דיוקן של סופרת: על "הפיראטית – דיוקן של נטליה גינצבורג" מאת סנדרה פטריניאני
עינה ארדל
.
אמי הייתה אומרת: "דברים גרועים יותר קרו במלחמה". כך חינכה אותנו להסתפק במועט ולשמוח במה שיש לנו, ולימדה אותנו שמלחמה היא הדבר הגרוע ביותר. כשאני קוראת על הנעליים הבלויות של נטליה גינצבורג בספרה המידות הקטנות (תשע נשמות, 2019, מאיטלקית: יונתן פיין, עמ' 21–24), אני נזכרת באמי ובמה שבוודאי הרגישה כשהייתה רחוקה מאיתנו. גם אני רחוקה לעיתים קרובות מילדיי, גם אני מקווה שטוב להם. הקריאה בספרים של נטליה גינצבורג מאפשרת לי לפגוש את החיים, לפגוש את אמי, שמתה בגיל חמישים ושש, בבוקר שישי, בחדר השינה המרתפי שלה.
כשמצאתי בחנות הספרים ברחוב בן־מימון ביוגרפיה של נטליה גינצבורג (סנדרה פטריניאני, הפיראטית – דיוקן של נטליה גינצבורג, הקיבוץ המאוחד, 2024, מאיטלקית: שירלי פינצי־לב), שמחתי מאוד. במטבח, בחורף שאפלוליותו כובשת, קראתי בספר הסגול הזה, ובמקרה היה לק סגול על ציפורניי, וסוודר סגול, חם, מעל לפיג'מה. הקפה כבר מוכן, שלא כמו אצל הדמויות של נטליה גינצבורג, שלעיתים קרובות המקינטה שלהם מקולקלת או הקפה אזל. מחשיך כאן כמו אצלה, באיטליה הפאשיסטית.
אבל לאט לאט התרחקתי בליבי מן הביוגרפיה הזו, כי הבנתי שאי־צדק שרירותי נעשה כאן עם נטליה גינצבורג. הביוגרפית, סנדרה פטריניאני, מקשרת כמעט כל דבר שגינצבורג כתבה אל מכאובי ילדותה. נותנים מעט מאוד קרדיט לַסופרת אם סבורים שכל ספר שתמכה בפרסומו בהוצאת אינאודי שבה עבדה, שכל ספר שתרגמה ושכל רשימה שכתבה אי פעם, נובעים מחסכי הילדות שלה כבת קטנה מדי במשפחה סוערת ודעתנית. האם לא עלה בדעתה של פטריניאני שאישה חכמה ובעלת שיעור קומה כגינצבורג מסוגלת לכתוב על עוד דבר מלבד עצמה? נראה שהיא משוכנעת שתפקיד הביוגרפית מחייב אותה לשחק כפסיכולוגית בגרוש.
ובכל זאת המשכתי בקריאה, שהרי מן הביוגרפיה הזאת אפשר ללמוד אלפי עובדות קטנות על חייה ועל כתביה של הסופרת האהובה עליי. אפשר ללמוד על הגינה שבה שיחקה בילדותה, על האופן שבו הגיבו בני משפחתה לספר אמרות משפחה (הקיבוץ המאוחד, 2012, מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו), על הדרך שבה הכירה את בעלה, לאונה גינצבורג, על הספרים הרבים שערכה, תרגמה ועודדה את פרסומם בהוצאת אינאודי, על מרק המינסטרונה שאהבה להכין ועל הבת החולה שלה. ואפשר ללמוד גם מי אמר עליה מה, עם מי התיידדה, במי נעזרה, איזו הוצאת ספרים שילמה לה ואיזו עיכבה את התשלומים, מה אמרה כשהייתה חברת פרלמנט, איך היססה אם להיות חברת פרלמנט, ואילו מילים אחרונות של בעלה קיימה בבחירתה להיות חברת פרלמנט.
