי לעצמי ול'עולם' מדוע אני לא מתכוונת לכתוב בעברית, קרה משהו לא צפוי: התחלתי לכתוב עברית. אולי דווקא ההשתחררות שהרגשתי, כשסוף-סוף נפרדתי לשלום מכל מגמה אידיאולוגית אפשרית, דחפה אותי לכיוון הזה. ואולי בגלל כניסתה של העברית לחיי וכניסת חיי לעברית הגיעה גם ההבנה שכל שפה יכולה להיות שפה 'שלך', כשאת נותנת לה להשתלט עלייך.

בכל מקרה, כל שיר שתמיד מתחיל ממשפט, מצירוף מילים, ממילה, הוא גם נפרש באותה שפה שבה התחיל. מילה אחרי מילה, שיר אחרי שיר מופיעה בגל שפה אחת, וכשאני לא כותבת רוסית או עברית זמן רב מצטברים הגעגועים לשפה הנטושה, ובסופו של דבר, כוחם של געגועים אלה גורם לי לשתוק, ולאחר מכן גם לשבור את השתיקה.

אני לא מתרגמת את עצמי משפה לשפה, אין לי צורך בכך. אדרבא, השירים שלי נעשים יותר ויותר בלתי תרגימים כי הם עוסקים בעצמיותן הקיצונית של השפות שבהן אני כותבת. הדברים המיוחדים, הנימות והמשמעויות שאי אפשר להעבירן משפה לשפה הם המניע העיקרי של כתיבתי."

גלי-דנה זינגר

 

 

"רוב הקהל שכתביי רלוונטיים לו, לא יכול להבין את הטקסטים שלי בגלל מחסום השפה"

רשיד אגבּאריה, יליד הכפר מוסמוס שבמשולש. בוגר תואר ראשון במדעי מחשב. הוציא לאור את ספר השירה 'חלום ליל פחד', ואת הרומן הדיגיטלי 'לא תזרח השמש'. בקרוב יראה אור ספר הפרוזה פרי עטו, 'חצי אבטיח'.

 

"אקט הכתיבה אצלי אינו מתוכנן. נהפוך הוא – הכתיבה אינה מצליחה להיות בראש סדרי העדיפויות, דבר הגורם למחשבות ולהרהורים להיערם, ואז מדי פעם אני משחרר את הלחץ הזה בחטף, משחרר את השלדים שהצטברו אצלי בראש. בנסיבות כאלה טבעי שהכתיבה תהיה בשפת האם, שאותה אני מכיר לעומק אפילו יותר משפות אחרות שאני מכיר היטב. יוצא לי לכתוב הרבה טקסטים בשפות אחרות כגון אנגלית כחלק מעיסוקי, אבל אלה הם 'אקטים מחושבים' שחסרים את הספונטניות ואת הסקרנות וההתפעמות מגילוי אש הכתיבה.

אני שוקל לתרגם את הסיפורים שלי לעברית – בעצם כבר תרגמתי אחד – בגלל המלכוד המובנה שאני בעיקר כותב על החיים שלי פה בתוך המדינה, כאשר רוב הקהל הערבי שיכול לקרוא את כתביי בערבית אינו נגיש אליי ואני איני נגיש אליו כי אני חי כאן, ורוב הקהל שכתביי רלוונטיים לו, תושבי המקום, אינו יכול להבין את הטקסטים בגלל מחסום השפה. מצד שני תרגום זו מלאכה קשה, בייחוד כאשר אתה מתרגם את עצמך ומתפתה לשנות את הטקסט כי המטאפורות מאבדות את החן שלהן בתרגום ויש צורך במטאפורות יותר רלוונטיות."

רשיד אגבּאריה

 

 

"הפנמתי אמונה שהכתיבה באנגלית היא חטא"

עמיטל שטרן כותבת תאטרון, קולנוע, ופרוזה בירושלים. בעלת תואר שני בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית ומגמת תסריטאות בבית ספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה.

 

"אין לי שפת אם. אולי בעצם יש לי שתיים. נולדתי בקנדה להורים אמריקאים שהחליטו לדבר איתי ועם אחיי בעברית. אולי זו הייתה מין מוטציה של עברית. המוטציה הזו ליוותה אותנו בנדודינו בין עיירות אקראיות בצפון אמריקה.

אולי עברית היא שפת אב. כילדה, קראתי ספרון בעברית על אליעזר בן יהודה. ראיתי את אבא שלי בדמותו. עד שעליתי לישראל בגיל 17, הפנמתי אמונה שהכתיבה באנגלית היא חטא נגד המפעל הציוני, ולכל הפחות – לא רלוונטית. ואם לא אצליח לכתוב בעברית – עדיף שלא אכתוב כלל.