חלק מן המידע שאפשר ללמוד מן הביוגרפיה הגדושה הזו מועיל ומעניין – שמחתי לקרוא על הדרך שבה החלה בכתיבת המחזות שנהניתי מהם כל כך, ומאוגדים בספרים הדלת הלא נכונה (הקיבוץ המאוחד, 2022, מאיטלקית: שירלי פינצי־לב) ואיפה הכובע שלי? (הקיבוץ המאוחד 2021, מאיטלקית: שירלי פינצי־לב). למדתי מן הספר הזה גם דברים שימושיים על הסופרים שהיו חבריה של גינצבורג: אלזה מורנטה, שמתברר שהייתה אישה יפה וקשה והייתה משוכנעת שגינצבורג שונאת אותה באופן לא מודע; וצ'זארה פאבזה, שמתברר שהאופן הרציני שבו כתב רחוק מאוד מן האירוניה שבה דיבר, וכאשר התאבד בגיל צעיר, התגעגעה גינצבורג לאופן הדיבור שלו, שנעלם ולא נותר לו שריד. היא חשבה שהלהט הרציני הלא־נאמן לחייו הוא שהביא למותו.
אבל, למעשה, זוהי ביוגרפיה גדושה מדי, כתובה באופן ספירלי ולא לינארי, תזזיתי, עם חזרות לעניינים שכבר נידונו ושפע בלתי נתפס של מקורות מידע, עד כדי כך שהיא לא קוהרנטית. אומנם יש להעריך את הכותבת על הקריאה לא רק בסיפורים, במחזות וברומנים של גינצבורג אלא גם בכל הרשימות שפרסמה בעיתונים ובכל הראיונות שנתנה; ולא רק במה שכתבה גינצבורג עצמה אלא גם במה שכתבו עליה ואמרו עליה כל חבריה ומכריה. ויש להעריך אותה על שביקרה בכל בית שבו התגוררה גינצבורג, וראיינה את כל מי שהכיר אותה אי פעם, מן האחיינים דרך עובדי הוצאת הספרים שבה עבדה ועד כל בן של בעל בית שזכר אותה, אך בולטים בהיעדרם ילדיה. הכותבת מספרת כמובן גם על פגישה שקיימה עם גינצבורג בצעירותה ועל ריאיון שערכה עימה לעיתון. אבל אין ספור הפרטים ושברי הפרטים שמובאים כאן לא תורמים לדיוקן של גינצבורג בדמיוננו, והבנתנו את הסופרת הזו עזה פי כמה כאשר אנו קוראים בספרים שלה.
מפליא הדבר, שבמשך השבועיים שבהם קראתי בביוגרפיה הזו במטבח, בסלון ובחדר השינה, בבוקר ובערב, לא נחרת בזיכרוני שמה של הכותבת, ורק כעת, ביושבי לכתוב על אודותיה, אני משננת כראוי את שמה כדי לאיית אותו נכונה. דבר כזה קרה לי אולי פעמיים בחיים. זאת, כנראה משום שגם אם פטריניאני יודעת לדלות מידע ולאסוף אותו, חסרה לה לחלוטין היכולת לסנן אותו, וכך אי אפשר ליצור דיוקן.
אין ספק כי פטריניאני חרגה בהרבה מן המידה הנכונה, הן לפי קנה המידה של אריסטו, שכתב כי האמנות צריכה לשמור על אחדות מקום, זמן ועלילה, והן לפי קנה המידה של נטליה גינצבורג עצמה, שידעה איך לשרטט דיוקן של אדם בכמה קווים ולהאיר אותו באור אנושי. מי שמתעניינת בסופרת מסוימת עד כדי כך שהיא מחליטה לעקוב אחרי כל תנועותיה בעולם, צריכה לפחות לנסות ללכת בעקבותיה גם באופן הכתיבה. אבל הספר הזה, אשר יש לו התחלה די טובה, מתפזר לחלוטין ככל שהוא מתקדם, עד שהוא מביא בפנינו ראיונות שלמים עם אנשים שאיננו יודעים מי הם ועד כמה שוליים היו בחיי נטליה גינצבורג. בכך הספר עורם על תודעתנו האומללה גודש בלתי נתפס של פרטים, וסופו חסר ליטוש עד כדי כך שאפילו המשפט האחרון נעדר כל יופי.