וכך היה. העברית המדוברת הייתה לי סוג של אשרת כניסה, או מסכה, שהסתירה את עקבותיי. יכולתי לדבר עברית כמעט צברית, ולאט לאט התעדכנתי בסלנג פחות או יותר, אך הפער בין יכולות הכתיבה שלי בעברית ובאנגלית נשאר. התקנאתי ביוצרים העבריים, שהכרחתי את עצמי לקרוא, אלו שהצליחו לנטוש את 'שפת אמם' עבור 'שפת דמם', בלשון אצ"ג, ולחדור לקאנון הספרות העברית.

אני לא כתבתי. במשך שנים. עד שהצטרפתי לסדנת משחק שבה התבקשתי לכתוב מונולוג. משהו בתנועה הזאת, של עיבוד שפת דיבור לכתיבה, היכולת לעטות קולות אחרים משלי, הרגיש אפשרי. כתבתי מחזה בעברית. ועוד מחזה. הלכתי ללמוד תסריטאות. אולי זו הייתה בריחה.

אף פעם לא הצלחתי לחוש בבית בכתיבה בעברית. השפה מגיעה עם מטען שלם של זיכרונות ואסוציאציות – ושלי זרים למקום. מתברר שאי אפשר למחוק עקבות.
לאחרונה אני מרשה לעצמי לחזור לכתוב באנגלית. פרוזה. זו שוב הגירה. ופתאום, דווקא שם, אני מוצאת שאני מתעסקת בשפה העברית כנושא, בשורשים ובהיסטוריה של המילים. אני כמו כותבת עברית, אך באנגלית. אולי זה מעין ניסיון לאתגר את הקורא לחוות את ההזרה, את הדיסאוריינטציה שאני חווה. או אולי למדתי לחיות בתוך המצב הקיומי שנטמן בי בילדות: מצב של חוסר נוחות תמידי, חוסר התאמה בין פנים וחוץ, כלי ותוכן, שזורק אותי שוב ושוב לחיפוש ונדודים. ולהשתמש בו כהשראה."

עמיטל שטרן

 

 

"שפת הכתיבה שלי קובעת את העלילה, או שמא העלילה בוחרת את השפה?"

אליס ביאלסקי נולדה במוסקבה, חיה בישראל מ-1990, מתגוררת בתל אביב. כתבה וביימה סרטי תעודה ששודרו בארץ ובחו"ל והשתתפו בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. ספרה 'ראינו לילה' ראה אור בהוצאת "אפיק – ספרות ישראלית" ב-2014, והיא זכתה במלגת "הפרדס" של הספרייה הלאומית באותה שנה.

 

"אני כותבת ברוסית כי הפרוזה שלי זו אני. לאור נסיבות פוליטיות, אישיות וכלכליות, מצאתי את עצמי בישראל. אני חיה כאן וחיי השתנו מאוד אבל במהותי נשארתי אותו אדם. השפה עבורי אינה כלי ביטוי עצמי אלא המשך ישיר של אישיותי. הרוסית שלי זו אני. אחרת אני לא מסוגלת.

כשאני כותבת פרוזה זה מאוד אישי ואני בעיקר מדברת עם עצמי, לכן זה תמיד בשפת האם שלי. עם זאת חיי היום-יום שלי מתנהלים לרוב בעברית ולכן תסריטים או מחזות שעלילתם מתרחשת בישראל נכתבים בעברית. בכתיבה כזאת הקהל נוכח יותר ונלקח בחשבון במהלך הכתיבה, להבדיל מבפרוזה. בינתיים כתבתי שני רומנים שעלילתם מתרחשת בעבר בברית המועצות. קשה לי להגדיר מה קובע – שפת הכתיבה שלי קובעת את העלילה או שמא העלילה בוחרת את השפה. כעת התחלתי לעבוד על רומן שלישי שעלילתו מתרחשת בישראל, ושמתי לב שחלק מהגיבורים מדברים בעברית מלכתחילה. כתיבה עבורי היא הרפתקה ואני אף פעם לא יודעת לאן היא תוביל אותי.

לא תרגמתי בעצמי את יצירותיי – את שני הרומנים שכתבתי, וגם כמה סיפורים קצרים, תרגמה יעל טומשוב. אני מרגישה בת מזל, כי לעתים כשאני קוראת את התרגומים שלה, מתעורר אצלי הרושם כאילו אני כתבתי את זה. כשקיימת כזו הבנה, כזה קשר בין מתרגמת לסופרת, אין לי פיתוי לעסוק בתרגום עצמי."