אני יכולה לספר, לעומת זאת, שאת רומן המכתבים העיר והבית (הקיבוץ המאוחד, 1998, מאיטלקית: אלון אלטרס) לקחתי איתי לנסיעות לארצות רחוקות, כדי שלא אהיה בודדה. בדמות של ג'וזפה אני מזהה בן משפחה ופעמים רבות רציתי להיות לוקרציה; וכאשר מתפרקות לי הקציצות, וכאשר אין מי שיטאטא את החדרים, אני תמיד חושבת עליה. הספר הצהוב דהה מרוב שימוש ודפיו קומטו מרוב שקראתי בו והשאלתי אותו לחברות, ועדיין אני מצטערת בכל פעם מחדש כשג'וזפה נוסע לגור עם אחיו בפרינסטון ומשתעמם שם. אני יכולה לספר שאת לקסיקון משפחתי (עם עובד, 1988, מאיטלקית: מרים שוסטרמן) קניתי לאם־אשתו־של־אבא־שלי, בתמימות רבה משום שלא היתה מסוגלת לקרוא אותו, והוא עמד על המדף יתום עד שנפטרה מתשישות נפשית. וכשקניתי אותו לעצמי בשם החדש, אמרות משפחה, מצא חן בעיניי הבית הזה עם הצעקות, הקנטורים והבלגן, והאבא המלומד שמזכיר לי את האבא שלי. את ספר המחזות של גינצבורג קניתי לחברה השמחה שלי, זו שעברה כל כך הרבה טרגדיות, שמה נשאר לה מלבד לצחוק? ולפעמים, בחורף, אני פותחת את "הדרך ההולכת אל העיר" (בתוך: חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים, הקיבוץ המאוחד 2021, עמ' 9–73, מאיטלקית: מירון רפופורט) ונכנסת להיריון לא רצוי מגבר שלא אוהב אותי בכלל.
מי שרוצה להתקרב אל נטליה גינצבורג, מוטב לו שיקרא בספריה ולא בביוגרפיה הזו, שאומנם נושאת את שמה, אך נראה כי ילדיה לא נתנו לה את תמיכתם – שכן לא התראיינו אליה. גם שם הספר, הפיראטית, אינו מובן בהקשר העברי. הרי לא נוכל לדמות לנו את נטליה גינצבורג כשודדת ים, גם אם עברה משברים רבים ועמדה זקופה.
נחפש, אם כך, את המידות הקטנות בכוננית העץ הבהיר בסלון, את המחזות על השידה הלבנה בחדר השינה; את ספר הרשימות אל תשאלי אותי לעולם (מאגנס, 2021, מאיטלקית: אספיר מילמן) על המדף שפונה אל המרפסת, ואת כל אתמולינו (הקיבוץ המאוחד 1990, מאיטלקית: ניצה בן־ארי) בין ספרי הקריאה במסדרון. הדיוקן הבהיר ביותר של סופרת נוצר באמצעות המילים שכתבה בעצמה. לעברית הגיעו ספריה בזכות המתרגמים הטובים והנאמנים, שנותנים לנו חיים בלב המלחמה.
.
עינה ארדל היא משוררת ומורה לספרות, חוקרת אורחת באוניברסיטה העברית בירושלים, אם לבן ובת, בעלת שני כלבים. פרסמה שלושה ספרי שירה, רומן מכתבים וספר לימוד להוראת הספרות. על ספריה זכתה בפרס היצירה, בפרס הנשיא ובפרס שרת התרבות.
.
סנדרה פטריניאני, הפיראטית: דיוקן של נטליה גינצבורג, הקיבוץ המאוחד, 2024
.
» במדור ביקורת עיון בגיליון קודם של המוסך: עדן ספיבק על "ספר תום" בעריכת מרית בן ישראל ועדה ורדי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