אליס ביאלסקי

 

 

"האמת מתחבאת בין הקולות והצבעים, באופן שבו המשפטים מתקשרים"

דוד טרבאי, סופר ומתרגם, יליד הונגריה, 1977. תרגם בין היתר את כתביהם של פטר נדש, טיבור דרי, ג׳ורג׳ שפירו, מגדה סאבו. בוגר אוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס נשיא המדינה לספרות ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

 

"נולדתי בהונגריה ועליתי ארצה בגיל 15. את שני הספרים הראשונים שכתבתי בעברית עוד תרגמתי להונגרית, את הבאים כבר לא. המרחק היה בעייתי: קרוב מדי לטקסט ורחוק מדי מהשפה, לא המקום האידאלי למתרגם. היום אני כותב רק בעברית, מתרגם לעברית, ומדבר עם ילדיי בעברית, אבל שפת האם תמיד מלווה אותי.

שפה היא לא רק אוסף מובנה של מילים וכללי דקדוק. לשפה יש קצב, צליל ואין-ספור ניואנסים. את המילים אני עשוי לשכוח, בדקדוק מעולם לא הייתי טוב, אבל גם בכתיבה בשפה שאינה שפת אמי, האמת מתחבאת בין הקולות והצבעים, באופן שבו משפטים מתקשרים יחד, ומילים מתחככות זו בזו, בקו המחשבה שנמשך ונמשך בלי סוף. משפט חייב להתנגן כמו במוזיקה. אני מדביק מילים זו לזו, כמו בהונגרית, גם בשפה העברית, התמציתית כל כך. ואם לתמצת משהו, אז אתמצת כמו באחד התצלומים בשחור-לבן, שמחכים לי באלבומים שעומדים בין המילונים, בכוננית הקרובה לשולחן, כי הוויזואליות היא עוד דרך שבה ההונגרית מוצאת את עצמה בשפות אחרות – לא רק בשפה עצמה אלא בחשיבה, שאותה היא עיצבה."

דוד טרבאי

 

 

"היידיש עדיין מטילה צל שבכוחו להפוך את השפה הלאומית לשפת אם בעלת פנים אנושיות"

יעד בירן, חוקר יידיש וסופר, יצירותיו בעברית עוסקות ביידיש ותורגמו ליידיש. ספרו החדש, 'לצחוק עם לטאות', ראה אור בהוצאת זמורה ביתן.

 

"רבים מהסיפורים בלצחוק עם לטאות עוסקים בשפה בכלל, כמו הסיפור "גלות המתורגמנים", ובגורלה של היידיש בפרט, כשפת אם נשכחת וכשפת תרבות שנדחקה לשוליים. אני חושב שיידיש יכולה ללמד אותנו על שפת אם ועל יצירה בה. כמו כל המושגים היסודיים גם שפת אם היא חרב פיפיות. היא דגל שנושאים הנאבקים על עצמאותם התרבותית, וגם כלי המשמש תעמולה שוביניסטית לאומנית. שפת אם אוהבים כפי שאוהבים אם, לא מפני שהיא מושלמת אלא מפני שחייך כרוכים בה. יצירת הזרה ביחס לשפה חיונית כדי להשתחרר מהפטישיזם האופף את השפה הלאומית. יוצרי יידיש היו מודעים תמיד למינוריות של שפת אמם, הם בחרו בה, יצרו בה גם כשחיו בשפות אחרות, ובתקופות מסוימות נדרשו להצדיק את העדפתה על פני העברית. כך למשל הסופר המזדקן בדירתו המתפוררת בסיפורי 'לצחוק עם לטאות'. החיבור שלי למאמע-לשון המאומצת, המדומיינת, מחזיר אותי גם לשפת אמי העברית. יש לו כוח לפרק את הטהרנות של תנ"כיסטים אדוקים, וגם להתנגד לחסידי השפה הרזה המבקשים לדמיין את העברית כשפה ככל השפות. ההיסטוריה הקונקרטית מעצבת את דמות השפה. חייה של העברית כשפת ספר במשך אלפי שנים אינם תאונה היסטורית שיש להתכחש לה. לכתוב בעברית פירושו להיות מודע להיסטוריה המורכבת שלה על מעלותיה וחסרונותיה, להיות מסוגל לרפרר בשלוש מילים למדרש תנאי או מימרא חסידית, וגם לכתוב עברית מתורגמת מיידיש כפי שעשה מנדלי מוכר ספרים, או מערבית, או לכתוב סלנג ישראלי עכשווי. היידיש בתקופה הפוסט-ורנקולרית שלה (כפי שמכנה זאת ג'פרי שנדלר) עדיין מטילה צל שבכוחו להפוך את השפה הלאומית לשפת אם בעלת פנים אנושיות. או כך לפחות מאמינים החברים ב'מחתרת האלטע זאכן' באחד מסיפוריי."

יעד בירן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו